סמיח מוחמד אבו רומי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1977/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1977/17 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור המערער: סמיח מוחמד אבו רומי נ ג ד המשיבה: הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – שפלת הגליל ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 27.2.2017 בתיק תו"ב 4287-12-08 שניתנה על ידי כבוד השופטת ז' קאודרס-בנר בשם המערער: עו"ד ש' בלומנפלד פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופטת ז' קאודרס-בנר) מיום 27.2.2017 שלא לפסול עצמו מלדון בתו"ב 4287-12-08. רקע 1. ביום 7.12.2008 הוגש כתב אישום כנגד שני נאשמים בגין עבירות שעיקרן ביצוע עבודות בניה, שימוש ללא היתר, ואי קיום צוי הפסקה מנהליים ושיפוטיים. ביום 30.11.2011 הוגש כתב אישום מתוקן במסגרתו נוספו נאשמים נוספים וביניהם המערער. הדיון בתיק נדחה פעמים רבות מסיבות שונות שמקורן הן בצדדים הן בבית המשפט קמא. 2. ביום 22.2.2017, לקראת דיון ההוכחות הראשון שנקבע ליום 27.2.2017, הגישה המדינה בקשה לתיקון כתב האישום בדרך של הוספת עד מטעם התביעה. באותו יום הורה בית המשפט למערער להגיב לבקשת המדינה עד למחרת, 23.2.2017, בשעה 12:00. בא-כוח המערער הגיש את תגובתו באותו היום, 22.2.2017, וכתב כי הוא מתנגד לבקשה ומבקש לפרט נימוקיו בדיון הקבוע ליום 27.2.2017. 3. ביום 26.2.2017 נעתר בית המשפט קמא לבקשת המדינה לתיקון כתב האישום והוספת עד. בהחלטה נכתב כך: "לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובתה, הנני מאשרת הוספת עד התביעה כמבוקש. על בית המשפט לראות את התמונה כולה כדי להגיע לחקר האמת. על המזכירות להודיע מידית לצדדים החלטה זו." 4. למחרת, בפתח הדיון של יום 27.2.2017 הגיש המערער בקשה לפסלות המותב. המערער טען כי אופן קבלת ההחלטה לעיל, טרם שמיעת נימוקיו לעניין התנגדותו להוספת עד התביעה, מלמד על משוא פנים של המותב ומחייב את החלפתו. 5. בקשת הפסלות נדחתה על-ידי בית המשפט קמא, בהחלטה שנתנה בו ביום. כך נכתב בהחלטה: "[...]. בענייננו, לא נגרם כל עיוות דין לנאשם. אנו נמצאים טרם תחילת פרשת הראיות ולנאשם אפשרות קיימת אפשרות סבירה להתגונן. [...] בהחלטתי הבהרתי כי בית המשפט מבקש להגיע לחקר האמת ולפיכך אין למנוע תיקון כתב האישום בשלב מוקדם, טרם החלו ההוכחות, גם אם מדובר בבקשה שהוגשה ימים ספורים טרם דיון ההוכחות. [...]. לסיכום, אין הסנגור טוען לגבי התוכן לטענתו אלא לגבי התנהלות בית המשפט. ולכן אדגיש ואומר: הסנגור לא פעל במאמץ סביר ולא פירט נימוקיו במועד ובהזדמנות שניתנה לו, ומכאן שאין בית המשפט חייב לאפשר לו לעשות זאת באופן שהסנגור בחר לפעול, דהיינו, בדיון. ניתנה לסנגור של נאשם 3 הזכות והוא לא מימשה עד תומה במועד הנכון והמתאים". על בקשה זו הוגש הערעור שלפניי. טענות המערער 6. המערער טען כי החלטת בית המשפט קמא מיום 26.2.2017 מלמדת על חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת המותב. לשיטת המערער ליבת עילת הפסלות במקרה דנן לא נעוצה בתוכן ההחלטה, שהיא החלטה דיונית באופייה, כי אם באופן קבלתה. המערער טען כי קבלת בקשת המדינה ותיקון כתב האישום, טרם שמיעת טענותיו לעניין התנגדותו להוספת העד, מלמדת על נעילת דעתו של בית המשפט עוד בטרם שמיעת ההוכחות בתיק. לשיטת המערער, אין לומר כי נפל פגם באופן התנהלותו שכן הוא אך ביקש לנמק התנגדותו לבקשה במעמד הדיון. המערער טען כי לכל הפחות ניתן היה לצפות שגם במידה ובית המשפט קמא דחה את בקשה זו, הרי שתינתן לו הזדמנות להגיש נימוקיו טרם קבלת החלטה סופית בעניין הוספת העד. המערער מוסיף כי גם תוכן ההחלטה, הנעדרת כל התייחסות לפגיעה הנגרמת להגנת המערער (כמתחייב לשיטתו מהוראות סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), מעיד על אופן קבלתה ועל החשש למשוא פנים. לחלופין טען המערער כי במקרה דנן קיים חשש למראית פני הצדק, המצדיק לכשעצמו את פסלות המותב. דיון 7. לאחר שעיינתי בטענות המערער ובהחלטות של בית המשפט קמא בתיק זה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת ללא צורך בתגובת המשיבה. 8. התנאי לפסלות שופט שנקבע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. החלטת בית המשפט קמא להיעתר לבקשת המדינה לתיקון כתב האישום, אף בנסיבות בהן זו התקבלה, אינה מקימה חשש שכזה. ההלכה היא כי רק במקרים חריגים ונדירים ייקבע כי יש בפעילות השיפוטית לכשעצמה ובהחלטות הדיוניות של המותב, הוכחות מספקות לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 627-625 (1994); להרחבה ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006) וההפניות שם). המערער ציין בטענותיו כלל זה, אך טען כי במקרה דנן עילת הפסלות נעוצה באופן קבלת ההחלטה ולא בתוכנה. אין בידי לקבל טענה זו. מקרה זה שונה מהותית מפסק הדין ממנו ניסה המערער להיבנות, שם דובר על מתן החלטה במשפט זוטא לעניין הודאתו של הנאשם טרם קבלת סיכומי ההגנה (ע"פ 362/89 מסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 281 (1989)), ולא ניתן ללמוד גזירה שווה לגבי השניים. נסיבות המקרה דנן, בהן המערער הוא זה שבחר שלא להגיב בזמן ובמועד שקבע בית המשפט קמא; כאשר ההליך נמצא בתחילת שמיעת ההוכחות וחזקה על בית המשפט שליבו וראשו פתוחים (ראו: ע"פ 7589/01 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש (21.10.2001)); והתיקון לכתב האישום מסתכם בהוספת עד שהובא לצורך מסירת מסמך שערך ואשר נכלל בחומרי החקירה שהועברו לסניגור (עד שבא כוח המשיבה אף הצהיר על כוונתו לבקש את הוספתו בדיון שהתקיים ביום 7.5.2013) – אינם מצדיקות סטייה מההלכה בעניין זה. 9. לבסוף, גם את טענת המערער בנוגע למראית פני הצדק אין בידי לקבל. רק מקרים חריגים ביותר עלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העיקרי של מראית פני הצדק (ראו רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה, פס' 8-7 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.7.2009) והאסמכתאות שם). מקרה זה אינו נמנה על מקרים נדירים אלו, ואף לא על אותם "מקרי גבול" בהם הדבר עלול להוות שיקול נוסף המטה את הכף לטובת בקשת הפסלות (286/01 לידני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (4.2.2001)). 10. סוף דבר, דין הערעור להידחות. ניתן היום, ‏י"ד באדר התשע"ז (‏12.3.2017). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17019770_C01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il