בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
עע"א 1955/97
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופט י' זמיר
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיב: יוסף
עטר
ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 12.2.97 בע"ש
2939/96
שניתנה על-ידי כבוד השופט
א'
בייזר.
תאריך הישיבה: י'
בסיון התשנ"ז (15.06.97)
בשם
המערערת: עו"ד ענר הלמן
בשם המשיב: עו"ד ירום הלוי
פסק-דין
השופט א' מצא:
ערעור-ברשות מטעם המדינה על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה נתקבלה עתירת-אסיר שהגיש המשיב בעניין היקף זכאותו
לחופשות מבית הסוהר.
2. המשיב הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. הוא מרצה את עונשו
בכלא איילון. מאז כליאתו חלפו יותר משמונה שנים, ועונשו טרם נקצב. לאחר שסיים
לרצות שבע שנות מאסר ביקש המשיב להוציאו לחופשה ראשונה. משנדחתה בקשתו, הגיש
עתירת-אסיר לבית המשפט המחוזי. עמדת שירות בתי הסוהר היתה, כי לאור התנהגותו
השלילית במאסר, בתקופה שבין השנים 1993 ו1995-, אין המשיב ראוי לחופשה. כבוד השופט
בייזר, שלפניו באה העתירה, קבע שהדין עם שירות בתי הסוהר ודחה את העתירה. החלטה זו
ניתנה ביום 7.1.96. מקץ חודשים ספורים, משחזר שירות בתי הסוהר ודחה את בקשתו
לחופשה, הגיש המשיב עתירת-אסיר נוספת. גם עתירה זו באה לפני השופט בייזר (ביום
28.4.96) ואף היא נדחתה.
משסיים המשיב לרצות את שנת מאסרו השמינית
החליט שירות בתי הסוהר לקבוע את סיווגו לעניין הזכאות לחופשות. לצורך זה סווג
המשיב כמשתייך לקטיגוריה ב1/. משמעות הדבר היא, שהוצאתו לחופשה כפופה לתנאים
מגבילים וטעונה אישור מיוחד. בנתון לכך, ובהיותו אסיר עולם שעונשו טרם נקצב, הוכר
כזכאי לחופשה בת 48 שעות, אחת לשלושה חודשים. בהתאם לכך הוענקה למשיב חופשה
ראשונה, ובחלוף כשלושה חודשים ממועד חופשתו הראשונה, הוענקה לו חופשה שניה.
3. ביום 12.12.96 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי את העתירה
נשוא ענייננו. הפעם ביקש לקבוע, כי יש להוציאו לחופשה, לא אחת לשלושה חודשים כדרך
שנקבע לגביו, אלא אחת לחודש, כנהוג ביחס לכל יתר האסירים באגף שבו הוא כלוא.
בתשובתה לעתירה זו טענה המדינה, כי על-פי הכללים המסדירים את חופשות האסירים יהיה
מקום להיענות לבקשת המשיב, ולהשוות את שורת זכאותו לחופשות ליתר האסירים באגף בו
הוא כלוא, רק אם יעמוד בהצלחה בניסיון ויתנהג כיאות במהלך שש חופשותיו הראשונות;
היינו לאחר שייצא לעוד ארבע חופשות תלת-חודשיות ויקיים כהלכה את כל תנאיהן. כבוד
השופט בייזר, שגם עתירה זו הובאה לפניו, פסק לקבלה. בהחלטתו - שנוסחה בלשון קצרה
והחלטית - קבע השופט לאמור:
"העותר
מרצה מאסר עולם זו השנה התשיעית. בהחלטות קודמות כבר קבעתי שהחל מסיום השנה
השמינית צריך לתת לאסיר חופשה כמו לכל אסיר אחר באגף בו הוא נמצא ואין לנהוג אחרת
בעניינו של העותר. וכך אני קובע".
4. בערעור שלפנינו משיגה המדינה על צדקת התערבותו של בית
המשפט המחוזי בהחלטת נציבות בתי הסוהר. טענתה היא, כי שגה השופט המלומד בקבעו
אמת-מידה משלו לחופשותיהם של אסירי-עולם, שהענקתן ותדירותן מוסדרות בנהלים שנקבעו
על-ידי השר לביטחון פנים ונציבות בתי הסוהר בגדר סמכויותיהם. והעיון בחומר שלפנינו
מוביל למסקנה כי הדין עם המדינה בטענתה האמורה. בתשובתו לערעור ניסה בא-כוח המשיב
את כוחו בטענות שונות. אך חוששני כי באף אחת מטענותיו, שאינני מוצא טעם לעמוד
ולפרטן, אין משום תשובה משכנעת לערעורה המבוסס של המדינה.
5. סיווג אסירים לקטיגוריות, לעניין הוצאתם לחופשה, מתבסס
על נוהל מפורט (להלן - נוהל החופשות) שנקבע על-ידי השר לביטחון פנים, מכוח סמכותו
לפי סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב1971-. שיטת הסיווג
ממיינת את כלל האסירים לארבע הקטיגוריות הבאות: קטיגוריה א': אסירים מנועי
חופשות; קטיגוריה ב1/: אסירים שהוצאתם לחופשה כפופה לתנאים מגבילים ולאישור
מיוחד; קטיגוריה ב2/: אסירים שהוצאתם לחופשה כפופה לתנאים מגבילים אך אינה
טעונה אישור מיוחד; וקטיגוריה ג': אסירים היוצאים לחופשה ללא תנאים
מגבילים. נוהל החופשות מתווה כללים קבועים לסיווגם של כלל האסירים לעניין הוצאתם
לחופשות. מטרת הסיווג היא לקיים מידה של איזון בין עניינו של האסיר לזכות בחופשה
לבין צורכי ההגנה על שלום הציבור. הכללים שנקבעו בנוהל החופשות מכוונים לאפשר
התייחסות לעניינו של כל אסיר ואסיר, ועם זאת לקיים את שורת השוויון בין אסירים
שנסיבותיהם הצריכות לעניין הן לכאורה דומות. אסירי-עולם מסווגים, עם תחילת מאסרם,
לקטיגוריה א', משמע כמנועי חופשות. אך ככלל, לאחר השלמת שנת מאסרו השביעית, ואף
אם עונשו טרם נקצב, זכאי אסיר-עולם - על-פי נוהל החופשות - לסיווג חדש. אין משמעות
הדבר שמכאן ואילך עומדת לאסיר זכות מוחלטת לקבלת חופשה, אלא רק כי עקרונית, ואם
אין סיבה המצדיקה למנוע זאת ממנו, יכול הוא לצאת לחופשה, בגדר תנאי הקטיגוריה
שבגדרה סווג.
הסדרים וכללים נוספים למתן חופשות לאסירים
נקבעו בפקודת נציבות בתי הסוהר (להלן - פקודת הנציבות), מכוח סמכויות שהשר
לביטחון פנים האצילן לנציב בתי הסוהר ולבעלי תפקידים אחרים בשירות בתי הסוהר. בין
היתר קובעת פקודת הנציבות את משכן ותדירותן של חופשות האסירים. ביחס לאסירי-עולם
שעונשם טרם נקצב נקבע (בסעיף 2ב לפקודה) הכלל הבא:
"אסירי
עולם שעונשם טרם נקצב - לאחר ריצוי 7 שנות מאסר יהיו זכאים לחופשה עד 48 שעות, אחת
לשלושה חודשים.
"יצא
האסיר לשש חופשות רצופות שבמהלכן התנהג כיאות ומהן שב לבית הסוהר במועד יהיה
האסיר זכאי לחופשות בהתאם לאגף בו הוא מוחזק, ובלבד שחלפה שנה אחת לפחות מיציאתו
הראשונה של האסיר".
6. בהוצאת המשיב לחופשה נהג שירות בתי הסוהר על-פי הכללים
הקובעים בנוהל החופשות ובפקודת הנציבות, הכול כמתחייב מסיווגו של המשיב לקטיגוריה
ב1/ ומהיותו אסיר-עולם שעונשו טרם נקצב. בעתירתו לפני בית המשפט המחוזי תבע המשיב
להשוות את מעמדו, לעניין חופשות, ליתר האסירים באגפו. השופט המלומד פסק לקבל את
עתירת המשיב. אך מטעמי החלטתו עולה כי התערבותו בהחלטת נציבות בתי הסוהר חרגה מגדר
הפעלתה של ביקורת שיפוטית במשמעותה המקובלת.
7. על תפקידו של בית המשפט המחוזי בדונו בעתירת-אסיר עמד
בית-משפט זה בהזדמנויות אחדות. בסכמו עניין זה, ברע"פ 2410/93 מדינת ישראל
נ' רוני לוי, פ"ד מז(3) 802, אמר השופט ברק:
"הלכה
פסוקה היא כי תפקידו של שופט בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד
ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו עומדת
השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית הייתה להגיע להחלטה שאליה הגיעה הרשות
המבוקרת. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה
של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול את עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את
כל השיקולים הרלוואנטיים ואם איזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל
לו לשופט להחליף את שיקול-דעת השלטונות בשיקול-דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום
לערוך איזון ראוי אחר" (בעמ' 804).
ברוח הדברים הללו הטעים הנשיא ברק ברע"ב
2529/97 מדינת ישראל נ' אוזן [טרם פורסם], כי
"האחריות
על ניהול בית הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בית המשפט אינו מנהל את בתי הסוהר.
הביקורת השיפוטית היא ביקורת חוקיות החלטת הנציב. בית המשפט אינו שואל על עצמו
כיצד היה הוא - אילו הוטל עליו תפקיד הנציב - נוהג בעניין. בית המשפט שואל עצמו אם
החלטת הנציב היא סבירה".
(כן ראו: רע"ב 1351/97 מדינת ישראל נ' זוזיאשוילי;
ורע"ב 2682/97 מדינת ישראל נ' כהן [טרם פורסמו]).
8. נשוב להחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב. בהחלטתו
זו לא נדרש השופט המלומד לכללים שבנוהל החופשות ובפקודת הנציבות, שעל-פיהם קבעה
נציבות בתי הסוהר את שורת זכאותו של המשיב לקבלת חופשה. השופט - כפי שטוענת המדינה
בצדק - לא התייחס בהחלטתו לכללים אלה: הוא לא ביקר את חוקיותם; לא בחן אותם
באמות-מידה של סמכות וסבירות; לא קבע שבעניינו של המשיב הם לא יושמו כראוי; ואף לא
אמר שבעניינו של המשיב התקיימו נסיבות שהצדיקו לשנות את סיווגו, או לנהוג בו על-פי
כללים קבועים אחרים ושונים מאלה. השופט, לאמיתו של דבר, בחר להתעלם מן הכללים,
שעל-פיהם פועלת הנציבות בדרך-כלל ושעל-פיהם פעלה גם במקרה הנדון, והיתווה כלל אחר
תחתם, לאמור, "שהחל מסיום השנה השמינית צריך לתת לאסיר (קרי: אסיר-עולם)
חופשה כמו לכל אסיר אחר באגף בו הוא נמצא". אך בעשותו כן חרג השופט מגדר
הפעלתה של ביקורת שיפוטית על החלטת הנציבות ושירות בתי הסוהר, ונטל לעצמו סמכות,
שאינה מצויה בידו, להכתיב לנציב בתי הסוהר כלל אחר, הנראה לבית המשפט. זאת לא היה
השופט רשאי לעשות. ולדרך התערבות מעין זאת, שלה ולביקורת שיפוטית אין ולא כלום,
כוונו הסבריו של בית-משפט זה בפסיקתו.
9. לפיכך יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט
המחוזי.
ש ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97019550.F01