מדינת ישראל נ. פרדי אלגמיל

פסק-דין בתיק בש"פ 1956/12 בבית המשפט העליון בש"פ 1956/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העוררת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. פרדי אלגמיל 2. זאב טננבאום 3. עדיה בן משה 4. מרדכי נתנאל 5. אודי הררי 6. רוני ביבי 7. דליה מזרחי 8. חני דוד ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה צבן) מיום 13.2.12 בתיק ת"פ 14565-09-11 תאריכי הישיבות: י"ז באדר תשע"ב (11.3.12) י"ב בתמוז תשע"ב (2.7.12) בשם העוררת: עו"ד תמר פרוש; עו"ד שמרית גולדנברג; עו"ד יעל ענתות; עו"ד סטיב בוארון; עו"ד רעות גורדון; עו"ד יעל דקן שפריר בשם המשיב 1: עו"ד צבי קלנג (במינוי מטעם הסניגוריה הציבורית) בשם המשיב 2: עו"ד אייל בסרגליק בשם המשיב 3: עו"ד דרור מתתיהו בשם המשיבים 5-4: עו"ד ינון סרטל; עו"ד יהושע רזניק בשם המשיב 6: עו"ד סלביק רודנקו (במינוי מטעם הסניגוריה הציבורית) בשם המשיבה 7: עו"ד שלומי שריקי; עו"ד ארז בר צבי בשם המשיבה 8: עו"ד ד"ר גיל עשת (במינוי מטעם הסניגוריה הציבורית) בשם הסניגוריה הציבורית: עו"ד דורי פינטו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 (להלן חוק סדר הדין הפלילי או החוק) על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה צבן) מיום 13.2.12 בתיק ת"פ 14565-09-11, בגדרה חייב בית המשפט את העוררת (להלן התביעה או המדינה) לסרוק על חשבונה חומר ראיות שעליה להעביר למשיבים, נאשמים בהליך פלילי, לפי סעיף 74(א) לחוק שעניינו עיון בחומר בחקירה. רקע ב. נגד המשיבים הוגש כתב אישום בתיק רחב היקף הקשור לקריסת אשכול חברות "חפציבה" בשנת 2007. במסגרת החקירה נאסף חומר המכיל 230 ארגזים. חלק ניכר מהחומר נסרק על ידי התביעה לצרכיה שלה (ועותק דיגיטלי ממנו הועבר למשיבים), וביום 13.2.12 חייב בית המשפט המחוזי את התביעה לסרוק על חשבונה את יתרת החומר (העומדת כיום על כשישים ארגזים) ולהעביר עותק ממנו למשיבים. הוטעם, כי ההסדר הנוהג, לפיו מעיינת ההגנה בחומר הראיות במשרדי התביעה, ומעתיקה ממנו את אותם חלקים הנצרכים לה, אינו מתאים לתיקים רבי-היקף, "מאלה ההולכים ומתרבים במקומותינו", שכן מחייבים הם התייחסות מיוחדת. נקבע: "זכות העיון אינה טכנית אלא מהותית, ועל כן, כאמור, יש ליתן לה פרשנות רחבה. כאשר מדובר בתיק רגיל, עיון והעתקה שימשכו מספר ימים במשרדי התובע, הינו משך זמן סביר. עיון בחומרים הממלאים כ-100 ארגזים אינו יכול להתבצע תוך ימים ואף לא מספר שבועות ועל כן לא ניתן לומר כי כמות חומר כזאת מאפשרת עיון בזמן סביר ומתן ביטוי לזכות המהותית של עיון וההעתקה. כיון שמדובר בחומר רב מאוד אשר מספר סניגורים צריכים לעיין בו לכאורה בזמן מקביל, אין מדובר יותר בטיפול טכני במישור הנוחות... דבר שיצר עד כה וייצור עיכובים בניהול ההליך... מכאן, כאשר מדובר בתיק רב היקף ורב נאשמים, מתבקשת גישה חריגה שתאפשר לסניגורים לקבל את החומר במהירות ולנצל את הזמן טוב יותר. הדבר ייעשה אם חומר הראיות ייסרק..." (עמוד 3). כדי לשׂבר את האוזן נבהיר, כי הטלת עלות סריקתו של חומר החקירה על התביעה אינה הדרך המקובלת בהליכים פליליים על פי סדרי הדין, ומדובר בהחלטה שהיא - במובנים מסוימים - תקדימית. לשיטת העוררת, כך דומה, בית המשפט אף לא היה מוסמך ליתן הוראה כאמור. תמצית טענות הצדדים: טענות המדינה ג. כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי, שאלה עיקריו: במישור המשפטי נטען, כי סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי קובעים את זכות הנאשם לעיין בחומר החקירה ולהעתיקו "במשרד תובע או במקום אחר שתובע הועיד לכך" (כלשון סעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי), ואין הם מחייבים את התביעה למסור עותק ממנו לנאשם (בין בתיקים גדולים ובין בתיקים קטנים); וכי הוראה אחרת, "שמשמעה, הלכה למעשה, השקעה של משאבים מטעם המדינה על מנת לחסוך בהוצאות ההגנה של נאשמים, ראוי לה שתתקבל על ידי המחוקק", כך נטען. במישור המעשי, ובהתייחס לקשיים הטכניים להם נדרש בית המשפט המחוזי, הוטעם כי ברוב משרדי התביעה קיימת אפשרות לצילום החומר על ידי חברה חיצונית גם ללא צורך בנוכחות הסניגורים, וכי בתיק שלפנינו אכן הוצע לנאשמים להעביר את החומר לסריקה באמצעות חברת חיצונית לפי בחירתם (ועל חשבונם) - ומכאן מענים ראויים לקשיים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למימוש זכות העיון. ד. עוד נטען בערר, כי עיון בחומר החקירה והעתקתו הם חלק בלתי נפרד מעבודת הסניגור, והאחריות שלא יפלו טעויות בהעתקה מוטלת עליו ולא על התביעה. הודגש, כי בענייננו רובו המכריע של החומר נסרק על ידי התביעה לצרכיה, ועותק ממנו הועבר לפנים משורת הדין לנאשמים; וכן, כי בתיק אחר אמנם חייב בית המשפט המחוזי את התביעה לאפשר את סריקת חומר החקירה, אך הבהיר "מובן כי אין בדעתי לחייב את המדינה בסריקת החומר הזה על ידי עובדיה, אלא רק העמדת האפשרות הזו באופן טכני לרשות ההגנה" (ת"פ 6366-07-09 (מחוזי מרכז) המחלקת הכלכלית נ' מצא (לא פורסם) החלטה מיום 27.8.09 - סגן הנשיאה כספי; וכך גם בתיק ת"פ (שלום ראשון לציון) 47582-12-11 מדינת ישראל נ' אברהם (לא פורסם) החלטה מיום 13.6.12). ה. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס למשמעות הכלכלית של החלטתו - העברת הוצאות ההגנה לכתפיה של המדינה (בכל הנוגע להתחשבות במשאבי המדינה בהקשר של זכות העיון מפנה התביעה לבש"פ 8592/10 השאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); ובפרט שעה שחלק מהנאשמים מיוצגים על ידי הסניגוריה הציבורית, "המתוקצבת, בין היתר, בתקציב המיועד לצרכי העתקת חומר החקירה, כך שממילא מקום בו קיים קושי כלכלי, המדינה נושאת בעלויות העתקת החומר" (אם כי יצוין, כי בתגובת הסניגוריה נמסר שההעתקה בתיקים בהם ניתן ייצוג ציבורי נעשית במימון משרד המשפטים, ואין היא חלק מתקציבה של הסניגוריה). הודגש עוד, "לו סברו המשיבים כי אין ביכולתם לממן את ההוצאות הנגזרות מהגנתם היתה סלולה בפניהם הדרך לבקש מינוי סניגור מבית המשפט". ו. עוד נדרשת התביעה לחשש שמא "פרשנות מסוג זה תגרור אחריה מאות בקשות מצד נאשמים, כי התביעה תעמיד לרשותם עותק של חומר החקירה על חשבונה". הגבלת ההלכה שנקבעה רק לתיקים "רחבי היקף" תגרור - כך נטען - התדיינות בשאלת הגדרתו של תיק ככזה. במישור הקונקרטי נטען, כי נכון למועד הגשת הערר רק שלושה מתוך שמונת הסניגורים בתיק דנא הטריחו עצמם למשרדי התביעה לצורך העיון בחומר (ואף זאת פעם אחת בלבד), ולא ביקשו להסדיר את העתקת החומר או חלקים ממנו. ולבסוף נטען, כי החלטת התביעה לא היתה בלתי סבירה ולא הצדיקה התערבות שיפוטית מצד בית המשפט קמא. תמצית טענות הצדדים: טענות המשיבים ז. באי כוח המשיבים תומכים יתדותיהם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובין היתר הודגשו טענות אלה: (1) התנאים במשרדי התביעה אינם מאפשרים עיון ומיון של החומר, ועלות סריקתו או צילום כולו עולה כדי מאות אלפי שקלים שאין מצויים בידי המשיבים; (2) עמדת התביעה משמעה, כי עדיף לנאשם המממן את ההגנה מכיסו לעתור למינוי סניגור ציבורי, שכן אז תמומן העתקת חומר החקירה על ידי הסניגוריה; (3) במדינות אחרות (דוגמת קנדה) עלות העתקת חומר החקירה בתיקים רחבי היקף מוטלת על רשויות המדינה; (4) זכות העיון היא זכות מהותית, ואף זכות ההעתקה אינה רק עניין "שבנוחות אלא במידה רבה עניין במהות" (בש"פ 6640/06 קרוכמל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), והשתת ההוצאות על ההגנה תביא - למעשה אם לא להלכה - לשלילתה; (5) נטען, כי פרשנות תכליתית של זכות העיון בתיקי רחבי היקף מחייבת העמדת עותק לידי ההגנה, ולא רק הזדמנות לעיין בו ולצלמו; (6) נטען (לדוגמה על ידי המשיב 5), כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מבוססת על סעיפים 75-74 לחוק, אשר אכן אינם מטילים על התביעה חובה להעתיק את חומר החקירה על חשבונה, אלא על סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי ("בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק") אשר אינו מקים זכות ערר; (7) כן נטען, כי בנסיבות הספציפיות של התיק החלטת בית המשפט המחוזי מוצדקת לגופה, ועולה בקנה אחד עם החלטת בית משפט זה לחייב את המדינה לתרגם על חשבונה בקשת הסגרה שהוגשה לבית משפט בישראל (בש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (לא פורסם)). ח. אף הסניגוריה הציבורית, בהודעה שהגישה (בדיון ביום 11.3.12), תמכה בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובין היתר ציינה, כי עמדת התביעה תביא למצב בו יעדיפו נאשמים שיכולים לממן ייצוג פרטי - אך לא את עלויות ההעתקה - לבקש ייצוג ציבורי באופן אשר, בסופו של דבר, יגביר את הנטל על קופת המדינה, ויפגע באוטונומיה של נאשמים לייצוג לפי בחירתם; עוד ציינה הסניגוריה הציבורית, כי נתקלה בעבר בנאשמים אשר ביקשו להיות מיוצגים על ידיה, ובהמשך - לאחר צילום החומר על חשבון הסניגוריה - בחרו לעבור לייצוג פרטי. הדיונים בפני בית משפט זה ט. דיון ראשון בערר התקיים (ביום 11.3.12) בפני השופט פוגלמן (בדן יחיד), ובסופו הוחלט כי התיק יועבר לדיון בפני הרכב שלושה (החלטה מיום 11.3.12). בכל הנוגע לבקשת התביעה לעכב את ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה (ביום 12.3.11) החלטה לפיה לעת הזאת תסרוק התביעה על חשבונה את יתרת החומר, נרשמה הסכמת משיבים 8,6,5,1 להצעת בית המשפט כי ככל שיתקבל הערר תתחלק עלות הסריקה בשוה בין כל המשיבים, ונקבע כי "שאלת חיובם של המשיבים האחרים בעלות הסריקה, ככל שיוחלט לשנות מההחלטה נושא הערר, תושאר להחלטה נפרדת". י. דיון שני בערר התקיים ביום 2.7.12. מעבר לטענות המשפטיות הוברר, כי כיום מדובר בסריקת 60 ארגזים שעלותה פחות מ-60,000 ש"ח (הבטלה בשישים, לטענת התביעה, ביחס לעלות מימון הסניגורים), והודגש כי בהעדר החלטה עקרונית מצד המחוקק, לפיה התביעה היא הנושאת בעלויות ניהול ההגנה - לדוגמה בכל הנוגע לעריכת חוות דעת מומחים מטעם ההגנה - אין עילה להשית עליה את עלות העתקתו של חומר החקירה. עם זאת התייחסה באת כוח המדינה לסעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי ("שוכנע בית המשפט שהנאשם מחוסר אמצעים, רשאי הוא להורות שהוצאות ההגנה לרבות הוצאותיהם ושכרם של עדי הנאשם יחולו על המדינה, גם אם לא נתמנה לנאשם סניגור"), כמקור אפשרי לחיוב התביעה בעלויות ההגנה - אם כי לשיטתה, מדובר "בסעיף ארכאי עוד מהתקופה שקדמה לסניגוריה הציבורית". אשר להסתמכות על חיוב התביעה לתרגם בקשת הסגרה (בעניין מאיו) נטען, כי זו מתבססת על סעיף 141 לחוק סדר הדין הפלילי בעניין תרגום ראיות המוגשות לבית המשפט; בכל הנוגע להסתמכות על המצב במדינות אחרות נטען כי זו אינה ממין העניין, שכן "יש מדינות עשירות ועניות" (אם כי נאמר, שבארצות הברית חובת התביעה היא אך לאפשר העתקה הנעשית על חשבון ההגנה). באי כוח המשיבים הדגישו את הפגיעה הקשה ביכולתם של שולחיהם להתגונן אם יהא עליהם לממן בעצמם את עלות סריקת החומר. כן הדגישו, כי אם היו המשיבים מיוצגים על ידי הסניגוריה הציבורית היתה הקופה הציבורית נושאת הן בעלות ההעתקה והן בעלות הייצוג, ואין איפוא הצדקה למנוע את מימון ההעתקה ממי שהחליט לשאת בעלות הייצוג בעצמו. הועלו גם טענות פרטניות לגבי מצב כלכלי קשה של מי מהמשיבים. דיון והכרעה: האם כוללת זכות העיון גם זכות לקבלת עותק מחומר החקירה י"א. לאחר העיון אציע לחברי להיעתר באופן מסוים לערר, ואולם נקדים ונפרט את התשתית הנורמטיבית המסדירה את הסוגיה שלפנינו. סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי מתייחסים לזכות העיון בחומר החקירה, אשר כוללת גם את הזכות להעתיקו: "74. עיון בחומר החקירה (א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו... 75. דרכי העיון וההעתקה עיון בחומר החקירה או העתקה ממנו יהיו במשרד תובע או במקום אחר שתובע הועיד לכך, ובמעמד אדם שתובע מינה, דרך כלל או לענין פלוני, להבטיח שהעיון וההעתקה ייעשו בהתאם לחוק ולהוראות התובע". י"ב. בהקשר נראית נכונה עמדת התביעה, כי סעיפים אלה כנתינתם אינם מטילים עליה חובה למסור להגנה עותק - צילומי, דיגיטלי או אחר - מחומר החקירה, או לשאת בעלות יצירתו של עותק כאמור. גישה זו עולה על פניה מלשון החוק, ומשקפת פרקטיקה ארוכת שנים בכל הנוגע למימוש זכות העיון. ולא למותר להדגיש, כי אף שבעניין קרוכמל צוין, שהזכות החוקית להעתקת החומר אינה רק עניין של נוחות (למעלה פסקה ז'), גם אין חולק כי זכות ההעתקה היא משנית לזכות העיון (בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686; בש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)), ומסתבר שגם לכך השפעה על אופן הקצאת הנשיאה בנטל על פי החוק כנתינתו: התביעה אחראית (תקציבית ואחרת) על העמדת החומר לעיון ההגנה, וההגנה נושאת בעלות העתקתו (ככל שהיא אכן מעוניינת בכך). י"ג. דומני, כי כל עוד עומדת התביעה בחובתה לאפשר לסניגורים תנאים הולמים לעיון בחומר החקירה ולהעתיקו (השוו, לדוגמה, בש"פ 19/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 13) - ואינם דומים התנאים הנדרשים לצורך עיון וצילום עמודים בודדים לאלה הנדרשים בתיקים רחבי היקף (או בתיקים בהם קיים תיעוד חזותי) - אין ההסדרים הקבועים בסעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי מחייבים אותה על פניהם לשאת בעלות העתקת החומר. מטבע הדברים, ככל שסבורה התביעה כי מבחינתה נוח יותר להעביר להגנה עותקים מחומר החקירה מאשר לאפשר עיון (לדוגמה במקרים בהם נדרשת התביעה לספק תנאים הולמים לעיון, הכולל האזנה או צפיה כמובן, בחומר מוקלט או מוסרט בהיקף גדול, כשקיימים נאשמים רבים בתיק הצריכים לעיין בחומר במקביל, או כשהמדינה סרקה את החומר לצרכיה שלה) בידה לעשות כן, אך אין לכאורה עילה משפטית בגדרי סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי לחייבה לעשות זאת. י"ד. אכן, והדברים נאמרים במוטעם, "זכות העיון וזכות ההעתקה, שהן זכויות דיוניות במהותן, משרתות... את התכלית של שמירה על זכותו של הנאשם להליך הוגן" (בש"פ 8706/07 מדינת ישראל נ' ס' פ' (לא פורסם) פסקה 8 - השופט פוגלמן; בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו (לא פורסם)). על זכות העיון אף נאמר, כי "הינה עמוד תווך של הזכות למשפט הוגן" (בש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 9 - השופטת ארבל; ההדגשה הוספה - א"ר), ואין חולק, כי הסרת חסמים כלכליים וטכניים באמצעות הטלת מימון העתקתו של חומר החקירה על התביעה עשויה לתרום למימוש נרחב ואפקטיבי יותר של זכות זו. ואכן, ישנן מדינות בהן זכות העיון כוללת מיניה וביה קבלת עותק של חומר החקירה. כך, לדוגמה, מחייב סעיף 3(3) לחוק Criminal Procedure and Investigations Act, 1996 האנגלי למסור לנאשם עותק מחומרי החקירה אשר על פניהם עשויים לסייע להגנה (אך אין החוק קובע זכות עיון בכל חומר החקירה; כך עולה לכאורה גם מההמלצות במסגרת Report of the Review of Large and Complex Criminal Case Procedures שנערך באונטריו קנדה בשנת 2008 והוגש מטעם המשיבים). ט"ו. ניתן להוסיף לכך כמובן, כי הזמן אינו עומד על עמדו, וכי ההתפתחויות הטכנולוגיות וגם הרווחה הכלכלית הגדולה יותר מאשר בעת חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי לראשונה בשנת תשכ"ה (1965), מצדיקים פרשנות ליברלית לזכויות הנאשמים ולחובות המדינה בהקשר זה תוך מידתיות ושכל ישר. כאן המקום לציין, כי "הוראות הבסיס" של זכות העיון וההעתקה לא שונו מהותית (בכפוף לתיקונים שיוזכרו) מאז חקיקת חוק סדר הדין הפלילי במתכונתו הראשונה בשנת תשכ"ה (סעיפים 75-74 בנוסח המשולב משנת תשמ"ב-1982 המשמש גם כיום, היו אז סעיפים 68-67 בהתאמה): סעיף 75 (68) לא שונה, ובסעיף 74 (67) הוכנסו תיקונים בשנת תשנ"ה (1995) ובשנת תש"ע (2010), אך אלה אינם נוגעים ישירות לענייננו. ואולם, עם שהוראות הבסיס לא השתנו, המציאות החברתית, המשפטית והכלכלית השתנתה ובפרשנותנו יש ליתן לה ביטוי (ראו עע"מ 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (לא פורסם)). נזכיר, כי לאורך השנים, בחינת "לכשירחיב", נחקק חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו - 1995, אשר קבע באופן ממוסד, מורחב ומוסדר מאשר בעבר, כהישג ציבורי מן המעלה הראשונה ומכשיר ליתר צדק, את הזכאות לייצוג ציבורי. במסגרת זו ניתן גם מימון ציבורי לחוות דעת ועדים מומחים מטעם ההגנה, אף כי המחוקק הלך בצעדים מדודים וקבע את סיווג הזכאויות לייצוג ציבורי: ראו סעיף 18 לחוק הסניגוריה הציבורית המונה את פרטי הזכאויות, ובו גם "סעיף סל" (סעיף 18(ב)) המאפשר לבית המשפט "למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". ט"ז. ועדיין, כאמור, לא הכל זכאים לייצוג ציבורי. אף לא למותר להזכיר, כי לפי המצב הקיים (ראו סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977), גם נאשם שזכה בדינו אינו זוכה "אוטומטית" להחזר הוצאות ההגנה (נושא שנדון בפסיקה לא אחת, ראו לדוגמה ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73; ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעניין אחרון זה הוטעם, כי מדובר באיזון "בין שיקולים נוגדים" (כלשון השופטת ארבל בע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 8), וההכרעה היא, כבענייננו, הכרעה חברתית מפי המחוקק לגבי היקף הסיוע הציבורי הניתן לנאשמים - אף שחזקת החפות עדיין עומדת להם - כדי להתגונן במשפטם. י"ז. אף בענייננו האיזון הפורמלי נקבע על ידי המחוקק - בסעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי - ועל פיו נוסחת האיזון שנקבעה אינה מטילה כלשונה וככלל על התביעה חובה לשאת בעלות העתקתו של חומר החקירה. זאת בשונה, לדוגמה, מאחריותה - לרבות במישור הכלכלי - באשר לעיון; קרי לכך שהחומר "הגולמי שנצבר בתיק החקירה מויין כראוי, וכי חומר החקירה שסווג כהלכה יוצג לעיון הנאשם, ובה בעת תוצג בפניו לעיון גם רשימת החומר שנאסף ונרשם בידי הרשות החוקרת" (בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסם) פסקה 16 - השופטת פרוקצ'יה) ומאחריותה להעמיד לרשות ההגנה תנאים נאותים לעיון והעתקה - וגם אלה עלותם בצדם, ואף לגביהם כבר נאמר, כי "זכויות עולות כסף" (עניין השאש פסקה 10 - השופטת ארבל; ראו גם בש"פ 6820/09 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה י'). בתיק בהיקף דנא ברי, כי מתן אפשרות ראויה לעיון והעתקה אשר יממשו את זכות העיון מחייבת העמדת תנאים לסריקת החומר על ידי ההגנה, וכנמסר כך נעשה במקרה שלפנינו. י"ח. זו היא איפוא לעת הזאת ההכרעה החברתית על ידי המחוקק בבסיסה, אף אם במציאות אידיאלית ההשתתפות בהוצאות ההגנה היתה רבה יותר. אמנם, יתכנו מקרים בהם הטלת עלות ההעתקה על נאשם חסר אמצעים תעלה בפועל כדי שלילת זכות העיון; מסיבה זו, כדי לקבוע כי ההסדר הקבוע בסעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי כנתינתו אינו פוגע בזכויות באופן שיש בו כדי להשליך על ניהול ההגנה יתר על המידה, יש צורך במנגנון שיספק פתרונות למקרי קיצון פרטניים (השוו בג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, 230-229). ואולם בענייננו (ככלל), תחת פרשנות מרחיבה של סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי (אף כי, כאמור, גם לגביהם משמעות ל"רוח העידן"), ניתן להסתייע בהסדרים אחרים, דוגמת חוק הסניגוריה הציבורית או סמכויות כלליות של בתי המשפט (כפי שיפורט להלן). י"ט. אכן, יתכן שבתיקים רחבי היקף ראוי - נוכח שני אינטרסים שונים, אשר לשניהם נדרש בית המשפט המחוזי בענייננו: (1) הקלה על מלאכת ההגנה; (2) ייעול הדיון וחיסכון בזמן שיפוטי - לשקול הסדר אחר בכל הנוגע להעברת חומר החקירה להגנה (ראו לדוגמה תפ"ח (מחוזי ירושלים) 856/05 מדינת ישראל נ' גבאי (לא פורסם), החלטה מיום 15.6.06). מיטיבה התביעה לעשות בהעבירה להגנה עותקים סרוקים מן החומר ככל שהיא עצמה סורקת אותו לצרכיה, הן בגדרי "זה נהנה וזה לא חסר" ביחסיה עם הנאשם, והן בגדרי ייעול ההליך המשפטי (בהקשר זה ראו גם Unites States v. Yvette, 2011 U.S. Dist. LEXIS 96343 (2011)). יש להניח, ולמצער לקוות, כי המגמה הכללית בשנים הבאות תהיה של מעבר לסריקת חומר ראיות - במיוחד בתיקים רחבי היקף; כך לטובת הצדדים וכך לטובת בית המשפט (שלא לדבר על כמויות הנייר שייחסכו והעצים שלא ייכרתו ביערות תבל). בהקשר זה התייחסה התביעה (בסעיף 41 לערר) להקמתו של: "פורום בינמשרדי שמטרתו ליצור מתוה להעברת חומרים בין רשויות האכיפה השונות... לסינכרון טכנולוגי והעברת מידע באופן דיגיטלי בין הרשויות הללו... ככל שתוסדר העברת חומרים בין רשויות האכיפה באופן דיגיטלי כאמור, מובן שגם נאשמים יהנו מכך...". במאמר מוסגר אומר, כי שאלת שיתוף הפעולה בין רשויות האכיפה, שלא אחת צלע - למצער בעבר, בשל "קנאת סופרים" ו"אחוזות" - ראויה לתקנה ולשיפור בכל עת. יש לקוות כי ההסדרה בפורום הנזכר לא תארך יתר על המידה. החלטות חיוביות שם עשויות להקל על "פירוש בן העידן" לזכויות שבסעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי. ואולם, כאמור, לעת הזאת ועל יסוד סעיפי החוק הקיימים אין עילה משפטית לחייב את התביעה למסור להגנה עותק מחומר הראיות במסגרת זכות העיון וההעתקה לפי סעיפים 75-74. כך בגדרי הדין המצוי. עד כאן בגדרי "השטר" - דרך המלך (ואף שגם הוא אינו "רקמה תחומה" כליל) - ועתה נפנה ל"שובר" שבצדו. מקורות סמכות אחרים: סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי כ. אף אם אין עומדת להגנה זכות לקבל עותק מחומר החקירה לפי סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי, אין לדעתי לומר כי לא היתה לבית המשפט המחוזי סמכות להורות לתביעה להעביר לנאשמים עותק סרוק של יתרת חומר החקירה. לדידי, סמכות בית המשפט להורות לתביעה למסור להגנה עותק מחומר החקירה אינה שונה עקרונית מן הסמכות - בה נעשה שימוש בעניין מאיו - להורות למדינה לתרגם על חשבונה בקשת הסגרה (על נספחיה) במסגרת זכות העיון המוקנית למבוקש ההסגרה בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א - 1970. ויודגש, בעקבות טענת באת כוח המדינה בהקשר זה בדיון ביום 2.7.12, כי מדובר בתרגום הבקשה על נספחיה כחלק מזכות העיון, ולא בתרגום ראיות המוגשות בהליך השיפוטי עצמו, אשר עליהן חל סעיף 141 לחוק סדר הדין הפלילי (ששיעורו "ראיה שלא בעברית"), אשר כלל לא נזכר בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין מאיו (ראו ב"ש (מחוזי ירושלים) 5486/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (לא פורסם) החלטה מיום 6.1.09). כ"א. סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי - שאינו אלא "קונקרטיזציה סטטוטורית של העיקרון הכללי בדבר סמכותו הטבועה של בית המשפט" (ת"פ (מחוזי ירושלים) 3120/02 מדינת ישראל נ' רון (לא פורסם), החלטה מיום 31.5.04 פסקה 17 - השופט, כתארו אז, גל; ב"ש (מחוזי ירושלים) 4196/05 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי (לא פורסם) פסקה 23; מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, תשס"א) 14) - מורה, כי "בכל עניין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". בהקשר זה, ככל שחש בית המשפט כי הדבר דרוש מטעמי צדק; זאת - שהרי גם משאמרנו כי אין הדין מטיל על התביעה חובה להעתיק את החומר בעבור הנאשם - דומה כי קיומם של סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי אינו עולה כדי "הוראה בחיקוק" נוגדת, השוללת הטלת עלות ההעתקה על התביעה. כך, כשם שבהקשרים אחרים לא מנעו סעיפים אלה את הרחבת זכות העיון מכוח סעיף 3 לחוק - לרבות לטובת התביעה (ראו רע"פ 4574/99 מדינת ישראל נ' לגזיאל, פ"ד נד(2) 289; לשימושים נוספים בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי בהקשר זכות העיון ראו גם ע"פ (מחוזי חיפה) 663/95 חיפה כימיקלים ואח' נ' עמותת אדם טבע ודין (לא פורסם) החלטה מיום 7.4.96; ע"פ (מחוזי חיפה) 3773/03 דיוקמן נ' סי.אמ.טי. טכנולוגיות רפואיות בע"מ (לא פורסם) החלטה מיום 8.9.04). כ"ב. אינני מקל ראש בטענות התביעה לגבי אחריות הסניגורים להעתקת החומר, ולחששה מפני אחריות לתקלות ככל שיתרחשו, ואולם סוגיה זו עלתה גם בעניין מאיו בכל הנוגע לאיכות התרגום: "חשש נוסף עשוי להתייחס, כפי שכבר ציינתי, לאיכותו של התרגום ולמידת כושרו של מבוקש שאינו בקיא בשפת המקור להסתמך על החומר המתורגם שהועבר לו. בחששות מעין אלה אין להקל ראש. אולם, להשקפתי, בכוחו של בית-המשפט היושב לדין להתמודד עמם ככל שיתעוררו, תוך התחשבות בנסיבותיו המסוימות של המקרה שבפניו" (פסקה 8 לחוות דעתו של השופט לוי). כ"ג. בשולי הדברים אציין, כי כאשר מדובר באותם "תיקים רחבי היקף" (כלשון בית המשפט המחוזי בענייננו) - על שלל הכינויים שניתנו להם בפסיקה, ובכללם "תיקים מפלצתיים" (בעניין גבאי) או "תיקי דינוזאור" (ראו ת"פ (ירושלים) 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס חברה לביטוח (לא פורסם) פסקה 19 להכרעת הדין) או "מגה תיקים" - מתחייבת לעתים התמודדות דיונית מיוחדת; וכבר היה מי שאמר לגבי תיקים אלה, "כי ספק אם ניתן לבררם במסגרת סדרי הדין ודיני הראיות המסורתיים" (ת"פ (ירושלים) 366/04 מדינת ישראל נ' בידרמן (לא פורסם) פסקה 2 - השופט ענבר). בהקשר זה נעשה, לעתים מחוסר ברירה, שימוש בסמכות הטבועה לפי סעיף 3 לחוק סדק הדין הפלילי - בעיקר כדי לייעל את שמיעת ההליך (ראו לדוגמה ת"פ (מחוזי ירושלים) 2077/06 מדינת ישראל נ' אריש (לא פורסם) החלטה מיום 14.5.07; תפ"ח (מחוזי ירושלים) 856/05 מדינת ישראל נ' גבאי (לא פורסם) החלטה מיום 15.6.06). אינני רואה מניעה עקרונית - באותם מקרים חריגים הדורשים זאת - כי ייעשה בסעיף 3 שימוש גם כדי לחייב את התביעה לערוך עותקים מסודרים מחומר החקירה, ובית המשפט יהיה מוסמך לבחון כיצד לחלק את העלות. בהיקש ניתן לומר, כי כשם שהסמיך המחוקק את בית המשפט למנות סניגור "אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג" (כלשון סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית), וזאת אף כשאין הנאשם בא בגדרים המזכים בייצוג - כך הוא מוסמך, אולי אף מקל וחומר, לחייב את התביעה לסרוק את חומר החקירה (או חלקים ממנו) גם כשאין לנאשם זכות לכך לפי סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי. מקורות סמכות נוספים: סעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי כ"ד. מקור נוסף - קונקרטי יותר מסעיף 3 - לסמכות שהפעיל בית המשפט המחוזי ניתן למצוא, כפי שהעלתה באת כוח המדינה בהגינותה בדיון (בלא שהתימרה לפרשנות), בסעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, המורה: "שוכנע בית המשפט שהנאשם מחוסר אמצעים, רשאי הוא להורות שהוצאות ההגנה לרבות הוצאותיהם ושכרם של עדי הנאשם יחולו על המדינה, גם אם לא נתמנה לנאשם סניגור". על פני הדברים סעיף זה (שיסודו עוד בתיקון 4 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה - 1965 משנת 1974) עומד על מכונו גם לאחר שנחקק חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו - 1995 (המפנה בסעיף 14(ד) בין השאר גם לסעיף 19 לחוק סדר הדין הפלילי; ראו גם י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני: הליכים שלאחר כתב אישום (א), תשס"ט) 1076), ונעשה בו שימוש - לדוגמה לצורך חיוב התביעה לשאת בהוצאות עדי ההגנה (ראו ת"פ (שלום קריות) 4907/01 מדינת ישראל נ' דרור-טבוק (לא פורסם)) - גם לאחר שהחלה לפעול הסניגוריה הציבורית. כ"ה. סעיף 19(ב) מאפשר לחייב את התביעה בהוצאות המוטלות בדרך כלל על ההגנה - ולפיכך איני רואה לכאורה מניעה לעשות בו שימוש גם בענייננו: "הסעיף דן בהוצאות ההגנה לרבות שכר העדים, מכאן שהוא מניח אפשרות להוצאות נוספות" (ב"ש (מחוזי נצרת) 1060/02 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) החלטה מיום 27.1.02 פסקה 15 - השופטת הלמן; ההדגשה הוספה - א"ר). ומנגד, כפי שציין בית המשפט המחוזי בעניין כהן: "עם זאת, ובפרט לאחר הקמת הסניגוריה הציבורית, המאפשרת לנאשם מחוסר אמצעים להיות מיוצג ולקבל מימון מלא להגנתו באמצעות הסניגוריה, על בית המשפט להפעיל שיקול דעתו באופן מצומצם ולהטיל על המדינה את הוצאות ההגנה של הנאשם המיוצג על ידי סניגור נבחר רק בנסיבות יוצאות דופן ובאם קיים טעם ראוי לכך" (פסקה 16). זאת מעבר להכרח לחלוף על פני המשוכה הקבועה ברישה של הסעיף, קרי "שוכנע בית המשפט שהנאשם מחוסר אמצעים". גם אם ניתן ליתן לזו פרשנות גמישה - במובן של מחוסר אמצעים למימון העתקה אפקטיבית של החומר - בודאי מציבה היא רף שאינו קל לחציה; זאת, שהרי מקום שעסקינן בנאשם הסובל מחסרון כיס, להגנתו נועדה הסניגוריה הציבורית. משפט משוה: שיקולים מנחים לחיוב התביעה בעלות העתקת החומר כ"ו. אציין, כי מסקנה זו - לפיה זכות העיון אינה כוללת, על פי סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי, מיניה וביה זכות לקבל על חשבון המדינה עותק מחומר החקירה, אך לבית המשפט סמכות ושיקול דעת ממקורות נוספים להורות לתביעה לשאת בעלות ההעתקה - עולה בקנה אחד עם המצב הקיים בארצות הברית (במישור הפדרלי ובחלק מהמדינות), למצער לגבי נאשמים שאינם חסרי אמצעים (אם כי קיימות גם מדינות הנוקטות, ללא חובה שבדין, מדיניות של העברת עותקים מחומר החקירה; ראו לדוגמה People v. Cabon, 560 N.Y.S. 2d 370, 376 (1990)). באת כוח התביעה ציינה בדיון בפנינו, כי בארצות הברית "במערכת הפדרלית החובה לממן את העתקת חומר החקירה היא על הנאשמים, והחובה על המדינה כמו אצלנו היא לאפשר" (עמוד 3 לפרוטוקול; ראו לדוגמה United States v. Tyree, 236 F.R.D. 242 (2006)). כ"ז. אכן ככלל (ובכפוף לחריג סטטוטורי בדבר העברת עותק מהמרשם הפלילי), דומה כי זהו המצב במשפט הפדרלי בארצות הברית (לסקירה ראו G. C. Pinter, “Comment, Criminal Discovery And The Costs Of Reproduction: A Burden Taxpayers Should Not Have To Bear”, 26 N. ILL. U. L. REV. 623 (2006)). ברם, ברירת מחדל זו אינה שוללת את סמכות בית המשפט להורות - לפי שיקול דעתו - כי התביעה היא שתשא בעלות העתקת החומר (או חלקו), וכך נקבע בפסק דינו של בית המשפט לערעורים של ה-11th Circuit בעניין Freedman: ..."the rule does not require the government to copy or otherwise expend government funds in order to supply criminal defendants with their requested material. Rule 16 gives the defendants access to the documents so that they may copy the documents should they desire to do so. Although Rule 16 does not mandate that the government supply the defendants with discovery material, neither does it expressly prohibit the trial court from entering such an order pursuant to its discretionary authority” (Unites States v. Freedman, 688 F.2d 1364, 1366 (1982)). ומנגד נקבע (שם), כי סמכות בית המשפט אינה בלתי מרוסנת (unbridled), ובעיקר ניתן משקל לסבירות העלות המוטלת על המדינה (באותו הקשר, בדגש על סמכות בית המשפט להטיל על המדינה הוצאות שמטרתן ייעול ההליך): "Where the defendant has in no way been prohibited from inspecting the particular documents and cannot demonstrate an undue hardship from this availability, he should not be permitted to transfer the cost of his discovery request to the government especially where, as in the instant case, the defendants are not indigent" (p. 1366-1367). כ"ח. הלכה זו משנות השמונים למאה הקודמת ממשיכה להנחות את בתי המשפט בארצות הברית (ראו לדוגמה United States v. Jordan, 316 F.3d 1215, 1249 (2003)), וכבר הזכרנו מעלה את הפסיקה (בעניין Unites States v. Yvette) שבמסגרתה חייב בית המשפט את התביעה (בהעדר עלות משמעותית) להעביר להגנה עותק דיגיטלי מהחומר שסרקה לצרכיה. באחד התיקים התייחס בית משפט פדרלי מחוזי לשיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת הפעלת שיקול הדעת: “As the court in Freedman explained, however, this discretion is not ‘unbridled’, and is guided by equitable principles such as reasonableness of the cost, hardship or prejudice to one party of the other, and efficient judicial disposition of criminal cases” (Unites States v. Green, 144 F.R.D. 631, 676 (1992)). עוד התייחס בית המשפט, במסגרת שיקוליו, להיקפו ומורכבותו של התיק, ולקשיים נוספים העומדים בפני ההגנה. בסופו של יום נקבע באותו עניין, כי על התביעה לשאת בעלות יצירתו של עותק בעבור 18 הנאשמים חסרי הממון, אך לא בעלות של יצירת עותקים בעבור נאשמים אחרים באותו הליך, שמצבם הכלכלי טוב יותר. בסמכות לחייב את התביעה לשאת בעלות העתקת חומר החקירה (או חלקיו הנצרכים לפי שיקול דעת בית המשפט) צריכים בתי המשפט, כך משתמע, לעשות שימוש כדי לקדם את התכליות העומדות ביסוד זכות העיון ואת הזכות החוקתית להליך הוגן (כך מהסתמכות בית המשפט בעניין Freedman על פסק הדין בעניין (United States v. Campagnuolo, 592 F.2d 852 (1979)). אף אם נקבל את עמדתה העקרונית של באת כוח המדינה בכל הנוגע לאפשרות לשאוב פתרונות בסוגיה זו, שעניינה הקצאת עלויות, מן המשפט המשוה, סבורני כי האמור מעלה יכול לשמש את בתי המשפט בישראל בבואם לשקול עשיית שימוש בסמכותם הנזכרת. על סמכות ועל שיקול דעת כ"ט. ואולם, קיומה של סמכות אינו משנה מן העובדה, שההנחה הבסיסית על פי חוק סדר הדין הפלילי - כמו גם הפרקטיקה הנוהגת - היא, כי ההגנה היא הנושאת בעלות העתקת חומר החקירה. זוהי לעת הזאת ההכרעה החברתית היסודית מטעם המחוקק לגבי מידת השתתפותו של הציבור בהוצאות ההגנה של נאשמים בפלילים, והיא דרך המלך. כאמור, ניתן היה להכריע אחרת - גם לגבי הנשיאה בעלות העתקתו של חומר החקירה וגם לגבי היבטים נוספים בסדר הדין הפלילי - ואולם זו היא ברירת המחדל הקבועה בחוק, שורת הדין, וגם בפרשנות גמישה נדרשות נסיבות חריגות כדי לסטות ממנה, שבהן ניתן להסתייע במקורות האחרים. ל. "הפעלת סמכות טבועה" - אף אם היא מתבססת על סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי - אינה עניין של מה בכך, היא "תיעשה במקרים חריגים וייחודיים" (בש"פ 6521/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 7 - השופטת ארבל; ראו גם בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 962/01 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 529; בג"צ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (לא פורסם) החלטה מיום 28.6.12). גם לגבי הסמכות שבסעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי נאמר, כי יש לעשות בה שימוש רק "באורח יוצא מן הכלל" (כלשונו של קדמי (שם)). כך במקרים בהם בית המשפט עותר לחייב את התביעה בהוצאות שנועדו לייעל את הדיון ולהקל על המלאכה השיפוטית; בודאי כך במקרים בהם מתבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו כדי לסייע כלכלית להגנת הנאשם - שכן דרך המלך לעניינים אלה היא חוק הסניגוריה הציבורית, שלכך נועד מטבע ברייתו. דברים אלה מתיישבים עם השכל הישר. ל"א. אמרנו איפוא, כי השימוש בסמכויות הללו צריך להיעשות במקרים חריגים. אין הוא יכול להיות גורף ואפריורי, בחינת "מסלול עוקף" שיגרתי להכרעת המחוקק כפי שנקבעה בסעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי, ועליו להיות מותאם לנסיבות העניין. רשימת השיקולים שנזכרו ושעוד יובאו לקמן אינה ממצה, ואולם אין ספק כי במקרים בהם מדובר בחיוב התביעה לשאת בהוצאות ההעתקה נועד הדבר לענות על האינטרסים של ההגנה, על בית המשפט לבחון היטב הן את הצורך בהוצאות אלה, הן את יכולתו הכלכלית של הנאשם לשאת בהן והן את החלופות הקיימות במסגרת חוק הסניגוריה הציבורית - והכל תוך התחשבות בברירות המחדל הקבועות בחוק; כאשר מדובר בשיקולים הקשורים ליעילות ההליך יש לבחון בנוסף את מידת התועלת ביחס לעלות. לדוגמה, בענייננו סברה התביעה, כי אין הצדקה מבחינתה לסרוק את מלוא החומר - וויתרה לצרכיה על סריקת חלקים ממנו (ובכך חסכה, מן הסתם, כספי ציבור); מדוע עלינו להניח מיניה וביה כי מלוא החומר נדרש להגנה? בקשה לסריקת חומר חקירה על חשבון התביעה תישקל כשהיא באה מפי מי שטרח לעיין בחומר, ויודע לנמק מדוע אותם חלקים מהחומר שלא נסרקו נחוצים לו באופן המצדיק את הטלת הוצאות הסריקה על התביעה. בקשה כאמור תתקבל רק לאחר שתיבחן האפשרות לחלק את עלותה בין הנאשמים. שיקולים אלה ייבחנו - בדומה לגישה שננקטה גם במשפט האמריקאי - על רקע תכליותיהן של זכות העיון בפרט, וזכות היסוד להליך הוגן בכלל. ל"ב. ושוב לא למותר לציין, כי דרך המלך שהעמיד המחוקק בפני מי שידו אינה משגת לממן הגנה משפטית ראויה היא באמצעות הסניגוריה הציבורית. את טענת המשיבים, כי "עדיף" לקופה הציבורית לממן את הוצאות ההעתקה (בלבד) במקרה של ייצוג פרטי, מאשר לתמרץ נאשמים להעביר את ייצוגם לסניגוריה הציבורית (שאז תשא המדינה הן בעלות ההעתקה והן בעלות הייצוג), שובת לב ככל שתהיה, אין מקום לקבל. אף אם נתעלם משאלת הזכאות לייצוג ציבורי, ואף אם נתעלם מהעובדה שבידי הסניגוריה לבחון את ההצדקה למימון מלוא ההעתקה בסכומים הנדרשים, הערוצים השונים הפתוחים בפני נאשמים הותוו בחקיקה, הן בדרך המלך והן בדרכים הצדדיות - בהיעדר שילוב סטטוטורי בין המסלולים קשה להלום טיעון לפיו שילוב כאמור יהיה יעיל יותר לקופה הציבורית. יתכן, כי פתרון סטטוטורי לקשיים עליהם מצביעה הסניגוריה הציבורית עשוי להימצא בהסמכתה להשתתף בהוצאות מסוימות של ההגנה בתיקים בהם הייצוג אינו ניתן באמצעותה, ואולם עניין זה אינו רלבנטי לעת הזאת בסוגיה שלפנינו, ועל השלכותיו להיבחן במקומות המתאימים. מן הכלל אל הפרט ל"ג. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה - מטבע הדברים - לפני הדיון המפורט שנערך במסגרת ההליך שלפנינו (אשר התקיים בפני הרכב שלושה לעומת תיקים "רגילים" בהקשר של חומר חקירה הנדונים בדן יחיד; קרי, דנו בכך בפני "הרכב מורחב"), ממילא לא נדרש בית המשפט המחוזי למכלול השיקולים הנצרכים לשם השתת עלות הסריקה על התביעה. בפנינו עיקר הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בהתאם לאמות המידה הנזכרות מעלה. בנסיבות, אף ששקלנו להשיב לבית המשפט המחוזי את ההכרעה בכל הנוגע לנשיאה בעלות סריקתה של יתרת החומר שלא נסרק על ידי התביעה לצרכיה בטרם הדיון בפני השופט פוגלמן (והחלטתו מיום 12.3.12) - סברנו כי ראוי להימנע מכך מטעמי יעילות, וכדי לחסוך בעלות ההתדיינות ובזמן. אנו עושים כן מבלי לפגוע בכך, שכל מנעד האפשרויות פתוח בפני הערכאה הדיונית בתיקים אחרים בעתיד - לרבות חלוקת עלות ההעתקה בין התביעה להגנה (ואף בין הנאשמים אין החלוקה חייבת להיות שוה), ולרבות הבחנה בין חומרי חקירה שונים. בנידון דידן היו עמדות הצדדים לפנינו (ראו החלטת השופט פוגלמן הנזכרת מעלה), אך הואיל והמדובר בסכום, שאמנם איננו מקלים בו ראש אך אינו גדול מאוד במצב שנוצר - קרי, פחות מ-60.000 ש"ח - החלטנו לחלקו בשוה בין המשיבים (שחלקם מיוצגים על ידי הסניגוריה הציבורית). הפרקליטות תודיע בתוך 15 יום , ימי פגרה במניין, מהו הסכום הנדרש והוא יחולק בשוה בין המשיבים. משיב 3 טען, כי בשל מצבו הכלכלי והרפואי אינו יכול לעמוד בנטל גם בחלוקה בשוה, הגם שהוא מיוצג באורח פרטי (לפי הסכם עם מייצגו מכבר, בראשית הדברים בתיק). ככל שתנוח דעת המדינה, כי אכן מצבו הכלכלי והבריאותי הוא כמתואר, יתכן שתיטול עליה באמצעות הפרקליטות את העלות, ואיננו נוטעים מסמרות. לעניין זה תימסר הודעה על ידי המשיב 3 והמדינה לאחר שיבואו בדברים, וזאת בתוך 21 יום. ל"ד. בשולי הדברים נציין, כי לא נתעלמה מעינינו הטענה לפיה ביסוס סמכות בית המשפט על סעיפים 3 ו-19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי משמעה, כי גם לא חלה לכאורה זכות הערר הקבועה בסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (לשאלת אופן ההשגה על החלטות דיוניות שהתקבלו מכוח סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי ראו בג"צ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט פיזם, פ"ד מט(3) 702, שם נדחה שלב ההשגה - במסגרת הליך עיקרי - לגדרי ערעור על פסק הדין, אך לענייננו הדבר אינו פשוט, שהרי עסקינן בהליך מקדמי, ויתכן - בלא נטיעת מסמרות משאין הדבר נחוץ להכרעה - כי יש לנהוג בהיקש לסעיף 74(ה)). עם זאת לא נמנענו מקבלת הערר באופן האמור, נוכח האופן בו השתלשלו הדברים בתיק זה, שבו החלטת בית המשפט המחוזי ייסדה עצמה, לכאורה, על פרשנותו לסעיפים 75-74 לחוק, נוכח הקרבה העקרונית והנושאית לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו גם עניין מאיו פסקאות 5-4) ובהינתן החשיבות העקרונית שבדבר. ל"ה. אם תישמע דעתי יתקבל הערר איפוא לפי האמור בפסקה ל"ג לעיל. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏י"ט באב תשע"ב (‏7.8.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12019560_T07.doc עש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il