עו"ד טאטור-יונס טייב נ. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 1972/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1972/10 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: עו"ד טייב טאטור-יונס נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים 2. משרד הפנים 3. משרד החינוך 4. מועצה מקומית כפר ריינה 5. ארגון המורים העל יסודיים 6. הסתדרות המורים בישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת א' חיות: עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 24.12.2009 (ע"ע 90/09) אשר דחה ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בו נדחתה תביעתו לביטול תוצאות מכרז למשרת מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית כפר ריינה (להלן: המועצה המקומית) ולפיצוי כספי. 1. בחודש אוקטובר 2006 פרסמה המועצה המקומית מכרז פומבי למשרת מנהל מחלקת החינוך במועצה. העותר היה היחיד שהגיש את מועמדותו למכרז, וביום 8.1.2007 הוא רואיין על-ידי חברי ועדת הבחינה. לאחר שמיעת העותר קיימו חברי הוועדה דיון ביחס למועמדותו, וברוב של ארבעה מתוך שישה חברים הוחלט כי העותר אינו מתאים לתפקיד. עקב כך הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בה ביקש כי בית הדין יורה על מינויו לתפקיד ולחלופין כי ועדת הבחינה תתכנס מחדש בהרכב אחר. כן תבע העותר פיצוי בסך 200,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו עקב דחיית מועמדותו. בתביעה טען העותר, בין היתר, כי לאחד מחברי ועדת הבחינה הייתה דעה קדומה לגביו והוא השפיע על יתר החברים; כי חברי הוועדה לא עיינו בכל המסמכים שהומצאו להם, שקלו שיקולים בלתי ענייניים ולא העניקו משקל ראוי לכישוריו של העותר ולצורך הדחוף באיוש המשרה; כי יו"ר הוועדה לא הפעיל שיקול דעת עצמאי; וכי פרוטוקול הדיון בוועדה אינו משקף את כל שנאמר במהלכו. 2. בפסק דינו מיום 17.9.2008 דחה בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (בראשות כב' הנשיאה ו' שפר) את התביעה, לאחר שמיעת עדויות, בקובעו כי לא נפל בהליך המכרז פגם המצדיק התערבות וכי לא נמצא ממש בטענות העותר בעניין הנזקים שנגרמו לו. בית הדין האזורי קבע כי גם לשיטת העותר אין בידו ראיה של ממש, לבד מעדותו, לביסוס הטענה כי חברי הוועדה נגועים בשיקולים זרים, וכן כי העותר לא הוכיח את טענתו לפיה יושב-ראש הוועדה פעל שלא כדין או לא הפעיל שיקול דעת עצמאי ואת טענתו בדבר דעה קדומה והעדר שיקולים ענייניים מצד אחד מחברי הוועדה. כמו כן דחה בית הדין האזורי את הטענה כי על מנת למלא אחר משאלת ליבו של גורם שפנה אליה, הקצינה חברה אחרת בוועדה אירוע פלילי בגינו הוטלו על העותר בעבר עבודות שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. כן נדחתה הטענה כי חברה נוספת בוועדה פעלה מתוך מניעים פוליטיים. בית הדין הוסיף וקבע כי הוועדה רשאית הייתה להתייחס לעברו הפלילי של העותר כחלק ממכלול השיקולים שהנחו אותה בהגיעה למסקנה כי הוא אינו מתאים לתפקיד מנהל מחלקת החינוך, והוסיף וקבע כי העותר עצמו תרם לכך בהימנעו מלמסור לוועדה את המסמכים שהחזיק בקשר לעברו הפלילי. עוד קבע בית הדין כי העותר בחר שלא להעלות בפני הוועדה את הספק שקינן בו לדבריו ביחס לדעתם המוקדמת של שני חברי הוועדה כלפיו, ומשכך הוא מנוע מלהעלות טענות בעניין זה לאחר שלא זכה במכרז. בית הדין הוסיף ודחה את טענת העותר לפיה ועדת הבחינה נמנעה מלשקול את העובדה שמחלקת החינוך מתפקדת מזה תקופה לא מבוטלת ללא מנהל, בציינו כי עובדה זו עמדה בפני חברי הוועדה שלא סברו כי יש לייחס לה משקל משמעותי. כן דחה בית הדין האזורי את טענת העותר ביחס לשלמות הפרוטוקול שנכתב בוועדת הבחינה. בית הדין קבע אפוא כי לא נפל בהליך המכרז כל פגם היורד לשורשו של עניין, נהפוך הוא – ועדת הבחינה פעלה על-פי אמות מידה מקובלות וסבירות וחבריה לא הונעו משיקולים זרים. 3. העותר לא השלים עם פסק דין זה וערער עליו לבית הדין הארצי לעבודה. בפסק דינו מיום 24.12.2009 דחה בית הדין הארצי את הערעור ואישר את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, מטעמיו, כסמכותו על-פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה). בית הדין הארצי קבע כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות, וכי הערעור עוסק בעיקר בממצאי עובדה ובממצאים בדבר מהימנות עדים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בית הדין הארצי סבר כי המקרה דנן אינו מגלה עילה המצדיקה סטייה מכלל זה, ומשכך דחה את הערעור וחייב את העותר בהוצאות. 4. מכאן העתירה שבפנינו, בה טוען העותר כי מן הדין להורות על ביטול פסקי הדין של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי לעבודה וכן על ביטול החלטתה של ועדת הבחינה. העותר מעלה בעתירה שורה ארוכה מאוד של טענות ובין היתר הוא טוען כי בית הדין האזורי שגה בקובעו שוועדת הבחינה רשאית הייתה להתייחס למעורבותו באירוע פלילי בעבר, עניין שקיבל לדבריו משקל מכריע בהחלטתה של הוועדה, וזאת בניגוד להוראות צו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), תשל"ז-1977 (להלן: צו המועצות המקומיות) ודינים נוספים הקיימים בהקשר זה, כמו גם בניגוד לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 ולפסק הדין בדנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(4) 637 (2004). לטענת העותר, הליך המכרז היה נגוע באפליה, משוא פנים, שיקולים זרים, שיקול דעת פגום, שרירות ואי סבירות היורדת לשורשו של עניין. העותר סבור כי כישוריו והישגיו לא נבחנו באופן ענייני על-פי פרמטרים אובייקטיביים תוך שימוש בגיליון הערכה כנדרש, אלא באמצעות התרשמות סובייקטיבית של חברי הוועדה שאינה מגובה בעובדות ומבלי שהוא נשאל כל שאלה מקצועית. העותר שב וטוען כי פרוטוקול ועדת הבחינה אינו משקף את הדיון; כי יושב-ראש הוועדה לא הפעיל שיקול דעת עצמאי; כי אחת מחברות הוועדה העידה שבדקה אך ורק את עברו הפלילי של העותר וחבר ועדה אחר נגוע לטענתו במשוא פנים ובדעה קדומה לגביו. העותר מוסיף וטוען כי בית הדין האזורי שגה בקובעו כי צו המועצות המקומיות וצו המועצות המקומיות (שירות העובדים), תשכ"ב-1962 אינם קובעים פרמטרים מדויקים לבחינת מועמדים וכי את הטענה בדבר העדר קריטריונים לבחינת מועמדותו ניתן להפנות אך ורק אל המחוקק. כמו כן טוען העותר כי מן הראוי היה לאפשר לו להעלות טענות נגד התנהלות ועדת הבחינה גם לאחר היוודע תוצאות המכרז, ועוד הוא מלין על החלטות דיוניות שונות שקיבל בית הדין האזורי לעבודה במהלך הדיון אשר פגעו, לטענתו, בזכויותיו. העותר מוסיף וטוען כי בית הדין הארצי לעבודה לא בחן את טענותיו לגופן וכי פסק דינו הינו "לאקוני-שבלוני", תוך שהוא נמנע מלדון בשאלות המשפטיות שהועלו בערעור, שאלות לגביהן אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו. כמו כן מלין העותר על חיובו בהוצאות בשלב הערעור ולבסוף הוא טוען כי העתירה עוסקת בשאלות חשובות בתחום יחסי העבודה, והיא עומדת בתנאים להתערבותו של בית משפט זה בפסיקתם של בתי הדין לעבודה. 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין לעבודה, והתערבותו בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצמת למקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין אשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל-ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003); בג"ץ 7418/09 אורנשטיין נ' נציבות שירות המדינה, פיסקה 10 (טרם פורסם, 24.1.2010)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. הטענות שמעלה העותר כלפי פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הן טענות ערעוריות על-פי טיבן ומהותן, וחלקן אף מופנות כלפי ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר נקבעו על-ידי בית הדין בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ובעיקר ביחס לעדותם ודבריהם של חברי הוועדה. בית הדין הארצי לעבודה סבר כי טענות העותר כלפי פסק הדין אינן מצדיקות את התערבותו כערכאת ערעור, ועל כן דחה את הערעור בהתאם לסמכות המוקנית לו בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (ראו והשוו: בג"ץ 8111/07 אהרוני נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פיסקה 7 (טרם פורסם, 6.11.2007); בג"ץ 8991/07 בן נעים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פיסקה 5 (טרם פורסם, 16.3.2008)). לעותר היה אפוא יומו בפני שתי ערכאות של בית הדין לעבודה, ובנסיבות אלה כולן לא מצאנו, כאמור, כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף, בלא צו להוצאות. ניתן היום, כ"ט אייר תש"ע (13.5.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10019720_V01.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il