בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1975/97
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: כונס
הנכסים הרשמי בתוקף תפקידו ככונס נכסים וכמפרק שירם תעשיות פלדה בע"מ (בפירוק
ובכינוס נכסים)
נגד
המשיבות: 1.
יהודה פלדות בע"מ
2.
המועצה האזורית באר טוביה
ערעור
על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.2.97 בהמ' 2321/96 (תיק פירוק
378/92) שניתנה על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' לויט
בשם
המערער: עו"ד מנחם אברמוביץ
בשם
המשיבה מס' 1: עו"ד אליהו א. צוק (צוקר)
בשם
המשיבה מס' 2: עו"ד שלומית ארליך
פסק-דין
השופט ע' ר' זועבי:
כללי
1. ערעור זה סובב סביב שאלת פירושו של הסכם המכר,
אשר נחתם בין כונס הנכסים הרשמי (להלן: "המערער") בתוקף תפקידו ככונס
נכסים וכמפרק של חברת שירם תעשיות פלדה בע"מ (להלן: "החברה") לבין
חברת יהודה פלדות בע"מ (להלן: "המשיבה"), ואושר על-ידי בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 14.3.95. השאלה המתעוררת הינה, האם התאריך הקובע לעניין
תשלום היטל ביוב בגין הנכס נשוא ההסכם הנ"ל הינו תאריך אישור ההסכם, כטענת
בא-כוח המערער, או שמא תאריך המסירה בפועל של הנכס, כטענת בא-כוח המשיבה.
הרקע העובדתי
2. ביום 14.3.95 אישר בית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (כבוד סגן-הנשיא י' לויט) הסכם מכר בין המערער לבין המשיבה, שעיקרו
רכישת נכסי החברה בידי המשיבה (להלן: "ההסכם"). יום מסירת הנכסים לידי
המשיבה נקבע בהסכם ליום 29.3.95, וזאת בהתאם לסעיף 8.1 להסכם, שבו נאמר:
"הרוכש
יקבל מן המפרק את החזקה בנכסי המטלטלין ובנכסי המקרקעין ביום המסירה שיחול בתוך 15
(חמישה עשר) יום מיום האישור, ובתנאי ששולמו למפרק כל הכספים המגיעים לו על פי
הסכם זה...".
דא עקא, מסירת הנכסים לא התבצעה בפועל באותו
יום. זאת, משום שגורם אחר (חברת T&R International ltd.),
שהתחרה על הזכות לקנות את הנכסים, הגיש לבית-משפט זה ערעור על החלטתו האמורה של
בית-המשפט המחוזי, ובערעור זה הוצא צו מניעה זמני שאסר על המערער למסור את הנכסים
למשיבה. כתוצאה מכך, בוצעה המסירה בפועל של הנכסים רק ביום 23.4.95, לאחר שצו
המניעה הזמני בוטל.
3. בין לבין, ביום 11.4.95, שלחה המועצה האזורית
באר טוביה (המשיבה מס' 2, להלן: "המועצה") לחברה דרישה לתשלום היטל ביוב
בגין נכס מקרקעין שהיווה חלק מן הממכר על-פי ההסכם. בדרישת התשלום נכתב בין השאר:
"היות
והביוב נשוא דרישת תשלום זו כבר הותקן, הרי על פי סעיף 4 לחוק העזר, היטל ישולם
למועצה תוך שלושה חודשים מיום שנמסרה לבעל הנכס הודעה על סכום ההיטל המגיע
ממנו".
עם קבלת דרישת התשלום התנהלה במשך כשנה
התכתבות בין בא-כוח המערער לבין באת-כוח המועצה, שבגדרה טען בא-כוח המערער כי היטל
הביוב חל על התקופה שלאחר מכירת נכסי החברה על-ידי המערער. לחילופין טען בא-כוח
המערער, כי רק חלק מן ההיטל חל על התקופה שקדמה למכירת הנכסים, שכן עבודות התקנת
הביוב שבגינן הוטל ההיטל בוצעו בשלבים, שחלקם בוצעו לאחר המכירה.
עמדתו של בא-כוח המערער נדחתה על-ידי באת-כוח
המועצה, שעמדה על כך שהעילה לתשלום היטל הביוב נוצרה עובר למועד מסירת נכסי החברה
למשיבה. באת-כוח המועצה אף הדגישה במכתבה לבא-כוח המערער מיום 19.10.95, כי הוראות
סעיפים 11 ו12- לפקודת המסים (גביה) מאפשרות למועצה שלא לתת אישור להעברת הזכויות
בנכס לקונה בגין יתרת החוב הנובעת מאי-תשלום היטל הביוב.
בסופו של עניין פנתה המועצה לבית-המשפט המחוזי
בבקשה למתן הוראות במסגרת הליך הפירוק, שבגדרה ביקשה המועצה מבית-המשפט להורות
למערער לשלם לה לאלתר את היטל הביוב.
4. בדיון בפני בית-המשפט המחוזי לא חלקו המערער
והמשיבה על עצם קיומו ונכונותו של היטל הביוב, והמחלוקת התמקדה בשאלת הנשיאה בהיטל
זה. לפיכך הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם, שקיבלה תוקף של החלטה בידי בית-המשפט, לפיה
הסתיים הסכסוך עם המועצה, באופן שהן המערער והן המשיבה התחייבו כלפיה כי החוב
ישולם על-ידי מי מהם שיחויב בכך על-ידי בית-המשפט. עוד הוסכם בין הצדדים כי החוב
לפירעון יועמד על סך של 720,000 ש"ח.
המחלוקת התמקדה איפוא בפרשנות ההסכם שנחתם בין
המערער למשיבה, שבסעיף 10.2 שבו נקבע לעניין תשלומי החובה החלים על נכסי החברה:
"כל
המסים, ההיטלים, הארנונות, האגרות ו/או תשלומי החובה החלים ו/או שיחולו בגין נכסי
המקרקעין ו/או נכסי המטלטלין, החזקתם, הבעלות בהם או השימוש בהם, החל מיום
המסירה, יחולו על הרוכש וישולמו על ידו ואילו עד אותו מועד יחולו וישולמו
ע"י החברות, הכל בכפוף לאמור בהסכם".
[ההדגשה
אינה במקור].
בית-המשפט המחוזי הכריע במחלוקת זו וקבע, כי
היטל הביוב הוחל על הנכס לפני מועד מסירתו למשיבה, וכי לאור האמור בסעיף 10.2
להסכם חייב המערער בתשלום ההיטל.
מכאן הערעור שבפנינו.
הטענות בערעור
5. המערער טוען כי בית-המשפט טעה בכך שלא נתן
דעתו לסעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב1962- (להלן: "חוק
הביוב"), שבו נקבע למעשה כי רק בעל נכס שהביוב ישמש אותו יחויב בתשלום בגינו.
כוונת המחוקק הינה כי החיוב יקום ביחס ישר לשימוש, היינו בעל הנכס שעתיד להשתמש
בביוב הוא אשר יחוב בתשלום בגינו. לפיכך, טוען המערער, הואיל ועל-פי פרשנות ההסכם
תאריך מכירת נכסי החברה הינו מועד אישור ההסכם בבית-המשפט (14.3.95), ברור כי
המשיבה היא זו אשר תהנה ממתקני הביוב, ולכן עליה לשאת בחובת התשלום בגינם.
עוד טוען המערער, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך
שלא נתן דעתו על תוכן הודעת התשלום וצורתה, אשר לדידו לא מילאו אחר דרישת החוק,
ובכך שלא התייחס לעובדה שמסירת ההודעה על התקנת ביוב ודרישת התשלום בגינה צריכה
הייתה להיעשות בנפרד לגבי כל שלב משלבי ההתקנה.
לעניין פרשנות ההסכם טוען המערער, כי התכלית
העסקית והכלכלית המונחת ביסודו מחייבת את חלוקת הנטלים וההתחייבויות שנקבעו בהסכם
לפי מבחן ההנאה, דהיינו, כי על הצד הנהנה מנכס או שירות מסוים יוטל נטל התשלום
בגינו.
6. המשיבה טוענת מצידה, כי לאור ההסכם בין הצדדים
אין סעיף 16 לחוק הביוב רלוונטי במקרה זה. באשר לפרשנות ההסכם, טוענת המשיבה, כי
על-פי סעיף 10.2 להסכם חייב המערער בתשלום היטל הביוב, וזאת לאור מועד המסירה
בפועל של הנכסים.
7. המערער והמשיבה הוסיפו עוד טענות מלבד אלה
שצוינו לעיל. עיינתי בכל הטענות והאסמכתאות ולא מצאתי מקום לדון בטענות אלה, שכן
אין הן דרושות להכרעה בערעור.
הודעת התשלום
8. יש לדחות את טענתו הראשונה של המערער, לפיה
החייב בהיטל הביוב על-פי חוק הביוב הינו הנהנה מן השימוש בביוב. זאת, בשל הסיבה
הפשוטה, שקיים הסכם מפורש בין הצדדים, שבו חילקו הם את החיובים השונים העשויים
להיות מוטלים עליהם. אכן, אף אם יתברר - ובכך אין צורך להכריע כעת - כי החבות
בהתאם לחוק הביוב היא על הנהנה מן השימוש, הרי שאין לכך כל נפקות באשר הצדדים
חילקו ביניהם את הנשיאה בתשלומי החובה בהסכם.
יתרה מזאת, ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים בדבר
סיום הסכסוך עם המועצה, ואשר קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית-המשפט המחוזי, סותמת
את הגולל גם על טענות המערער בדבר תוכן הודעת התשלום וצורתה ובדבר דרישת התשלום
בשלבים. אכן, לאחר שהמערער הודה למעשה בנכונות החוב ובעצם קיומו, הוא אינו יכול
להשמיע עתה טענות בדבר תוכן הודעת התשלום וצורתה. על-כל-פנים, מקומה של טענה כגון
דא הינו בפני ועדת ערר מנהלית בהתאם לסעיף 30 לחוק הביוב, ומשלא הגיש המערער ערר
על ההיטל, אין לו להלין אלא על עצמו.
מכאן, שעצם ההסכמה שהושגה בבית-המשפט המחוזי
וקיבלה כאמור תוקף של החלטה, גובלת למעשה את גדר המחלוקת בין הצדדים לפרשנות ההסכם
שנחתם ביניהם.
פרשנות ההסכם
9. כאמור, טענת המערער היא שיש לפרש את ההסכם
בהתאם לתכליתו העסקית והכלכלית, כך שהנטלים וההתחייבויות על-פיו יחולקו לפי מבחן
ההנאה. מכאן, שעל הקונה - המשיבה - לשלם את היטל הביוב מפני שהוא הנהנה ממנו.
בתמיכה לטענה זו מפנה המערער לסעיף 6.5 להסכם,
שבו נקבע:
"בנוסף
לכל יתר התשלומים אשר על הרוכש לשלם על פי הסכם זה לרבות בגין הממכר, והמלאי כאמור
בהסכם זה ישלם הרוכש למפרק במועד תשלום יתרת התמורה את כל המסים, ההיטלים, האגרות,
הארנונות ו/או תשלומי חובה אחרים וכן תשלומים עבור פוליסות הביטוח של הממכר או כל
חלק הימנו, דמי שכירות וכל תשלום אחר ששולם על ידי המפרק מראש, ככל ששולם ו/או
שהמפרק התחייב לשלמו, תמורת הממכר והמלאי בגין התקופה שלאחר יום המסירה".
לטענת המערער, סעיף זה - שעל-פיו יש לפרש גם
את יתר סעיפי ההסכם, לרבות סעיף 10.2 הנ"ל - קובע את מבחן ההנאה אשר לפיו
התחייבה המשיבה להחזיר לידי המערער כל סכום אשר שילם בגין התקופה שבה לא השתמש
בנכס ולא הפיק ממנו כל הנאה. מאידך טוענת המשיבה, כאמור, כי סעיף 10.2 מדבר בעד
עצמו, קרי חלוקת ההתחייבויות בין הצדדים היא על-פי מועד המסירה בפועל של הנכסים,
וכי אין להעניק לסעיף זה משמעות שאין לשונו יכולה לסבול.
10. המחלוקת בין בעלי-הדין מתמקדת איפוא, כאמור,
בפירושה הנכון של הוראה בהסכם ביניהם. בבואנו לפרש חוזה, יש לשחזר את כוונתם
המקורית של הצדדים בעת כריתת החוזה (ג' שלו, חוזים (מהדורה שנייה), עמ'
298). בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן:
"החוק"), יש לפרש את החוזה תוך בחינת החוזה עצמו העומד לדיון והנסיבות
הקונקרטיות האופפות אותו. ההתחקות אחר אומד דעת הצדדים נעשית תוך התחשבות במבנה
החוזה, תוכנו, הקשר בין הוראותיו השונות, ובעיקר הגיון העסקה ותכליתה.
עמד על כך המשנה-לנשיא ברק (כתוארו אז)
בבג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(1) 3, 10:
"התכלית
של החוזה מורכבת, בראש ובראשונה, מהתכלית (הכוונה) הסובייקטיבית המשותפת לשני
הצדדים... זוהי אותה "כוונה אמיתית"... של כל צד לחוזה, הידועה לצד
האחר, ואשר על יסודה נכרת החוזה. כן מורכבת תכלית החוזה מתכלית אובייקטיבית המשקפת
את היעדים והמטרות אשר יש להניח כי הצדדים לחוזה, כאנשים סבירים, היו מבקשים
להגשים. זוהי "[ב]אותה מטרה או [ב]אותה תכלית, שסביר להניח כי הצדדים, כאנשים
סבירים, היו נוקטים בנסיבות העניין..." תכלית זו נקבעת מטבע הדברים, על-פי
מהותו של העניין המוסדר, טיב ההסדר ואופיו".
כוונת הצדדים הינה איפוא נקודת המשען
הארכימדית בתהליך פירוש החוזה. כוונה זו נלמדת בראש ובראשונה מלשון החוזה (ראו
שלו, עמ' 310). עם זאת, יש לזכור כי מלה אינה גביש שקוף ובלתי-משתנה, אלא היא
מהווה מעטה חיצוני למחשבה חיה ומשתנה בצבע ובתוכן על-פי הנסיבות והזמן שבהם היא
מופיעה. (ראו דברי השופט הולמס, המצוטטים על-ידי שלו, שם; וראו גם דברי הנשיא שמגר
בע"א 327/85 קוגלר נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(1) עמ' 97,
102). ברם, לשון החוזה - על אף חשיבותה הרבה - אינה מכרעת והיא מהווה אך תחנת מוצא
במסע הפירוש אשר יעדו הינו, כאמור, כוונת הצדדים. במהלך מסעו זה יפזול כאמור
בית-המשפט גם לעבר הנסיבות החיצוניות האופפות את כריתת החוזה.
מן הכלל אל הפרט
11. במקרה שלפנינו מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה
לשונו של סעיף 10.2 להסכם ברורה ופשוטה ואין להוציא מקרא מפשוטו.
לדעתי, האמור בסעיף 6.5 להסכם כלל אינו
רלוונטי לענייננו, וזאת משום שהוא עוסק בתשלומים ששולמו בפועל על-ידי
המערער, בשעה שעל-פי הקבוע בסעיף 10.2 להסכם לא הוא זה שאמור היה לשלמם. כלומר,
סעיף 10.2 הוא הסעיף הקובע את החלוקה המהותית של נטל התשלומים בין הצדדים, בעוד
שבסעיף 6.5 נקבעה הוראה משלימה בלבד, שבה נוצר מעין מנגנון השבה לעניין תשלומים
שעל-פי סעיף 10.2 צריכים היו להשתלם על-ידי המשיבה אך בפועל שולמו על-ידי המערער.
ואם בכך אין די, בא סעיף 6.5 סיפא ומסיר כל
ספק בקובעו את הנסיבות שבהן יחול סעיף זה:
"מוסכם
בזאת במפורש כי במידה ויתברר כי קיימים תשלומים נוספים אשר חובת התשלום בגינם כאמור
בהסכם זה חלה על הרוכש אשר שולמו ע"י המפרק או שהמפרק התחייב לשלמם... כי
אז הרוכש מתחייב לשלמם בתוך 7 ימים ממועד דרישת המפרק לעשות כן".
[ההדגשה
אינה במקור].
12. זאת ועוד. אם נקבל את טענת המערער עלול סעיף
10.2 להסכם לאבד את משמעותו. זאת, הואיל וסעיף 10.2 אינו מבחין בין סוגי תשלומי
החובה השונים המוטלים על הצדדים, ויציקה לתוכו של ההבחנות שלהן טוען המערער - אשר
לעתים קרובות הן מסובכות וקשות - רק תסרבל, תכביד ולמעשה תייתר את סעיף 10.2 ככלי
יעיל ושימושי לחלוקת החיובים החלים על הממכר.
לשיטתי, כוונת הצדדים ברורה וכך גם לשון ההסכם
ביניהם. אכן, הצדדים ביקשו לקבוע נקודה ברורה על גבי ציר הזמן, שעד אליה וממנה
יחולקו החיובים ביניהם. כוונתם הייתה לקבוע קנה מידה פשוט, שלפיו כל חיוב החל על
הממכר עד ליום המסירה יחול על המוכר, ומיום המסירה ואילך יחול על הרוכש, וזאת ללא
כל קשר לשאלה מי ייהנה מתשלום זה. יודגש כי על כוונה זו של הצדדים ניתן ללמוד אף
מהתנהגותו של המערער עצמו, אשר עם קבלת הודעת התשלום ניסה לשכנע את המועצה כי מועד
תחולת ההיטל או חלקו הינו לאחר מועד מכירת הנכסים למשיבה.
לא זו אף זאת, לשיטה זו, שבה קובעים את מועד
מסירת הנכס נשוא החוזה כנקודת הזמן שבה מתחלקת החבות בתשלומי החובה השונים החלים
על הנכס, יש הגיון כלכלי ברור: מסירת הנכס לידי הרוכש כשהוא נקי מתשלומי החובה
השונים החלים עליו, תוך הבאת עניין זה בחשבון במרבית המקרים בגדר מחיר המכירה של
הנכס. ואומנם, שיטה זו נהוגה במרבית חוזי המכר ואף מצאה לה ביטוי ברור בסעיף 18
לחוק המכר, תשכ"ח1968-.
מן המקובץ עולה איפוא, כי קשה למצוא עוגן - הן
בלשון ההסכם והן בנסיבותיו החיצוניות - לטענת המערער בדבר "מבחן ההנאה"
החל על ההסכם.
באשר לטענת המערער כי כוונתו הסובייקטיבית
הייתה לחלק את תשלומי החובה בין הצדדים על-פי מבחן ההנאה או השימוש, הרי שעל זה
כבר נאמר על-ידי כבוד הנשיא שמגר בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד
לח(2) 701, 711-710, כי:
"אין
כמובן, מקום להסיק, כי בית-המשפט ייתן תוקף ומשמעות לכוונה נסתרת של בעל דין
שקיננה בלבו והוסתרה מרעהו ולא באה לידי ביטוי בחוזה. אומד הדעת בכגון דא הוא הסקת
מסקנה, מה סוכם בין הצדדים לחוזה עובר לכריתתו ומה היו הכוונות ההדדיות שבבואתן
משתקפת בהסכם".
במקרה זה לשון ההסכם, כמו גם כוונת הצדדים,
ברורה לחלוטין, והמערער לא הצליח להראות כי כוונת הצדדים הייתה למשמעות המיוחדת
שלה הוא טוען, ואשר לא באה לידי ביטוי בלשון ההסכם.
13. אשר למועד התחולה של היטל הביוב, הרי שכאמור
הודעת התשלום נשלחה לחברה בתאריך 11.4.95, וצוין בה כי היא מתייחסת לעבודות שכבר
בוצעו עובר למסירת הנכסים לידי המשיבה. אכן, לעניין זה טוען המערער כי עבודות
הביוב שבגינן הוטל ההיטל נעשו בשלבים, וכי חלק מן השלבים הללו בוצע לאחר מסירת
הנכסים לידי המשיבה. אלא שיש לדחות טענה זאת משתי סיבות עיקריות: ראשית,
כאמור, בהסכם שקיבל תוקף של החלטה בדבר סיום הסכסוך עם המועצה, הודה המערער למעשה
בנכונות החוב, ולפיכך הוא אינו יכול להשמיע עתה טענות בעניין זה. שנית, מן
התכתובת שהתנהלה בין המערער לבין באת-כוח המועצה, ואשר צורפה לסיכומי המערער, עולה
כי עמדת המועצה הינה כי מדובר בתהליך התקנה אחד של ביוב שבגינו הוטל ההיטל. עמדה
זו של המועצה - הבאה לידי ביטוי כאמור גם בהודעת התשלום שנשלחה לחברה - לא נסתרה
על-ידי המערער בראיות, קרי לא נסתרה החזקה כי האמור בהודעת התשלום הינו נכון.
אשר-על-כן, אין ספק כי היטל הביוב הוחל על
הנכס עובר למועד מסירתו בפועל לידי המשיבה, ולפיכך המערער הוא אשר נושא בו, וזאת
מכוח ההסכם בין הצדדים.
אני מציע איפוא לחברותיי לדחות את הערעור
ולחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה מס' 1 בערעור זה בסכום כולל של 15,000
ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' ר' זועבי.
ניתן היום, י"ח באייר תשנ"ט
(4.5.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97019750.U02/אמ