פלוני נ. פלוני

7 1 בבית המשפט העליון בע"מ 1955/22 לפני: כבוד השופט ש' שוחט המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.12.2021 בעמ"ש 52696-10-21 שניתנה על ידי כבוד השופט אריאל ואגו בשם המבקש: עו"ד יוסי הרשקוביץ בשם המשיבה: עו"ד שאלתיאל עדני פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעמ"ש 52696-10-21 (השופט א' ואגו), מיום 28.12.2021, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור מטעמו על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת בת"ע 55536-08-16 ובת"ע 55542-08-16 (השופטת כ' חדד), מיום 29.6.2021. העובדות הצריכות לעניין הצדדים הם אח ואחות. אמם של הצדדים (להלן: המנוחה) הלכה לבית עולמה ומאז, כבר קרוב ל-12 שנים, מנהלים הצדדים הליכים בקשר לעיזבונה שכוללים בקשות לקיום והתנגדויות לצוואות אותן הותירה בחייה. במסגרת הליכים אלה, עתרה המשיבה, בשנת 2010, לקיום צוואת המנוחה מיום 31.8.2018. בשנת 2014 דחה בית המשפט לענייני משפחה את התנגדות המבקש לצוואה וקיים את הצוואה. ערעור שהגיש המבקש על אותו פסק-דין של בית המשפט לענייני משפחה התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי. בעקבות זאת פנה המבקש והגיש בקשה לקיום צוואה קודמת שהותירה המנוחה, צוואה בעדים שנערכה בשנת 1992. המשיבה התנגדה לצוואה. ביום 29.6.2021 ניתן פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה שקיבל את התנגדות המשיבה לצוואה והורה על ביטולה ( להלן: פסק דינו של בית המשפט למשפחה). המבקש יוצג בהליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה על-ידי עוה"ד שולמית אלדן (להלן: עוה"ד אלדן). ביום 21.10.2021 הגיש המבקש ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, באמצעות בא כוחו הנוכחי. בהודעת הערעור ציין, כי מועד המצאת פסק-דינו של בית המשפט למשפחה "לא ידוע" וכי המועד האחרון להגשת הערעור "לא ידוע". ביום 21.11.2021 ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי החלטה בפתקית על גבי הודעת הערעור ולפיה "...לא היה מקום לנקוט בלשון עמומה לגבי מועד המצאת פסה"ד למערער. בנט מופיע בבירור כנצפה בידי ב"כ המבקש בו ביום (29.6). איני נזקק לחישוב המועד האחרון להגשת הערעור. אם תועלה הטענה יישקלו הדברים". בעקבות אותה החלטה הגישה המשיבה. ביום 25.11.2021, בקשה למחיקת הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו. המבקש, מצדו, הגיש ביום 5.12.2021 בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (להלן: הבקשה להארכת המועד). במבוא לבקשה להארכת המועד ציין המבקש כי המועד להגשת הערעור לפי מועד הצפייה בפסה"ד על-ידי עוה"ד אלדן הוא 6.10.2021 וביקש ארכה להגשתו עד ליום 21.10.2021, דהיינו ארכה של 15 ימים. המבקש טען כי על אף שבאת כוחו לשעבר, עוה"ד אלדן, צפתה בפסק-דינו של בית המשפט למשפחה ביום 29.6.21 רק בסמוך ליום 25.7.2021 היא הודיעה לו כי ניתן פסק-דין, והוא קיבל את פסק-הדין לידיו רק ביום 26.7.2021 לאחר שפנה למזכירות בית המשפט לשם כך. המשיבה, בתגובתה לבקשה להארכת מועד, טענה כי על המבקש היה לתמוך טענותיו בתצהיר מאת עוה"ד אלדן וכי מכל מקום גם אם טענותיו כלפי עוה"ד אלדן נכונות, אין בכך טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הערעור. לפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.12.2021 הגישה עוה"ד אלדן את תגובתה לטענות המבקש כלפיה. לתגובתה צירפה עוה"ד אלדן את חילופי המסרונים שהוחלפו בינה ובין המבקש ומהם עלה, בין השאר, כי הודיעה לו כבר ביום 1.72021 כי ניתן פסק-דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה ; כי לדעתה צריך להגיש ערעור על פסק-הדין; וכי ביקשה ממנו ליצור עמה קשר על מנת שתעביר לו את פסק-הדין. לטענת עוה"ד אלדן, ביום 5.7.2021 אף נפגשה עם המבקש ומסרה לו את פסה"ד כמו גם מסמכים נוספים שביקש ממנה. המבקש הגיש התייחסותו לתגובת עוה"ד אלדן ובמסגרתה הודה כי עוה"ד אלדן אכן הודיעה לו במסרון מיום 1.7.2021 על פסק-הדין אך טען כי לא זכר מסרון זה ונימק הצהרתו הלא נכונה בבקשה בהיותו בן 76 שנים ומשאינו בקו הבריאות. עם זאת, הכחיש המבקש את טענת עוה"ד אלדן כי נפגש עמה ביום 5.7.2021 וקיבל ממנה את פסק-הדין. ביום 28.12.21 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש להארכת המועד להגשת הערעור. בית המשפט המחוזי מצא כי המחלוקת בין המבקש לבין עוה"ד אלדן, באת כוחו לשעבר, בשאלה אם ביום 5.7.2021 התקיימה פגישה ביניהם במסגרתה נמסר לו פסק-הדין אם לאו, אינה קריטית לצורך ההכרעה בבקשה. נקודת המחדל החקוקה הינה שפסק-הדין הומצא למבקש, באמצעות באת כוחו דאז, עוד ביום 29.6.2021, אז צפתה בו עורכת הדין אלדן והמחלוקת בשאלה אם הומצא לידיו בפועל בשלב מאוחר יותר (בין ביום 5.7.2021 או אפילו ביום 26.7.21 כפי גרסתו) רלוונטית רק כאשר באים לשקול, האם ראוי, למרות ברירת המחדל, כי המבקש ייהנה מחישוב זמנים שייטיב עמו או שיביא להארכת המועד החקוק להגשת הערעור מטעמים מיוחדים. בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה דנן לא היה דבר שמנע מהמבקש להגיש את הבקשה להארכת המועד בתוך המועד החוקי להגשת הערעור, וזאת בטרם יהפוך פסק-הדין לחלוט ויקום אינטרס הסתמכות לצד שכנגד. נקבע כי לאור ההתנהלות של המבקש אין כל סיבה משכנעת לחרוג מברירת המחדל ושלא לראות ביום 29.6.2021 את מועד ההמצאה. לחובת המבקש נזקפה אף העובדה כי המסד העובדתי שאותו הציג בבקשה להארכת מועד היה לא מדויק וכי "אין מדובר בסיכויי ערעור המטים את הכף אל עבר הארכת המועד, תוך התגברות על משקלם של הנימוקים שלעיל, המצדיקים דחיית הבקשה". בקשת רשות הערעור מכוונת כלפי החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. במסגרתה חוזר בא-כוח המבקש ומפרט את הסיבות שהביאו לאיחור בהגשת הערעור. לטענת בא-כוח המבקש אלו לא נגרמו מתוך זלזול במועדים הקבועים בדין אלא משום שלא עלה בידיו, לאחר שקיבל את ייצוג המבקש, לברר את המועד בו צפתה עוה"ד אלדן בפסק-הדין ואלו המבקש, שהוא אדם מבוגר הסובל מבעיות בריאות, מסר לו רק כי קיבל את פסק הדין כ"שלושה שבועות" לאחר שניתן. לטענת המבקש, במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים שהצדיקו את קבלת הבקשה לארכה, ביניהם: לא נפגע כל אינטרס הסתמכות של המשיבה ואף יש לראות וויתור מטעמה על הטענה משהמשיבה לא טענה לאיחור בהגשת הערעור במסגרת תגובתה לבקשת המבקש לפטור מתשלום אגרה ומערבון והגישה את בקשתה לסילוק הערעור מחמת האיחור בהגשתו רק בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.11.2021 שהציפה עניין זה; מדובר בערעור בזכות שהוגש באיחור של 15 ימים שהוא מועד קצר ביותר ביחס למשך ההליכים שמנהלים הצדדים בקשר לעיזבון המנוחה; סיכויי הערעור טובים. ביום 26.4.2022 הוריתי למשיבה להגיש תשובה לבקשה. בתשובת המשיבה מיום 11.5.2022 נטען כי יש לדחות את הבקשה, שכן היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים נטען כי לא יכולה להיות מחלוקת שהתנהלות המבקש הייתה למצער רשלנית וכי הצהרותיו הלא נכונות במסגרת בקשתו עליהן עמד קמא עולות כדי חוסר תום לב ולכן החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה נכונה ותואמת את ההלכה הפסוקה. עוד נטען כי יש לדחות את טענת המבקש בדבר מניעות המשיבה לטעון לאיחור בהגשת הערעור כמו גם את טענתו לאי הסתמכותה על פסק-דינו של בית המשפט למשפחה. באשר לסיכויי הערעור על פסק-דינו של בית המשפט למשפחה טוענת המשיבה כי אלו אפסיים ולמצער קלושים. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, החלטתי מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לגופם של דברים אני סבור כי בנסיבות העניין יש לקבל את הערעור במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי תבוטל (אך זאת למעט החיוב בהוצאות שהושתו במסגרתה על המבקש) ותינתן למבקש ארכה לצורך הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, תוך חיובו בהוצאות. כידוע, הקפדה על המועדים שנקבעו בתקנות היא חשובה וכמצוות תקנה 176(ב) לתקנות נדרשים "טעמים מיוחדים" לסטייה ממועד שנקבע בתקנות או בכל חיקוק. טעמים מיוחדים אלו ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על רקע הצורך לאזן בין מימושן של זכויות דיוניות לבין מחדלים דיוניים, תוך התייחסות, בין השאר לסיבה לאיחור בהגשת הערעור, למשכו, למהות ההליך, לסיכוייו הלכאוריים ולמידת ההסתמכות של בעל דין שכנגד על סופיות הדיון (ראו: רע"א 2295/21 אנה סליטה נ' גל מהנדסים אי.אן.ג'י. בע"מ, פסקה 12 (5.10.2021) והאסמכתאות המובאות שם; ח' בן נון וט' חבקין, הערעור האזרחי, בעמ' 168-171, מהדורה שלישית, 2012)). בנסיבות המקרה דנן, הצטברותם של מספר שיקולים הביאו אותי למסקנה כי הכף נוטה לטובת קבלת הערעור, כמפורט להלן. בראש ובראשונה מהות ההליך. המבקש במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי מבקש לממש זכותו לערער על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה שביטל את צוואת אמו המנוחה משנת 1992. על החובה לקיים את דברי המת ציינתי בעבר, במסגרת עמ"ש (ת"א) 5512-11-19‏ ח' ט' נ' נ' ג' א', 19.8.2020: 9. "החופש לצוות – יסוד מוסד בדיני צוואות. מהחופש לצוות נגזרת החובה לקיום הציווי – קו יסוד בדיני הזכייה על פי צוואה כמאמר הכתוב "קו היסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא לקיים את דברי המת" (ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש פ"ד לב(1) 98, 102). קו יסוד זה - המצווה לקיים את דברי המת – חשיבותו הן בקביעת תוקפה של צוואה הן בפרשנותה. הוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מזכותו של אדם לכבוד בחייו ובמותו וכחלק מזכות הקניין שלו (ראו בהקשר זה ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד פ"ד מח(1) 22, 28-29 וכן שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית, 27-30), מהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי (ע"א 1900/06 טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי פ"ד נ"ג (2) 817) ומקורו במורשת התרבותית שלנו בהיותו עיקרון ידוע של המשפט העברי.   10. מכאן הזהירות הרבה שנדרשת עת מתבקש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של צוואה במסגרת תובענה לקיומה ובשאלת מובנה של הצוואה במסגרת תובענה לפרשנותה שכן, בשתי אלה נדרש בית המשפט להחליט ולקבוע "אם יקומו דברי המת ואם יהיו כלא היו". והוא – איננו, "מכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר..." ואנו, השופטים, זרים למנוח שלא עמדנו מקרוב על אורחות חייו ועל מאווי לבבו, אנחנו מצווים על דבריו. (ש' ז' חשין המנוח "דמויות מבית המשפט" (תשי"ג), 144).   11. והוא איננו? המנוח שבו אנו עוסקים ועל כיבוד רצונו אנו מצווים לא נמצא פיזית בבית המשפט. מבקשי הקיום של צוואתו והמתנגדים לה, כמו גם אלה שטוענים לפרשנותה, הם אלה שנמצאים פיזית באולם. הם אלה שמתדיינים, מבחינה פורמלית, בהליך המשפטי. ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה. לפיו יש לפרש אותה ולחלץ מתוכה את מובנה. על מעמדה הרם של החובה לקיים את דברי המת ועל תפקידו של בית המשפט לחתור לקיומם ולמנוע כל פגיעה של בעלי אינטרס בהם, ניתן ללמוד מעמדת שופטי הרוב ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו פ"ד נג(3) 97, אשר ראו לפסול מהלך דיוני ילדי המנוח (הסתלקות, התנגדות לצוואה ובקשה לצו ירושה) שכל כולו נועד לסכל את רצון המנוח לפיו זכאות הילדים תעלה ותבוא אך ורק לאחר מות אשתו ולא לפני כן. "   באותה פרשה הבעתי את עמדתי, לה הסכימו יתר חברי ההרכב, לפיה בדיני צוואות על בית המשפט לפעול במשנה זהירות מקום בו הוא נדרש לאשר הסדר דיוני לו הגיעו הצדדים להליך ושיש בו כדי למנוע בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה, שהוא למעשה בעל-הדין האמתי: "העיקרון של "מצווה לקיים את דברי המת" הוא עיקרון יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בדיני ירושה. בהליכי קיום צוואה אין שני צדדים. יש שלשה. אחד שאיננו וישנו. הוא השלישי. כל ציפייתו היא שדבריו, אותם גולל בגיליון הנייר שהותיר אחריו, יקוימו כפי שהתכוון ורצה. אכן "כפי שרשאי אדם לוותר על ממונו או לתיתו במתנה כך רשאי הוא – במסגרת הליך משפטי – לקבוע ולהסכים כי הגורל של ממונו (או סיכוייו להצליח בתביעתו) יוכרע על ידי עד פלוני או מסמך אלמוני) "(הש' דרורי בפרשת סובול נ' לויטין (אלא שבקיום צוואה, קל וחומר בפרשנותה, אנו עוסקים בממונו של המנוח, בהוראות שנתן הוא בנוגע לממונו שלו ובציפייתו כי הן תקוימנה ותבוצענה כפי שהתכוון ורצה. מכאן, עת מובא הסדר דיוני לאישור לפני הערכאה המבררת, בית המשפט לענייני משפחה, צריכה היא לבדוק שמא יש בהסדר כדי למנוע, לפגוע, לסכל ואף להקשות על בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה. אין בדברים אלה כדי לחסום כליל הסדרים דיוניים בהליכי קיום צוואה אף לא בפרשנותה (כל מקרה לנסיבותיו ולתוכנו של ההסדר). ברם, יש בהם כדי להבהיר כי לנגד עיניה של הערכאה המבררת צריכה לעמוד דמותו של המנוח שצופה ומצפה מבית המשפט שיעמוד על המשמר." (שם, בפסקה 21). השיקולים הללו, שהביאו את בית המשפט שם, בערכאת הערעור, לעשות שימוש חריג ולסטות מהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בערכאה הדיונית, יפים לעניינו, על דרך קל וחומר שעה ששם דובר בסטייה מהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים להליך ביודעין ובהסכמה ושעה שכאן אנו עוסקים במחדל של צד אחד להליך. במילים אחרות, מעבר לכך שיש לתת משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות נוכח העובדה כי עסקינן בהליך שנסב על הגשת ערעור בזכות וזאת על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני המבקש (ראו: רע"א 1054/21 בן מרדכי נ' אלוני, 25.3.2021; בש"א 7806/20 קוקרמן ושות' בית השקעות בע"מ נ' מרצקי, מיום 22.11.2000), בענייננו יש לתת משקל גם לעובדה שיש בהחלטה לדחות את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור כדי למנוע את בירור רצונה האמתי של המנוחה. בענייננו, בית המשפט לענייני משפחה מצא כי רצונה האמתי של המנוחה לא בא לידי ביטוי באותה צוואה שערכה לפני כ-30 שנים ושאותה הגיש המבקש לקיום. אין כל פסול בקביעה שכזו (שהרי המצווה לקיים את דברי המת כוללת בחובה גם את המצווה שלא לקיים צוואה שאינה מבטאת את רצון המת). עם זאת, הרגישות מחייבת כי מקום בו קביעה שכזו אינה חפה מספקות וצד שמנוח חפץ ביקרו בצוואה שבוטלה מבקש לממש את זכותו שבדין להעמיד את הקביעה תחת ביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור, לשקול טרם סגירת הדלת בפניו גם את ציפיית המנוח בקיום רצונו האמתי, יהא אשר יהא. משנה הזהירות שהיה על בית המשפט המחוזי לנקוט במקרה זה, נכון במיוחד לאור ניסיון העבר. שהרי, עוסקים אנו ב"סיבוב שני" של בחינת רצון המנוחה (הפעם לפי צוואתה משנת 1992) בשעה שבעבר בית המשפט לענייני משפחה קיים צוואה אחרת שהוגשה לקיום על-ידי המשיבה (משנת 2018) והיה זה בית המשפט המחוזי שקיבל את ערעור המבקש על פסק-הדין והורה על ביטול אותה צוואה. שנית, יש לתת משקל למשך האיחור ובענייננו לעובדה כי הלכה למעשה, המבקש הגיש את הערעור באיחור של כ-15 ימים בלבד, פרק זמן שהוא לכשעצמו אינו קצר במיוחד אך ביחס לתקופה הממושכת בה הצדדים מנהלים הליכים בעניין עזבון המנוחה ( 12 שנים) הוא בטל בשישים. שלישית, התנהלותם של הצדדים מלמדת כי בנסיבות הייחודית של ההליך, קשה לטעון להסתמכות חזקה על סופיות הדיון. אין חולק כי עת הגיש המבקש את ערעורו, באיחור כאמור של כ-15 ימים, לא סברה המשיבה או בא כוחה כי זה הוגש באיחור. לבקשה של המבקש לפטור מאגרה ומעירבון הגישה המשיבה תגובה שבמסגרתה לא העלתה את טענת האיחור בהגשת הערעור. למעשה, אין מחלוקת שהן בא כוח המבקש הן בא כוח המשיבה בצעו בדיקה במערכת נט-המשפט למועד בו נצפה פסק-הדין שניתן בבית המשפט למשפחה וסברו, בטעות, כי עוה"ד אלדן לא צפתה בו מעולם. היה זה בית המשפט המחוזי, שמיוזמתו, ולאחר בדיקה מדוקדקת יותר שביצע, הציף בפני הצדדים, בהחלטתו מיום 21.11.2021, את העובדה כי במערכת נט המשפט מתועדת צפייה של עוה"ד אלדן מיום 29.6.2021 בפסק-הדין של בית המשפט למשפחה. רק בעקבות אותה החלטה מיום 21.11.2021 למדה המשיבה על האיחור בהגשת הערעור והגישה את בקשתה למחיקתו על הסף. המשיבה אישרה במפורש עובדות אלו באותה בקשה (שם, בפסקאות 3-4). רביעית, יש לזכור כי אין להשוות סדרי דין בעניינים הנוגעים לדיני משפחה לאלו שנוגעים למקרים אזרחיים "קלאסיים". המחוקק הכיר בכך על ידי הקצאת תקנות נפרדות לסדרי הדין באשר לתובענות בענייני משפחה (בעבר בחלק ג'1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכיום בתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020)) ובחקיקת סעיף 8 (א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, שמסמיך את בית המשפט לסטות מסדרי הדין "הרגילים" ומדיני הראיות "לשם עשיית משפט צדק". סמכות זו מסורה מכוח סעיף 9 לאותו החוק אף לבית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לענייני משפחה, כבענייננו. לא פעם, במקרים המתאימים, נעשה שימוש בסמכות זו על-ידי בתי משפט לענייני משפחה לצורך הגמשה של דרישת מתקין התקנות ל"טעמים מיוחדים" להארכת מועד, דרישה שמעוגנת בתקנות ה"רגילות" (ביחס לתקנות סדר הדין הקודמות ראו ש. שוחט ו-ד. שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, תש"ע-2009, בעמ' 318 וכן בע"מ 1000/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 12, 9.3.2022). על רקע המכלול האמור, אף מבלי לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור לגופם, אני סבור כי יש לאפשר למבקש לממש את זכותו לערער על פסק-הדין וכי הדרך המידתית לתת מענה להתנהלותו הרשלנית בהגשת הערעור באיחור צריכה לבוא לידי ביטוי בחיובו בהוצאות. סוף דבר הערעור מתקבל באופן שבקשת המבקש למתן ארכה להגשת ערעורו לבית המשפט המחוזי מתקבלת (במובן זה שהוא יידון לגופו, בשים לב לכך שהערעור הוגש עוד טרם הבקשה להארכת המועד). בנסיבות העניין יעמוד על כנו החיוב בהוצאות בסך 2,500 ש"ח שהושת על המבקש בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכמו כן יחויב המבקש בהוצאות נוספות לטובת המשיבה בסך של 3,000 ₪, בלא קשר לתוצאות הערעור בבית המשפט המחוזי, סכום זה ישולם מתוך העירבון שהופקד בבית משפט זה. ניתן היום, ‏ט"ז באייר התשפ"ב (‏17.5.2022). ש ו פ ט _________________________ 22019550_W04.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1