מדינת ישראל נ. קרמזה ג'יין

פסק-דין בתיק ע"א 1964/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1964/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. קרמזה ג'יין 2. עו"ד עמוס גבעון 3. המוסד לביטוח לאומי, משיב פורמלי ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.2.2013 בת"א 21723-10-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' שינמן תאריך הישיבה: י"ז באדר ב' התשע"ד (19.3.2014) בשם המערערת: בשם המשיבים 1 ו-2: בשם המשיב 3: עו"ד יואב שחם עו"ד עמוס גבעון פטור מהתייצבות פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.2.2013 (כבוד השופט י' שינמן), שבה נקבע כי יש להשיב למשיבים 2-1 את אגרת בית המשפט, אשר שולמה על ידם בעת פתיחת ההליך עבור סעד כספי. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על מחיקת הסעד הכספי מכתב תביעתם בשל חוסר סמכות עניינית. רקע 2. המשיבים 2-1 הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב 3, המוסד לביטוח לאומי. עניינה של התביעה בטענת המשיבים 2-1 כי המוסד לביטוח לאומי פגע בפרטיותם עת שאיפשר לאשתו של המשיב 2, המועסקת אצלו, גישה למאגרי מידע אודותם. בכתב התביעה כללו המשיבים 2-1 מספר סעדים: צו עשה לשם חיוב המוסד לביטוח לאומי להמציא להם עותק של ממצאי החקירה שבוצעה בעניינם; צו מניעה להגבלת גישתה של אשתו של המשיב 2 למידע המצוי במאגרי המידע של המוסד לביטוח לאומי; וסעד כספי לקבלת פיצויים בסך של 1,450,000 ש"ח. עם פתיחת ההליך, נקבעה האגרה בגין ההליך בשיעור של 2.5% מן הסעד הכספי המבוקש בתובענה, בהתאם לתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – תקנות האגרות) ולתוספת לתקנות אלה. על פי הוראות תקנה 6(א) לתקנות האגרות, שילמו המשיבים 2-1 עם הגשת ההליך רק את מחציתה של האגרה (היינו 1.25% מהסעד הכספי). לפני שהתקיימה ישיבת קדם משפט בהליך, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המוסד לביטוח לאומי (שלה התנגדו המשיבים 2-1) והורה למחוק מכתב התביעה את הסעד הכספי בקובעו כי הסמכות העניינית לדון בסעד זה, הנמוך מ-2.5 מיליון ש"ח, הינה לבית משפט השלום (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט)). בעקבות ההחלטה, הגישו המשיבים 2-1 תביעה לקבלת הסעד הכספי בבית משפט השלום בירושלים. בנוסף, לאחר תשלום האגרה על פתיחת ההליך בבית משפט השלום, הוגשה על ידי המשיבים 2-1 בקשה לבית המשפט המחוזי להורות על השבת ההפרש בין סכום האגרה ששולמה על ידם עבור הסעד הכספי שנמחק, לבין סכום האגרה הנדרש עבור הסעדים שנותרו תלויים ועומדים בפני בית המשפט המחוזי. בשל האגרה הנמוכה יחסית המשתלמת עבור יתר הסעדים שנתבעו, הפרש זה קרוב בשיעורו למלוא האגרה ששולמה על ידי המשיבים 2-1 בבית המשפט המחוזי. המשיבים 2-1 אף ביקשו לפטור אותם מתשלום מחציתה השנייה של האגרה שטרם שולמה, בהתאם לתקנה 6(א) לתקנות האגרות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם בהחלטתו נשוא הערעור. בהחלטה זו, הסתמך בית משפט קמא על הוראות תקנה 6(ב) לתקנות האגרות, שזו לשונה: "6(ב). הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, ונתקיים אחד מאלה, ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרט 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ויתרת האגרה ששולמה תוחזר, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17: (1) ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו; (2) ההליך הסתיים בפשרה; (3) הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות; (4) הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור." (ההדגשה הוספה, א.ג.) בית משפט קמא קבע כי תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות, הקובעת כי תוחזר האגרה כאשר "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו", מתייחסת לשתי חלופות: הראשונה, מקרה שבו "ההליך בוטל"; והשנייה, מקרה שבו ההליך "נמחק בידי מגישו". בית המשפט קבע שהדרישה כי מחיקת ההליך נעשתה ביוזמת המגיש מתייחסת רק לחלופה השנייה מבין השתיים האמורות, כך שיש להורות על השבת האגרה אף במקרים שבהם "ההליך בוטל" בהחלטה או בפסק דין של בית המשפט, שלא ביוזמת מגיש ההליך. לחלופין, היפנה בית המשפט לתקנה 10(ד) לתקנות האגרות, המאפשרת לבית המשפט להורות כי יוחזר ההפרש בין סכום האגרה שנקבע על פי כתב התביעה המקורי לבין סכום האגרה שנקבע לפי כתב התביעה המתוקן. בית המשפט המחוזי הבהיר כי מאחר שבמקרה זה לא ניתן להורות על העברת ההליך כולו לערכאה המוסמכת, ואין מנוס ממחיקת הסעד הכספי מכתב התביעה והגשתו בגדרי תובענה נפרדת, יש לראות זאת כסיטואציה בה תוקן כתב התביעה. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי המשיבים 2-1 הגישו תביעה לבית משפט השלום שבה נתבע הסעד שנמחק בבית המשפט המחוזי ועל כן אין לחייבם בתשלום כפל אגרה (אגרה אחת בהליך בבית המשפט המחוזי והאחרת בהליך בבית משפט השלום). 3. על החלטה זו הגישה המדינה את הערעור שלפנינו. המדינה אומנם אינה צד להליך העיקרי, אולם היא צורפה בבית המשפט המחוזי כמשיבה לבקשת המשיבים 2-1 לקבל החזר אגרה. זאת, משום שמחלוקת הנוגעת לעצם החיוב באגרה או לגבי שיעורה, הינה מחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה, שכן כספי האגרה נכנסים לקופתה והיא הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה ממתן פטור מתשלום האגרה או מהחזר של אגרה (ראו, ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פיסקה 7 (6.9.2004); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, פיסקה 3 (2006); רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' פלונית, פיסקה 4 (23.10.2013)). לטענת המדינה, על פטור או החזר אגרה להינתן בהתקיים אחד המקרים הנזכרים בתקנות האגרות, המהווים רשימה סגורה. נטען כי המקרה דנא אינו עונה על התנאים המנויים בתקנות אלה. לדברי המדינה, תקנה 6(ב) לתקנות האגרות מאפשרת החזר אגרה רק מקום שבו הסתיים ההליך, בעוד שבמקרה דנא ההליך ממשיך להתנהל בכל הנוגע לשני הסעדים הנוספים שנכללו בכתב התביעה. בנוסף, תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות מחייבת כי הן ביטול ההליך הן מחיקתו ייעשו ביוזמת בעל הדין, ואין ליתן פטור מקום שבו ההליך נמחק בהחלטת בית המשפט, שלא ניתנה בעקבות יוזמה של מגיש ההליך. עובדה זו נלמדת, לשיטת המדינה, מכך שתכליתה של תקנה 6(ב) לתקנות האמורות הינה תמרוץ בעלי הדין להביא לסיום ההליך ללא צורך בהתדיינות ובהכרעה שיפוטית. לטענתה, אין כל תמריץ בהשבת האגרה לבעלי הדין מקום שבו ביטול ההליך נעשה על פי החלטת בית המשפט. אף החלופה המנויה בתקנה 10(ד) לתקנות האגרות אינה מתקיימת לשיטת המדינה. לעניין זה נטען, כי אין להקביל בין מחיקת סעדים כספיים מן התובענה לבין תיקון התובענה על דרך המרת הסעד הנתבע בסעד נמוך יותר. למעלה מכך, לשיטת המדינה, תקנה 10(ד) לתקנות האגרות מקנה לבית המשפט שיקול דעת להקטנת שיעור האגרה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה זה, טוענת המדינה, מחיקת הסעד נבעה אך מרשלנותם של המשיבים 2-1, אשר הגישו את תביעתם לבית משפט הנעדר סמכות עניינית לדון באחד הסעדים הכלולים בה ואין מדובר בטעם מיוחד להשבת האגרה ששולמה. לבסוף, ציינה המדינה כי המשיבים 2-1 אף אינם זכאים לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה. 4. המשיבים 2-1 סומכים את ידם על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ומדגישים כי הגשת כתב התביעה כפי שהוגש לבית המשפט המחוזי נבעה מרצונם להימנע מפיצול הדיון בין הערכאות השונות ומן הרצון לייעל את ההליכים ולמנוע כפל התדיינויות. דיון 5. סבורני כי דין הערעור להידחות. אומנם, כפי שאפרט להלן, יש טעם בטענת המדינה כי המקרה דנא אינו נופל בגדרי המקרים בהם זכאי התובע להשבת האגרה מכוח תקנות 6(ב) ו-10(ד) לתקנות האגרות. עם זאת, עמדתי היא שכאשר בית המשפט מוחק את אחד הסעדים המבוקשים בשל העדר סמכות עניינית, ואינו מעביר את הדיון לערכאה המוסמכת בשל קיומו של קושי בפיצול כתב התביעה, ניתן לראות זאת כהעברת ההליך מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. במקרה של העברת הליך אין מגישו צריך לשלם אגרה כפולה אלא רואים את ההליך, לעניין אגרה, כאילו נפתח מלכתחילה בבית המשפט הנעבר. 6. הנחת היסוד הקבועה בתקנה 2(א) לתקנות האגרות היא כי כל הליך משפטי מחוייב בתשלום אגרה, במסגרת השתתפותו של בעל הדין בעלויות ההליך. זאת, במטרה לאפשר למערכת בתי המשפט לתת שירות לכל בעלי הדין ובד בבד למנוע הגשתם של הליכי סרק שאין בהם ממש. האגרה משתלמת מראש בעד השירות המבוקש, ולאחר ששולמה אין התובע זכאי להשבתה אלא במקרים המפורטים בתקנות (ראו, ע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבור בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשרות בע"מ, פיסקאות 4-3 (26.12.2002) (להלן – עניין בזק); ע"א 8743/04 בר-נר נ' רוט פ"ד נט(4) 104, 109 (2004); ע"א 6802/09 קמינצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה להבים, פיסקה 4 (26.1.2011) (להלן – עניין קמינצקי)). בתקנות נמנית רשימה של מקרים בהם אין לשלם אגרה, וכן, כבמקרה דנא, מקרים בהם תוחזר לתובע אגרה ששולמה או חלק ממנה. תכליתן של ההוראות בתקנות האגרות הינה, בין השאר, ליצור תמריץ לסיום ההליך שלא דרך התדיינות בפני בית המשפט, ובשלב מוקדם ככל האפשר, תוך מתן ביטוי לחיסכון במשאבים של המערכת השיפוטית, עקב צמצום ההתדיינויות והעדר הצורך בהכרעה שיפוטית מנומקת (השוו, רע"א 9493/04 קפון נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (16.6.2005)). האפשרות של החזר האגרה מתמרצת את הצדדים להגיע להסכמה בדבר יישוב הסכסוך ביניהם בשלב מוקדם של ההליך, וכך לחסוך זמן שיפוטי ולהביא לייעול ההליך המשפטי. ככל שההליך המשפטי המסוים יסתיים בנקודת זמן קרובה יותר למועד הגשתו, יוותר בידי בית המשפט יותר זמן שיפוטי לשם טיפול בתיקים האחרים. 7. תקנה 6(ב) לתקנות האגרות מיישמת את הרעיון של תִמרוץ כאמור (התקנה מצוטטת בפיסקה 2 לעיל). התקנה מונה ארבעה מקרים שבהם תושב האגרה לתובע בהליכים שבהם נתבע סכום כסף קצוב. ראשית, נקבע ברישה של התקנה כי האגרה תוחזר אם "הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית". במקרה דנא, ההליך המשפטי לא הסתיים והוא עודנו מתנהל בפני בית משפט קמא ביחס לשני הסעדים הנוספים. שנית, מלשון התקנה עולה כי ארבעת המקרים המפורטים מתייחסים כולם לסיומו של ההליך על ידי בעלי הדין באופן מהיר ותוך חסכון במשאבים שיפוטיים. התמריץ מבוטא בכך שבמקרים בהם סיום ההליך נתון לשיקול דעתו ובחירתו של בעל הדין שהגיש אותו, יינתן החזר אגרה אם אכן יבחר לסיימו בהקדם. בפרט, תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות קובעת כי האגרה תושב כאשר "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו". סבורני כי קיים קושי בפרשנותו של בית המשפט המחוזי לפיה מחיקת סעד מחוסר סמכות עניינית, בניגוד לעמדת התובע, נכללת בגדרי התקנה, שכן במצב זה נדרש בית המשפט להכריע, היינו לא נחסך זמן שיפוטי. למעלה מכך, פרשנות זו תאפשר לתובעים להגיש הליכי סרק בחוסר תשומת לב, ולעתים אף במכוון, במטרה להכביד ולהשפיע על החלטותיו של בעל הדין שכנגד. כך לדוגמה, לפי פרשנות זו בעל דין שתביעתו נדחית על הסף בשל העדר עילה או בשל אי הפקדת ערובה להוצאות, יקבל החזר כספי של האגרה. מצב זה יוביל לאיון חלק מתכליות תשלום האגרות (ראו לדוגמה עניין קמניצקי, פיסקה 7). אם כן, אין בידי לקבל את פרשנותו של בית המשפט המחוזי כי ניתן להשיב את האגרה מכוח תקנה 6(ב) מקום בו ההליך נמחק או בוטל שלא ביוזמת מגיש ההליך, ובפרט מקום בו לא הסתיים הטיפול בהליך. אעיר, כי תקנה 6(ב)(1) מתייחסת למקרה בו "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו", אף שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מופיע המושג "ביטול", ומחיקת הליך אפשרית על פי החלטת בית המשפט בלבד. 8. אף איני סבור כי ניתן לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מוצדק במקרה זה להורות על החזר של הפרש האגרה, בהתאם לתקנה 10(ד) לתקנות האגרות. תקנה 10(ד) מתייחסת למקרים בהם התיר בית המשפט לבעל הדין לתקן את כתב תביעתו על דרך של הקטנת הסכום הנתבע או המרת הסעד הנתבע בסעד שסכום האגרה בעדו נמוך יותר. כך מורה תקנה 10(ד): התיר בית המשפט תיקון תובענה על דרך של הקטנת הסכום הנתבע בתובענה לסכום קצוב או של המרת הסעד הנתבע בסעד שסכום האגרה בעדו נמוך יותר, וטרם הסתיימה ישיבת קדם המשפט השניה, רשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות כי יוחזר ההפרש בין סכום האגרה שנקבע על פי כתב התביעה המקורי לבין סכום האגרה שנקבע על פי כתב התביעה המתוקן, כולו או חלקו, ויחולו הוראות תקנת משנה (ב) בשינויים המחויבים. במקרים אלה, התקנה מתירה לבית המשפט להורות כי יוחזר הפרש האגרה ששולם ביתר. ודוקו, לא בכל מקרה בו מתוקן כתב התביעה יורה בית המשפט על השבת הפרש האגרה, אלא נדרשים לכך "טעמים מיוחדים שיירשמו". הנחת היסוד היא כי האגרה משתלמת ביום הגשת התובענה בעד שירות שיינתן בעתיד, ואין בתיקון הסכום כדי להביא להפחתתה. זאת, בכדי למנוע הגשת תביעות כספיות מופרזות, העשויות לאפשר מניפולציות של התובע ולהכביד על הצד שכנגד. התאמת גובה האגרה לסכום המבוקש מלכתחילה נועדה לעודד את בעלי הדין לתבוע את הסכום הריאלי שבבסיס תביעתם כבר בפתח ההליך (ראו, עניין בזק, פיסקה 4; רע"א 254/10 ויינגרטן נ' בית היתומות הכללי ירושלים (18.2.2010)). ואולם, מחיקת סעד מכתב התביעה על ידי בית המשפט אינה שקולה למתן היתר לתיקון כתב התביעה. זאת, במיוחד נוכח התנגדות המשיבים 2-1 למחיקת הסעד. למעלה מכך, מחיקת הסעד הכספי נבעה אך מטעות של המשיבים 2-1 בפתח ההליך, ועל כן, ספק אם ניתן לראות זאת כ"טעמים מיוחדים" המצדיקים את השבת האגרה. 9. עם זאת, אני סבור כי במקרה דנא לא היה על המשיבים 2-1 לשלם אגרה בבית משפט השלום, בשל פתיחתו המחודשת של ההליך שנמחק, שכן יש לראותו כהליך שהועבר בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. מששולמה ביתר האגרה בבית משפט השלום, מוצדק לטעמי להותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי להחזר האגרה. 10. כאשר מוגשת תובענה לערכאה שאינה מוסמכת לדון בה מבחינה עניינית, נטייתם של בתי המשפט הינה, ככלל, להשתמש בסמכותם מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, ולהעביר את הדיון לערכאה המוסמכת. תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אף היא קובעת כי בית המשפט יימנע מלדחות תובענה מחוסר סמכות, מקום שיש באפשרותו להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. המטרה של הוראות הדין הנזכרות היא למנוע דחייתן או מחיקתן של תביעות רק בשל העובדה כי הוגשו בטעות לערכאה שיפוטית שאינה מוסמכת לדון בהן (ראו, ע"א 12/85 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 נ' הורן פ"ד לט(4) 384, 390 (1985) (להלן – עניין הורן); רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר, פיסקה 2 (16.9.2012)). סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט קובע כי בית המשפט אליו מועבר ההליך "ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם". במצב זה, בעל דין שתביעתו הועברה לבית משפט המוסמך לדון בעניינו, לא יישא בתשלום מחודש של האגרה, אלא בתשלום ההפרשים הנדרשים בהתאם לשיעורי האגרה החלים בבית המשפט הנעבר (השוו, עניין הורן, עמודים 391-390). במקרים אלה, יתרת האגרה עבור הסעד הכספי תיגבה בהתאם להתקדמות ההליך בבית המשפט הנעבר (תקנה 6(א)(2) לתקנות האגרות). עם זאת, בענייננו, אין מדובר על מקרה שבו התביעה כולה הוגשה בחוסר סמכות, אלא מקרה שבו אחד מבין הסעדים שנתבעו אינו בסמכות בית המשפט המחוזי. במקרה כזה לא ניתן, מבחינה מעשית, להעביר את התיק לבית משפט השלום. זאת, שכן בית המשפט המחוזי אמור להמשיך ולדון באותו חלק של התובענה שמצוי בסמכותו, מה גם שיש צורך לנסח מחדש את כתב התביעה שיוגש לבית משפט השלום. במצב דברים כזה אין מנוס מהגשת הליך נוסף בבית משפט השלום. התוצאה הנגרמת מפיצול הדיון בתובענה בין מספר ערכאות שיפוטיות אינה פשוטה, שכן היא מכבידה על בעלי הדין ועלולה להביא לכפל דיון ולהכרעות סותרות. חיסכון במשאבים השיפוטיים מחייב הימנעות מניהולם של שני הליכים במקביל. על כן, נפסק שעדיפה פרשנות של הוראות הדין המונעת את פיצול הדיון (ראו עע"מ 6848/10 ארז נ' עיריית גבעתיים, פיסקה 10 (30.5.2012) (להלן – עניין ארז); יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229, 238-233 (תשס"ח); והשוו לרע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פיסקאות 9-8 לחוות דעתי (1.8.2013)). עם זאת, בשל כללי הסמכות העניינית הנוהגים בשיטתנו, לעתים אין מנוס מהגשת שני הליכים נפרדים. כך, למשל, הוא המקרה כאשר בית המשפט מכריע כי אין בסמכותו לדון באחד מבין הסעדים הכלולים בתובענה, כבענייננו. במקרים כדוגמת זה הנדון בענייננו, נראה כי אין מנוס מלמחוק את הסעד שאינו בסמכות בית המשפט, כשעל התובע להגיש תביעה חדשה לערכאה המוסמכת (ראו עניין ארז, שם), ולשאת לכאורה בתשלום אגרה עם פתיחת ההליך. אולם, חיוב בתשלום אגרה על פתיחתו המחודשת של ההליך בבית המשפט המוסמך במקרים אלה יוביל לאבחנה שאינה מוצדקת בין בעלי דין. כך, בעל דין יידרש לשלם שוב אגרה בעת פתיחתו של הליך בבית המשפט הנעבר משום שרק חלק מסעדיו הוגשו לבית המשפט שאינו מוסמך, בעוד שבעל דין שכל הסעדים שביקש אינם בסמכות ותביעתו כולה הועברה לבית המשפט המוסמך מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, לא יידרש לשלם אגרה פעם שנייה. אימוץ עמדתה של המדינה יוביל לכך שהראשון יישא בתשלום כפל אגרה ואילו השני לא יישא בתשלום כפול, בלא טעם מספק להבחין ביניהם. לפיכך, על סילוק חלקו של הליך על הסף בשל חוסר סמכות עניינית והגשת תובענה חדשה להוביל לתוצאה דומה מבחינת החיוב באגרה כבמקרה שבו הועבר ההליך בשלמות מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (השוו לרע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, פיסקה 8 להחלטתי (6.5.2005), שם ציינתי כי סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, הקובע כי לאחר העברתו של הליך מפאת חוסר סמכות עניינית, לא יועבר ההליך פעם נוספת, יחול גם במקרים בהם סולק ההליך על הסף בשל חוסר סמכות עניינית). במקרים אלה, סבורני שמוצדק לראות את מחיקת אחד הסעדים מכתב התביעה בשל העדר סמכות עניינית, לעניין תשלום האגרה, כהעברה של ההליך לבית המשפט המוסמך, אשר לא תחייב בתשלום מחודש של האגרה. לפיכך, לא היה על המשיבים 2-1 לשלם אגרה בבית משפט השלום, שם נפתח ההליך החדש. כך ראוי לנהוג להבא. אולם, במקרה דנא, לאור הימשכות ההליכים בעניין תשלום האגרה ועל מנת לחסוך התדיינות נוספת בין בעלי הדין בעניין זה, משכבר שולמה האגרה בבית משפט השלום, לטעמי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על החזר הפרש האגרה למשיבים 2-1. 11. אציין, כי אילו פעלו המשיבים 2-1 כדין, והגישו שתי תביעות נפרדות, הרי שהיה עליהם לשלם שתי אגרות: האחת, בגובה 2.5% מן הסעד הכספי המבוקש, בבית משפט השלום, והשנייה, בסכום נמוך יותר - 1,156 ש"ח, בשל הסעדים שנתבקשו בבית המשפט המחוזי (תקנה 3(1) לתקנות האגרות). צירוף הסעדים לתביעה אחת, שלא כדין, הוביל לכך שהמשיבים 2-1 שילמו אגרה עבור הסעד הכספי בלבד, שכן על פי תקנה 2(ב) לתקנות האגרות, כאשר הליך כולל מספר סעדים, תשולם האגרה עבור סעד אחד בלבד, עליו נדרש התשלום הגבוה יותר. מצב זה עלול להוות תמריץ לתובעים שלא להגיש את תביעותיהם במפוצל, אף אם כך מחוייב בהתאם לכללי הסמכות העניינית. לכאורה, מתן פטור מתשלום אגרה בבית משפט השלום בו נפתח הליך חדש לאחר מחיקת הסעד מחוסר סמכות בבית המשפט המחוזי, עשוי אף הוא להוות תמריץ שלא להגיש את התביעה מלכתחילה לערכאות המוסמכות, במטרה לחסוך את תשלום האגרה בעבור הסעד הנמוך מבין השניים. הפתרון יהא זה: עם הגשת התביעה החדשה בבית המשפט הנעבר לא תשולם אגרה, אלא שהתובע יידרש להשלים האגרה בבית המשפט המעביר בגין הסעד שנותר, ושנמצא בסמכותו של אותו בית משפט. הסך הכולל של האגרה במצב זה זהה לסכום אותו היה משלם בעל הדין אילו הגיש מלכתחילה שני הליכים, בהתאם לכללי הסמכות. מיותר להוסיף שעל התובע לשלם, בבוא העת, את המחצית השנייה של האגרה בגין הסעד הכספי בבית המשפט הנעבר. כמובן, שבשני המצבים הנזכרים – העברת ההליך בשלמות ומחיקה של סעד או סעדים מסוימים, והכל בשל חוסר סמכות עניינית – מן הראוי, בדרך כלל, לפסוק הוצאות לזכות בעל הדין שכנגד. אף בכך יהא משום תמריץ נגד פתיחתו של הליך שאינו בסמכות מטעמים של חיסכון באגרה. 12. לפיכך, הערעור נדחה והחלטת בית המשפט המחוזי להורות על השבת ההפרש בין סכום האגרה ששולמה על ידי המשיבים 2-1 בעבור הסעד שנמחק, לבין סכום האגרה הנדרש בעבור הסעדים שנותרו תלויים בפני בית המשפט עומדת על כנה. בנסיבות אלה איני נדרש לדון בטענת המדינה כי המשיבים 2-1 אף אינם זכאים לפטור מתשלום מחציתה השנייה של האגרה בבית המשפט המחוזי, שכן מחצית זו תשולם בבית משפט השלום. אין צו להוצאות. ה נ ש י א השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, כ' באייר התשע"ד (20.5.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13019640_S06.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il -