מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ. עיזבון המנוח אחמד עבד מוחמד טרביה, באמצעות יורשיו

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1961/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים: 1. עיזבון המנוח אחמד עבד מוחמד טרביה, באמצעות יורשיו 2. ג'מאל טרביה 3. דינה טרביה 4. כמאל טרביה 5. וסאם טרביה 6. עבד טרביה 7. נסר טרביה 8. מוחמד אחמד טרביה 9. עיזבון המנוח מוחמד עבד טרביה, באמצעות יורשיו 10. אשרף טרביה 11. מחמד טרביה 12. עאדל טרביה 13. עלי טרביה 14. עדנאן טרביה 15. סברי טרביה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.1.2020 בת"א 55737-11-14 ות"א 23834-12-24 שניתן על ידי כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); י"ד בכסלו התשפ"ה (15.12.2024); י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) בשם המערערת: עו"ד יעקב הילמן בשם המשיבים: עו"ד איימן אבורייא פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) מיום 24.1.2020 בת"א 55737-11-14 ות"א 23834-12-24, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בשל הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. בימים 26.11.2014 ו-11.12.2014 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעות נגד המדינה, אשר הדיון בהן אוחד בהחלטה מיום 12.2.2015, ובמסגרתן עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין (אותם קיבלו בירושה) אשר היו מצויים בשעתו דרומית לכביש 805, ובסמוך ליישובים סח'נין ורקפת, והידועים כחלקות 6, 14, 30, ו-38 בגוש 19297 וחלקה 23 בגוש 19298 (להלן: החלקות). ההודעה בעניין ההפקעה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 14.7.1964; וביום 27.1.1983 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו החלקות על שם המדינה. ביום 17.1.2016, בראשית ניהולן של התביעות, נתן בית המשפט קמא תוקף של פסק דין חלקי להסכמת הצדדים, לפיה המדינה תשלם למשיבים סכום פיצוי שאיננו שנוי במחלוקת בסך של 4,682,986 ש"ח (ביחס לשתי התביעות יחדיו), מהם קוזז 10% המהווים מקדמה עבור תשלום מס שבח (להלן: פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016, הסכמת הצדדים ו-הפיצוי המוסכם, בהתאמה). כפי שנכתב בבקשת הצדדים למתן פסק דין, הפיצוי המוסכם התבסס על חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה, מר סימון דאו, מיום 20.3.2015 (להלן: חוו"ד דאו), אשר העריכה את שיעור דמי החכירה האבודים ביחס למלוא שטח החלקות על 5%. לאחר מכן, המשיכו התביעות להתנהל במשך מספר שנים, ובמסגרתן הוגשו מספר חוות דעת שמאיות על ידי הצדדים, וכן מונתה מומחית מטעם בית המשפט. לבסוף, ביום 24.1.2020 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא, בו אומצה חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, הן לעניין ערכי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (אשר הועמדו על שיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה ביחס לכל שטח החלקות). ביום 12.3.2020 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין המשלים – הוא הערעור דנן – אשר עניינו בטענה כי חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הלכת איסמעיל, וכפועל יוצא יש להורות על ביטול פסק הדין קמא אשר אימץ חוות דעת זו, ולדחות את התביעות במלואן. לחלופין, נטען נגד אופן חישוב דמי החכירה האבודים. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, הודיעה המדינה ביום 12.9.2022 כי היא עומדת על טענתה בכל הנוגע לאימוץ חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט בנוגע לערכי שווי הקרקע, ולצד זאת הגישה תחשיבים מטעמה, לפיהם התברר כי שולמו למשיבים פיצויים ביתר, ועל כן הם נדרשים להשיב למדינה סך כולל של 392,323 ש"ח ביחס לשתי התביעות יחד (להלן: תחשיב המדינה). ביום 24.10.2022 הגישו המשיבים הודעה מטעמם, בה העלו השגות כלפי תחשיב המדינה, הן בסוגיית אופן שערוך סכום הפיצוי, הן בדרך חישוב שכר הטרחה והן בבחירת המדינה לזקוף את ההוצאות ושכר הטרחה ששולמו למשיבים בהליך קמא על חשבון סכום הפיצוי. בצד זאת, העלו המשיבים טענות הנשענות על פלוגתאות פרטניות, שעניינן בטענה כי המדינה מנועה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5%, בין מכוח הודאת בעל דין, בין מכוח הרחבת חזית אסורה ובין מכוח השתק שיפוטי – וזאת, לנוכח עמדתה העקבית לאורך שנים; חוו"ד דאו שהוגשה בראשית ההליך; ופסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016. עוד התייחסו המשיבים בהודעתם גם לתקופה בגינה יש לחשב את דמי החכירה האבודים – אשר כאמור לעיל הוכרעה במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף. כפי שתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיבים מעודכנים מטעמה, לפיהם על המדינה להוסיף ולשלם למשיבים סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 603,514 ש"ח עבור קבוצת התובעים בכל אחת משתי התביעות נשוא הערעור דנן, וסך הכול – 1,207,028 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). בהודעת המשיבים מיום 17.3.2024 מסרו האחרונים כי הם עומדים על טענותיהם הפרטניות כפי שפורטו בהודעה מיום 24.10.2022. לאחר מכן, ובהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, ביום 15.10.2024 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה שעניינן באימוצו של בית המשפט קמא את חוות דעת המומחית מטעמו ביחס לערכי שווי החלקות, וביום 10.11.2024 הגישה את עיקרי נימוקיה. ביום 31.10.2024 הודיעו המשיבים כי הם עודם עומדים על טענותיהם הפרטניות, וכן ביקשו להחריג תיק זה מעניינם של יתר התיקים תחת ההליך הדיוני המאוחד, ובכלל זה מהקביעות שנקבעו בפסק הדין החלקי לעניין שיעור דמי החכירה האבודים. בתמצית, המשיבים טוענים כי במסגרת פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לתשלום פיצוי מוסכם, כאשר תשלום זה חושב על בסיס חוו"ד דאו שהגישה המדינה, בה נקבע שיעור דמי חכירה אבודים של 5%. עם זאת, בערעור שהגישה המדינה היא לא התייחסה כלל לפסק הדין המוסכם האמור, וממילא לא עתרה לביטולו או לביטול הסכמת הצדדים העומדת בבסיסו. לפיכך, סבורים המשיבים כי לפנינו הודאת בעל דין מצד המדינה לפיה שיעור דמי החכירה האבודים עומד על 5%, ולחלופין כי קם השתק שיפוטי המונע מהמדינה מלטעון אחרת. עוד טענו המשיבים, כי הן בהחלטת בית המשפט קמא מיום 26.6.2016 (בה ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים באשר למחלוקת שנותרה על הפרק) והן בהחלטת בית המשפט קמא מיום 15.2.2017 (בגדרה הותר לצדדים להגיש חוות דעת מתוקנות), הוגדרה המחלוקת בין הצדדים, כאשר שיעור דמי החכירה האבודים לא היה חלק ממנה. על כן, נטען כי השינוי בעמדת המדינה עולה לכדי הרחבת חזית אסורה. ביום 15.12.2024 נערך דיון קדם-ערעור, אשר עסק בפלוגתאות פרטניות שונות, ובהן המחלוקת הפרטנית עליה עמדה המדינה בערעור זה. בסופו של הדיון, המדינה התבקשה להודיע על עמדתה באשר להצעת בית המשפט שהועלתה במהלכו, וביום 7.1.2025 מסרה המדינה כי הגם שהיא הייתה מוכנה לשקול בחיוב את הצעת בית המשפט, הרי שהמשיבים מבקשים כי יינתן פסק דין המכריע בטענות שבהליך. ביום 12.2.2025 נערך דיון קדם-ערעור נוסף, במהלכו בא-כוח המשיבים חזר על עיקרי טענותיהם לעניין השלכותיו של פסק הדין המוסכם שניתן בערכאה קמא ביום 17.1.2016. משהצדדים לא הגיעו להסכמות במהלך הדיון, ומשהמשיבים ביקשו כי יינתן פסק דין המכריע בטענותיהם האמורות, לא נותר לנו אלא להכריע בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שיובהר כעת, יש לדחות את טענת המשיבים נגד אפשרות המדינה לסטות משיעור דמי החכירה האבודים שהועמד בחוו"ד דאו, וכנגזר מכך, ליתן תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. למעשה, לוז טענותיהם של המשיבים הוא כי המדינה כפופה לשיעור דמי חכירה האבודים של 5%, כפי שהוצג בחוו"ד דאו, וזאת מן הטעם שעל בסיס חוות דעת זו גובש הפיצוי המוסכם, והסכמת הצדדים עליו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 17.1.2016 – בעוד שהמדינה מעולם לא ערערה על כך. בטענה זו אין ממש. כפי שיובהר להלן, עיון בהסכמת הצדדים האמורה, וכן בהתפתחות העניינים בגדרי ההליך קמא, מוליך למסקנה ההפוכה. ראשית, עיון בהודעת הצדדים אשר שימשה בסיס לפסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016 (הודעה משותפת מיום 14.1.2016) מלמד כי היא אינה כוללת התייחסות כזאת או אחרת מצד המדינה בנוגע לשיעור דמי החכירה האבודים, אלא כל שהתחייבה המדינה במסגרת זו היה לשאת בתשלום סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, וזאת לאור חוות הדעת מטעמה. הא ותו לא. ודוק, על אף שנאמר בהודעה המשותפת כי סכום זה חושב על בסיס חוו"ד דאו כפי שהוגשה לבית המשפט קמא, הסכמת הצדדים, בסופו של יום, לא כוללת כל התייחסות לשיעור דמי החכירה האבודים, לערכי הקרקע או לכל נתון תחשיבי אחר ששימש את הצדדים בהגעה לסכום שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן לראות בהסכמת המדינה משום הודאת בעל דין בנתון קונקרטי כלשהו, מלבד, כמובן, הסכום שאינו שנוי במחלוקת גופו. במילים אחרות – הסכמת הצדדים העומדת בבסיסו של פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016, ואשר ממנה המדינה אינה יכולה לחזור, היא שהפיצויים להם זכאים המשיבים אינם נופלים מהסכום שאינו שנוי במחלוקת. לעומת זאת, פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016 אינו מגבש הסכמות מחייבות ביחס לאופן בו יש לבצע את תחשיב פיצויי ההפקעה, וממילא אינו מונע, כשלעצמו, חזרה מתחשיבי הצדדים באותה עת (ככל שיש בסיס בדין לחזרה כזו). שנית, אף בחינת השתלשלות העניינים בהליך קמא תומכת במסקנה לפיה הצדדים, ואף בית המשפט קמא, לא ראו עצמם כפופים לשיעור דמי חכירה אבודים מינימאלי של 5%. כך, לאחר שניתן פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016, יצאו פסקי דין חדשים תחת ידו של בית משפט זה, אשר הובילו לשינוי בעמדת הצדדים. תחילה, היו אלה המשיבים שביקשו להגיש חוות דעת מתוקנת, לה נעתר בית המשפט קמא ביום 15.2.2017. בעקבות זאת, גם המדינה הגישה חוות דעת מתוקנת מטעמה, שנערכה על ידי השמאית יונית אברהם גולן, ובה הובעה עמדתה העדכנית של המדינה ולפיה שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לדונם הראשון למגורים הוא 2.5% וביחס ליתרת המקרקעין, שהיא שטח חקלאי, 1.5% (ראו סעיפים 9.41-9.25 לחוות הדעת). בהמשך לכך, מונתה מומחית מטעם בית המשפט, לבקשת המשיבים, לנוכח הפערים שנתגלו בין חוות הדעת של הצדדים. והנה, בחוות דעת זו שוקפה עמדתה העדכנית של המדינה באשר לשיעור דמי החכירה האבודים (ראו, למשל, סעיפים 9.2 ו-9.4 לחוות הדעת), ובסוגיה זו התמקדו הן חקירות הצדדים את המומחית מטעם בית המשפט (פרוטוקול דיון בבית המשפט קמא מיום 2.12.2018, עמ' 18-15) והן סיכומיהם (וראו, סעיף 1 לסיכומי המשיבים, בו הגדירו את המחלוקות שנותרו להכרעה בין הצדדים, ובהן "עניין שיעור דמי החכירה האבודים", וכן טיעוניהם בסעיפים 58-40 לסיכומיהם. ויודגש, ההתייחסות לפסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016 והשלכותיו זכתה לאזכור זניח בלבד בסיכומי המשיבים; ראו סעיפים 42 ו-64(ב) לסיכומים. ראו גם תגובת המשיבים מיום 13.12.2019); וכפועל יוצא – בכך עסק פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר אף ציין במפורש כי המחלוקת בין הצדדים הייתה נעוצה "[...] ובעיקר בשיעור דמי החכירה" (פסקה 8 לפסק הדין). עינינו הרואות כי טענות המשיבים, כפי שהן מוצגות לפנינו היום, כלל לא הועלו בזמן אמת בפני בית המשפט קמא. מן האמור עולה, כי בחינת הסכמת הצדדים שגובשה בשעתו, ואופן התנהלות הצדדים שלאחר מכן, אינה מלמדת כי הסכמת המדינה לתשלום הפיצוי המוסכם מהווה הודאת בעל דין ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים. ממילא לא היה בהסכמה זו כדי לייתר את הצורך בהוכחת שיעור דמי החכירה האבודים, והיא לא הובילה לצמצום המחלוקת ולא פטרה את המשיבים מלהביא ראיות להוכחת עמדתם בעניין זה. באופן דומה, אף לא ניתן לומר כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שהרי תיאור התפתחות העניינים שלעיל מצביע בבירור כי שיעור דמי החכירה האבודים היה בלב המחלוקת בין הצדדים, בעוד טענות המשיבים במתכונתן הנוכחית הן אלו שהועלו רק בשלב מאוחר יותר, ובאופן שונה לחלוטין מהטענות שהציגו לאורך ההליך בבית המשפט קמא. לבסוף, יובהר כי כבר נפסק שהמדינה רשאית הייתה לשנות מעמדתה המקורית ביחס לאופן חישוב דמי החכירה האבודים, אשר בתיק דנן שוקפה בחוו"ד דאו מיום 20.3.2015 (ואשר על בסיסה כאמור חושב הפיצוי המוסכם). כפי שצוין בפסק הדין החלקי, חל שינוי בעמדת המדינה לאחר שהתברר לה כי עמדתה המקורית בעניין זה בטעות יסודה, וכי היא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי הדין. בהמשך לכך, נקבע כי שינוי זה מהווה שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). יחד עם זאת, הובהר כי מדיניות העבר שהציגה המדינה מצדיקה, לכל הפחות, להטיל עליה את הנטל הראשוני להצדיק את השינוי שחל בעמדתה האמורה, ועל כן, המדינה נתבקשה להראות שהמדיניות שהציגה בשעתו שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לדרישה זו, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר שלה ביחס לדונם הראשון, ולכן ביחס אליו אומץ שיעור של 5%, בהלימה לעמדת המדינה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי). לעומת זאת, בנוגע ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה אכן עמדה בנטל האמור, כך שהיא הייתה רשאית לסטות מהעמדה שהציגה, ואולם עמדתה לא התקבלה באופן מלא, אלא שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לחלק זה של המקרקעין הועמד על 3.25%, המהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). ויודגש, הנשיאה אסתר חיות הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שסברה כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים להחיל כלל זה. יתרה מכך, על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה טעם להיעתר לה בסוגיה זו. לפיכך, לא מצאתי בטענות המשיבים ממש. להשלמת הדברים, יוער כי בדיון קדם-הערעור מיום 12.2.2025 טען בא-כוח המשיבים גם לקיומו של מעשה בית דין בעניין שיעור דמי החכירה האבודים. טיעון זה לא הופיע בכתבי הטענות במסגרת ערעור דנן, וכבר מטעם זה הרי שאין מקום להידרש לו. אף לגופם של דברים – אין בטיעון ממש. הלכה למעשה, הוא מהווה ניסיון חסר תוחלת להלביש בלבוש משפטי בלתי הולם את הטענה שהמדינה מושתקת מלהתכחש לשיעור דמי החכירה האבודים מכוח פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016. אסתפק משכך במענה טלגרפי: השתק עילה בוודאי שלא נוצר בעקבות פסק הדין המוסכם מיום 17.1.2016 (שהרי ההתדיינות ביחס לגובה הפיצויים נמשכה); השתק פלוגתא לא יכול להיווצר (אף אם נניח שפסק דין חלקי בהסכמה עשוי למנוע התדיינות חוזרת בסוגייה שהוכרעה במסגרתו) בהיעדר קביעת ממצא פוזיטיבי ביחס לפלוגתא בה עסקינן – שיעור דמי החכירה האבודים (וכמובהר בפסקה 21 לעיל, פסק הדין המוסכם לא קיבע כל הסכמה, לא כל שכן ממצא פוזיטיבי, בעניין אופן חישוב הפיצויים). סוף דבר: משדחינו את טענת המשיבים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי המשיבים את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ה (10 אפריל 2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט