אופיר ברהום נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1967/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1967/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל המערער: אופיר ברהום נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 18.1.05, בתיק פ' 205/03, שניתן על ידי סגן הנשיא י' הכט תאריך הישיבה: כ"ט בשבט תשס"ו (27.2.2006) בשם המערער: עו"ד יהושע רזניק, עו"ד שי אילון בשם המשיבה: עו"ד אלעד פרסקי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בביצועה של עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (גרימת מוות בהרשלנות). העובדות החשובות לעניינו של ערעור זה הן אלו: המערער הינו נהג אוטובוס, ובתאריך 22.5.03 בשעה 6.45 לערך, הוא עשה את דרכו ברחוב מדבר יהודה שבמעלה אדומים. בכיוון נסיעת המערער מחולק הכביש לשלושה נתיבים, כאשר הימני שבהם מיועד לתחבורה ציבורית. באותו קטע של הדרך מוביל הכביש למעגל-תנועה, וממנו מסתעף ימינה רחוב קדם, שגם הוא מחולק לשלושה נתיבים. לרוחבם של רחובות קדם ומדבר יהודה, ובסמוך למעגל-התנועה, קיימים מעברי חצייה להולכי רגל. ביום האירוע בו עוסק ערעור זה, בחר המערער לנהוג בנתיב השמאלי ולא בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית. על פי גרסת המשיבה כפי שהובאה בכתב האישום, הלכו אותה שעה בני הזוג עליזה ואחיקם בביוף ז"ל (להלן: "המנוחים") לאורך רחוב מדבר יהודה לכיוון רחוב קדם, ובעת שחצו את הכביש במעבר חצייה או בסמוך לו, הם נפגעו על ידי האוטובוס בו נהג המערער, וכתוצאה מכך נגרם מותם. להשקפת המשיבה, חטא המערער בדרך נהיגתו, ובלשון המקור: "נהג בדרך מבלי להתבונן בכיוון נסיעתו, נסע בחוסר זהירות, ולא הבחין במנוחים" (סעיף 10 לכתב האישום), ועל כן היא עתרה להרשיעו בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. 2. במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי לא הכחיש המערער את נוכחותו בזירה, אולם העלה סברה לפיה נגרם מותם של המנוחים על ידי רכב אחר. ברם, את הטענה הזו הוא זנח לקראת סוף משפטו, ומאז דבק בגרסה לפיה התפרצו המנוחים לנתיב נסיעתו, ועל כן היתה הפגיעה בהם בלתי-נמנעת. 3. בית המשפט המחוזי התקשה לקבוע, בהתבסס על הראיות שהובאו בפניו, את מקום הפגיעה המדויק במנוחים, וממילא לא ברור אם הפגיעה התרחשה על מעבר החצייה או בקרבתו. אולם, השופטת המלומדת הוסיפה וקבעה כי "אפילו הפגיעה אירעה במרחק מה לאחר מעבר החצייה, הדבר אינו מפחית מרשלנות הנאשם שהיה צריך להבחין במנוחים מראש" (עמ' 12 להכרעת הדין). עם זאת, מצא בית המשפט כי במערער לא התקיים היסוד הנפשי של פזיזות שבלעדיו לא תיכון הרשעה בעבירת הריגה, ומאידך הוכח כי הוא חטא ברשלנות שדי בה לבסס הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. בערעור שבפנינו משיג בא-כוחו המלומד של המערער כנגד הרשעת שולחו, ולחלופין, הוא עותר כי נקל בעונשו - נעמיד את עונש המאסר על תקופה בה יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות, ונצמצם את אורכה של הפסילה, לפחות בכל הנוגע לנהיגה ברכב פרטי. 4. עיינו בקפידה בנימוקי הערעור שבכתב, ונתנו את דעתנו לנימוקים אשר נטענו בפנינו על-פה, ולא מצאנו כי הוכחה עילה לשנות מהרשעת המערער או מהעונש שהושת עליו. להלן נבהיר את מסקנתנו זו: א. נתוני הזירה בעת התאונה היו אלה: התאונה התרחשה בשעת בוקר, באור מלא, כאשר לרשות המערער עמד שדה ראייה ניכר לפנים. זאת ועוד, המערער אישר כי הוא מכיר את הזירה היטב, מן הטעם הפשוט שבמסלול תנועה זה הוא נהג לנסוע לעתים תכופות מכוח היותו נהג באותו קו. ב. נתון נוסף החשוב לצורך ההכרעה בערעור זה, הוא ממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו כיוון חציית הכביש על ידי המנוחים היתה מימין לשמאל, כיוון נסיעת המערער. על ממצא זה חלק בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' רזניק, אולם לא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממנו. נהפוך הוא, ממצאו של בית המשפט קמא מבוסס על דברים שנרשמו מפיו של אחד מעדי התביעה, נהג מונית בשם דוד עמדי, שהודעה אותה מסר במשטרת ישראל (ת/15), הוגשה בהסכמת הצדדים כתחליף לעדותו. באותה הודעה מסר עמדי, כי הבחין במנוחים הולכים על המדרכה ברחוב מדבר יהודה, בכיוון נסיעתו, לכיוון רחוב קדם. העד לא ראה את התאונה עצמה, אולם הוא שב לזירה כחלוף 5-4 דקות, והיה זה כבר לאחר הפגיעה במנוחים. בפני בית המשפט המחוזי היתה מונחת אפוא עדות שבאה מפיו של מי שלא היתה סיבה לפקפק במהימנותו, ולפיה דקות ספורות בלבד לפני התאונה, נראו המנוחים עושים את דרכם לכיוון רחוב קדם, ועל כן אין זה סביר כי בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותם (פחות מ 4-5 דקות) הספיקו לחצות את רחוב קדם כולו, לשוב על עקבותיהם ולחצות את אותו רחוב, והפעם משמאל לימין כיוון נסיעת המערער. ג. אין מחלוקת כי המנוחים נפגעו בעת שצעדו על פני הנתיב השמאלי ברחוב קדם, הוא הנתיב בו נסע גם האוטובוס בו נהג המערער. כדי להגיע לאותה נקודה נדרשו המנוחים לחצות את הנתיב המיועד לתחבורה הציבורית, לעלות על אי-התנועה המפריד בין נתיב זה לנתיבים האחרים, ולחצות את הנתיב הימני שרוחבו (ראו התרשים ת/21) מעל ל-4 מטרים. יתרה מכך, המנוחים הספיקו ככל הנראה, לחצות אף מרחק מסוים מרוחב נתיב נסיעתו של המערער, שהרי לולא זאת לא היה האוטובוס פוגע בהם. כדי לעשות את מסלול החצייה הזה שאורכו למעלה מ-10 מטרים, נדרשו למנוחים מספר שניות, וכל אותה עת, ובהתבסס על נתוני הזירה, צריך היה המערער להבחין בהם. לפיכך, טענת המערער לפיה הבחין במנוחים רק בעת שהיו במרחק של מטר ממנו, היא המלמדת יותר מכל על כך שעובר לתאונה לא היתה דעתו נתונה לדרך שבפניו, וזהו מקור הרשלנות שהוביל לתוצאה הקטלנית. לנוכח כל אלה דעתנו היא שבהרשעתו של המערער לא נפל פגם כלשהו, וכך היא השקפתנו גם באשר לעונש שנגזר לו. ד. בית המשפט המחוזי גזר למערער 15 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 15 שנים. לנהיגתו של רכב פרטי הוא נפסל לשבע שנים בלבד. לא גילינו בעונש זה פן של חומרה. התאונה בה היה מעורב המערער גרמה לקיפוד פתיל חייהם של שני הולכי רגל, והיא נגרמה לא עקב פגעי מזג האוויר, תנאי התאורה או שדה ראייה מוגבל שהקשו על המערער. נהפוך הוא, עתה שוב אין ספק כי לתאונה הזו הוביל מה שמכונה ה"גורם האנושי", והיא היתה נמנעת לו רק מילא המערער את החובות המוטלות מכוח הדין על נהגו של רכב מנועי. המערער, כמו נהגים רבים החוטאים בעבירות על פי דיני התעבורה, הינם לרוב אנשים נורמטיביים שעקב רשלנותם בנהיגה המיטו על הזולת ועל עצמם אסון שעתיד לשנות את חייהם מן הקצה אל הקצה. מנקודת השקפה זו ניתן לומר שכליאתו של המערער אינה דרושה לצורך הרתעתו, במיוחד לנוכח עונש הפסילה שהושת עליו. אולם, הענישה אינה מכוונת רק כנגד המערער, וגלום בה גם מסר לציבור הרחב, מסר עליו חזרנו לא אחת, לאמור, לנוכח נגע תאונות הדרכים הגובה מחיר דמים כבד כעניין של יום-יום, חייבים בתי המשפט, לצד פעילותם של גורמים נוספים, להרתיע עבריינים בכוח בתחום זה גם בדרך הענישה. אכן, לעולם יהיה מצווה בית המשפט לתת את דעתו גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם המסוים העומד בפניו, אולם, אנו סבורים שאת המלאכה הזו עשה בית המשפט המחוזי, שבסופו של יום מצא דרך לאזן בעונש שגזר בין השיקולים השונים להם היה חייב להידרש. 5. אשר על כן אנו דוחים את הערעור. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום כ"ה בניסן תשס"ו (23.4.06), עד לשעה 11.00. ניתן היום, כ"ט בשבט תשס"ו (27.2.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05019670_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il