בוני שרון נ. נטליה רקובה

פסק-דין בתיק ע"א 1972/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1972/03 ע"א 2296/03 - ב' בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערות בע"א 1972/03 והמשיבות בע"א 2269/03: 1. בוני שרון 2. "המגן"חבר לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 1972/03 והמערערים בע"א 2269/03: 1. נטליה רקובה 2. הלנה רקובה 3. סרגיי רקובה ( בלומברג) ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.1.03 בת.א. 10/96 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ש' פינקלמן תאריך הישיבה: ח' בסיון התשס"ה (15.6.05) בשם המערערות בע"א 1972/03 והמשיבות בע"א 2269/03: עו"ד שגיא בצלאל בשם המשיבים בע"א 1972/03 והמערערים בע"א 2269/03: עו"ד חיים נבות פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) נפגעה בתאונת-דרכים בהיותה בת ארבע שנים. באותה תאונה נפגעה גם אמה – המשיבה 2. את נזקיהן הן תבעו מן המערערות. המשיבה סבלה מפגיעות ראש, שברים בגולגולת, חבלות בפנים, שברים בצלעות וכן משבר מרוסק ברגלה הימנית. בגין הפגיעה הזו נאלצו הרופאים לקטוע את רגלה עד מעל הברך. המשיבה 2 סבלה משבר דחוס בעמוד השדרה וכן משבר בעצם כף הרגל. מומחה בתחום האורטופדיה העריך את נכותה של המשיבה בשיעור של 68.8%, ובנוסף לכך נקבעה לה נכות בשיעור של 10% בתחום הנפשי. בית-המשפט העריך את כלל נכותה הרפואית בשיעור של 75% לצמיתות. על פי שיעור זה אמד בית המשפט גם את הפגיעה התפקודית שלה. למשיבה 2, אמה של המשיבה, נקבעה נכות בשיעור של 14.5% - בשל הגיבנת שהתפתחה סביב החוליה הגבית העשירית ובשל שבר בחוליה מותנית, הפגיעה התפקודית אצל המשיבה 2 הועמדה על שיעור של 10%. 2. את נזקי המשיבות, שתיהן גם יחד, שם בית-המשפט על-פי "בסיס השכר הממוצע במשק, בניכוי 20% ובסך הכול 5,571 ש"ח לחודש נטו"; בית-המשפט פסק למשיבה פיצויים בגין הפסדי השתכרות, הוצאות ניידות, הוצאות התאמת הדיור לנכותה, אביזרי שיקום שאינם כלולים ב"סל הבריאות" והוצאות סיעוד בעבר ובעתיד. על אלה הוסיף פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני. אשר למשיבה 2, אף שטרם היה סיפק בידה להתערות בחיי העבודה לאחר שעלתה ארצה, הניח בית-המשפט כי היתה מוצאת תעסוקה במקצועה כאחות בבית-החולים, ופסק לה סכום כולל של 180,000 ש"ח "תוך מתן הדעת גם לענין נזק שאינו נזק ממון". 3. הערעור מופנה כנגד הפיצויים שנפסקו למשיבה 1. המערערות סוברות כי שיעור הפגיעה בתפקודה של המשיבה אינו עולה על 40% או 50% - זאת לאור הסתגלותה למגבלותיה והעובדה כי היא מהלכת כראוי בעזרת התותבת. בית-המשפט הפריז, לדעתם, גם בפסיקת הוצאות התאמת הדיור שכן צרכיה לענין זה פחותים מאלה של מי שמשותק בגופו. לדעתם, היה ראוי לפסוק לה, בגין ראש נזק זה, סכום של 35,000 ש"ח תחת הסכום של 250,000 ש"ח. עלות אביזרי השיקום והטיפולים המשקמים פחותה, לדעת המערערות, בכמעט מחצית מן הסכום שנפסק בבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט גם טעה, כך מציינות המערערות, בהסתפקו במתן הוראה "לנכות ניכויי חובה על-פי כל דין" מבלי לקבוע במפורש את הסכומים הצריכים ניכוי או הקפאה. 4. המשיבים טוענים מצדם, כי שיעור הפגיעה התפקודית אצל המשיבה 1 אינו פחות ואף עולה על שנקבע בבית-המשפט המחוזי, זאת בהתחשב בקשיי ההליכה של המשיבה, בקושי שיש לה לעמוד ממושכות, לעלות במדרגות או להרים משאות. לעניין הצורך בהוצאות התאמת דיור מציינים המשיבים, כי יש להביא בחשבון הפיצוי את העובדה שהמשיבה נאלצת לעיתים לעשות שימוש בכסא גלגלים, ולפיכך נכון עשה בית-המשפט המחוזי משאמד את הוצאותיה של המשיבה, בראש נזק זה, בסכום הגבוה מאומדן השמאי. בחינה פרטנית של הוצאות השיקום תגלה, לדעת המשיבים, כי בית-המשפט לא הגזים בקביעת הפיצוי בגין טיפולי שיקום ובגין אביזרי שיקום. אשר לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מציינים המשיבים את העובדה כי בקשת המשיבה לקבל גמלת ילדת נכה וגמלת ניידות עד הגיעה לגיל 18 שנים – נדחתה. 5. המשיבים משיגים גם הם על פסיקת בית-המשפט המחוזי בערעור שהוגש מטעמם (ע"א 2296/03). לדעתם, המעיט בית-המשפט בפסיקת הפיצויים. הם שבים ומעלים השגות שהיו להם לגבי פסילתו של אחד המומחים הרפואיים. השגה זו אין לקבל; לא מצאנו פגם בהחלטת בית-המשפט המחוזי שלא לפסול, בנסיבות הענין, את מינויו של המומחה בתחום האורטופדיה. המשיבים, בערעור מטעמם סבורים כי הנכות הרפואית הכוללת של המשיבה גבוהה יותר מזו המצויינת בחוות-הדעת הרפואית, וזאת בשל דברים שאמר המומחה הרפואי בבית-המשפט. כפועל יוצא מכך יש, לדעתם, גם להעמיד את שיעור הפגיעה התפקודית על שיעור גבוה יותר של כ-80% ובהתאם לחשב גם את הנזק הלא-ממוני. אשר לבסיס השכר ששימש לקביעת הפסדי ההשתכרות, טעה בית-המשפט, לדעת המשיבים, בהחלטתו להעמידו על שיעור השכר הממוצע במשק "בניכוי 20%". בית-המשפט, כך נטען עוד, טעה בחישוב הפסדי המשיבה בתקופת השרות הצבאי, ושגה בקבלת ההנחה שאלמלא התאונה היא הייתה עובדת לפרנסתה עד גיל 65 בלבד, ושגה בכך שלא פסק פיצוי נפרד בגין הפסדי פנסיה. הפסדי הניידות נפסקו, כך נטען, בחסר – וכך גם הוצאות השיקום ועלות אביזרי השיקום. המשיבה תזקק לעזרת הזולת במשך שעתיים ביום לפחות, כך סבורים המשיבים, ואילו הוריה זכאים לפיצוי בגין טירחה יתרה בעבר. אשר למשיבה 2, טעה בית-המשפט לטענתם, משפסק לה פיצוי בסכום אחד המערב ראשי נזק שונים, ומכל מקום, בכך שלא פסק לה פיצוי בגין הפסדי שכר, בשיעורים משתנים בתקופות השונות, ומשלאה פסק לה פיצוי בגין העסקת עובדת משק בית בעבר ובעתיד. 6. ראשית, יאמר כי פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי מצריך תיקון בכל הכרוך בקביעת שיעור הנכות הרפואית, המגיע לאחר שקלול, ל- 71.9%. אשר לבסיס השכר ששימש לבחינת הפסדי ההשתכרות, נראה כי בית-המשפט המחוזי ביקש ליטול כבסיס את השכר הממוצע במשק ברוטו, ולהפחית ממנו את שיעור מס ההכנסה הראוי. בקביעת השיעור נפלה שגגה. לכך מסכים, בהגינותו, גם עורך-הדין אמסלם, בא-כוח מבטחת השימוש ברכב. יש איפוא לקבוע את בסיס השכר בגובה של 6,082 ש"ח נטו (לפי החישוב של שכר ממוצע ברוטו בגובה 7,296 ש"ח בניכוי מס הכנסה בסך 1,214 ש"ח). באי-כוח שני הצדדים הבקיאים ברזי חישוב הפיצויים באו לכלל הסכמה גם בדבר סכום הפיצויים "שיוקפא", לאמור, שתשלומו יעוכב עד הגיע המשיבה לגיל 18 שנים, לכשתתברר זכאותה לקצבת נכות כללית ולקצבאות נוספות דוגמת קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. הסכום "שיוקפא" כאמור הוא 750,000 ש"ח, והוא מביא בחשבון תשלום קצבת שירותים מיוחדים עד הגיעה של המשיבה לבגרות, וגמלת נכות בבגרותה. הסכמה זו מייתרת את הצורך להדרש לבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור. 7. מבין השאלות שבמחלוקת ראינו מקום להידרש לאלה: ראשית, חישוב הפסדי ההשתכרות של המשיבה בעתיד. שנית, שומת הפסדי השתכרותה בתקופת שירותה הצבאי. שלישית, גובה הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בגין התאמת דיור לצרכיה של המשיבה. ניתן לקבל כ"הנחת עבודה" את החזקה הניתנת לסתירה כי שכיר המצוי אך בהתחלת דרכו בעבודה, או שטרם הגיע לגיל העבודה, עשוי להתמיד בעבודתו, עד הגיעו לגיל 67 שנים. כך ראוי להניח גם במקרה שלפנינו. במובן זה, יתוקן פסק-הדין והפיצוי עבור הפסדי ההשתכרות של המשיבה ישתלם עבור התקופה שראשיתה בהגיעה לגיל 20 שנים וסופה בהגיעה לגיל 67 שנים. הבסיס לקביעתו של פיצוי זה יהא השכר הממוצע במשק: "קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות..." (דברי השופט א' גולדברג בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, 591; ראו בדומה ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, טרם פורסם; ע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"א 5826/90 סטילוגלו נ' שמש, טרם פורסם; ע"א 3375/99 אקסלרוד נ' צור-שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4) 450). הקריטריון הוא אחיד, עיוור צבעים ואדיש למין, מוצא אתני ורקע סוציו-אקונומי (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, טרם פורסם). משכך, יש לבסס את הפיצוי שמגיע למשיבה בגין אובדן השתכרות מגיל 20 ועד גיל 67 על השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה, לפי החישוב הבא: 1,043,094 ש"ח = 0.7894 X 1,321,376 = 302.17 X 0.719 X 6,082 ש"ח. סכום זה יבוא תחת הסכום של 1,002,183 ש"ח שפסק בית המשפט המחוזי למשיבה בראש נזק זה. 8. אשר לפיצוי בגין הפסדים הכרוכים באי-היכולת לשרת בצבא – הפסדים הנובעים מן העובדה כי בתקופת השירות הצבאי מסופקים צרכי מחסורו של החייל על ידי שלטונות הצבא. כבר נפסק כי: התקופה מגיל 18 ועד לגיל 21 [ולגבי נשים עד גיל 20 – א"ר] בתקופה זו מקובל הוא בישראל כי נער בריא בגופו... משרת בצבא ההגנה לישראל ואינו משתכר למחייתו. אין [הוא] זכאי על כן לפיצוי בגין אבדן השתכרות עבור שנים אלה. עם זאת, בתקופה זו היה הצבא מכסה את מחסורו... במזון, דיור וביגוד, ואילו עתה אין כיסוי זה קיים. בגין 'הפסד' זה זכאי [הוא] לפיצוי. פיצוי זה יש להעניק ב-70% משכרו... על כן זכאי [הוא] לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק בגין אותה תקופה" (דברי הנשיא – אז השופט – א' ברק בע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(3)). משהמדובר במי שנפגע בתאונת-דרכים ותביעתו מוגשת במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), עשויה להתעורר השאלה אם "שכר ממוצע" כאן יהא שכר "ברוטו" או שמא שכר "נטו", שהרי סעיף 4 לחוק הפיצויים מורנו לנכות את מס ההכנסה החל על השכר בעת חישוב הפסדי ההשתכרות. הוראה זו של חוק הפיצויים חלה על חישוב הפסדי ההשתכרות בלבד, ואיני מוצא טעם להחילה גם על הפיצוי בגין הפסד תמיכת הצבא. אמת המידה לקביעת הבסיס לחישוב שיעור תמיכתו של הצבא במשרתים בו מושפעת מעלות המזון, הדיור והביגוד המכוסים על-ידי הצבא. עלות זו היא פועל יוצא של נתונים כלכליים שונים במשק, כשהשכר הממוצע במשק עשוי לשמש אינדיקציה רלבנטית לשומתה. שכר ממוצע לצורך כך – ראוי לו שיהיה ברוטו ולא נטו. הבחירה בשכר הממוצע במשק דווקא בתור הבסיס לחישובו של שיעור תמיכת הצבא, נובעת מן הצורך באמת מידה אובייקטיבית, אחידה ומשותפת לכלל ציבור המשרתים בצבא. משכך, אין גם להביא בגדרה את מרכיב המס, שכן מרכיב זה הינו אינדיבידואלי באופיו, המתחשב במגוון מאפיינים אישיים של הנישום. לצורך קביעתה של שומת המס – אין דינו של נישום רווק כדינו של נישום נשוי; אין דינו של נישום עולה חדש כדינו של נישום ותיק. למאפיינים אינדיבידואליים אלה אין מקום בקביעת הבסיס לחישוב התמיכה הצבאית – בסיס שכל תכליתו היא כאמור לשמש אמת מידה אובייקטיבית ואחידה לעלות הוצאות המחייה. מטעמים אלה, ראוי לקבוע כי השכר הממוצע המשמש בסיס לקביעת שיעור תמיכת הצבא בנפגע יהא השכר ברוטו. 9. שאלה שונה היא האם ישתנה הבסיס לקביעת פיצוי המחיה על-פי שיעור השכר האינדיבידואלי לגבי מי שהובאו ראיות אודותיו כי שכרו, אלמלא התאונה, היה גבוה או פחות מן השכר הממוצע? האם ראוי להציע בסיס חישוב אחיד, שיתחשב בהטבת הצבא ביחס לכלל צורכי המחיה של הנפגע? ניתן אף לומר כי הצבא מיטיב לנפגע כ-2/3 מצרכיו – כך מורה לנו ברגיל שיטת "הידות", בעוד שהוריו של הנפגע מיטיבים לו בתקופת שירותו הצבאי ב-1/3 מידת צרכיו. לפי אמת מידה זו, צרכיו של הנפגע יהיו לבסיס החישוב, ולא השכר הממוצע במשק. נראה כי שתי הדרכים האלה, הראשונה והאחרונה, אינן מתיישבות עם הגיון הפיצויים ועם ההלכה שנפסקה בפרשת ברדה הנ"ל. אמת המידה הראויה כאן אינה פועל יוצא של רמת ההשתכרות הצפויה לניזוק בבגרותו. אמת המידה מושפעת כאמור מעלויות אובייקטיביות של הצרכים המכוסים על-ידי הצבא המחושבות כשיעור מסוים מן השכר הממוצע במשק. הווה אומר, החישוב ייערך על-פי שיעור השכר הממוצע במשק ולא על-פי נתוני שכר שיוחד לנפגע מסוים. גם נפגע המשרת בצבא ויש לו צרכים מיוחדים, הגבוהים בְעלותם מעלות מוצרי היסוד שהצבא מממנם, אין הצבא נושא בהם, ככלל. ברגיל, עלויות אלה היו נופלות על הנפגע עצמו או על משפחתו. משכך, ראוי לקבוע כי אמת המידה לחישוב הפסד ההשתכרות בתקופת השירות הצבאי תהא אמת מידה אובייקטיבית ואחידה לגבי כל נפגע ונפגע, כשם שמוצרי היסוד שהצבא נושא בעלותם אחידים הם ומשותפים לכל ציבור המשרתים בצבא. 10. ככלל, אם נותר לנפגע כושר השתכרות, אף שהוא אינו מגויס לצבא, בשל התאונה, יש לקזז, כנגד ההפסד הנובע מאי כיסוי מחסורו של החייל על-ידי הצבא, את ההכנסה שתגיע לידיו של הנפגע בשל השתכרותו בתקופה זו. בענייננו, כושר השתכרותה של המשיבה עומד על כ-28%. התוצאה היא שראוי היה לפסוק למשיבה בגין תקופת הצבא את הסכום של 102,517 ש"ח. זאת, לפי החישוב הבא: סכום הפיצוי הכולל שעל הצבא לפסוק יחושב כמכפלת השכר הממוצע במשק ברוטו, ומקדמי ההיוון וההיוון הכפול הרלבנטיים לנפגע, המוכפלים כולם ב- 70%, הוא השיעור מן השכר הממוצע במשק המבטא את ערך תמיכתו של הצבא: 142,128 ש"ח = 0.8375 X 23.26 X 70% X 7,296 ש"ח. מסכום זה, יש לנכות את שיעור השכר שבאפשרות הנפגע להרוויח בתקופה בה אמור היה לשרת בצבא אלמלא התאונה. שיעור זה מבטא את כושר השתכרותו של הנפגע (המחושב לפי הנכות התפקודית שנקבעה לו), מוכפל במקדמי ההיוון וההיוון הכפול ובשכר הממוצע במשק נטו. מרכיב השכר הממוצע יהא במקרה זה שכר נטו ולא שכר ברוטו, וזאת כדי להתחקות בדיוק המירבי אחר השכר שהנפגע היה משתכר בפועל, לאחר הניכויים השונים: 39,611 ש"ח = 0.8375 X 23.26 X 28% X 6,082 ש"ח. סכום זה, המשקף כאמור את שכרו של הנפגע בתקופה בה היה משרת בצבא אלמלא התאונה, יש לקזז משיעור תמיכת הצבא בנפגע: 102,517 ש"ח = 39,611 ש"ח – 142,128 ש"ח. פיצוי זה יבוא תחת הסכום של 20,000 ש"ח שנפסק בבית-המשפט המחוזי. 11. הסכום שנפסק בבית-המשפט המחוזי בגין הצורך להתאים את הדירה שתשמש למגוריה של המשיבה למגבלותיה אינו מעוגן בראיות שבאו בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט הסתפק בציון כי "לא הרי אדם מבוגר שחייב להתאים את המדור שיש לו לצרכיו החדשים, כהרי הקטינה שנפגעה בהיותה בגיל צעיר ומלכתחילה יכולה להתאים את מקום מגוריה לצרכיה". מן הראיות שבאו במשפט ניתן היה ללמוד כי רצוי הוא שהמשיבה תגור בבנין שיש בו מעלית או בדירה המצויה בקומת קרקע. המומחים השונים עמדו על השוני בין צרכי הדיור של מי שמשותק בגופו לבין קטוע רגל. השמאי מטעם המערערות (הנתבעות בבית-המשפט המחוזי) העריך את עלויות התאמת הדיור ב-7,000 דולר של ארצות-הברית. המומחה מטעם המשיבה סבר כי יש צורך בתוספת של 28 מ"ר לשטח דירה רגילה כדי להתאימה לדיור הנכה וכי יש צורך בתוספת שונות שערכן 20,000 דולר. נראה לנו כי בהתחשב בנתונים אלה כולם ראוי להעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סך 200,000 ש"ח בערכי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. 12. לא ראינו בסיס די להתערבות בפסיקת בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע לראשי הנזק האחרים. התוצאה היא שהערעור בע"א 1972/03 מתקבל בחלקו במובן זה שסכום הפיצויים בגין התאמת הדיור יופחת. הערעור בע"א 2296/03 מתקבל בחלקו במובן זה שסכום הפיצויים המגיע למשיבה בגין הפסדי השתכרות בעתיד יועלה ויתוקן בהתאם לאמור לעיל. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ח' בתשרי התשס"ו (11.10.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03019720_P05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il