פלוני נ. הפול מאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1972/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: הפול מאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 11974-11-17 מיום 9.1.2023 שניתן על ידי כב' השופטת ארנה לוי תאריך ישיבת קדם ערעור: כ"ט בתמוז התשפ"ג (18.7.2023) בשם המערער: עו"ד ברק מרזן בשם המשיבה: עו"ד משה עבדי; עו"ד דוד עבדי פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' לוי) הנסב על גובה הפיצוי שנפסק למערער בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 1. המערער, יליד 1.10.1960, נפגע בתאונת דרכים ביום 28.2.2014 בעת שרכב על אופנוע שהיה מבוטח על ידי המשיבה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה. המל"ל קבע למערער נכות רפואית משוקללת צמיתה של 66%, בין היתר בשל שברים בקרסול רגל ימין, שברים בחוליות הגב וצלקות. קביעות המל"ל הן קביעות מחייבות בהליך שלפנינו מכוח סעיף 6(ה) לחוק הפיצויים. 2. המערער הוא בעל השכלה של 8 שנות לימוד ועסק מגיל 13 בפחחות רכב. המערער עבד תחילה כשכיר ולאחר מכן כעצמאי במוסך שבבעלותו. במהלך השנים ריצה עונשי מאסר בכלא. בשלב מסוים המוסך עבר לבעלותם של בתו וחתנו של המערער, ולאחר שחרורו ממאסר, המערער עבד במוסך כשכיר עד לקרות התאונה. בנוסף לעבודת פחחות, תפקידו של המערער במוסך כלל גביית כספים מלקוחות, ומוסכם על הצדדים כי התאונה מושא ההליך אירעה ביום שישי כשהיה בדרכו לפגישה עם לקוח. 3. המשיבה מכירה באחריותה לפצות את המערער על נזקיו כמי שביטחה את האופנוע. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בקביעת בסיס השכר של המערער ובשאלת זכאותו לרבע מסכום הפיצויים על פי הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). 4. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי קבע כי מתעוררים מספר סימני שאלה בקשר לתקצירי דוחות שומה של המוסך, מהם נלמד על עלייה משמעותית בשכרו של המערער חודשים ספורים לפני התאונה. בהינתן שהמערער לא הביא לעדות את רואה החשבון שערך את התקצירים ולא הגיש את הדוחות המלאים ואת מלוא הגרסאות הקודמות של הדוחות, נקבע כי נותרה עמימות בכל הנוגע לאמינות הטענה להעלאת שכרו של המערער סמוך לפני התאונה. לצד זאת, בהינתן שנתוני השכר התקבלו גם על ידי הביטוח הלאומי, ובהתחשב בתנודתיות של רווחי המוסך מהם נטען כי נגזר שכרו של המערער, בית המשפט הסתמך על ממוצע השכר בשנים 2014-2011, והעמיד את בסיס השכר על 16,837 ₪ לחודש ("נטו" ולאחר שיערוך). בית המשפט הכיר באובדן כושר השתכרות מלא של המערער למשך תקופה של שנה מיום התאונה, ואובדן כושר השתכרות בשיעור 75% בתקופה שלאחר מכן, תוך דחיית טענת המערער כי אינו מסוגל לעבוד כלל. בית המשפט חישב את הנזק שנגרם למערער בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד (2,316,511 ₪), כאב וסבל (114,439 ₪) ועזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות מוגברות (סכום כולל של 300,000 ₪). מסך הנזק נוכו הגמלאות שקיבל ויקבל המערער מהמל"ל (ענף נפגעי עבודה) בהתאם לחוות דעת אקטוארית מיום 31.1.2021 ואשר עמדו על 5,685,713 ₪. נמצא, כי אף ללא עדכון חוות הדעת האקטוארית וללא התחשבות בניכוי פיצויי פרישה, סכום הנזק נמוך מתקבולי המל"ל כך שהתביעה "נבלעת". 5. מכאן פנה בית המשפט לבחון את זכאות המערער ל-25% מסכום הפיצויים לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. המחלוקת שהתעוררה בהקשר זה הייתה אם התאונה אירעה ברכב המעביד אם לאו, שכן ככל שהתאונה אירעה בשירות המעביד וברכב המעביד, ההסדר הקבוע בסעיף 330(ג) לא חל על המערער (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8 (1990); רע"א 1695/18 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ )‏13.9.2018)). בית המשפט קבע כי האופנוע שבו נסע המערער בעת התאונה היה של המוסך שבבעלות בתו וחתנו, המערער הורשה להשתמש בו, אך מדובר ברכב של המעביד. בתמצית, בית המשפט הדגיש כי מסקנה זו נובעת בעיקר מהתנהלותם ומעדויותיהם של המערער, בתו וחתנו, שהסתירו מידע מהותי ורלוונטי ולא ניתן לתת בהם אמון. נקבע, בין היתר, כי על אף שבמועד התאונה האופנוע היה רשום במשרד הרישוי על שם החתן, המערער בתו וחתנו הציגו גרסאות שונות באשר לזהות הבעלים האמיתי של האופנוע, ולא הוצג הסבר המניח את הדעת לכך שהאופנוע לא נרשם על שם המערער; כי בתו וחתנו של המערער אינם עדים אובייקטיבים, ובשל האינטרס המשותף של השלושה בתוצאות המשפט יש לראות בעדויותיהם כעדות יחידה של בעל דין; כי המערער לא הביא עדים אחרים מטעמו כגון רואה החשבון של המוסך או עובדים אחרים שיתמכו בטענותיו; וכי לא הוצגו מסמכים שניתן היה ללמוד מכוחם על זיקה קניינית לאופנוע כגון קבלה על רכישת האופנוע ודוחות שומה מלאים של המוסך, הכוללים דיווחים למע"מ וטופסי פחת. בית המשפט קבע כי לנוכח הסתרת מסמכים והימנעות מהבאת עדים רלוונטיים, קמה חזקה כי התנהלותו של המערער נועדה למנוע מבית המשפט להתחקות אחר האמת, וגרסתו באשר לבעלות פרטית באופנוע נשללת לחלוטין בראיות הקיימות. לנוכח קביעתו כי האופנוע המעורב בתאונה היה בבעלות המוסך-המעביד, ובהעדר מחלוקת כי התאונה אירעה במסגרת עיסוקו של המערער עבור המוסך, נקבע כי מדובר בתאונה שאירעה בשירות המעביד וברכב המעביד, כך שהמערער לא זכאי לרבע מסכום הפיצויים. תביעתו של המערער נדחתה אפוא במלואה תוך חיובו בהוצאות. 6. על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו, במסגרתו שב המערער על טענותיו בכל הנוגע לבסיס השכר ולזכאותו ל-25% מהפיצוי. טענתו המרכזית של המערער היא כי היה מקום לקבוע שחתנו הוא הבעלים של האופנוע באופן פרטי ולא כמעסיקו, כך שאין מדובר בתאונה ברכב המעביד והמערער זכאי ל-25% מהפיצוי. המערער הצביע על כך שמדובר באופנוע ספורט שמחירו היה כ-70,000 ₪, וטען כי רישומו במשרד הרישוי על שם החתן מקימה "חזקת בעלות" שעל המשיבה מוטל הנטל להפריכה, אך המשיבה לא הביאה כל ראיה שיכולה לסתור את הרישום. נטען כי עקב טעות משפטית זו, בית המשפט ייחס לחובת המערער אי הגשת מסמכים ואי הבאת עדים רלוונטיים, ונקודת המוצא השגויה באשר לנטל ההוכחה היא שהביאה לדחיית תביעתו. המערער הלין על כך שבית המשפט ראה במערער, בבתו, בחתנו ובמוסך שהינו בבחינת חברה בע"מ, כישות משפטית אחת, ונטען כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את רצון המעסיק לשמור על חיסיון הדוחות הכספיים של עסקו. עוד נטען, בין היתר, כי המערער לא הציג גרסאות שונות בנוגע לבעלות באופנוע ומלכתחילה טען כי האופנוע בבעלות פרטית של חתנו; כי לא ניתן משקל לכך שתשלום הביטוח נעשה מכספה הפרטי של בתו; כי לא היה מקום לראות בעדויות לעניין הבעלות באופנוע כעדות יחידה של בעל דין, ומכל מקום קיימות ראיות המחזקות גרסה זו; כי המערער לא ביקש מהמעסיק להסתיר את דוחות השומה של החברה, יש לקבוע כי אלה לא היו בחזקתו ובשליטתו, ולא ניתן להסיק מהם על בעלות של המוסך באופנוע; וכי אין באמור בהודעות למבטחת או למל"ל כדי לסתור את הבעלות של החתן באופנוע. לעניין בסיס השכר נטען, בין היתר, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט, הדוח לשנת 2012 דווח עוד לפני שאירעה התאונה; וכי בית המשפט שגה בחילוץ נתוני הצמיחה והרווחיות של המוסך בשנים 2014-2011 מהם גזר את בסיס השכר, ואין להסיק ששכר המערער היה יורד במחצית ממה שהרוויח ערב התאונה. 7. המשיבה הגישה כתב תשובה לערעור, במסגרתו תמכה בפסק דינו של בית משפט קמא על נימוקיו. בתמצית, המשיבה הדגישה את חוסר האמינות של המערער ועדיו, וטענה, בין היתר, כי דוחות השומה יכלו לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת ולא ניתן כל נימוק הגיוני לאי חשיפתם; התנגדות הבת והחתן לחשיפת הדוחות נבעה מהנחיה מפורשת של המערער באמצעות בא כוחו, והתקבלה כהחלטה שקולה ומושכלת כשזמנם בידם; וכי המשיבה לא השתהתה בדרישתה לקבל את הדוחות, והצורך בהם התעורר רק לאחר שהמערער התכחש לטופס הדיווח הראשוני על התאונה לפיו מדובר ברכב שבבעלות המעביד. דיון והכרעה 8. לאחר שנערכה ישיבת קדם ערעור בפני, אציע לחבריי להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו, מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אקדים ואומר כי אני סבור שדין הערעור להידחות. 9. השאלה שבמוקד הדיון היא שאלה עובדתית – האם האופנוע המעורב בתאונה היה בבעלות המעביד אם לאו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס במידה רבה על קביעות מהימנות, וליתר דיוק, חוסר מהימנות שבית המשפט מצא לייחס למערער ולעדיו – בתו וחתנו, שהם גם בעלי המוסך ומעסיקיו של המערער, ואביא את הדברים בלשונו: "מסקנה זו נובעת ממספר שיקולים, והעיקרי שבהם הוא אי הנוחות הניכרת שהותירו עדויות והתנהלות התובע ושני עדיו – בתו וחתנו - במהלך ניהול ההליך, אי נוחות המובילה לכך שלא ניתן לתת אמון כלשהו בעדויות אלו ולהפך, לכך שיש להגיע למסקנה אחרת מזו הנטענת בהן. התובע ועדיו הותירו תחושה כי הם מסתירים מידע מהותי ועובדות חשובות מבית המשפט, כיון שידעו שאם היה מתגלה המידע והעובדות אותם בחרו להסתיר – היו אלו פועלים כנגד הגרסה שבחרו להציג מטעמם. הם בחרו באופן מכוון ומתוכנן להותיר עמימות ראייתית ועובדות מעורפלות וסלקטיביות. עדויותיהם היו מתחמקות, מתחכמות לעיתים, מיתממות, לא הגיוניות, מגמתיות ומעוררות תמיהות וסימני שאלה רבים. גם זיכרונם היה סלקטיבי. התובע ועדיו לא אפשרו בחינה אובייקטיבית של כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך הכרעה בסוגיה שבמחלוקת וניסו להעמיד את בית המשפט במצב בו קיים מסך המסתיר את הנתונים שאינם מתיישבים עם הגרסה אותה ניסו להציג, גרסה שתשרת את אינטרס התובע בלבד. כמעט כל אמירה בעדות וכל מסמך שהוגש על ידם מעוררים תמיהות, סימני שאלה וספקות רבים לגבי אמינותם" (שם, פסקה 56). בית המשפט עמד על סימני שאלה רבים שהתעוררו בקשר לאמינות המערער וגרסתו, וציין כי הרושם שנוצר הוא שהמערער ועדיו בחרו באופן מכוון להציג עובדות מעורפלות וחלקיות תוך הסתרת מידע מהותי. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהסוג דנן, המבוססות על התרשמותו הישירה של בית המשפט מהעדים ומהראיות שהובאו לפניו, ולא מצאתי כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מכלל מבוסס ומושרש זה. 10. אכן, האופנוע היה רשום במועד התאונה על שם החתן, בעל המוסך. האחרון נרשם גם כבעל פוליסת ביטוח החובה, כשבהצעת הביטוח נרשם שהאופנוע משמש למטרה פרטית. לצד זאת, בטופס "דיווח ראשוני על תאונת דרכים" עליו חתומים המערער והחתן, סומן כי "הרכב בבעלות מעבידי" והקשר בין נהג הרכב לבעל הרכב/המבוטח הוא קשר של "עובד". כמו כן, בהודעתו למל"ל המערער ציין כי הוא מתנייד באופנוע של המוסך. גם אם אין בטפסים אלו כדי ליצור בעלות יש מאין, עצם קיומם והתכחשותו של המערער לחתימתו על טופס הדיווח הראשוני – טופס שנשלח ממשרדו של בא כוחו למשיבה באופן המקשה עד מאוד לקבל טענה זו – עוררו ספקות באשר לבעלות באופנוע, כך שניתן היה לזקוף לחובת המערער חוסרים ראייתיים משמעותיים שנתגלו. כך, הטענה כי התאונה אירעה ברכב השייך למעסיק עלתה כבר בסעיף 15 לכתב ההגנה מטעם המשיבה, אך חרף זאת, לא הוצגו מסמכים כמו חשבונית וקבלה על רכישת האופנוע או דוחות כספיים של המוסך שמהם ניתן ללמוד על מצבת נכסיו. 11. בית המשפט התרשם כי לסירובם של הבת והחתן להציג את דוחות השומה המלאים לא היה כל הסבר סביר והם "עשו ככל יכולתם למנוע מבית המשפט להיחשף לראיות אובייקטיביות שישפכו אור על הסוגיה המרכזית שבמחלוקת" (פסקה 60 לפסק הדין). חרף העיקרון של אישיות משפטית נפרדת, לא ניתן להתעלם מכך שבמקרה שלפנינו, חתנו ובתו של המערער הם בעלי המוסך שהעסיק את המערער, ויש לתת לכך משקל. הבת העידה כי תעשה הכל עבור אביה. כמו כן, החלטתו הסופית של החתן לפיה הוא "מתנגד בתוקף" לחשיפת דוחות המוסך באמצעות פקיד השומה התקבלה לאחר דיון ההוכחות כהחלטה מושכלת שנמסרה לבית המשפט בכתב, והדברים אומרים דרשני. בשורה התחתונה, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר לשאלת הבעלות באופנוע. הוא הדין לעניין הפסדי השכר, ואופן הערכתו של בית משפט קמא את בסיס השכר על רקע תנודתיות משכורתו של המערער אף הוא אינו מגלה עילה להתערבות. 12. סוף דבר, שאיני רואה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומשכך דין הערעור להידחות. בהתחשב בנסיבות המקרה ובדחיית תביעתו של המערער-הנפגע, לא יעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏י"א באלול התשפ"ג (‏28.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23019720_E06.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1