פסק-דין בתיק ע"פ 1972/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1972/04
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דין וגזר הדין של
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ב- תפ"ח 964/00 מיום 13.1.2004 שניתן על ידי
כבוד השופטים: י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ
תאריך הישיבה:
י' בחשון התשס"ה
(25.10.04)
בשם המערער:
עו"ד חגית לרנאו (מטעם הסנגוריה הציבורית)
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי גרנות
בשם קצינת המבחן:
גב' נעמי שיפמן
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. ערעור על הרשעתו של המערער בביצוע עבירות
של מעשה סדום ומעשים מגונים בקטין שהיה בן 11-12 ולחילופין על עונש מאסר של שמונה
שנים שנגזר עליו. המעשים בהם הורשע המערער נעשו בחדר השינה בביתו, בשתי הזדמנויות
שונות בשנת 2000. הקטין יכונה להלן, לשם נוחות, המתלונן, אף שכפי שנראה לא הוא היה
זה שיזם את חשיפת הפרשה והתלונה.
2. עיינתי בראיות ומסקנתי היא כי הרשעתו של
המערער מושתתת על אדנים מוצקים: עיקרם - הודעות של ארבעה קטינים בפני חוקרי ילדים,
היוצרות יחד פסיפס שאינו מותיר ספק סביר באשמתו של המערער. חזית המחלוקת שהציב
המערער היתה רחבה ביותר. המערער הכחיש כל היכרות עם הקטין–המתלונן או עם חבריו,
וטען כי איש מהם לא ביקר מעולם בביתו. כפי שנראה הוכח בראיות מוצקות כי באחד
הארועים, הוא הארוע הראשון בגינו הורשע המערער, היו המערער והמתלונן בחדר השינה
בבית המערער. המערער והמתלונן היו מכוסים בשמיכה, ושני ילדים אחרים היו בחדר. לאחר
מכן כל השלושה קיבלו כסף. נוכח חזית המחלוקת הרחבה לעובדה זו השלכות גם לגבי הארוע
השני.
3. חקירת הפרשה החלה כשהקטין פ', חברו של
המתלונן, פנה לאמו של זה האחרון וסיפר לה כי "ערבי" עושה מעשים מיניים בבנה.
המערער הוא בן העדה התימנית, והוא נהג ללבוש בגדים תימניים מסורתיים (שמלה) ולגדל
פיאות. הודעתו של פ' נוגעת לארוע השני.
הקטין פ', כך לפי הודעתו בפני חוקרת ילדים, הלך עם המתלונן למקום סמוך לביתו של
המערער. המתלונן הציע ל-פ' לבוא עמו לבית המערער, הוא סיפר ל-פ' כי הוא נוהג, כלשונו,
"להזדיין" עם המערער וכי הוא מקבל שקלים. פ' סרב לבוא לבית המערער
והסביר לחוקרת הילדים כי "רק דפוקים עושים את זה". המתלונן נכנס לבית
לבדו, חזר בפנים אדומות, הראה ל-פ' 20 שקלים, עמם קנה המתלונן פוקימונים. פ' לא
ראה את המעשים עצמם כיוון שנותר בחוץ.
4. פ' סיפר לאמו של המתלונן, על פי הודעתה של
האם, "שיש איזה ערבי שנתן בפה ובתחת לבן שלי". האם תחקרה את בנה שאישר
את הדברים, וספרה לבעלה. המתלונן ואביו יצאו לכיוון ביתו של המערער אך בדרך, עוד לפני
שהגיעו לבית, פגשו במקרה במערער ובאשתו. המתלונן הצביע על המערער בפני אביו כמי
שעשה בו את המעשים. לא היתה קומוניקציה טובה בין האב והמערער, הראשון דובר רוסית
והשני ערבית; אך התפתחה תקרית. המערער אישר כי היה מפגש כזה אך טען כי המתלונן אמר
באותו מעמד שהוא, המערער, לא עשה לו כלום. כעבור יומיים הגישו ההורים תלונה במשטרה.
5. כאמור, לאחר ש-פ' סיפר את אשר סיפר לאמו
של המתלונן, תחקרה האם את בנה. המתלונן התבייש, אך אישר את הדברים. כשסיפר המתלונן
לאביו הוא הוסיף נופך לדבריו. הוא אמר לו דברים שאינם אמת לפיהם המערער שם פלסטר
על פיו. בפני חוקרת הילדים הכחיש המתלונן נמרצות שקיבל תמורה כספית מהמערער. בכך,
גם לדעת חוקרת הילדים, לא אמר את האמת. בארוע הראשון, היו עמו בבית המערער שני ילדים נוספים שראו שהמערער נתן
למתלונן כסף, וגם כל אחד מהם קיבל שקלים בודדים. בארוע השני הראה – המערער ל-פ' 20
שקלים שלדבריו קיבלו מהמערער.
6. לאחר הגשת התלונה במשטרה חקרו חוקרי ילדים
שונים את המתלונן, שנחקר פעמים, את חברו הנזכר פ' ושני חברים נוספים - ב' ו-ס'.
7. המתלונן סיפר בחקירתו על שני ארועים זהים.
האחד – בנוכחות ב' ו-ס'; השני – מאוחר יותר. קשה היה להוציא מפיו דבר ברור בענין
המועד של הארוע השני. לדבריו לא היו ארועים נוספים, אף של-פ' אמר שהיו ארועים
רבים. קטע זה של דבריו הוא, כמובן, עדות שמיעה.
8. לגבי האירוע הראשון ישנה התאמה בין עדות המתלונן ועדויותיהם של ב' ו-ס'.
השלושה יצאו להאכיל חמורים בסמוך לביתו של המערער. שלושתם מתארים שהם נכנסו לביתו
של המערער. הם נתנו במערער סימנים ייחודים מבחינת לבושו ופיאותיו. גם לגבי פנים
הבית מסרו פרטים יחודיים: הילדים תארו בקבוקים מתחת למיטה, והמערער אישר בעדותו כי
לעתים יש בקבוקים מתחת למיטתו. המתלונן תיאר שבחדר השינה יש שתי מיטות, דבר התואם
צילומים שנעשו על ידי המשטרה בבית המערער. בעת ביקורה של המשטרה לא היו בבית
צעצועים, וזהו פרט שנזכר בעדויות הילדים. לענין זה לא ייחס בית המשפט משקל וציין
כי למערער יש נכדה. כזכור טען המערער שאף אחד מהילדים לא היה בביתו וכי אין הוא
מכירם. בנסיבות אלה בצדק קבעה הערכאה הראשונה כי דברי הילדים לגבי נוכחותם בבית
המערער – אמת הם.
השלושה מתארים בהודעותיהם שהמערער
והמתלונן נכנסו בחדר השינה אל מתחת לשמיכה. שני הילדים האחרים מספרים שהמתלונן
קיבל כסף לאחר שנעשה מה שנעשה וגם הם קיבלו סכומים קטנים. על מה שארע מתחת לשמיכה
סיפר רק המתלונן: המערער אמר לו להוריד את מכנסיו ותחתוניו; המערער עצמו הרים את
שמלתו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, אחר כך, על פי דרישת המערער,
ולאחר שהמערער מרח משחה על איבר מינו של המתלונן, הכניס המתלונן את איבר מינו לפי
הטבעת של המערער.
9. שלושת הילדים – המתלונן ב' ו-ס' מספרים
כאמור סיפורים זהים בעיקרם. אף שהמערער כפר בכך שקיבלו כסף. בכך, כנראה, לא אמר את
האמת והדבר מוסבר בבושה הגדולה שהתבייש. עדויותיהם של ב' ו-ס' מסייעות לעדות
המתלונן ויוצרות פסיפס ראייתי מלא.
10. סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת
ילדים), תשט"ו-1955 (להלן – חוק הגנת ילדים) קובע, כי הרשעה על סמך עדותו של
ילד בפני חוקר ילדים טעונה סיוע. מטרתה של ראיית הסיוע היא להגביר את אמונו של
בית-המשפט בעדות המתלונן (השווה: ע"פ 378/74 מסר נ' מ"י, פ"ד ל (1) 687). על מהות דרישת הסיוע בעבירות
מין עמד הנשיא שמגר בע"פ
814/81 אל שבאב נ' מ"י, פ"ד לו (2)
826, בציינו כי נדרש סיוע הן לעניין ביצוע העבירה והן לעניין זהות העבריין:
"לעניין מהותו של הסיוע בעבירות מין מקובל עלינו, כי יש לאבחן,
בדרך כלל, בין שניים אלה, והם, הסיוע לכך, שבוצעה עבירה כנטען על-ידי קרבן העבירה,
ושנית, הסיוע, שיש בו כדי לקשור את הנאשם המסוים לביצוע העבירה או
שנוטה, לפחות, לקשור אותו כאמור".
בחינתו של חומר
הראיות בענייננו מעלה, כי נמצא סיוע לגבי האירוע הראשון, וזאת
הן לעניין ביצוע העבירה והן לעניין זהותו של העבריין.
לעניין ביצוע העבירה, אכן, פרט לעדות המתלונן אין ראיה מה ארע מתחת לשמיכה. אך
לעדות המתלונן נמצא סיוע בעדויותיהם של ב' ו-ס', המתארים את הכניסה למיטה וההתכסות
בשמיכה. אין זו דרכם של קטינים ואנשים זרים להם להיכנס אל מתחת לשמיכה למטרות כשרות,
ועל כן די בעדויותיהם של ב' ו-ס' – אשר אף מחזקות זו את זו – כדי להוות ראיית סיוע
מספיקה. הלכה היא, כי אין ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל פרט מפרטי העבירה, כפי
שקבע הנשיא שמגר בע"פ 5357/93 פלוני נ' מ"י (לא
פורסם):
"ראיית הסיוע אינה חייבת לחפוף במלואה את העדות אשר לגביה נדרש
סיוע, ודי, כפי שפסקנו, שהסיוע יתייחס לקטע מהותי שהוא חלק ממהלך ביצוע העבירה".
עדויותיהם של ב' ו-ס' מספקות סיוע גם לעניין
זהות העבריין. כאמור לעיל, הילדים נתנו סימנים
מובהקים במערער ובביתו, כגון העדות אודות הבקבוקים מתחת למיטת המערער. ניתן להקיש
לענייננו מדברים שנאמרו בע"פ 5544/91 מויאל נ' מ"י (לא
פורסם):
"כאשר העד כולל בעדותו, הטעונה תמיכה ראייתית, פרטים
שלא יכול היה לדעת אלמלא ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, וקיומם של פרטים אלה הוכח
כדבעי, כי אז יש בכוחה של ידיעת הפרטים לבסס זיקה בין הנאשם לבין
העבירה,
ולהפיג את החשש שהעד קשר את הנאשם לעבירה שלא ביצע".
סיוע נוסף, בכל הקשור לזהות העבריין, מתקבל
נוכח חזית המחלוקת - כפירה מוחלטת בהכרות כלשהי עם המערער וחבריו. הלכה היא, כפי
שנזכרה בעניין אל שבאב, כי שקרי נאשם
הלובשים צורת הכחשה של עובדות מוגדרות ייראו כסיוע הנדרש:
"אם שקרי הנאשם לובשים צורת הכחשה של עובדות מוגדרות, שקיומן
מוכח על-ידי ראיות אחרות, או מתבטאים באמצאה כוזבת של מערכת נתונים, ואלו מצביעים
על רגש אשמה ועל רצון להרחיק עצמו מן העבירה, אין סיבה, מדוע
לא יראו בשקרים פוזיטיביים כמתואר את הסיוע הנדרש; כמובן, בתנאי שהשקר האמור מוכח
על-ידי הודאתו של הנאשם או על-ידי ראיות בלתי תלויות ולא עולה רק מטענותיו של
המתלונן".
גם
בע"פ 267/72 בן יאיר נ' מ"י, פ"ד כז (1)
92, נקבע:
"משטען הנאשם שלא היה במקום המעשה - ראיה שהיה שם היא
סיוע לעניין
האינוס".
בענייננו, כאמור, המערער הכחיש כל היכרות
עם המתלונן או עם חבריו, וטען כי איש מהם לא ביקר מעולם בביתו. הכחשה זו נסתרה בראיות
מוצקות לפחות לגבי האירוע הראשון, בו הוכח - על פי עדויותיהם העצמאיות של ב' וס' -
כי המערער והמתלונן היו בחדר השינה בבית המערער. ההכחשה התבררה כשקרית. נוכח העדר
הסבר כלשהו מצד המערער למה שארע מתחת לשמיכה, צדק בית המשפט המחוזי כשקיבל את גרסת
המתלונן, לו האמינה חוקרת הילדים.
11. להשלמת התמונה יש להדגיש כאן את ההבדל בין הימנעות מלהעיד לבין הכחשה טוטאלית. הימנעותו
מלהעיד אינה יכולה לשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, וזאת עקב הוראת סעיף
162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לעומת זאת, הכחשה גורפת
וטוטאלית אשר נסתרת במהלך המשפט עשויה לשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק הגנת ילדים. וכפי
שנאמר בעניין אל שבאב:
"ככל שיריעת ההגנה מתרחבת, וההכחשה היא כללית וטוטואלית
יותר, גם אופיה של ראיית הסיוע הנדרשת יכול להיות מוגבל יותר. לשם הסרת ספק יש להוסיף, כי
אין הכוונה כאן למשקלה של ראיית הסיוע אלא למידת התייחסותה לחלקי העדות של הנאשם...
גם עדות על ביקור של המתלוננת במקום פלוני בו בוצעה העבירה, שהוכחשה
על- ידי הנאשם החלטית, אך הוכחה על ידי ראיה אחרת, הספיקה מבחינת דרישות הסיוע
להוכחתה של עבירת מין, אם כי עדות הסיוע האמורה התייחסה, כאמור, רק לנוכחותה
של המתלוננת במקום ביצוע העבירה ולא הצביעה על ביצוע העבירה עצמה. הווה אומר, ההכחשה של
הנאשם דשם, כי בכלל נתקיים ביקור כאמור, היא שהפכה את הראיה על עצם הביקור לראיית
סיוע לביצוע עבירת מין, בו בזמן שראיה כאמור הייתה נחשבת חסרת ערך בתור שכזאת, לו
היה הנאשם דשם מודה בביקור אך מכחיש את ביצוע העבירה".
על כן, ככל שהנאשם מרחיב את זירת המחלוקת
יהא זה קל יותר למצוא את ראיית הסיוע, ואילו כשהזירה מצטמצמת והולכת, הופכת משימה
זו לקשה יותר (ע"פ 387/83 מ"י נ' יהודאי, פ"ד
לט (4) 197).
12. בענייננו נמצא סיוע גם לאירוע השני. הארוע הראשון מהווה סיוע לארוע השני, שכן מדובר בסדרת מעשים
דומים. וכך נקבע בעניין אל שבאב:
"סיוע לגבי מקרה עבירה אחת יש לו השלכה על כל אחת מסדרת
עבירות דומות,
שבוצעו בקרבת זמן זו לזו, ויכול לשמש גם כסיוע לגבי עבירות אחרות
כמתואר".
מכאן, שלעדות המתלונן באירוע השני נמצאה
ראית סיוע בעבירה הדומה שביצע המערער באירוע הראשון.
בבחינת למעלה
מן הצורך יצויין, כי ישנן גם שתי ראיות חיזוק, שאף להן משקל ראייתי, כאמור בעניין אל שבאב:
"חומר ראייתי נוסף, כמובא להלן, אשר אף הוא מתייחס לעצם ביצועו
של מעשה עבירה... יכול לשמש חיזוק לראיית סיוע, אשר היא לבדה ייתכן שאינה מספקת
בנסיבות פלוניות".
לעניין ביצוע העבירה נמצא ראיה מחזקת גם בממצאים פתולוגים שמצא המומחה פרופ'
היס אצל המתלונן: בפצע שפשוף קטן בפי הטבעת שמצא בילד, שטריותו התאימה לפגיעה
שהיתה כשבוע לפני הבדיקה. צילום הממצאים הוגש כראיה. אכן, פרופ' היס אישר בחקירתו הנגדית
ש"אם משתמשים בנייר טואלט גס ומכניסים אותו עמוק גם זה יכול לגרום לפצע בפי
הטבעת". על כן, ממצאיו של פרופ' היס אינם, כשלעצמם, קונקלוסיביים, אך גם הם
מחזקים את עדות המתלונן.
כמו כן, לעניין זהות העבריין נמצא חיזוק בעדותו של פ', אשר חשף את הארוע השני סמוך
לאחר התרחשותו, ואשר ראה את המתלונן נכנס לבית המערער ויוצא משם בפנים אדומות
ובידו 20 ₪. באותו זמן, אמר המתלונן לפ' מה עשה לו המערער, ואפילו הציע לפ' לבוא
עמו ולראות בעצמו.
וכמובן, הכחשתו הגורפת של המערער, אשר
הכחיש גם את קיום האירוע השני, מהווה אף היא סיוע לעניין זהות העבריין – והפעם לגבי
האירוע השני.
13. לא התעלמתי מכך שמהעדויות עולה שהמתלונן
הוא בלתי מפותח לגילו, אם לנקוט לשון המעטה. ואולם, כמו הערכאה הראשונה אף אני
סבורה שאף שהודעותיו של המתלונן אינן שוטפות, אין עמו כל בעיית תקשורת, וניכר שיש
אצלו מגמה להפחית מחומרת האירוע. מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המתלונן סיפר את
האמת לגבי המעשים המיניים מקובלת עלי. לילד לא היתה סיבה להעליל על המערער, וכפי
שתואר – לא הוא יזם את חשיפת הפרשה. מקובלת עלי גם המסקנה שהילד לא סיפר את כל
האמת, בכך שלא חשף שקיבל כספים מהמערער, אך על עובדה זו העידו חבריו.
14. אין כלל צורך להסתמך על הודעתיו של המערער במשטרה,
לגביהן טענה ההגנה כי נפלו פגמים בתרגומן. עקב מחלתו הקשה של המתורגמן לא ניתן היה
לחוקרו, ואינני נותנת כל משקל להודעותיו של המערער במשטרה. אף שבית המשפט המחוזי
הזכיר קטעים מההודעות, לא נראה שנתן לכך משקל של ממש.
15. נוכח חזית המריבה אין מקום לקבוע, כפי
שנתבקשנו לקבוע לחלופין, ולו לגבי הארוע השני, שמתחת לשמיכה ארע "רק"
מעשה מגונה.
16. נתתי דעתי לכל שאר הטענות שהועלו בכתב
ובעל-פה, ואין באף אחת מהן כדי לשנות את מסקנתי כי ההרשעה בשני האישומים בדין
יסודה.
17. ומכאן – לערעור על העונש: על המערער נגזרו
שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, וכן מאסר על תנאי.
18. המערער עשה מעשים מחפירים בילד קטן וחלש ופגע
בו פגיעה שקשה למוחקה. דווקא בשל חולשתו השכלית המתלונן הוא קורבן "טבעי"
למעשים שנעשו בו. חבריו, גם הצעירים ממנו, לא התפתו להצטרף למעשים אף שנעשו
בתמורה. המערער, שעלה ארצה בשנת 1995 ונעצר בתיק זה בסוף שנת 2000, צבר לחובתו כמה
הרשעות קודמות, אם כי בתחומים אחרים.
19. לקולא הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את
קורות חייו הקשים של המערער בתימן: המערער נאסר בתימן 3 פעמים, ובפעם האחרונה עונה
בחשד שהוא פעיל ציוני. שירות המבחן העריך כי יש לייחס לפחות חלק ממצבו של המערער
לעינויים שעבר. אילו היה מדובר בעבירת רצח, נראה שהיתה עומדת למערער טענת אחריות
מופחתת. ואולם, ואולי כפועל יוצא ממצבו הנפשי של המערער, המערער אינו מפנים את
הפגם שבמעשיו. הוא תופס את המשפט כעלילת שווא, ואינו רואה כל בעיתיות בהתנהגותו,
בעמדתו זו לא חל שינוי לאורך כל תקופת המעצר הממושכת (גזר הדין ניתן בינואר 2004,
למעלה משלוש שנים לאחר הארוע האחרון). הן מחוות דעת פסיכיאטרית שהגישה ההגנה והן
מתסקירים עולה כי לא ניתן לטפל במערער. עם כל ההבנה לתלאות הקשות שעבר המערער
בתימן צדק בית המשפט המחוזי בכך שנתן בנסיבות אלה משקל לצורך שלא לחשוף קטינים
נוספים לסיכון הנובע מהמערער עקב מעשיו החולניים. גזר הדין מביא בחשבון את הנסיבות
לקולא ולחומרא ומאזן ביניהן. אין הצדקה להתערב בו.
20. אציע לחברי לדחות את הערעור על ההרשעה ועל
העונש.
ש
ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
1. בעניין שלפנינו דעתי היא, כדעת חברתי השופטת מרים נאור, כי יש לדחות את הערעור. אבקש להוסיף מספר מילים.
הערעור שלפנינו נסוב על הרשעת המערער
בביצוע עבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים בקטין שהיה אז כבן 11 שנים, וכן על עונש
המאסר לריצוי בפועל בן שמונה השנים שנגזר עליו.
הבסיס הראייתי העיקרי להרשעתו של
המערער, במקרה שלפנינו, נסמך על עדויותיהם של המתלונן ושל שלושה קטינים נוספים,
כפי שנמסרו לחוקרת הילדים. אף לא אחד מן הקטינים שהעידו בפני חוקרת הילדים, העיד
בפני בית המשפט קמא. אכן, דו"ח חוקרת הילדים, שעניינו עדות קטין, וכן עדות של
חוקרת ילדים על התרשמותה ממהימנות הקטין, כשרים להתקבל כראיה, ובית המשפט רשאי לעשות
בהם שימוש במסגרת גיבוש מסקנותיו (סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים),
תשט"ו- 1955 (להלן: חוק הגנת ילדים); ע"פ 433/77 מדינת ישראל נ' חג'יג', פ"ד לב(1) 548). יחד עם זאת, אין
להתעלם מן הסיכון הגלום בהרשעה על בסיס גרסתו של מי שלא עמד במבחני החקירה הנגדית,
זאת במיוחד לאור שיקול הדעת הרחב הניתן לחוקר הילדים, הן בעצם השאלה האם ימסור
הקטין עדות בבית המשפט, והן בגביית עדותו של הקטין. לאור קשיים אלו, קובע סעיף 11
לחוק הגנת ילדים, כי הרשעה על סמך עדותו של ילד בפני חוקר ילדים טעונה סיוע (ע"פ
4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד
נו(1) 616, 622; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל,
פ"ד מ(4) 249).
2. פסקנו, זה מכבר, כי תכליתו העיקרית של
ההסדר הקבוע בחוק הגנת ילדים, היא מתן הגנה מיטבית לילד העד - לכבודו ולשלומו.
תכלית זו היא המצדיקה את הפגיעה בזכויות הנאשם ואת הגריעה מן האפשרות הניתנת לבית
המשפט להתרשם באורח בלתי-אמצעי מהעד (ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד
נז(3) 769, 777 - 778). יחד עם זאת, פגיעה זו בזכויות הנאשם מחייבת את בית המשפט
לנקוט משנה זהירות, שעה שהוא בוחן את הראיות המסייעות לעדותו
של הילד בפני חוקר הילדים (ע"פ 1601/99 שהין נ' מדינת ישראל, פ"ד
נג(4)448, 458-457). הדבר הוא בבחינת קל וחומר במקרים שבהם הראיות המסייעות הללו,
הן כשלעצמן, עדויות ילדים בפני חוקר ילדים. הלכה פסוקה היא, כי במקרים בהם הראיות
המסייעות לעדות של מתלונן בפני חוקר ילדים, הן עצמן עדויות קטינים, שנמסרו אף הן
בפני חוקר הילדים, תיבחנה העדויות בראי גישה מצמצמת. על טיבה הייחודי של ראיית
הסיוע המגולמת בעדותו של קטין, עמד השופט א' גולדברג בע"פ
4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד
מז(1) 292, 307-306:
שימוש שכזה בעדותו של קטין אחר כראיה מסייעת אכן יהווה חריג, שיש
להפעילו בנסיבות מיוחדות בלבד, לאחר שבית המשפט קבע את הערך ההוכחתי הגבוה של
העדויות, ושלל חשש לשיתוף פעולה בין המתלוננים ונסיון לרקום עלילת שוא כנגד הנאשם...וזאת
בצד הדמיון בטיבם של המעשים, ונסיבותיהם.
שיקולים אלה ואחרים, יש לבחון בכל מקרה
בו מהווה עדותו של קטין סיוע לעדות קטין אחרת שנמסרה בפני חוקר ילדים. וכך גם
בענייננו.
3. המעשים בהם הורשע המערער אירעו בביתו,
בשני מועדים שונים. באשר לאירוע הראשון, קבע בית המשפט קמא כי עדויותיהם המסייעות
של שני הקטינים ס' ו-ב', שהעידו, אף הם, בפני חוקרת ילדים בלבד ולא הובאו להעיד
בבית המשפט, מהוות סיוע חיצוני כבד משקל לעדות המתלונן. בנוסף, קבע בית המשפט קמא
כי הכחשתו המוחלטת של המערער את עצם קרות האירוע, מלמדת כי די בעדויותיהם של ס'
ו-ב' כדי להוות סיוע לעדותו של המתלונן.
בחינת עדויותיהם של ס' ו-ב' לאור הגישה
המצמצמת שהתווה השופט גולדברג, מלמדת, כי גם באספקלריה מצירה, ניתן לייחס להן ערך
הוכחתי מסייע רב. ס' ו-ב' מסרו בעדותם פרטים רבים אודות המערער וביתו. ככל שמדובר
בזיהוי המערער, הרי שהם תיארו באופן מדויק ומפורט את המערער, הגם שבנסיבות המקרה
ולאור חזותו החיצונית הייחודית, קיים קושי לייחס ערך הוכחתי גבוה לעצם זיהויו.
עדויותיהם השונות של ס' ו-ב' ביחס לתכולת ביתו של המערער, לעומת זאת, נושאות ערך
ראייתי לא מבוטל. כך, למשל, מספר ס' על הבקבוקים הרבים שהיו בביתו של המערער ועל
חזותו הכללית של החדר, באופן העולה בקנה אחד עם תכולתו של החדר בפועל. ב', מצדו,
העיד, כי הוצע להם לשתות "מה'איכס' הזה", כלשונו, והם סירבו. בית המשפט
קמא קבע, בהקשר זה, כי אישור להימצאות בקבוקים בחדר השינה, הוא תיאור ייחודי ולא
רגיל, שלא ניתן לייחס אותו לדמיונם של הילדים.
הנה כי כן, לעדויות ס' ו-ב' יש, כלשונו
של השופט גולדברג, "ערך הוכחתי גבוה". במקרה זה, אין גם חשש לשיתוף
פעולה בין ס'ו-ב' תוך ניסיון לרקום עלילת שווא נגד המערער. המערער טען, אמנם,
בערעורו, כי הקטינים שמסרו את עדותם, היו חשופים לתכנים מיניים קשים, הכוללים צפייה
בסרטים פורנוגרפיים וכן, עסקו, לטענתו, באופן אינטנסיבי ב"משחקים
מיניים". לאור טענתו זו קבל המערער על כך שבית המשפט קמא לא נדרש באריכות
לבירור הזיקה בין העיסוק המיני התכוף של הילדים, לטענתו, ובין סיפור תלונתם.
בנוסף, התעכב המערער בטיעוניו על חזותו-שלו הייחודית והחריגה, לדבריו. לטענתו, הוא
זכה לכינוי "משוגע הכפר המודרני". באלה היה, לדבריו, כדי למשוך את תשומת
לב הילדים ולעורר את פחדיהם.
בית המשפט קמא לא הטיל דופי בזיהוי
המערער על-ידי הקטינים, ואף ראה בתיאורים שונים שניתנו על-ידם, כגון תיאור השמלה,
שלבש לגופו, "תיאור ייחודי, שאיננו מתאים לתיאור של גבר דווקא, דבר המוסיף
חיזוק ואמינות לדברי הילד". בנוסף, קבע בית המשפט קמא, כי הזיהוי הספונטאני
של המתלונן את המערער ברחוב, כמו גם הולכת המשטרה לביתו של המערער על-ידי המתלונן
והעדים, מעידות כולן על זיהוי המערער מעבר לכל ספק.
ניתן לפיכך להמעיט במשקל המיוחס לעצם
זיהויו של המערער, זאת בשל נוכחותו הבולטת באזור מגוריהם של הילדים. חרף כך, יש
במרכיבים נוספים של עדויות ס' ו-ב', כפי שתוארו על-ידי בית המשפט המחוזי, כדי
לאיין חשש לעלילת שווא ולהוות משום סיוע לעדות המתלונן. כך למשל, ניתן למצוא את
היסוד להפרכת הטענה בדבר היות האישומים פרי דמיונם של הילדים, באופן בו יצאה הפרשה
לאור. פ', הילד השלישי שמסר את עדותו לחוקרת הילדים, הוא שחשף את הפרשה כאשר החליט
לספר לאמו של המתלונן על המקרה. בעקבות זאת, ורק לאחר מאמץ שהשקיעה אמו של המתלונן
לדובב את בנה, סיפר לה המתלונן את שקרה. מעדויות הילדים בפני חוקרת הילדים עולה, כי
היה עליהם להתגבר על הדחקה, רתיעה, וביישנות בטרם גוללו את סיפוריהם. גם דרך
ההתבטאות של הילדים, כמו גם תוכן העדויות, אינם מתיישבים עם עלילה מתואמת (ראו גם ע"פ
694/83 דנינו נ' מדינת ישראל
פ"ד מ(4), 249 ,עמ' 254-255). בפרט, משמש הדמיון בטיבם של המעשים ונסיבותיהם,
כפי שתוארו על-ידי ס' ו-ב', כדי לבסס את עדות השניים כעדות מסייעת, כדברי בית
המשפט המחוזי:
למעשה, שלושת הילדים המעורבים בארוע זה, מספרים על תחילת האירוע, אשר
היה כאשר הילדים הלכו להאכיל את החמורים, ואז הגיע הנאשם והציע להם לבוא עמו
לביתו. בבית היו האשה והבנות בחדר אחד, והם הלכו לחדר אחר בו היו בקבוקי שתיה
("המים האלה") והנאשם סגר את הדלת כדי שלא יראו את מעשיו. ואז, הנאשם
וד' [המתלונן, א.ר.] נכנסו למיטה והנאשם כיסה אותם בשמיכה, כדי שס' ו-ב' לא יראו
מה הוא עושה. זהו השלב בו המתלונן מתאר את מעשי הסדום ... כשהנאשם
"סיים" את מעשיו, כל הילדים מתארים כיצד הם יצאו מתחת לשמיכה, ובשלב הזה
טוענים ב' ו-ס' כי הנאשם נתן כסף לד' [המתלונן, א.ר.] על מנת שיתן להם: ב' קיבל
חמישה שקלים, ס' קיבל שלושה שקלים, והמתלונן קיבל שטר. תיאור זה, כולל תיאור הבית
וכולל תיאור אותם הנוכחים (שכן, כל הילדים מספרים ששלושתם היו נוכחים באירוע)
מחוזק האחד בעדותו של השני.
כאמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת נאור,
עדויותיהם של ס' ו- ב' אינן הראיות המסייעות היחידות לעדות המתלונן ביחס לאירוע
הראשון, ומצטרפת אליהן הכחשתו הגורפת של המערער את היכרותו עם המתלונן וחבריו,
אשר נסתרה במהלך המשפט.
4. באשר לאירוע השני, קבעה חברתי השופטת נאור
כי האירוע הראשון מהווה סיוע לאירוע השני. לנוכח קושי אפשרי לראות בסמיכות האירועים
לבדה, סיוע מספיק להוכחת ביצוע של מעשה העבירה המתואר באישום השני, תמכה חברתי את
קביעתה בראיות נוספות שהובאו בפני בית המשפט קמא, אשר יש בהן משום חיזוק לראיית
הסיוע. כך, ציינה כי הממצאים הפתלוגיים שנמצאו על-ידי המומחה פרופ' היס מהווים
חיזוק לעניין ביצוע העבירה, וכן כי עדותו של פ', אשר חשף את האירוע, מהווה, אף
היא, חיזוק לעניין זהות העבריין. בנוסף, קבעה חברתי, כי הכחשתו הגורפת של המערער
גם את עצם קיום האירוע השני, היא בבחינת סיוע לעניין זהותו של העבריין באירוע
השני.
מסקנתה של חברתי מקובלת עליי. אכן, משמצאנו
כי עדות המתלונן לגבי האירוע הראשון מבוססת היא ומהימנה, הרי ניתן לראות בכך משום
תמיכה ראייתית לקיום העובדות המפורטות באישום השני, שהוא בעל מאפיינים דומים. משנה
תוקף לתמיכה ראייתית זו נעוץ בקיומן של ראיות החיזוק האחרות, לאמור, הדו"ח
הפתלוגי של פרופ' היס והכחשתו הגורפת של המערער.
לפיכך, מצטרף אני לפסק דינה של חברתי,
השופטת מ' נאור, לפיו יש לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט
השופט י' עדיאל:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.
ניתן היום, י"ח כסלו,
תשס"ה (1.12.2004).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04019720_C05.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il