נעים מזאוי נ. סוהיל נעים מזאוי

פסק-דין בתיק בש"א 1977/13 בבית המשפט העליון בש"א 1977/13 לפני: כבוד השופט נ' הנדל המערערים: 1. נעים מזאוי 2. ראמי מזאוי נ ג ד המשיב: סוהיל נעים מזאוי ערעור על החלטת הרשמת ליאת בנמלך בע"א 134/13-א' מיום 7.3.2013 בשם המערערים: עו"ד איתן ארז; עו"ד פז יצחקי-וינברגר פסק-דין 1. מונח לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 07.03.13 (ע"א 134/13-א'), בגדרה נדחתה בקשת המערערים לסלק על הסף ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 27213-5-10 (כב' השופט ע' עילאבוני). 2. המשיב הינו דודם של המערערים, והשלושה בעלים במשותף בחברה בע"מ, אשר מפעילה בנצרת עסק למכירת מזכרות, תכשיטים ומתנות לתיירים בשם מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ. לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, בין היתר נוכח טענת המערערים כי המשיב פוגע בפעילות העסק על מנת להביא לקריסתו, הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בגדרה עתרו להורות על מכירת מניותיו של המשיב בחברה. הבסיס לתביעה, על פי הנטען, מצוי בסעיף 191 או סעיף 300 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שעניינם "הזכות במקרה של קיפוח" ו"מכירה כפויה" של מניות. לחלופין נתבקש סעד של פירוק השותפות בהליך של התמחרות. בהכרעתו, קבע בית המשפט המחוזי כי "הן [המערערים] והן [המשיב] מכירים כיום בכך שמבחינה עובדתית, העסק המשפחתי מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ אינו יכול עוד להמשיך את דרכו בהרכב הנוכחי של בעלי המניות, וכי על אף הקרבה המשפחתית בין הצדדים (ואולי בגללה), נקלע העסק למבוי סתום ולחוסר אמון בסיסי בין הצדדים שאינו ניתן לגישור". נקבע, כי בנסיבות העניין בהן לא ניתן להטיל על מי מהצדדים במובהק את האחריות למבוי הסתום אליו נקלע העסק, יש לבחור בהליך של התמחרות לצורך מכירת מניות הצדדים, בכפוף למתווה שהציג בית המשפט המחוזי בעמ' 16-19 לפסק דינו. המשיב הגיש ערעור על הכרעת בית המשפט המחוזי לפרק את השיתוף בחברה בהליך של התמחרות. בין היתר, טען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שביכר סעד חלופי משני שביקשו המערערים על פני הסעד הראשי שנתבקש בתביעתם. עוד הוסף כי הסעד של התמחרות היווה למעשה שינוי חזית של המערערים, אליה התנגד לכל אורכו של ההליך. לאחר הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה לסילוק הערעור על הסף, בשל הגשתו באיחור. הבקשה נשענה על שני אדנים: הראשון – אין המדובר בערעור בזכות, שכן הכרעת בית המשפט המחוזי לקיים התמחרות הינה בבחינת "החלטה אחרת", ולראייה, התיק ממשיך להתנהל בבית המשפט המחוזי. השני – ממילא, המשיב הגיש את ערעורו לאחר המועדים הקבועים בתקנות. בהחלטתה מיום 7.3.2013 דחתה כב' הרשמת ל' בנמלך את בקשת המערערים לסילוק הערעור על הסף. נקבע כי הכרעת בית המשפט המחוזי הביאה לסיום המחלוקת בין הצדדים, שכן הוענק למערערים אחד מהסעדים לו עתרו בתביעתם, בעוד הסעדים האחרים נדחו. כן נקבע כי ההחלטות שתתקבלנה בהמשך הינן טפלות להכרעה זו, ועל פי "מבחן הסעד", המדובר בפסק דין. באשר לעמידה במועדים, קבעה הרשמת כי למשיב עמדו 45 ימים להגשת ערעור בזכות מהמועד בו הומצא לו העתק פסק הדין, וכי אף אם ידע המשיב על קיומו של פסק דין ימים ספורים לפני שהומצא לידיו, אין בנסיבות העניין כדי לתת הבכורה ל"כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה". מכאן הערעור שלפני. 3. לטענת המערערים חלק מרכזי בהחלטת הרשמת – מועד המצאת פסק הדין לידי המשיב – הוכרע ללא דיון וללא שהוגש תצהיר, הגם שמדובר בטענה עובדתית מובהקת. נטען כי המערערים הוכיחו במפורש כי המשיב ידע על פסק הדין עוד ביום 19.11.2013, וכי בהיעדר תצהיר, לא הייתה למערערים האפשרות להוכיח את טענתם ביחס למועד ההמצאה. עוד טוענים המערערים כי החלטת הרשמת ניתנה בחוסר סמכות, שכן השאלות בהן הכריעה הועמדו להכרעת בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על החלטת בית המשפט המחוזי לעכב את פסק דינו (רע"א 732/12). במצב זה, טוענים המערערים, אגב ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף, קבעה הרשמת קביעות מהותיות בשאלות שעמדו להכרעת השופט הדן ברע"א 732/12, והמדובר למעשה בחריגה מסמכות. 4. כאמור, שתי טענות בפי המערערים בערעורם זה – הכרעה על בסיס טיעונים עובדתיים שלא נתמכו בתצהיר, וחריגה מסמכות תוך קביעת "עובדות בשטח" ביחס להליך התלוי ועומד בבית משפט זה. הצדדים מסכימים כי ביום 19.11.2013 נודע למשיב אודות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ואולם, לטענת המערערים, מועד המצאת פסק הדין למשיב – 27.11.2013 – לא הוכח, ואף לא נתמך בתצהיר. במצב זה, לא ניתן היה להעדיף את כלל ההמצאה על פני כלל הידיעה, שעה שמועד המצאת פסק הדין למשיב שנוי במחלוקת. אם לחדד את טענת המערערים בנקודה זו, הרי שאין הם חלוקים כי ברגיל, גובר כלל ההמצאה על כלל הידיעה, ואולם, בהיעדר יכולת לדעת את מועד ההמצאה, שגתה הרשמת ביישום הכלל המשפטי הרלוונטי. על אף הטעם שבטענת המערערים בנקודה זו, אינני סבור כי יש בנסיבות העניין מקום לקבלה. בפתח הודעת הערעור שהגיש המשיב צוין כי פסק הדין הומצא לו ביום 27.11.2013. אף העתק פסק הדין שצורף כנספח להודעת הערעור, נושא חותמת נתקבל מטעם משרד בא כוח המשיב, מיום 27.11.2013. ודוק, בבקשת המערערים לסלק את ערעור המשיב על הסף, לא נשמעה כלל הטענה לפיה לא נמסר תצהיר לתמיכה במועד המצאת פסק הדין לידי המשיב. זאת ועוד, על אף שהמשיב בתגובתו לבקשת סילוק הערעור על הסף שב וציין כי פסק הדין הומצא לידיו ביום 27.11.2013, לא ביקשו המערערים למחוק סעיפים רלוונטיים לעניין מכתבי הטענות, או שהמשיב יתמוך אותם בתצהיר. לאמור, בהליך שנדון לפני הרשמת, סוגיית מועד המצאת פסק הדין לידי המערערים כלל לא עמדה במחלוקת, ולא היה מקום להניח כי פסק הדין הומצא לידי המשיב במועד אחר מזה שנטען על ידו. אינני סבור כי יהא זה נכון לקבל את טענת המערערים בסוגייה זו, כאשר הועלתה היא רק בשלב מאוחר זה של ערעור על החלטת הרשמת. בל נשכח כי ככל שהייתה מועלית טענה כאמור במועד, בידי הרשמת הסמכות לבקש מצד לתקן את הפגם. זאת, גם בשים לב לשיקולים הכלליים בדבר מחיקתו של הליך על הסף. לשם דיון בטענתם השנייה של המערערים, יש להידרש למכלול ההליכים שהוגשו בעקבות הכרעת בית משפט קמא. לאחר מתן הכרעתו של בית המשפט המחוזי, הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה. כמו כן, הוגשה על ידו, כמצוות התקנות באותה העת, בקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי – שנתקבלה. בהחלטתו לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערים כאילו המדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק דין. בשלב זה, הגישו המערערים שני הליכים לבית המשפט העליון. הראשון – בקשת רשות ערעור על ההחלטה לעכב ביצוע, בגדרה אף טענו נגד הקביעה כי המדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת. השני – בקשה לסילוק הערעור על הסף, המצויה במוקד הליך זה. תיאור ההליכים הקודמים שהוגשו לא נעשה לריק, אלא יש בו כדי לעצב את תחומי ההכרעה של הרשמת. לאמור, המערערים אינם טוענים כי הרשמת נעדרת סמכות לדון בבקשת סילוק ההליך על הסף כפי שהוגשה. לכן, אין פסול בכך שהביעה עמדתה בעניין. באשר ל"תחרות" כביכול בין הרשמת לבין שופט בית משפט זה אשר אמור לדון בשאלות העולות בבקשת רשות הערעור בעיכוב ביצוע, הרי אף בית המשפט לא שלל את הדרך בה נקטה הרשמת. ביום 5.5.2013 הכריע בית משפט זה בבקשת רשות הערעור שהגישו המערערים בשאלת עיכוב הביצוע (רע"א 732/13, השופטת א' חיות). בהקשר לדיוננו צוין בהחלטה כדלקמן: "אשר לטענות המבקשים כי הערעור הוגש באיחור, וכי סיווגו הנכון של פסק הדין הינו למעשה החלטה אחרת. בשים לב לכך שכבוד הרשמת הכריעה בטענות אלה וכעת הוגש ערעור על החלטתה (בש"א 1977/13), התלוי ועומד בבית משפט זה, איני רואה לנכון לדון בהן. יוער כי אם יימחק לבסוף הערעור על הסף, תקופת עיכוב הביצוע תהא ממילא קצרה למדי, ולא ייגרם נזק משמעותי למבקשים". צא ולמד, כי דרך הכרעת הרשמת מקובלת על ידי בית המשפט הדן בבקשת רשות הערעור בסוגית עיכוב הביצוע. ושמא תאמר, וכי אין למערערים זכות כי העניין יעבור תחת שבט ביקורתו של שופט בית המשפט העליון? התשובה מצויה בהליך זה, אשר הגישו המערערים. במעבר מדרך ההכרעה של הרשמת, למהות ההכרעה, דעתי היא, כפי שיובהר, כי יש לסווג את הכרעת בית המשפט המחוזי כפסק דין, וכנגזרת, את ההשגה שהגיש המשיב כערעור בזכות – כפי שקבעה הרשמת. 5. הלכה היא כי מבחן הסעד הוא הקובע, ולאו מבחן העילה (וראו למשל החלטת המשנה לנשיא ש' לוין רע"א 4669/96 חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט אילת ואח' (25.7.1996)). על פי מבחן זה, היה וזכה התובע בסעד שנתבקש על ידו או בחלקו, או שנקבע שאין הוא זכאי לסעד האמור, מהווה ההכרעה מעין קו פרשת המים, לפיה ניתן לקבוע כי חלק מובחן של ההליך נסתיים באופן שעסקינן, לכל הפחות, בפסק דין חלקי (וראו: בש"א 3452/10 סאלם נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית (9.8.2010); בש"ם 860/13 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית מודיעין מכבים-רעות (4.4.2013)). בנדון דידן, דחה בית המשפט המחוזי את הסעדים שנתבקשו על בסיס חוק החברות, וקיבל את הסעד החלופי, כפי שעולה מכתבי הטענות – קיום הליך התמחרות – תוך שהוצג מתווה מפורט לביצועו, על פני שלושה עמודים. משכך, לא נפלה שגגה בהחלטת הרשמת לפיה יש לסווג את ההכרעה כפסק דין. 6. נוכח האמור לעיל, עולה כי הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש במועד, ועל כן דין הערעור על החלטת הרשמת להדחות. בהיעדר תגובה, אין צו להוצאות. ניתנה היום, ‏ג' בסיון התשע"ג (12.5.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13019770_Z01.doc עק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il