פסק-דין בתיק ע"פ 1976/03
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1976/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער:
אילן בכור
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו בת.פ. 12239/01 מיום 23.2.2003 שניתן
על ידי כבוד השופטת דניאלה שריזלי
תאריך הישיבה: א' באדר ב'
התשס"ג (5.3.2003)
בשם המערער: עו"ד משה
זכות
בשם המשיבה: עו"ד דפנה
ברלינר
פסק-דין
לפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו (השופטת שריזלי), מיום 23.2.2003, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של
המערער (בת.פ. 12239/01).
1. כנגד המערער וארבעה אחרים הוגש (ביום
30/12/01) כתב אישום (ת.פ. 12239/01) לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת
שריזלי) המייחס להם שורה ארוכה של עבירות זיוף ומרמה שנעשו במסגרת הונאתן של חברות
ביטוח שונות. על פי הנטען בכתב האישום, קשרו הנאשמים קשר להגשת תביעות כוזבות
לחברות הביטוח שעילתן נזקי תאונות דרכים שלא התרחשו הלכה למעשה. המערער, שהוא בעל
מוסך, הוצג בכתב האישום כמי שמילא תפקיד מרכזי בהגשתן של התביעות הכוזבות. נאשמים
3 ו-4, אשר הואשמו בצוותא חדא עם המערער, הודו (ביום 5.11.2002), במסגרת הסדר
טיעון, באישומים אשר יוחסו להם והורשעו על פי הודאתם. בית המשפט שמע (ביום
12.11.2002) טיעונים לעונש בעניינו של נאשם 3 וגזר את דינו (ביום 26.11.2002). כך
גם שמע (ביום 26.11.2002) טיעונים לעונש בעניינו של נאשם 4 וגזר את דינו (ביום
9.12.2002). המערער הודיע (ביום 13.2.2003) לבית המשפט כי בכוונתו לבקש, במהלך
הדיון הקרוב, כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. במסגרת הודעתו, עמד המערער
בקצרה על עילת הפסלות שהיא, לטענתו, היחשפות בית המשפט לנתונים שונים היוצרים חשש
למשוא פנים. בגדר נתונים אלה, ציין המערער את הרשעתם של נאשמים 3 ו-4. כן ציין את
הרשעתו של נאשם נוסף, אשר הועמד לדין בכתב אישום נפרד בגין אותה פרשיית מרמה, עליה
למד בית המשפט במסגרת שלב הטיעונים לעונש בעניינם של נאשמים 3 ו-4. המערער ציין כי
נימוקים מפורטים באשר לעילת הפסלות יובאו על ידו במסגרת הדיון הקרוב. בית המשפט
העביר את הודעת המערער לתגובת המשיבה. המשיבה התנגדה בתגובתה (מיום 14.2.2003)
לבקשת הפסילה. לטענתה, עילת הפסלות הנטענת היתה ידועה למערער זה מכבר. לפיכך, משלא
ביקש את פסילת בית המשפט בשלב מוקדם יותר, הוא מנוע עתה מלבקש את פסילתו. לגופם של
דברים, ציינה המשיבה כי נימוקי המערער לבקשת הפסילה אינם מגבשים עילה של ממש
לפסילת בית המשפט.
2. בהחלטתו (מיום 16.2.2003) דחה בית משפט
השלום את בקשת הפסילה. זאת לאור קביעתו כי לא נוצרו נסיבות המקימות חשש אובייקטיבי
למשוא פנים. בית המשפט עמד על כך כי לא הביע דעה כלשהי באשר למערער ושאלת אשמתו
וממילא אין לומר שננעלה דעתו לגביו. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה יש בחשיפתו
לעובדת הרשעתו של הנאשם הנוסף כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. עוד ציין בית המשפט
כי בקשת הפסילה הוגשה זמן לא מבוטל לאחר שנודע למערער על עילת הפסילה הנטענת.
בתגובה להחלטת בית המשפט, ביקש המערער (ביום 17.2.2003) כי בית המשפט יאפשר לו
להשלים את נימוקיו באשר לעילת הפסלות הנטענת. בית המשפט קיבל (ביום 19.2.2003) את
בקשת המערער והורה לו להשלים את טיעוני הפסלות במסגרת הדיון הקרוב. במסגרת השלמת
טיעוניו (ביום 23.2.2003), עמד המערער על כך כי עיקר טענותיו מכוונות כנגד קביעות
וממצאים חד-משמעיים, לטענתו, המצויים בגזר דינם של נאשמים 3 ו-4 ואשר יש בהם,
לטענתו, כדי להשליך על עניינו. עוד טען כי במסגרת גזרי הדין הללו הבחין בית המשפט
בין הנאשמים השונים בהתאם לחומרת מעשיהם וחלקם היחסי בפרשת ההונאה ולפיכך קבע בית
המשפט רף תחתון לענישה העתיד להשליך על שאלת העונש שיפסק לו, באם יורשע.
3. בית המשפט שב ודחה (ביום 23.2.2003) את
בקשת הפסילה. בית המשפט ציין כי במסגרת גזר דינם של נאשמים 3 ו-4 אמר מפורשות,
במסגרת פרק שיקולי הענישה, כי דבריו ואמרותיו במסגרת גזר הדין מכוונים אך ורק אל
אותם נאשמים שהודו במעשים המיוחסים להם והורשעו. עוד ציין כי בגזר דינו עמד על כך
כי המעשים המתוארים הם על פי הנטען בכתב האישום וממילא אין בתיאורם כדי לקבוע
מסמרות וממצאים עובדתיים לגבי נאשמים אחרים בתיק שטרם הודו. לא זו אף זו – בית
המשפט הדגיש כי כל הטיעונים המובאים בגזר הדין הם על פי דברי הנאשמים שהודו, ותו
לא. אשר להבחנה לה טען המערער בינו לבין שותפיו לאישום, ציין בית המשפט כי המדובר
אך בהתייחסות לדרישת המשיבה להחמיר בעונשם של חלק מהנאשמים. בית המשפט עמד על כך
כי אין בהתייחסות זו משום התייחסות מצדו לשאלת חלקם של אותם נאשמים שלא הודו
באישומים המיוחסים להם. בית המשפט פסק כי אין בגזרי הדין אליהם מפנה המערער כל
ממצא עובדתי המתייחס אל הנאשמים שלא הודו וממילא אין בהם משום קביעת אשמתם של אותם
נאשמים או קביעת רף תחתון לענישתם. מכאן הערעור שלפני.
4. בערעורו (מיום 27.2.2003) טוען המערער כי
לא רק שבית משפט השלום קבע, במסגרת גזר דינם של נאשמים 3 ו-4, ממצאים עובדתיים
המתייחסים אליו אלא שאף קבע את אשמתו. כך, מפנה המערער אל גזר דינו של נאשם 3 שם
נאמר כי -
"לדברי הסנגור, אף שלכאורה, כעולה מהאישומים, הגיש בכור [הוא
המערער] את התביעות בגין המיצובישי הניזוק לחברות הביטוח בעצה אחת עם הנאשם, ואף
שתגמולי הביטוח שולמו לנאשם, הרי שבפועל לא שיתף הנאשם פעולה עם בכור באורח פעיל,
וחלקו היה סביל ושולי לחלוטין, מאין [כך במקור] שותפות שבשתיקה, מה גם שתגמולי
הביטוח הועברו ממנו לבכור".
לטענת המערער, בעובדות המפורטות במסגרת סעיפי האישום
בהם הורשע נאשם 3 על פי הודאתו, לא נטען כלל כי הכספים שקיבל מחברת הביטוח הועברו
על ידו אל אדם אחר, כל שכן אל המערער. עוד מפנה המערער אל גזר דינו של נאשם 4, שם
נאמר כי -
"באת כוח המאשימה שמה דגש בטיעוניה על חומרת מעשיו של הנאשם,
שחבר לבכור בהונאת מספר חברות ביטוח, ...
...
אשר על כן, גם אם תאמר כי חלקו היחסי של הנאשם בפרשה כולה קטן יחסית;
גם אם אקבל את הטענה לפיה נתקבלו מרבית הכספים לידי אחרים בפועל, לא אוכל להתייחס
בקלות ראש לשותפותו של הנאשם בשני האירועים האמורים, שכן הנאשם פעל, גם על פי
דבריו, בעצה אחת עם בכור..."
לטענת המערער, במסגרת הטיעונים לעונש בעניינו של
נאשם 4 לא הוזכר כי נאשם 4 חבר למערער בהונאת חברות הביטוח. לפיכך, דברי בית המשפט
בעניין זה מרחיקים לכת אף מעבר לטענות המשיבה ומהווים, לטענתו, משום קביעת ממצא
מרשיע בעניינו של המערער. עוד טוען המערער כי אמרות בית המשפט המתייחסות אל השותפות
שבין נאשם 4 למערער מלמדות כי בית המשפט רואה במערער כמי שאשמתו הוכחה לפניו. לא
זו אף זו – לטענת המערער, דברי בית המשפט, שנאמרו בעניינו של נאשם 4, לפיהם
"לא הרי דין המזייף מסמכים ומשתמש בהם, כדי לקבל כספים במרמה, כדין מי שהיה
שותף סביל, בשניים מהאישומים, ואשר מרבית הכספים לא שולשלו בפועל לכיסו",
מהווים משום קביעת רף תחתון לענישה שאף בגינו יש לקבל את בקשתו לפסילת בית המשפט.
המשיבה מתנגדת לבקשתו וסומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום.
5. לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני ובטענות
הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים
הקשורים לאותה פרשה, מרשיע חלק מהם על פי הודאתם ובהסתמך על כתב האישום, ואף גוזר
את דינם, וזאת בטרם הסתיים הדיון בעניינם של מעורבים אחרים באותה הפרשה, אינה
פוסלת אותו, ככזו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים שטרם הוכרע דינם
(ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); ע"פ 6461/00 דאלי נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); ע"פ 10013/02 עקבי נ' מדינת ישראל (לא
פורסם)). זאת משום שבמצב דברים שכזה, אין בית המשפט נדרש ברגיל לקביעתם של ממצאים
עובדתיים קודם להרשעה שאפשר כי הם משליכים גם על עניינם של שאר הנאשמים, אשר טרם
הסתיים הדיון בעניינם. לצד האמור, יתכנו מקרים בהם הרשעת חלק מהנאשמים תלווה
בקביעות ואמירות של בית המשפט שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ
25/86 אלדג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד
מ(1) 163; ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל,
פ"ד מה(2) 345, 352-351). יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו, ויש לבחון בכל מקרה את
טיב הכרעתו של בית המשפט.
6. בנסיבות המקרה שלפני, איני סבור כי
אמרותיו של בית משפט השלום במסגרת גזר דינם של נאשמים 3 ו-4 מקימות חשש ממשי למשוא
פנים בעניינו של המערער. בית המשפט הקפיד לייחס את הטענות השונות שהעלו בפניו
הצדדים לאומריהן ונמנע מאימוצן באופן שיש בו משום קביעת ממצא עובדתי המשליך על
עניינו של המערער. איזכורן של אותן טענות, הגם שבחלקן מוזכר המערער, נעשה אך ורק
במסגרת הדיון בעניינם של נאשמים 3 ו-4 ולצורך גזירת דינם בלבד. בית המשפט הבהיר כי
אין בהבאתן של טענות אלה משום התייחסות מצדו לשאלת חלקם של אותם נאשמים שלא הודו
באישומים המיוחסים להם, כל שכן הבעת דעה באשר למידת מעורבותם בפרשה נשוא כתב
האישום. אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה קביעתו של בית המשפט כי הכספים שקיבל
נאשם 3 הועברו אל ידו אל המערער, מהווה קביעת ממצא בעניינו של המערער המלמדת כי
ננעלה דעתו של בית המשפט בעניינו. אכן, העברת הכספים האמורה אינה עולה במישרין
מעובדות האישומים בהם הורשע נאשם 3. אולם, היא נלמדת מדברי בא כוחו של נאשם 3
במסגרת שלב הטיעונים לעונש. במסגרת שלב הטיעונים לעונש, ציין בא כוחו של נאשם 3 כי
קשרו היחיד של מרשו אל הפרשה הוא באמצעות המערער, ובאותה נשימה ציין כי מרשו שימש
אך ורק כצינור העברת כספים (עמ' 69 לפרוטוקול, מיום 12.11.2002). העולה מהאמור
הינו כי הטענה לפיה הועברו כספי הביטוח מנאשם 3 אל המערער אינה, כפי שטוען המערער,
קביעה עובדתית עצמאית של בית המשפט כי אם טענתו של נאשם 3 עצמו. באזכרו טענה זו,
תוך שהוא מייחסה לנאשם 3 ומבלי שהביע עמדתו לגביה, וזאת לשם גזירת דינו של נאשם 3
ותו לא, לא פעל בית משפט השלום באופן שיש בו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.
7. כך גם איני יכול לקבל את טענת המערער
שעניינה אמרות בית המשפט בעניינו של נאשם 4. במסגרת הטיעונים לעונש בעניינו של
נאשם 4, ציינה באת כוח המשיבה כי נאשם 4 הודה בעבירת קשירת הקשר המיוחסת לו בחלק
הכללי של כתב האישום. במסגרת חלק זה, הואשם נאשם 4 בכך שקשר קשר עם המערער להונאתן
של חברות הביטוח. לפיכך, הטענה בדבר חבירתו של נאשם 4 למערער, המובאת במסגרת
התייחסות בית המשפט לטענות המשיבה, עולה מדברי המשיבה עצמה ואין בה משום תוספת
עצמאית של בית המשפט המשליכה על עניינו של המערער. אשר לטענת המערער לפיה קבע בית
משפט השלום רף תחתון לענישה – אין בידי לקבלה. באמרות כלליות, לפיהן אין דינו של
מי שחלקו בפרשה קטן ושולי כדינו של מי שחלקו בפרשה רב ומרכזי, וזאת מבלי שבית
המשפט יצביע על אותם מערערים שחלקם לשיטתו קטן ועל אותם שחלקם לשיטתו רב, אין משום
קביעת רף תחתון לענישה. מדובר אך על הצבעה על אחד משיקולי הענישה שרשאי בית המשפט
לשקול שעה שהוא מודד את העונש הראוי, לשיטתו, לנאשם. ודאי שאין בדברים שכאלה,
הנאמרים במסגרת דיון בדרישת המשיבה להחמיר עם מקצת הנאשמים, כדי להקים עילת פסילה.
העולה מן האמור הוא שלא נוצר במקרה שלפני, לא בשל טענה אחת ולא בשל משקלן המצטבר
של הטענות, חשש ממשי למשוא פנים שמכוחו ראוי לקבל את הערעור.
אשר על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן
היום, י"ג באדר ב' התשס"ג (17.3.2003).
ה
נ ש י א
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03019760_A02.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il