זאב בלול נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1971/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1971/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: זאב בלול נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א-יפו, מיום 21.2.2003, בתיק רפ/8467/02, שניתן על ידי כבוד השופט ירון בשן תאריך הישיבה: ט' באדר ב' התשס"ג (13.3.2003) בשם המערער: עו"ד לי-און בן-אדוה בשם המשיבה: עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין לפני ערעור (מיום 21.2.2003) על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (השופט י' בשן) שלא לפסול עצמו מלדון ברפ 8467/02. 1. המערער מואשם בניהול עסק טעון רישיון ללא רישיון, תוך הפרה של צו שיפוטי. המערער ובא כוחו אמורים היו להתייצב לדיון (ביום 19.11.2002) בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (השופט י' בשן). אולם, לדיון התייצב מתמחה של בא כח המערער, לבדו. בעקבות זאת, הוצא צו הבאה למערער. צו זה בוטל לאחר בקשת בא כח המערער והתחייבותו לזימון המערער לדיון הבא. עם זאת, לדיון (מיום 11.2.2003) התייצב, שוב, המתמחה בלבד. עקב כך, נקבע מועד חדש לדיון, הוצא צו הבאה למערער ובא כוחו התבקש ליתן הסבר בכתב להתנהגותו. עוד בערבו של אותו יום, בקש בא כח המערער להכנס ללשכת השופט, נענה בחיוב, ונכנס עם באת כוחה של המדינה. בפגישה זו התפתח ויכוח בין בא כח המערער לשופט. לטענת בא כח המערער, הרים השופט את קולו בגסות רוח. כמו כן העיר השופט כי "בשמחה הייתי מוותר על מפגש נוסף עם עו"ד בן אדווה". השופט בקש מבא כח המערער לעזוב את לשכתו, ולאחר שזה סרב, איים השופט להזעיק את משמר בתי המשפט. בעקבות זאת, הגיש בא כח המערער תלונה המופנית לשר המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון. על רקע זה, הוגשה (ביום 18.2.2002) בקשה לפסילת השופט מהמשך דיון בהליך. המערער טען כי לאור השתלשלות האירועים המתוארת לעיל, לאור התגובה וההערות השופט בלשכתו, ובהתחשב בתלונה שהוגשה על ידי בא כוחו, נוצר מתח בין המערער ובא כוחו לבית המשפט. לכן, קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט. 2. בית המשפט דחה (ביום 21.2.2003) את בקשת הפסלות שהוגשה לו. ראשית, ציין בית המשפט כי לא גבש כל עמדה לגבי שאלת אשמתו של המערער. בית המשפט קבע כי אין עילת פסלות בהחלטותיו לעניין נוכחות המערער ובא כוחו. כן קבע כי אין עילת פסלות בעצם העובדה שהשופט נאלץ לבקש מבא כוח המערער לעזוב את לשכתו. זאת כיוון שמשמעות הדבר היא כפיית פסלות על שופט, על ידי פרובוקציות שונות המחייבות תגובה. בהקשר של חשיבות התייצבות המערער למשפט, העיר בית המשפט כי "ככלל, אין אדם נדון בפלילים שלא בפניו. בית המשפט רשאי להתיר לנאשם מיוצג להעדר מהדיון אם שוכנע שהדבר לא עלול לגרום לעוות דין, אולם, לעולם אין לגזור על אדם מאסר שלא בפניו". 3. בערעור שלפני חוזר המערער וטוען למתח בינו ובין בא כוחו לבין בית המשפט. כמו כן, הוא מלין על ההחלטה שלא לאפשר למתמחה לטעון בדיון, על כך שלא ניתן למתמחה או לבא כח המערער להסביר את העדרותו, ועל תגובת השופט בלשכתו. עוד טוען המערער כי הערת בית המשפט בהחלטה בבקשת הפסלות, לפיה לעולם אין לגזור על אדם מאסר שלא בפניו מהווה גילוי דעה באשר לתוצאות ההליכים בתיק, וזאת עוד טרם ההקראה. על רקע נסיבות אלה, טוען המערער כי בוסס חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט כנגדו. לעומתו, המשיבה טוענת כי אין בנסיבות המקרה הצדקה לפסילתו של בית המשפט מלשבת בדין, ועל כן יש לדחות את הערעור. 4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. באופן עקרוני, "על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת לשמה, בנקודה הספיציפית שלגביה היא מושמעת להתפרש בעיני הנוגע בדבר" (ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 412, 415). יחד עם זאת, אין מניעה כי שופט, במהלך ניהול המשפט, יעיר הערות ביקורתיות על התנהלות בעל דין או בא כוחו (ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 637, 641). על כן, אין באמירה ביקורתית לכשעצמה, ואפילו אמירה חריפה, כדי לפסול את השופט הדן בתיק (ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 52). בנוסף, אין במתח בין הסניגור לבית המשפט, הנוצר על רקע התנגשויות שונות, לכשעצמו, כדי לבסס עילת פסלות (שם). הכל תלוי בנסיבות העניין. במקרה שלפנינו, ציין בית המשפט, בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות: "יחסי שופט סניגור לא עומדים במרכז המשפט. השאלה שבה יש להכריע, היא אשמת הנאשם או חפותו. בשאלה זו אין לי כל דעה (והרי טרם זכיתי לפגוש בנאשם)". ואכן, נחה דעתי כי הערות השופט, התבטאויותיו, והמתח הנטען בין בא כח המערער לשופט לא ביססו תשתית אובייקטיבית ממנה ניתן להסיק כי דעתו של השופט נעולה, ולא יתאפשר לו לשפוט משפט צדק (רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד מד(3) 758). 5. אף ביתר טענות המערער אין כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. כך, באשר להחלטותיו הדיוניות של בית המשפט לעניין נוכחות המערער ובא כוחו, הרי נפסק כי "בית המשפט אינו נוטה לפסול שופט בשל משוא פנים על יסוד החלטות שאותו שופט קיבל בקשר לניהול המשפט" (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 608, 627). גם הערת בית המשפט, המציינת קיום אפשרות הטלת עונש מאסר, אינה אלא מצהירה על חשיבות נוכחות הנאשם בהליך, ואין בה לכשעצמה כדי להצביע על גיבוש עמדה של בית המשפט. נותרה טענת המערער לעניין התלונה שהוגשה כנגד השופט. נפסק לא אחת כי אין די בעובדה שהוגשה תלונה לכשעצמה כדי לבסס עילת פסלות, שכן אחרת כל בעל דין יוכל לפסול שופטים מלדון (ע"א 5714/97 משה מזור נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). אין בנסיבות העניין כדי להצדיק סטייה מכלל זה. 6. לאור כל זאת, לא מצאתי כי התעורר חשש ממשי למשוא פנים, אף לא בהצטברות כלל הנסיבות יחד. הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ז באדר ב' התשס"ג (20.3.2003). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03019710_A01.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il