פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1961/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1961/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 17.1.08 בתפ"ח 964/03 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטות ח' סלוטקי ור' ברקאי תאריך הישיבה: ח' באלול תשס"ח (8.9.08) בשם המערער: עו"ד ד' רויטמן בשם המשיבה: עו"ד מ' קרשן בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס מתורגמנית לרוסית: גב' א' אסאס פסק-דין 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטות ח' סלוטקי ור' ברקאי), בעבירות של מעשה מגונה בקטין - בן משפחה, בגין מעשים שבצע בבתו (להלן: המתלוננת), ילידת 23.9.85, שהייתה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כבת 15 שנה. בית המשפט גזר עליו עונש של שנתיים מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של שנה, שלא יעבור משך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר כל עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ופיצוי למתלוננת בסך – 10,000 ש"ח. הערעור הוא על ההרשעה ולחלופין על עונש המאסר. 2. עובדות המקרה, כעולה מפסק דינה של הערכאה הראשונה, הן בקצרה כדלקמן: המערער עלה לישראל מאוקראינה יחד עם משפחתו - אמו, אשתו (היום גרושתו) והמתלוננת-בתו, בחודש אוקטובר 2000. המשפחה התגוררה באשדוד. בחודש מרס 2001, בעקבות מריבה בין המערער ואשתו, עזבה האישה את הבית ועברה לטפל בקשישה באשקלון. המערער ובתו נותרו להתגורר בדירה באשדוד יחד עם אמו של המערער. בתקופה זו, בחודשים מרס-אוקטובר 2001, בוצעו המעשים בהם הורשע המערער. באוקטובר 2001 חזרה האישה לגור באשדוד וביום 23.10.01 פרצה בין בני הזוג מריבה שבמהלכה היכה המערער את אשתו במכת אגרוף כשהוא שיכור ואיים להרוג אותן ולהתאבד. האישה בקשה צו הגנה ועזבה את הדירה עם בתה, המתלוננת. יצוין, כי בגין אירוע התקיפה האמור הוגש נגד המערער כתב אישום. ביום 14.11.02 הודה המערער, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו. הוא הורשע ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר על-תנאי (ת"פ אשדוד 2335/01, ת/2). בית המשפט המחוזי קבע כי בהזדמנויות שונות במהלך התקופה בה שהתה אשת המערער מחוץ לבית המשפחה, דהיינו בין החודשים מאי - אוקטובר 2001, או בסמוך לכך, כמעט מידי יום, דרש המערער מבתו הקטינה, בניגוד לרצונה, לשכב לצדו במיטה תוך שהוא מושך בידה בכוח, בעודו לבוש בתחתונים בלבד. המערער נהג לחבק וללטף את בתו במותניה ולגעת בישבנה ובחזה מתחת לבגדים. בית המשפט מצא שהמעשים שתוארו על ידי המתלוננת נעשו לשם גירוי, סיפוק ובזוי מיניים והם נעשו על ידי המערער, אביה. בית המשפט הבחין בין המעשים שבוצעו עד ליום 23.9.01, המהווים מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), לבין מעשים שבוצעו אחרי תאריך זה ועד אוקטובר 2001, המהווים עבירה לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק. 3. בא כוח המערער ניסה לשכנענו שלא היה בסיס להרשעתו של המערער. הוא ניסה לקעקע את מהימנותה של המתלוננת ולנגח את קביעותיה ואת ומסקנותיה של הערכאה הראשונה. עמדתו הייתה ונותרה כי המתלוננת, בהשפעת אמה, העלילה על המערער עלילת שווא, וכי דבריה אינם ראויים לאמון. לטענתו, אשתו לשעבר הכתה את אמו הקשישה והשפיעה על המתלוננת להגיש את התלונה כדי לחמוק מאחריות פלילית בגין תקיפת אמו. כן הוסיף כרקע לטענתו זו, כי מאחר שאשת המערער אינה יהודיה, היא חששה שהמערער יגיש נגדה תביעת גירושין והיא תגורש מישראל. עוד מוסיף הוא כי שגה בית המשפט בכך שלא אפשר לו להזמין את עורך הדין שייצג את המערער בתיק התקיפה שהתנהל בבית משפט השלום באשדוד, עו"ד ויינשטיין, כדי להוכיח באמצעותו כי במסגרת הסדר הטיעון עם המערער באותו תיק הוסכם עם התביעה כי המערער יודה בתקיפת אשתו ובתמורה תסגור הפרקליטות את התיק נגדו בגין המעשים המגונים. הוא טוען גם למחדל חקירתי בכך שאמו הקשישה של המערער הייתה עדה לאירועים הנטענים, אך לא נחקרה על-כך במשטרה. לחלופין, מבקש בא כוח המערער כי בית המשפט יתערב בעונש שהושת על מרשו, בעיקר בהתחשב בגילו המתקדם, במחלתו, במצבו הפיסי והנפשי, ובכך שוועדת ערר מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 75% מיום 1.3.07, לצמיתות. הוא מוסיף כי המערער התגרש מאשתו וזה שנים שאין לו קשר עמה או עם בתו המתלוננת. מנגד סבור בא כוח המשיבה כי אין לשעות לטענות המערער. לדבריו, הרשעתו של המערער בדין יסודה ואין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, בהתבססו על האמון שנתן בדברי המתלוננת ועל ההתרשמות החיובית משאר עדי התביעה. עוד מציין הוא כי בית המשפט המחוזי לא נתן כל אמון בגרסת המערער ודחה אותה כבלתי-מהימנה. משכך, ועל בסיס התמונה הכוללת, טוען הוא כי לא היה מנוס מלהרשיע את המערער ולגזור עליו העונש. 4. שמענו בקשב רב את טיעוני בא כוח המערער שחזר על השגותיו אותן השמיע בפני הערכאה הדיונית וכפי שנטענו בנימוקי הערעור. האזנו לדברי בא כוח המשיבה, לשירות המבחן, כמו-גם לדברי המערער עצמו שביקש להוסיף על דברי בא כוחו. שקלנו ובדקנו את כל טענותיו ולא מצאנו שיש בהן לקעקע את קביעותיו של בית המשפט קמא ואת המסקנות שהסיק מהן לעניין הכרעת הדין. מדובר בתיק מהימנות "קלאסי" שההכרעה בו נקבעת במידה רבה לאור התרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה. בידוע מלאכת שמיעת העדים, ההתרשמות מהם וקביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הראשונה. בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי עובדה למעט מקרים חריגים שבהם נמצא כי הממצאים בלתי סבירים ונטולי אחיזה בחומר הראיות (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135 (2001) וההפניות שם)), או מקרים בהם יצאה שגגה מלפני הערכאה הדיונית בקביעת העובדות, בהסקת המסקנות מהן ובישום החוק וההלכה המשפטית על קביעותיה העובדתיות, (ע"פ 2346/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 617, 619 (1998)). לא מצאנו כי מקרה זה מצדיק סטיה מן הכלל האמור. בענייננו, לבית המשפט המחוזי היה היתרון שבהתרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניו. בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת שהייתה הנדבך המרכזי, אך לא הבלעדי, להרשעתו של המערער. על עדותה של המתלוננת, לה נמצאו חיזוקים בראיות, השתית בית המשפט את קביעותיו העובדתיות. לצד אלה נמצאה גרסת המערער בלתי-מהימנה. הרשעתו של המערער מבוססת על מארג ראיות מוצק אותו תיאר בית המשפט בפסק דינו המפורט והמנומק, תוך שניתנה בו הדעת לעניינים שיש בהם לעורר תהיה בגרסת המתלוננת מזה, ולמאפיינים של תיקי עבירות מין במשפחה מזה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נדרשה לניתוח מארג הראיות ולביסוס הממצאים בראיות. נוכח ממצאי המהימנות החד-משמעיים עליהם התבססה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אין מקום כי נתערב בהרשעה. 5. כאמור, הנדבך המרכזי להרשעתו של המערער מצוי בעדותה של המתלוננת, קרבן מעשיו של אביה. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלוננת, אשר נתמכה בראיות נוספות, על פני גרסת המערער, ובלשונו: "העדות העיקרית הינה עדות המתלוננת... שתארה את המעשים שנעשו בה יותר מעשר פעמים (פרוטוקול מיום 21.2.05 עמ' 7) "ממאי עד ספטמבר" (עמ' 61) ... המתלוננת התנגדה למעשים ואמרה לו שאינה רוצה, אך הוא שכנע אותה שזה בסדר וכן שהוא שוכב לידה כמו אבא עם בת (שם, עמ' 58). כמו כן הוא נהג להכות אותה (עמ' 67). יש לקבל את עדותה כמהימנה. לא בנקל תתלונן בת נגד אביה בעלילות שוא, היא לא התלוננה על המכות שהיכה אותה, היא אישרה כי הוא תמיד פינק אותה ודאג לה למורים פרטיים ולחוגים, היא ציינה כי מדובר במגע מעל הבגדים ולא ניסתה להחריף את הדברים. המתלוננת סיפרה על הדברים לגב' וישנייקוב ותיארה בפניה את הדברים כפי שתיארה אותם בעצמה (פרוטוקול מיום 25.1.05). כמו כן תיארה את הדברים בפני אינה פינקלמן (נ/8)" (עמ' 249 - 250 להכרעת הדין). התלונה למשטרה הוגשה לאחר שהמתלוננת נפגשה עם הסטודנטית לעבודה סוציאלית שטיפלה בעניינה של האם, גב' אינה פינקלמן, ורק בפניה גוללה את סיפורה, כיוון שהתקשתה לספר זאת לאמה. גב' פינקלמן תיארה את המתלוננת כעצורה בעת השיחה וסיפרה שבכתה לכל אורכה. לדבריה, המתלוננת סיפרה לה שהיא לא ישנה בלילה, חווה סיוטים, בלבול וחוסר תקווה. יצוין כי גם העובדת הסוציאלית, גב' וישנייקוב, העידה שהמתלוננת התביישה מאוד לספר לה על המעשים המיניים, והיא הפנתה אותה לטיפול פסיכולוגי. המתלוננת מסרה לה שפחדה לחשוף את האירועים להם הייתה קרבן ורק לאחר שהאם החלה בהליך גירושין מהמערער, היא העזה לרמוז על מה שאירע בהיעדרה. בית המשפט מצא שהתנהגות זו של המתלוננת, אותה כאמור מצא מהימנה, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המערער כי מדובר בעלילת שווא. בית המשפט מצא גם את עדות האם סבירה ומהימנה ושוכנע שהאם לא הייתה חושפת את בתה לחוויה כה טראומטית הכרוכה בעלילת שווא למעשים מיניים. 6. לא ראינו להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי וכמוהו לא מצאנו כל בסיס בראיות לטענת המערער שהמתלוננת העלילה עליו את המעשים בהשפעת אמה ותוך שיתוף פעולה עם המשטרה. לא הובא שמץ ראיה לטענה שכביכול השוטרים קשרו עם האם קשר בתמורה לשרותי מין מצדה ובדין דחה בית המשפט את טענות בא כוח המערער בהקשר זה. בית המשפט התחזק בקביעתו שלא מדובר בעלילה בכך שהאם הפנתה את הבת לעובדת הסוציאלית לאחר שהמתלוננת סירבה לספר לה פרטי הדברים, בציינו כי "לו היה מדובר בעלילה, הייתה האם פונה במישרין עם המתלוננת למשטרה, או שהייתה פונה בעצמה לשרותי הרווחה ולא היה נוצר מצב בו המתלוננת מספרת את פרטי הדברים לראשונה לעובדת הסוציאלית". קביעה זו מקובלת גם עלינו ונוסיף כי לא הוברר גם כיצד עלילה כזו יכולה לסייע לאם או למנוע את גרושה מהארץ כפי שניסה המערער לטעון. גם אנו התרשמנו כי המתלוננת מסרה בבית המשפט תאור מפורט ומסודר, אך הקפידה שלא להפריז. לו אכן רצתה להעליל על אביה כטענת הסנגור הייתה מספרת ספור חמור בהרבה. תיאור הדברים מפיה ומהדברים שאמר לה המערער שיהיה להם ילד משותף, אף מעלים חשש שהיא נחשפה למעשים חמורים אף יותר מכפי שתיארה. חיזוקים לעדות הבת מצא בית המשפט באופן שבו נחשפו המעשים, בדברים שסיפרה לעובדת הסוציאלית ובדו"ח של הסטודנטית לעבודה סוציאלית (נ/8) (שזומנה כעדת הגנה לאחר שהתביעה ויתרה על עדותה). 6. לעומת זאת, בית המשפט לא האמין למערער ודחה את גרסתו והסבריו בציינו: "גרסת הנאשם אינה נראית לי סבירה ומהימנה, וגם בעדויות של העדים מטעם הנאשם אין כדי לחזק את גירסתו של הנאשם או לעורר ספק סביר שלא הוסר ביחס לגרסת המתלוננת" (עמ' 257 להכרעת הדין). בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה הוא לא הכה מעולם את אשתו ואת בתו, באשר הדברים סותרים את הודאתו בבית-משפט השלום באשדוד בתיק התקיפה (ת"פ (אשדוד) 2385/01). כאמור, בית המשפט דחה גם את הטענה בדבר עלילה שהעלילו כביכול האישה והבת על המערער, לאחר שטענה זו עלתה לראשונה בעדותו של המערער בבית משפט קמא, ועל כן נמצאה בלתי-מהימנה ובלתי-משכנעת. בית המשפט הוסיף כי גם הקלטות שהקליט המערער את המתלוננת ואת אמה כאשר הן לא היו מודעות לכך, מחזקות את עדותן ומשכנעות כי לא מדובר בעלילת שווא וכי האם לא פעלה ממניעים אנטישמיים, בניגוד לטענת המערער. בית המשפט הוסיף כי עדי ההגנה לא חיזקו את גרסת המערער ובמובנים מסוימים אף חיזקו את גרסת התביעה. קביעותיו מקובלות עלינו. 7. כאמור, לאחר עיון מדוקדק בחומר הראיות ונוכח ממצאי המהימנות החד-משמעיים עליהם התבססה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ראינו לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. הראיות שנפרשו הניחו תשתית איתנה להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו ולדחיית גרסתו באשר לעלילה שאשתו ובתו רקמו נגדו. יחד עם זאת, נבקש להתייחס לשתי נקודות נוספות שעלו שוב ושוב בטיעוניו של הסנגור, הגם שלא מצאנו שהן מעוררות קושי כלשהו לגבי מארג הראיות: א. בא כוח המערער טען כי בית המשפט קמא לא אפשר לו לזמן לעדות את עו"ד ויינשטיין, שייצג את המערער בתיק התקיפה (ת"פ (אשדוד) 2385/01), כדי להוכיח כי במסגרת הסדר הטיעון באותו תיק הוסכם כי המערער יודה בתיק התקיפה, ובתמורה ייסגר התיק בגין המעשים המגונים. לטענתו, בהמשך נזקף מחדל זה לחובתו. במסגרת טענות מקדמיות בתיק זה טען בא כוח המערער בבית המשפט המחוזי כי לעו"ד וינשטיין הובטח הסדר טיעון כאמור. בא כוח המאשימה טען בדיון כי לא ידוע לו דבר על הבטחה כאמור ובית משפט קמא דחה הטענה המקדמית אך לא אסר הזמנתו של עו"ד וינשטיין. בדיון בפנינו טען בא כוח המערער כי מרשו מעולם לא הודה בתקיפה. הדברים גם נאמרו על ידי המערער עצמו. ממילא יש בדברים לסתור את טענת ההודאה וההבטחה בנוגע להסדר הטיעון. לכך מוסיף בא כוח המאשימה כי בא כוח המערער חפץ להעיד את עו"ד ויינשטיין גם בקשר לאיום שהשמיעה לכאורה בנוכחותו של עו"ד ויינשטיין אשתו לשעבר של המערער נגד המערער, אולם אירוע נטען זה ארע מספר חודשים לאחר הגשת התלונה במשטרה ולא ברור מה בינו ובין התיק שבפנינו. ובודאי שלא הוא שהוביל להגשת התלונה. על פי האמור לא מצאנו שהיה בידי עו"ד וינשטיין לסייע למערער ולא ניתן היה באמצעותו לשלול או לאיין הראיות באשר למעשים המיוחסים למערער. ב. הסנגור טען למחדל חקירתי בכך שאמו של המערער, על פי הנטען, הייתה עדה לאירועים, אך לא זומנה לחקירה במשטרה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי המערער לא מסר בחקירתו במשטרה את כתובתה של אמו וטען שבשל מצבה הבריאותי היא אינה יכולה לצאת מהבית ולהגיע למשטרה. כאשר כתובת האם נודעה למשטרה האם נפטרה ועל כך יש להצר. יחד עם זאת, ספק רב אם ניתן לזקוף מחדל זה לחובת המשטרה ובוודאי שאין לזקפו לזכותו של המערער. לסיכום, בחינתה של הכרעת הדין וטענות המערער לא העלתה כי נפל פגם כלשהו בהכרעת הדין, בהערכת הראיות או במסקנות, המחייב את התערבותנו. העונש על המערער הוטל עונש מאסר בן שנתיים שגם אם אין להקל בו ראש, עדיין הוא ברף הנמוך של הענישה הנהוגה בתחום זה של עבריינות. מדובר בעבירות מין בבת משפחה קטינה, שבוצעו בהיותה כבת 15. ביצוע העברות נמשך מספר חודשים, בתקופה שהייתה קשה למתלוננת במיוחד, לאחר שאמה עזבה את הבית בעקבות מריבה עם המערער והיא נותרה עם אביה ואמו באווירה של ויכוחים וריבים עם הסבתא ועברות מין של המערער כלפיה. המערער ניצל את שהותה של האם מחוץ לבית, את הקשר עם בתו ואת חוסר האונים שלה. בכך פגע בחרותה, ברצונה ובכבודה. גם אם מעשיו של המערער לא לוו באלימות, עדיין העבירות שביצע בבתו במשך מספר חודשים פגיעתן רבה ותוצאתן קשה ואי-אפשר לאמוד את מידת הנזק שגרמו למתלוננת, לאמה ולמשפחה כולה. המתלוננת, נערה צעירה, מצאה עצמה קרבן ליצריו של אביה, שבהתנהגותו המבזה והפוגענית גרם לה מצוקה קשה ונזק בל ישוער. בנוסף נאלצה המתלוננת לעמוד על דוכן העדים ולמסור גרסתה ובכך יש פגיעה נוספת בנפשה ובכבודה. המתלוננת דבקה בסיפורה, לא הפריזה בתיאורים וסיפרה את השתלשלות האירועים בפשטות, ללא התלהמות. עם ספורה נחשפו הכאב והצלקות שספק אם ומתי ירפאו. לא נעלמו מעינינו בריאותו הרופפת של המערער, נכותו והזמן שחלף מעת קרות האירועים. ברם, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי איזן בין מכלול השקולים -הפגיעה במתלוננת, האינטרס הציבורי ומצבו המיוחד של המערער. גזר הדין אף נוטה לקולא ולא ראינו עילה להתערבותנו. למעלה מן הצורך נציין כי חזקה על שב"ס כי יתקיים מעקב אחר בריאותו של המערער ויינתן לו טפול הנדרש במידת הצורך. הערעור על ההרשעה ועל העונש נדחה. ניתן היום, ט"ז באלול תשס"ח (16.9.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08019610_B13.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il