עיריית טירת כרמל נ. תורן חברה לפיתוח נכסים (1989) בע"מ

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1973/19 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערת והמשיבה שכנגד: עיריית טירת כרמל נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: תורן חברה לפיתוח נכסים (1989) בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.2.2019 בת"א 231-07 שניתן על ידי כבוד השופטת ברכה בר-זיו תאריך הישיבה: י"א באייר התשפ"ב (12.5.2022) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד דביר לייבוביץ'; עו"ד שלומי ברקאי בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד אורי שילה; עו"ד דרור אורן פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ברכה בר-זיו) מיום 4.2.2019 בת"א 231-07, בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעתה של המשיבה והמערערת שכנגד בגין גביית אגרות והיטלים שלא כדין ובגין התחשבנות חסרה בקשר לעבודות תשתית עירוניות. רקע והשתלשלות העניינים ענייננו בתביעה שהגישה המשיבה והמערערת שכנגד, תורן חברה לפיתוח נכסים 1989 בע"מ (להלן: החברה), נגד המערערת והמשיבה שכנגד, עיריית טירת הכרמל (להלן: העירייה). התביעה עוסקת בהתחשבנות בין הצדדים בנוגע לפרויקט בנייה בשם "מרכז אומגה", המצוי בתחום שיפוטה של העירייה, ברחוב נחום חת 1, על המגרש בגוש 10728, חלקות 26, 27, 29 ו-30 (להלן: הפרויקט ו-המקרקעין, בהתאמה). ביצוע הפרויקט הסתיים לפני יותר משני עשורים, עמדתה הסופית של הרשות ביחס להתחשבנות בגינו ניתנה בראשית שנת 2000, והתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 14.2.2007. בתביעה נדרשו רכיבים שונים, ואולם חלק לא מבוטל מהם נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ואינם דורשים את התייחסותנו. להלן אעמוד על העובדות אשר נדרשות לצורך הכרעתנו בערעור. בחודש אוקטובר 1993 הגישה החברה בקשה למתן היתר בנייה להקמת הפרויקט. לדברי החברה, לאורך השנים וכתנאי למתן היתרי הבנייה והיתר אכלוס, היא נדרשה לשלם אגרות והיטלים שלא כדין (להלן: יתרת האגרות). לפיכך, ביום 29.2.2000 (להלן: יום התשלום) החברה שילמה את יתרת האגרות תחת מחאה, כדי להימנע מעיכוב של לוח הזמנים להשלמת הפרויקט. בחלוף מספר שנים מעת ששילמה החברה את יתרת האגרות, ביום 14.2.2007 הגישה החברה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית, אשר כללה, בין השאר, תביעה להשבת התשלומים ששולמו לכיסוי יתרת האגרות, וכן תביעה ליתרה שטרם שולמה בגין דרישת תשלום ששלחה החברה לעירייה בגין עבודות שביצעה בעבורה. בכתב ההגנה, כפרה העירייה במכלול טענותיה של החברה וטענה שיש לדחותה על הסף בגין התיישנות. לאחר שהצדדים מיקדו את טיעוניהם בסוגיית ההתיישנות, ביום 6.12.2010, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה התיישנה ביחס לתשלומים ששילמה החברה עד ליום 14.2.2000, וכן ביחס לתביעה בגין יתרת העבודות, אך התביעה תמשיך להתנהל ביחס למרכיבי עבודות מאוחרים יותר (עבודות בגין חשמל ורמזורים שבוצעו בשנים 2006-2001). החברה הגישה ערעור על ההחלטה לבית משפט זה, ובמהלך דיון שהתקיים ביום 10.12.2012, הגיעו הצדדים להסכמות להן ניתן תוקף של פסק דין (ע"א 630/11. השופטים דנציגר, עמית ו-ברק-ארז). נעיר בהקשר זה כי קיימת אי בהירות מסוימת בדבר משמעותן של הסכמות אלה, ואולם אין ספק כי הן הרחיבו את יריעת התביעה בהשוואה להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 6.12.2010. בהתאמה לכך, ביום 31.1.2013 הגישה החברה כתב תביעה מתוקן (להלן: כתב התביעה המתוקן). יצוין כי העירייה לא הגישה כתב הגנה מתוקן, אלא הוסיפה להסתמך על כתב ההגנה המקורי שהוגש על ידה. כן לא העלתה העירייה כל טענה כי כתב התביעה המתוקן חורג מההסכמות שהושגו בין הצדדים בבית המשפט העליון. אין לנו אלא להניח כי כתב התביעה המתוקן תואם את הסכמות הצדדים, במובן זה שתביעות שנכללו בו, לא נמחקו במסגרת ההחלטות שהתקבלו בעניין הדחיה על הסף. בכתב התביעה המתוקן חזרה החברה, בין השאר, על התביעה בגין יתרת העבודות, וכן טענה שהעירייה צריכה הייתה לאפשר לה לקזז את התשלום שהגיע לה בעבור ביצוע של עבודות תשתית עירוניות (להלן: עבודות התשתית) מיתרת האגרות. החברה הדגישה כי המקרקעין היו מנותקים מתשתיות ציבוריות, ועל כן הוסכם בינה לבין העירייה כי החברה תפעל לחיבור המקרקעין לתשתיות המתאימות – ובסיום העבודות הצדדים יתחשבנו ביניהם. החברה הזכירה כי העירייה התנתה את מתן ההיתרים לפרויקט בתשלום יתרת האגרות על ידי החברה, וגם במקרה זה, לטענתה, סיכמו הצדדים כי תיערך התחשבנות בסוף הפרויקט. כמו כן, החברה פירטה כי העירייה סירבה לערוך התחשבנות, אך ביום התשלום היא מסרה לחברה מסמך אשר נחזה להיות התחשבנות ובו אושר סכום לקיזוז בסך 716,263 ש"ח בגין הקמת קו הביוב בלבד, חרף העובדה שעלות עבודות התשתית הייתה 1,579,729 ש"ח. יוער כי החברה הדגישה שמדובר במסמך חד צדדי וחסר שנערך על ידי העירייה. לצד זאת, החברה טענה כי העירייה פעלה בניגוד לאמור בחוק עזר לטירת כרמל (אספקת מים), התשמ"ג-1983 (להלן: חוק העזר), המורה על חישוב אגרת פיתוח מערכת המים על בסיס שטח, הנמדד במ"ר (מטרים רבועים), ולא על בסיס נפח, הנמדד במ"ק (מטרים מעוקבים). לדבריה, העירייה פעלה בחוסר סמכות עת גבתה אגרה זו מהחברה בהסתמך על נוסחת חישוב אשר מתייחסת למטרים מעוקבים. לשיטת החברה, לשון חוק העזר תומכת בחישוב אשר מבוסס על שטח, ולחלופין, טענה כי מדובר במקרה שבו לא ניתן לרדת לשורש תכלית החקיקה, ולכן יש לפעול לפי הכלל המעדיף את הפרשנות המטיבה עם הנישום. מנגד, העירייה הכחישה את קיומה של הסכמה בין הצדדים לעניין ביצוע העבודות, למעט הסכמה נקודתית, אשר אכן קוזזה, לעניין הקמת קו הביוב. בהקשר זה, הזכירה העירייה כי החברה טוענת שדרישות התשלום בעד עבודות התשתית נשלחו כבר בשנת 1997. אם כן, לדבריה, עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר בשנת 1997, ועל כן התיישנה. כמו כן, העירייה עמדה על כך שיתרת האגרות נגבתה כדין, וכי היא פעלה כדין בשעה שגבתה את אגרת פיתוח מערכת המים לפי מדידה של מטרים מעוקבים, שכן החוק מתייחס במפורש למילה "נפח" וחישוב הנפח אף בוצע על ידי אדריכל שהובא מטעם החברה. לדבריה, התיבה "מ"ר" שורבבה לחוק העזר בשל טעות סופר או טעות הקלדה, ולא ניתן לקבל את פרשנותה של החברה לסעיף החוק. ביום 4.2.2019 בית משפט קמא נתן פסק דין אשר מקבל באופן חלקי את תביעתה של החברה. לצורך הדיון בערעור עלינו לתת את הדעת על שלושה רכיבים מרכזיים שלגביהם התקבלה התביעה: הכרה בכך שהתשלום של יתרת האגרות בסך של 403,010 ש"ח ביום התשלום, כתנאי לקבלת היתר אכלוס, הוא בגדר תשלום שנגבה ביתר, ועל כן עומדת לחברה הזכות להשבתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד תשלומו (להלן: התשלום ביתר). קבלת עמדתה של החברה, הסבורה שהיא הייתה זכאית לתשלום בגין כל העבודות שנתבעו על ידה בחשבון שהגישה לעירייה, בהתבסס על סיכום שהושג ביניהן, ועומד על 1,579,729 ש"ח. יוזכר כי העירייה מצדה הודתה בקיומו של הסכם ביחס לתשתית הביוב בלבד. אם כן, בהינתן שהעירייה קיזזה מהחשבון סכום של 716,263 ש"ח, משמעות הדברים היא כי לחברה יש זכות כלפי העירייה לסכום של 863,466 ש"ח, אשר בית משפט קמא הגדיר אותם כיתרה לקיזוז העומדת לרשות החברה אצל העירייה (לעיל ולהלן: התביעה בגין יתרת העבודות). קביעה שבחוק העזר נפלה טעות דפוס בנוגע לשטח הבנייה שבגינו יש לחייב. בית משפט קמא אימץ את פרשנותה של החברה לחוק העזר, לפיה יש לחשב את אגרת פיתוח מערכת המים על בסיס שטח, הנמדד במ"ר. זאת הן בהתבסס על כוונת המחוקק, הן בהתבסס על הכלל שבעת ספק יש לקבל את הפרשנות אשר מקלה עם הנישום. אם כן, בהתאם לפרשנות זו, אגרת פיתוח מערכת המים שנדרשה החברה לשלם עולה ב-1,665,709.36 ש"ח על זו שבה היא הייתה חייבת על פי דין. גם סכום זה הגדיר בית משפט קמא כיתרה לקיזוז (להלן: סוגיית מ"ק/מ"ר). הן החברה הן העירייה לא השלימו עם תוצאות פסק הדין והגישו ערעור וערעור שכנגד. טענות העירייה העירייה טוענת כי הקביעה האופרטיבית בפסקת הסיכום של פסק הדין בנוגע לתשלום ביתר סותרת את הניתוח המשפטי שקדם לו. לדבריה, בית משפט קמא קבע שהצדדים לא הסכימו ביניהם לפטור את החברה מתשלום בעבור יתרת האגרות, ועל כן החברה אינה זכאית להשבה של היטלים אלה. חרף זאת, בפסקת הסיכום הוענק סעד המחייב את העירייה לשלם את הסכום שהתבקש מבלי שניתן לכך נימוק הולם. עוד בהקשר זה העירייה מדגישה שאין יריבות בין הצדדים, בהינתן שיתרת האגרות כלל לא שולמה על ידי החברה: בחלקה היא שולמה על ידי חברת "אלקטרה ניהול נכסים" (שאינה חלק מן ההליך), ומשכך אין החברה זכאית להשבה או לקיזוז; ובחלקה כלל לא הוכח שהיא שולמה. יתר על כן, לשיטת העירייה בית משפט קמא פירש באופן שגוי את ההסכמות בין הצדדים ביחס ליתרת העבודות. לדבריה, קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה אינה מתיישבת עם הראיות, ועל כן העירייה שבה על גרסתה לפיה האישור הוענק לביצוע קו סניקה לביוב בלבד. ביחס לתשתית כיבוי האש, נטען שמדובר בתשתית פרטית המצויה בתוך הנכס, ועל כן העירייה כלל אינה מוסמכת לממנה. אשר לתשתית המים, העירייה עומדת על כך שאין כל ראיה, לא להסכמה מטעמה, ולא לביצוע או לנשיאה בעלות מטעם החברה. לא זו אף זו, לשיטת העירייה, הטענה שהעבודות לטובת תשתית כיבוי האש ותשתית המים בוצעו על פי הסכם עמה היא הרחבת חזית אסורה. בנוסף לכך, לדברי העירייה בית המשפט נמנע מעיסוק בשאלת הסיווג של העבודות שביצעה החברה – אם פרטיות הן, אם ציבוריות – וכנגזר מכך, קביעתו שמדובר בתשתיות ציבוריות לא נומקה. לדבריה, חלק מהעבודות הן עבודות פרטיות מובהקות. כמו כן, העירייה טוענת כי הואיל והחברה לא הציגה הסכם בכתב, וודאי שלא הסכם החתום על ידי גזבר העירייה וראש העירייה, הרי ש"ההסכם" הנטען אינו עומד בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ומשכך הוא בטל. בנוגע לסוגיית מ"ק/מ"ר, העירייה עומדת על כך שכוונת מחוקק המשנה בחוק העזר אינה למ"ר, אלא למ"ק, וכי מדובר בטעות הקלדה הנובעת מסמיכות האותיות במקלדת. זאת, שכן העמקה בחוק העזר מלמדת שכוונתו להתייחס ליחידת נפח (מ"ק) ולא ליחידת שטח (מ"ר): אף שהמונח "נפח" מוגדר במפורש בסעיף 1 לחוק העזר, למעט האזכור שבמחלוקת ישנו אזכור בודד לתיבה "נפח" בגוף חוק העזר. העירייה מדגישה שישנה חזקה שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק ומגדיר מונח לשווא, בהיעדר צורך באזכור חוזר. כמו כן, לדבריה, משעה שאין חולק שנפלה טעות קולמוס בחוק, סביר יותר כי עורך חוק העזר התבלבל בהקלדת האות "ר" חלף האות הסמוכה "ק", מאשר שהוא שגה בהקלדת מילה שלמה – "נפח". כמו כן, לדברי העירייה, המשמעות הטבעית של הביטוי נשוא הפרשנות ("לכל X של נפח הבניה") בהקשר הפיסקאלי היא חיוב מבוסס נפח, בדומה לקבוע בחוקי עזר מקבילים בערים אחרות. בהקשר זה, העירייה מלינה גם על כך שבית משפט קמא התבסס בהכרעתו על סעיף אחר בחוק העזר, הנוגע לחיוב בהיטל לבניין מגורים. אלא שלדבריה אין לעשות היקש בין השניים, בדומה להבחנה שנעשית בין מבני מגורים לבין מבני מסחר בכל הנוגע לחיוב בארנונה. טענות החברה בערעור שכנגד, טוענת החברה נגד הקביעה כי רק ביחס לסכום בסך 403,010 ש"ח (התשלום ביתר), לא חלה התיישנות. לדבריה, אותו דין שחל לגבי סכום זה צריך לחול גם על הסכום בסך 863,466 ש"ח (יתרת העבודות), שכן ההתחשבנות שנערכה ביום התשלום אמורה הייתה לכלול את שניהם. אם כן, כיוון שבית משפט קמא קבע כממצא עובדתי שבמועד ההתחשבנות שילמה העירייה לחברה בדרך של קיזוז סכום של 716,262 ש"ח, במקום הסכום הכולל בסך של 1,579,729 ש"ח, הרי שהיא זכאית להפרש בסך של 863,466 ש"ח. בנוסף, החברה מלינה על כך שלא נפסק באופן מפורש שהסכומים שנפסקו לטובתה יועברו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). לדבריה, ההסדר המיוחד אשר חל בנושא זה מחייב רשויות מקומיות בהחזר תשלומי יתר מיום אישורם עד התשלום המלא בפועל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה בשיעור הנקוב בחוק הרשויות המקומיות. תשובות הצדדים בתגובתה לטענות העירייה, משיבה החברה כי פסק הדין מבוסס על ממצאי מהימנות שנקבעו בהתבסס על הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא. בהקשר זה, מזכירה החברה כי העירייה נמנעה מהבאה של אסמכתאות ומסמכים מהותיים בנוגע להתחשבנות בין הצדדים ש"חזקה שמצויים ברשותה", ומכך יש להסיק שמסמכים אלה סותרים את גרסתה. אשר לטענת היעדר היריבות בין הצדדים בסוגיית תשלום יתרת האגרות, לשיטת החברה מדובר בשינוי חזית אסור, שכן העירייה כבר הודתה בכתב ההגנה שלה שיתרת האגרות שולמה על ידי החברה, וכך אף נכתב בתחשיבים מטעם העירייה עצמה. כמו כן, החברה עומדת על כך שקביעתו של בית המשפט ביחס לתשלום ביתר מבוססת על הניתוח שקדם לו ולא נפל בה כל פגם. בנוגע לתוכן הסיכום בין החברה לבין העירייה, החברה מדגישה כי היא לא טוענת שנכרת בין הצדדים "הסכם פיתוח" כלשהו, אלא שהיא אולצה על ידי העירייה לבצע עבודות תשתית ציבוריות לשם קבלת היתר אכלוס, ולכן הוסכם שההתחשבנות בנושא תיעשה בסיום ההקמה. בהקשר זה, מציינת החברה שבית משפט קמא התבסס על קביעות מהימנות גם בנושא זה. בתשובה לטענת העירייה ביחס לסעיף 203 בפקודת העיריות, נטען בין היתר כי החברה לא ביססה את עילת התביעה שלה על הסכם בסכום קצוב, כי אם על הסכמה לביצוע התחשבנות בשלב מאוחר יותר, ולכן הסעיף כלל אינו חל בענייננו. אשר לטענות שמדובר בעבודות פרטיות, מבהירה החברה כי הרשות המקומית היא בעלת רשת המים לצרכי כיבוי אש, ומשהעירייה לא התקינה קו כנדרש הרי שהחברה נאלצה להקים את התשתית הציבורית בעצמה, ועל כן מגיע לה שיפוי מהעירייה. החברה מזכירה כי גם באשר לתכליתו של קו הביוב והסניקה, בית משפט קמא קבע ממצאי עובדה ומהימנות התומכים בעמדתה. בנוסף לכך, החברה סומכת את ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא ביחס ללשון חוק העזר, וחוזרת על טענותיה בעניין זה, לפיהן במקרה של ספק פרשני יש לבחור בפרשנות אשר מטיבה עם הנישום. לדברי החברה, העירייה נמנעה מלהציג את הנתונים שעמדו בבסיס חוק העזר וכי יש להחזיק זאת נגדה. בתשובתה לערעור שכנגד, טוענת העירייה כי הטענה לפיה יום התשלום הוא מועד עריכת ההתחשבנות הועלתה לראשונה בסיכומי התשובה של החברה. אם כן, לדבריה, מדובר בסעד חדש שנתבקש בהליך הערעור. כמו כן, טוענת העירייה כי חוק הרשויות המקומיות קובע כי יש להפריש ריבית והצמדה רק כאשר מדובר בתשלום חובה, ואילו בענייננו מדובר בחיוב אובליגטורי. יצוין כי לדבריה לא מדובר ברכיב שנעלם מעיניו של בית משפט קמא, אלא האחרון קבע במפורש שהסכומים לא יישאו ריבית והצמדה, לאחר הפעלת שיקול דעתו. דיון והכרעה לאחר שעיינו בפסק הדין ובטיעוני הצדדים במסגרת הערעורים ההדדיים שהגישו, הגענו למסקנה כי יש לקבל באופן חלקי את שני הערעורים, וזאת בהתאם למפורט להלן. ראשית, קביעתו של בית משפט קמא כי תשלום יתרת האגרות במועד ההתחשבנות הוא בגדר תשלום ביתר, אינה מוסברת בפסק דינו. נראה כי היא נשענת על ההנחה כי במועד זה הייתה החברה זכאית לקזז את הסכום בגין יתרת העבודות נגד יתרת האגרות שהיא חבה לעירייה. ואולם, אם אכן כך, ובהינתן שלא עלה בידי בא-כוחה של החברה לספק הסבר אחר לפסיקת בית משפט קמא בעניין התשלום ביתר, הרי שקיימת חפיפה בין רכיב זה לבין התביעה בגין יתרת העבודות. זאת, שכן ככל שנניח שהיה מקום לאפשר קיזוז של חלק מיתרת העבודות כנגד יתרת האגרות, היה מקום להפחית את הסכום שקוזז מתוך התביעה בגין יתרת העבודות. בהינתן חפיפה זו, סברנו כי אין לאפשר לחברה לתבוע במצטבר הן את יתרת האגרות והן את יתרת העבודות. שנית, קבלת עמדתה של החברה כי היא זכאית גם ליתרת העבודות בסך של 863,466 ש"ח, ולא רק לסכום שאישרה העירייה בשעתו, נשענה על ממצא עובדתי ביחס לטיב העבודות שבהן מדובר. כאמור לעיל, לשיטת העירייה העבודות שלא אושרו הן עבודות "פרטיות" שנעשו במגרש החברה שאינן באחריותה, ועל כן לא היה מקום לתבוע מהעירייה את תמורתן; לשיטת החברה אלו עבודות "ציבוריות", שלפי הסיכום בין הצדדים על העירייה לשפות אותה בגינן. בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדי הצדדים ועיין בראיות שהוגשו לו, פסק בעניין זה לטובת החברה, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצא מסוג זה (ראו מני רבים: ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס, פסקה 26 (15.3.2022); ע"א 913/20 חלאילה נ' טאהא, פסקה 11 (9.6.2022)). במצב דברים זה, הרי שמתעוררת השאלה אם התביעה לגבי יתרת העבודות התיישנה. עניין זה נגזר מקביעת בית משפט קמא בפסקה 34 לפסק דינו, לפיה הייתה הסכמה בין הצדדים שההתחשבנות הסופית ביניהם תיערך בסמוך להוצאת היתר אכלוס לפרויקט. בהינתן שמועד זה, דהיינו 29.2.2000, מצוי בתוך תקופת שבע השנים ביחס אליה רשאית הייתה החברה לתבוע במועד הגשת כתב התביעה בתיק זה (14.2.2007), העילה האמורה לא התיישנה. מכאן שהחברה זכאית לסכום האמור, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.2.2000. שלישית, פרשנות החברה, לפיה יש לחשב את אגרת פיתוח מערכת המים על פי השטח במ"ר, ולא על פי הנפח במ"ק, אינה יכולה לעמוד. נוסח סעיף 4(3) לחוק העזר, קובע כי חישוב אגרת פיתוח מערכת המים ייעשה "לכל מ"ר של נפח הבניה". לא יכול להיות ספק כי בנוסח זה נפלה שגיאה, שכן נאמר בו כי החיוב יהיה לפי הנפח במ"ר, ואולם, כידוע, מ"ר (מטר רבוע – m²) היא מידה למדידת שטח, בעוד שנפח נמדד ביחידות אחרות, כדוגמת מ"ק (מטר מעוקב – m³). אפס, מכאן ועד לקביעה כי הטעות היא בכך שהחיוב מבוסס על נפח, ולא בכך שהמידה היא מ"ר, ולא מ"ק – רחוקה הדרך. לעניין זה יש לתת את הדעת הן לכך שהמונח "נפח" מוגדר בחוק העזר; הן לפרשנותה הנוהגת של הרשות, אשר כמו רשויות רבות אחרות, מחייבת את אגרת פיתוח מערכת המים לפי נפח במ"ק (ראו גם: ע"א 3847/16 עגלי תל שווק בקר בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 11 (11.3.2018); בג"ץ 7620/19 לרר נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 22 (3.7.2022)). לפיכך גם דינו של רכיב זה להתבטל. לאמור נבקש להוסיף מספר הערות הבהרה קצרות: אין אפשרות לתת סעד הצהרתי לפיו סכום שתביעתו התיישנה הוא בגדר סכום לקיזוז, ולא לכך כיוון בית המשפט העליון בגלגול הקודם של תיק זה (לעניין היקף האפשרות להתגבר על טענת התיישנות באמצעות קיזוז בהינתן הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות ראו: ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט, פסקה 75 (18.7.2022)). לנוכח פסק דינו של בית משפט זה בעניין ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (27.6.2011), הסיכום שהושג בין הצדדים, ואשר מכוחו זכאית החברה לתשלום בגין עבודות שביצעה עבור העירייה, מעורר קושי לא מבוטל. ואולם, לא מצאנו להרחיב בכך, בהינתן שעסקינן בסיכום שקדם לפסק הדין, שמכוחו ביצעה החברה עבודות, ובהיעדרו של טיעון משמעותי בעניין זה מצד הצדדים (כל שנטען מבוסס על סעיף 203 לפקודת העיריות, ואולם ראו לעניין זה: ע"א 683/87 עיריית עפולה נ' גל אדריכלים בע"מ (13.5.1990); ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1 (2009); רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבר מודיעין (20.12.2010); ע"א 8661/12 מ. מזוז (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקאות 33-32 (24.11.2014)). העירייה טענה כי התביעה בגין יתרת העבודות התיישנה, הואיל והיא חלקה על דרישת התשלום שהגישה לה החברה עוד קודם למועד ההתחשבנות. ואולם, מעיון במסמכים לא ברור מהו המועד המדויק שבו הועברה למבקשת החלטתה הסופית של העירייה בעניין זה, ומכל מקום, בית משפט קמא ראה במועד הוצאת ההיתר בשנת 2000 כמועד ההתחשבנות לפי הסיכום שבין הצדדים. מכאן, שלכל היותר, דחיית חלק מתביעת החברה במועד מוקדם יותר למועד ההתחשבנות היא בגדר הפרה צפויה, שאינה מתחילה את מרוץ ההתיישנות (ראו: ע"א 3179/19 נאש רמות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 39 (3.10.2021)). החברה דרשה לקבל הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, ואולם חוק זה חל רק על תשלומי חובה, כגון אגרה ששולמה ביתר, ולא על יתרת עבודות שלא שולמה במועדה. לפיכך, אין הוא רלוואנטי ביחס לתביעה בגין יתרת העבודות. סוף דבר: התוצאה האופרטיבית היא כי דינן של מסקנותיו של בית משפט קמא – חיוב העירייה בגין התשלום ביתר בסך של 403,010 ש"ח מבוטל, וכך גם ההכרה ביתרה לקיזוז בסכום של 1,665,709.36 ש"ח בגין סוגיית מ"ק/מ"ר. חלף זאת תחויב העירייה בתשלום סך של 863,466 ש"ח בגין יתרת העבודות. ודוק, סכום זה על העירייה לשלם (ולא רק להכיר בו כזכות לקיזוז), כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום 29.2.2000, בניכוי כל סכום ששילמה למבקשת על פי פסק דינו של בית משפט קמא. על הסכום האמור תוסיף העירייה הוצאות משפט לטובת החברה בשיעור של 8%. ניתן היום, ‏כ"א באב התשפ"ב (‏18.8.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19019730_Y20.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1