עופר ירושלמי נ. קרן קיימת לישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1963/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן העותר: עופר ירושלמי נ ג ד המשיבים: 1. קרן קיימת לישראל 2. מדינת ישראל 3. הגב' ענת (ירושלמי) רוטשילד 4. משה רוטשילד עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד דן סלע בשם המשיבות 2-1: עו"ד סיון דגן בשם המשיבים 4-3: עו"ד צבי נצר פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת המשיבות 2-1 (להלן: המדינה) לפנות את העותר מביתו שנבנה שלא כדין. הרקע לעתירה פורט בבג"ץ 8149/20 ירושלמי נ' קרן קיימת לישראל (9.3.2021) ובבג"ץ 1806/23 ירושלמי נ' קרן קיימת לישראל (6.3.2023). מבלי להידרש למלוא המסכת העובדתית העומדת ברקע לעתירה, יוסבר בקצרה כי ביום 18.1.2017 התקבלה תביעתה של המדינה בת"א (שלום פ"ת) 28569-10-14 (כב' השופטת שלהבת קמיר-וייס) וניתן צו לסילוק בית העותר ומבנים אחרים המצויים בגני תקווה בגוש 6498 חלקה 163 ובגוש 6499 חלקות 91 ו-121 (להלן: המקרקעין ו-פסק הדין, בהתאמה). פסק הדין ניתן בהסכמת כל הנתבעים בהליך שם, בהם נכללו העותר והמשיבים 4-3, אחותו וגיסו של העותר (להלן: המשיבים), שגם להם מבנים במקרקעין. בהמשך, במסגרת פסק הדין בבג"ץ 8149/20 אותו הגיש העותר, ניתנה לו שהות של שנה על מנת להסדיר את הבניה הלא חוקית, אך הדבר לא עלה בידו. ביום 2.2.2023 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל ברמלה בתיק 542553-09-18 המורה כי פינויו של העותר בהתאם לפסק הדין יתבצע ביום 15.3.2023. באותו יום ניתנו החלטות דומות בדבר פינויים של המשיבים (להלן: צווי הפינוי). העתירה הוגשה ביום 8.3.2023, כשבוע לפני המועד שנקבע לביצוע הפינוי. העתירה אינה מתמקדת בהחלטה קונקרטית שניתנה בעניינו של העותר, אלא היא מתייחסת לחששו של העותר כי הוא יופלה ביחס למשיבים באופן זה שהמדינה תוציא לפועל את צו הפינוי הנוגע אליו בלבד. חשש זה מבוסס לטענתו על כך ששמע את המשיבה 3 אומרת כי "[לה] לא הורסים את הבית" ועל כך שכאשר פנה אל המדינה ביום 28.2.2023 ושאל האם בכוונתה להוציא לפועל את צו הפינוי בעניין המשיבים, הוא לא קיבל תשובה ברורה וחלף כך הופנה לעמדתה כפי שהובאה במסגרת בג"ץ 8149/20 הנזכר לעיל. העותר ביקש בעתירתו שהמדינה תבהיר האם בדעתה לפנות את המשיבים במועד הקבוע בהחלטות הפינוי, ואם יתברר שהתשובה לכך שלילית, כי תינתן הוראה המונעת אף את פינויו. עוד ביקש העותר כי עד לבירור העתירה יושהה ביצוע צו הפינוי בעניינו. ביום 14.3.2023 הוריתי למדינה להבהיר האם בכוונתה להוציא לפועל את צו הפינוי לביתם של המשיבים בד בבד עם ביצוע הצו ביחס לבית העותר. לאחר שהמדינה הודיעה כי אינה מתכוונת להוציא לפועל את צו הפינוי הנוגע למשיבים, הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של צו הפינוי ביחס לעותר עד למתן החלטה אחרת. המדינה הודיעה כי ביום 15.3.2023 בוצעו צווי הפינוי הנוגעים ליתר המבנים הכלולים בפסק הדין ואשר בעניינם לא ניתן צו ארעי. ביום 28.3.2023 וביום 19.4.2023 הגישו המשיבים והמדינה את תגובותיהם המקדמיות לעתירה, בהתאמה. בתגובתה המקדמית טוענת המדינה כי יש לדחות את העתירה הן על הסף והן לגופה. לעמדת המדינה, העותר מבקש למעשה להשיג על פסק דין חלוט שניתן בהסכמתו בת"א 28569-10-14 ואולם בית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט המוסמכים. מטרתו האמתית של העותר, לטענת המדינה, היא עיכוב ביצועו של פסק הדין ופינויו מביתו, דבר אותו ניסה להשיג בשלל הליכים אותם הגיש לאורך השנים שחלפו מאז מתן פסק הדין. המדינה טוענת בנוסף כי אין כל הפליה בין העותר למשיבים, שכן קיימת הבחנה רלוונטית בכל הנוגע לאכיפת צווי הפינוי בעניינם, הנובעת משני טעמים: ראשית, ביתם של המשיבים לא נכלל בתביעה שהוגשה בת"א 28569-10-14 וממילא הסעד בפסק הדין אינו מתייחס אליו; שנית, בעניין ביתם של המשיבים חתמה רמ"י, שהיא הבעלים של המקרקעין, על בקשה להיתר להקמת בית, דבר שלא קרה בעניינו של העותר. עוד נטען כי העותר הסתיר מבית משפט זה את פנייתו ללשכת ההוצאה לפועל, מספר ימים לאחר הגשת העתירה דנן, בבקשה לסעד של עיכוב ביצוע הפינוי, וכן הוא הסתיר את העובדה שרשמת ההוצאה לפועל דחתה את בקשתו. המשיבים עומדים בתגובתם המקדמית על השוני הרלוונטי לגישתם בין יחסה של המדינה כלפי העותר וכלפיהם, אשר נובע מכך שביתם נבנה באישורה של החוכרת בנחלה, אמם של העותר ושל המשיבה 3, ובאישורה של רמ"י. זאת, להבדיל מהעותר, אשר בנה את ביתו ומבנים רבים נוספים ללא כל היתר. בנוסף, המשיבים צירפו לתגובתם החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים רבים שננקטו נגד העותר בגין בניה בלתי חוקית שביצע במקרקעין, ושבכולן נמצא כי העותר פעל בניגוד לחוק. דין העתירה להידחות. בבסיס העתירה שלפנינו טענה להפליה אסורה באכיפת הדין ביחס לביתו של העותר לעומת ביתם של המשיבים. על אף הפגמים הרבים שנפלו בהתנהלותו של העותר, למקרא העתירה התעורר חשש שמא יש דבר מה בטענה זו, ועל כן ניתן הצו הארעי והתבקשו התגובות המקדמיות. ודוק, הגם שחלף זמן רב מאז ניתן פסק הדין בת"א 28569-10-14, טענת ההפליה של העותר לא נדונה כנראה מעולם לגופה. כך, על אף שהעותר העלה טענת הפליה כבר במסגרת אותו הליך, בית משפט השלום לא נדרש לה משההליך הסתיים בפסק דין מוסכם. אף במסגרת בג"ץ 8149/20 העלה העותר טענת הפליה, אך נוכח הצעת המדינה לאפשר לעותר שהות של שנה על מנת שזה יסדיר את הבינוי הלא חוקי שביצע, התייתר פעם נוספת הצורך לדון בטענתו. בית המשפט אף הורה כי "דינה [של העתירה – ע' ג'] להימחק, תוך שמירת טענות הצדדים לגופם של דברים בבוא היום, ובמידת הצורך" (פסקה 10). סברנו, על כן, כי יש טעם לרדת לעומקם של דברים. כך עשינו – והשתכנענו בצדקת טענות המדינה. נפרט מעט. כלל הוא כי עותר המבקש להתגבר על חזקת התקינות ממנה נהנית הרשות המנהלית נדרש להציג תשתית ראייתית של ממש (בג"ץ 206/22 אלח'וואג'ה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 5 (15.3.2022); בג"ץ 1739/21 סלאח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 6 (27.5.2021)), וכך גם כאשר עסקינן בטענה להפליה אסורה (בג"ץ 7722/20 אדריס נ' המפקד הצבאי באיו"ש, פסקה 13 (23.11.2020)). לאחר עיון מעמיק בעתירה ובתגובות המקדמיות, אין זאת רק שמצאנו כי לא הוצגה תשתית ראייתית כאמור, אלא אף נחה דעתנו כי אכיפת צו הפינוי ביחס לבית העותר אינה מפלה בינו לבין המשיבים. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה היא האם פסק הדין בת"א 28569-10-14 ניתן גם ביחס לביתם של המשיבים, וכתוצאה מכך האם המדינה יכולה ונדרשת להוציא אל הפועל גם את צו הפינוי בעניינם. הגם שהדברים אינה כתובים בפסק הדין ב"רחל בתך הקטנה", מתברר כי פרשנותו של פסק הדין אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. זאת, משום שבסעיף 11 לעתירתו העותר מודה כי במסגרת ת"א 28569-10-14 "לא התבקש סעד כנגד מבנים ט"ו-י"ח (ביתה של המשיבה 3)", כפי שטוענים אף המדינה והמשיבים. כלל ידוע הוא כי בית המשפט לא יעניק סעד שלא התבקש בכתב התביעה (למשל, ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ, פסקה 35 והאסמכתאות שם (8.11.2009)), אלא במקרים מיוחדים שענייננו אינו נופל בגדרם (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פסקה 5 והאסמכתאות שם (30.12.2008)). המסקנה המתבקשת היא כי פסק הדין שניתן אכן אינו מתייחס לביתם של המשיבים, וזאת על אף שהיו צד להליכים בת"א 28569-10-14. ממילא לא ניתן לנקוט לעת הזו בהליך פינוי נגד המשיבים, וצו הפינוי שניתן ביחס לביתם כחלק מהליך ההוצאה לפועל של פסק הדין הוא חסר כל תוקף. לפיכך, צודקת המדינה בטענתה כי אין כל הפליה באכיפת צו הפינוי ביחס לעותר בלבד, וזאת משלא ניתן מעולם צו פינוי חוקי בעניין ביתם של המשיבים. באשר לסיבה שבגללה מלכתחילה לא הוגשה התביעה בת"א 28569-10-14 נגד ביתם של המשיבים, לא השתכנענו כי נפל פגם בהחלטת המדינה בעניין זה. המשיבים בנו את ביתם בהסכמת בעלת הזכויות בנחלה (אמם של העותר והמשיבה 3), ואף הגישו בקשה להיתר בניה לה ניתנה הסכמת רמ"י. בכך שונה עניינם בתכלית מזה של העותר, שבנה את ביתו לא רק ללא היתר בניה, אלא גם בניגוד לעמדת בעלת הזכויות בנחלה וללא שהוגשה כל בקשה להיתר בניה, בוודאי שלא בהסכמת רמ"י. מכאן שהייתה הצדקה שלא לכלול בקשה לפינוי המשיבים מביתם עת ננקט ההליך במסגרתו ניתן פסק הדין. ויובהר, המדינה חידדה בתשובתה כי "[...] המשיבים 4-3 לא פעלו להסדרת בית מגורים מול רמ"י בתוך פרק הזמן שנקבע. בהמשך לכך, החלה רמ"י בהכנות לנקיטת הליך משפטי כנגד הבינוי הלא חוקי של המשיבים 4-3" (סעיף 67 לתגובתה המקדמית של המדינה). מהבהרה זו עולה שהמדינה מתכננת לנקוט בהליכי אכיפה גם ביחס למשיבים (ככל שלא ישכילו להסדיר את הכשרת הבניה), ואולם הליך זה מצוי עדיין בעיבורו, וזאת בשונה מהליכי האכיפה בעניינו של העותר, אשר הבשילו זה מכבר לפסק דין של פינוי. ממילא אין הצדקה לעכב את ביצוע צו הפינוי שניתן בעניינו של העותר עד שיושלם הדיון בהליך הפינוי שטרם החל בעניינם של המשיבים. דין העתירה להידחות אף מחמת חוסר ניקיון כפיים (ראו, למשל, בג"ץ 4984/15 בן דרור נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פסקה 14 (28.7.2015); בג"ץ 2736/15 דקואר נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, פסקה 9 (20.8.2015)). העותר לא ציין במסגרת עתירתו את העובדה שניתנו נגדו החלטות שיפוטיות רבות בעבר בגין בניה בלתי חוקית שביצע במקרקעין. אף בית משפט זה קבע כי היקף הבניה הבלתי חוקית שביצע העותר הוא "מאסיבי" ו"חריג" (ע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.6.2023)). מן הראוי שהעותר, אשר מבקש כי יינתן לו להמשיך לשבת בביתו שנבנה שלא כדין, יציג את התמונה המלאה ביחס להליכים המשפטיים שנפתחו נגדו בשל הבניה הבלתי חוקית שביצע לאורך השנים במקרקעין. העותר אף לא צירף את כלל המסמכים הרלוונטיים לבירור העתירה. כידוע, עותר הפונה לקבלת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק נדרש לצרף את כל החומר הרלוונטי, והימנעות מכך עשויה להביא כשלעצמה לדחיית עתירתו על הסף (בג"ץ 4686/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (20.8.2015); בג"ץ 3119/21 אלול נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (6.5.2021)). בענייננו, העותר טוען כי ישנו חשש לאכיפה סלקטיבית של החלטות הפינוי ביחס אליו לעומת המשיבים. אולם, הוא בחר שלא לצרף לעתירה את תשובת המדינה בבג"ץ 8149/20, וזאת חרף העובדה שבמענה לפניית העותר מיום 28.2.2023 הבהירה המדינה כי תשובה זו נותנת מענה לטענותיו להפליה אסורה. ברי כי מדובר במסמך מהותי שהיה עליו להציגו על מנת שעמדת המדינה תוכל להיבחן כראוי, ולו היה מוגש כנדרש ניתן היה ככל הנראה להכריע בעתירה דנן אף מבלי להידרש לתגובותיהם המקדמיות של המדינה והמשיבים, על המשאבים הכרוכים בכך. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המדינה בסכום של 15,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 3 ו-4 בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י' באייר התשפ"ג (‏1.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23019630_Y09.docx שא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1