קהילת יזמ"ה נ. מר משה שכטר ,ראש עיריית מודיעין

פסק-דין בתיק בג"ץ 1969/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1969/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותרים: 1. קהילת יזמ"ה 2. הרבה כנרת שריון 3. ערד מאי 4. יובל ניומן 5. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ ג ד המשיבים: 1. משה שכטר, ראש עיריית מודיעין 2. מועצת עיריית מודיעין 3. משרד הבינוי והשיכון 4. קהילת השימשוני- מודיעין התנגדות לצו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ו בסיון תשס"ג (26.6.03) בשם העותרים: עו"ד שרון טל עו"ד אורי רגב בשם המשיבים 2-1: עו"ד יהודה טוניק בשם המשיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם המשיבה 4: עו"ד איתן ליפסקר פסק-דין השופט מ' חשין: שניים אוחזין בטלית - זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. הטלית זו הפעם היא חלקת קרקע בתחומי עיריית מודיעין, חלקה שעליה אמור להיבנות בית-כנסת במימון משרד הבינוי והשיכון. העותרת טוענת כי בית-כנסת זה ראוי שיהיה שלה, ומכאן דרישתה כי הקרקע שעליו אמור להיבנות בית-הכנסת תוקצה לה. המשיבה 4 לעתירה טוענת, כמוה כעותרת, כי בית-הכנסת חייב שיהיה שלה, ומכאן דרישתה כי הקרקע אשר תוקצה בידי עיריית מודיעין תוקצה דווקא לה. זה טוען בכה וזה טוען בכה. בא משרד הבינוי והשיכון, הוא בעל המאה, וטוען לפנינו כי ראוי שהקרקע תוקצה - לעותרת או למשיבה 4 - רק לאחר קיום נוהל ההקצאה שנקבע בחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים בחודש ספטמבר 2001. חוזר המנכ"ל, נזכיר, הוצא בעקבות פסק-הדין שניתן בבג"ץ 3638/99 - בלומנטל נ' עיריית רחובות, והוא פסק-דין שמיום 24.8.2000. על-פי עמדת משרד הבינוי והשיכון, כאמור, יש לקיים את האמור באותו נוהל - בהתאמה למקרה הנדון - ואם כך ייעשה כי-אז יעמוד אף משרד הבינוי והשיכון בהתחייבותו לממן את הקמת בית-הכנסת, בין אם יהיה זה בית-כנסת לעותרת ובין אם יהיה זה בית-כנסת למשיבה 4. משידענו כל אלה, היצענו בפתח הדיון לבאי-כוח בעלי-הדין כי נלך בדרך שהיתוותה המדינה, לאמור, כי נחזיר את העניין לעיריית מודיעין כדי שתעשה על-פי נוהל מנכ"ל משרד הפנים. באי-כוח העותרים ורשויות עיריית מודיעין הסכימו להצעה. לא כן בא-כוח המשיבה 4, שלטענתו אין זה ראוי להחיל את הנוהל על המגרש נושא הדיון. לטענת עורך-דין ליפסקר, הוקצה המגרש הנדון למרשתו קודם היות נוהל המנכ"ל, ומכאן שמרשתו מחזיקה במעין זכות מוקנית שאין לערער עליה. ביקשנו את עורך-דין ליפסקר כי יואיל להצביע לנו על מקורה של הזכות שמרשתו טוענת לה - אך לשווא. למרות חיפושים עוד ועוד לא עלה בידי עורך-דין ליפסקר להצביע לפנינו על החלטה - בין החלטה פורמלית ובין החלטה שאינה פורמלית - להקצות את המגרש נושא הדיון למרשתו. משנתחוור לנו כך, ידענו כי אפשר יש לה למשיבה 4 אינטרס במגרש נושא הדיון; אינטרס יש לה, זכות מוקנית אין לה. חזרנו אפוא לבראשית, והשאלה הנשאלת היא מדוע זה לא יקויים נוהל מנכ"ל משרד הפנים והוא כהילכת בלומנטל. אכן, אותה הלכה ואותו נוהל לא נקבעו אלא לעשיית צדק ושוויון בהקצאת משאבי הציבור. ההלכה ראויה היא מצד עצמה, כן הוא הנוהל, ולא נמצא לנו מה טעם לא ניענה להצעת המדינה ומדוע לא נחיל את ההלכה ואת הנוהל על ענייניהם של בעלי-הדין שלפנינו. מסקנה נדרשת מן האמור היא, כי נעשה את הצו מוחלט במובן זה שהעניין נושא הדיון יעלה ויבוא על-פי נוהל מנכ"ל משרד הפנים, לפני עיריית מודיעין ורשויותיה המוסמכות, לדיון ולהכרעה בשאלה למי יהיה בית-הכנסת שייבנה על המגרש נושא הדיון. בא-כוח העותרת ביקש מאיתנו כי נרחיב את החלטתנו לכל החלטות שתחליט עיריית מודיעין לעתיד-לבוא, ואולם לא מצאנו הצדק להרחיב את הצו מעבר לסכסוך הספציפי שנתגלע בין בעלי-הדין. בנסיבות העניין החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. היום, כ"ו בסיון תשס"ג (26.6.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02019690_G11.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il