החלטה בתיק רע"א 1953/03
בבית המשפט העליון
רע"א 1953/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשת:
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. יצחק אדרי
2. מיכאל אדרי
3. רחל אדרי
4. רן קורקוס
5. הדר חברה לביטוח בע"מ
6. אמיר גורמן
7. קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בת"א 117900 שניתן ביום 4.2.03 על ידי כבוד השופטת ש' דברת
בשם המבקשת:
עו"ד ח' דוד חיות
בשם המשיבים 3-1:
עו"ד אשרף שייח' יוסף
בשם המשיבה 5:
עו"ד זיו מנדלוביץ
בשם המשיבה 7:
עו"ד אלון בלגה
פסק דין
המשנה לנשיא ת' אור:
1. המשיב 1 (להלן: הנפגע) ישב ברכב שחנה בשולי דרך בין-עירונית (להלן: הרכב החונה), כאשר רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלול הנסיעה
והתנגש ברכב החונה (להלן: הרכב הפוגע).
כתוצאה מההתנגשות נגרמו לנפגע נזקי גוף. אין חולק, כי האירוע הינו "תאונת
דרכים", כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק). המחלוקת מתמקדת בשאלה, מי מבין שני
הנהגים של שני הרכבים המעורבים אחראי לפיצויו של הנפגע. התשובה לשאלה זו תקבע מי בין
שתי חברות הביטוח תישא בחבות לפצות את הנפגע, אשר ישב ברכב החונה, האם חברת הביטוח
של הרכב החונה או זו של הרכב הפוגע.
2. מהלך האירועים אשר קדם לתאונה הוא כלהלן. במהלך
נסיעת הרכב החונה לכיוון נתיבות, אסף הנהג את הנפגע ועוד שלושה אחרים כנוסעים. בשל
תקלה שאירעה ברכב מאוחר יותר, עצר הנהג בשולי הדרך, התקשר לאחיו וזה הורה לו לא
לעשות דבר ולהמתין להגעתו. בעוד הנהג ונוסעיו ממתינים בישיבה ברכב החונה להגעת
אחיו של הנהג, סטה הרכב הפוגע ממסלול נסיעתו ופגע ברכב החונה.
3. בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון, כך
שתחילה נדונה שאלת החבות. בית המשפט בחן תחילה את תחולת החזקה המרבה שבחוק
הפיצויים להגדרת "תאונת דרכים", לגבי הרכב החונה, על מנת לקבוע האם
החברה המבטחת אותו היא האחראית לפצות את הנפגע.
לשון החזקה המרבה הוא כדלקמן: "מאורע
שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בית המשפט סבר, כי תיקון
מספר 8 לחוק הפיצויים (שהוסיף את החזקה המרבה) בא לצמצם את תחולת הגדרת תאונת
הדרכים על ידי אימוץ המבחן התחבורתי ומכאן שנדרש כי החניה תהיה במקום היוצר סיכון
תחבורתי. בהסתמך על עדות בוחן התנועה המשטרתי, הגיע בית המשפט למסקנה כי חניית
הרכב בשולי הכביש לא יצרה כל סיכון תחבורתי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי חניית הרכב
בשולי הכביש מפאת התקלה שאירעה בו, ללא שנגרמה הפרעה לתנועה, אינה בגדר חניה אסורה
ואין גם באי הצבת משולש אזהרה על ידי הנהג כדי להפוך את החנייה לאסורה.
4. בית המשפט בחן בהמשך את השאלה האם נעשה
"שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורה, כמובנו בחוק הפיצויים. "שימוש
ברכב מנועי" מוגדר, בין היתר, כך: "טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה
בידי המשתמש או בידי אחר שלא במסגרת עבודתו...". בית המשפט קבע, על פי
עדויות הצדדים, כי בעת שאירעה התאונה לא נעשה כל ניסיון לתקן את הרכב: נהג הרכב
החונה דומם את המנוע, הוציא את המפתחות ממצת הרכב והמתין לבואו של אחיו; בעת
ההמתנה לא נעשו פעולות הקשורות לנהיגה ברכב או לחילוצו. מכאן, הגיע בית המשפט
למסקנה, כי ישיבתו של הנפגע ברכב אינה קשורה לשימוש ברכב. בית המשפט קבע, כי ממילא
ישיבה ברכב בהמתנה לבואו של חילוץ מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין השימוש ברכב
למטרות תחבורה.
5. באין תחולה לחזקה המרבה בעניין חניית הרכב
במקום אסור ומשנקבע כי לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה, קבע בית המשפט, כי
האחריות לפצות את הנפגע מוטלת על חברת הביטוח של הרכב הפוגע.
הוחלט להרחיב את ההרכב להרכב שלושה,
ושמענו את הבקשה לרשות ערעור, כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
6. קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שבעת
התאונה לא נעשה תיקון או טיפול ברכב וכן שלא היתה לנהג כל כוונה לתקן את הרכב בשל
חוסר ניסיונו בכגון דא; וכן שהנהג דומם את המנוע, הוציא את המפתחות ממצת הרכב
והתקשר לאחיו על מנת שיבוא לחלצו; וכי התאונה אירעה בשלב ההמתנה לבוא אחיו של הנהג
- כל אלה הן קביעות עובדתיות ואין מקום להתערב בהן. יוצא מכך, שלא נעשה שימוש ברכב
למטרות תחבורה במובן של תיקון או טיפול דרך שנעשה בו, ולפיכך לא נכנס המקרה לגדר
"שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורה.
7. נותר לבחון את השאלה האם חלה בענייננו
החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים הדנה ב"רכב שחנה
במקום שאסור לחנות בו". הפסיקה קבעה, כי יש לקשור בין איסור החנייה לבין
יצירת סיכון תחבורתי (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח
בע"מ נ' אליהו שושי, פ"ד נו(4), 481; וראה גם א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה
שלישית), עמ' 160). על רקע זה, נבחן מהם המצבים האפשריים ביחס שבין חניה בניגוד
לדין לבין זו המהווה סיכון תחבורתי: (1) החניה אסורה על פי דין ואינה
יוצרת סיכון תחבורתי. דעת הפסיקה והספרות כאחד היא, שאין במקרה כזה תחולה לחזקה
המרבה, משום שאחרת נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת, בו, למשל, בעל רכב יכול ויחוייב
בפיצויים, רק משום ששכח לשים בחלונו כרטיס חניה (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, עמ' 65). המחבר
מ' צלטנר מציע במקרה האמור להתחקות אחר תכלית החקיקה ולבחון האם האיסור הוא מחמת
כך שהחנייה באותו מקום מהווה סיכון תחבורתי (מ' צלטנר, "הגדרת ה'שימוש ברכב' - עצירת הסחף", הפרקליט מ'
(תשנ"א), 168, בעמ' 177). (2) החניה אסורה על
פי דין ויש בה סיכון תחבורתי. אין עוררין שיש תחולה לחזקה המרבה. (3)
החניה מותרת על פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי - אין חולק שאין תחולה
לחזקה המרבה. (4) החניה
מותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. בטרם נבחן את תחולת החזקה המרבה על
מקרה מסוג זה, נראה, כי נסיבות המקרה מקיימות את שני התנאים הללו, דהיינו, החניה
היתה מותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי.
8. חנית הרכב בשולי הכביש היתה מותרת בנסיבות
המקרה על פי דין בשל תחולת תקנה 69(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) עליו. תקנה זו מתירה להחנות רכב בשולי
הכביש בדרך שאינה עירונית, כאשר הרכב יצא מכלל פעולה. עם זאת, יש, לדעתי, בחניה כזו
סיכון תחבורתי, הגלום בכל חניה בשולי דרך בין-עירונית. לעניין זה ניתן להסתייע
בתקנות התעבורה הקובעות איסור כללי לחנות בשולי כביש בין עירוני, כאשר ההיתר לחנות
בשולי הכביש הינו במקרים חריגים בלבד, כגון, במקרה שארעה תקלה ברכב. ודוק: אין
חשיבות לכך שלא החנייה בשולי הכביש היא שהיתה "הסיבה המכרעת" לתאונה,
כפי שאמנם קבע בית המשפט המחוזי, אלא סטיית הרכב הפוגע. השאלה היא האם חניית הרכב
בשולי הכביש יצרה "סיכון תחבורתי בתור שכזה", ולא האם נוצר "סיכון
תחבורתי קונקרטי". בחינת נסיבותיו של כל מקרה על פי מבחן "הסיכון
התחבורתי הקונקרטי", אותו הפעיל בית המשפט המחוזי, עלול להביא להכנסה
ב"דלת האחורית" של יסוד האשם אל ההתדיינות במסגרת חוק הפיצויים בניגוד
לעקרון המרכזי העומד בבסיסו (מבחן "הסיכון התחבורתי בתור שכזה" יושם בת"א
(שלום-חיפה) 19782/00 מגולי טבדידישווילי נ' קרסיניקוב
ואח', צלטנר, 10251; ר' גם מ' צלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פרק י"א(3), עמ' 5). לדעתי, אם
כן, חניית רכב בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, יוצרת סיכון תחבורתי.
עתה נפנה לבחון את השאלה העקרונית, האם
מקרה, בו החניה הינה מותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי, נכנס לגדרי
החזקה המרבה הדנה בחנייה "במקום שאסור לחנות בו".
9. יש לומר, כי המקרים שבהם חניה מותרת על פי
דין ויחד עם זאת יש בה סיכון תחבורתי, אינם, מטבע הדברים, כה שכיחים. בדרך כלל
האיסורים שבדין מכסים חלק ניכר מן הסיכונים התחבורתיים. אולם ניתן לתאר מקרים שלא
כך הדבר. כך, למשל, עולה השאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים", כמובנה בחוק
הפיצויים, כאשר הולך רגל בעל מגבלת ראיה נתקל ברכב שחנה, באופן החוסם באופן חלקי
יציאת הולכי רגל, אף שהרכב חנה במקום חניה מוסדר. דוגמא נוספת היא של רוכב אופניים
הנוסע בשולי דרך בין-עירונית ונתקל ברכב החונה בשולי הכביש בעקבות תקלה שאירעה בו.
מקרה בו תעלה השאלה מי מבין חברות הביטוח תישא בחבות לפצות את הנפגע הוא, למשל,
מקרה בו רכב חוסם שביל עפר באזור ספר שאין בו הסדרי תנועה, באופן היוצר סיכון
תחבורתי, ורכב הנוסע במורד השביל פוגע בו. אכן, אין תמיד חפיפה מלאה בין הסיכונים
התחבורתיים לבין האיסורים שבדין. עולה, אם כן, השאלה, האם לשם תחולת החזקה די בכך
שיש בחנייה סיכון תחבורתי, או שמא נדרש כי החנייה תהא גם בניגוד לדין.
10. קיימות שתי תשובות אפשריות. הראשונה, היא לומר כי חניה המותרת בדין, הגם שיש בה סיכון תחבורתי,
אינה נכנסת לתחולת החזקה המרבה. זו עמדתו של השופט קיטאי בת"א (שלום-חי')
2600/93:
"לדידי, בחינת החנייה (מותרת/אסורה) צריכה להתבצע בהתאם לחוק. אמנם,
המחוקק מודע לביטוי "לפי הדין/לפי החוק, אך אי הוספתו בסעיף 1 לחוק
הפלת"ד בהגדרת 'תאונת דרכים' בקטיגוריה המתייחסת ל'חנייה אסורה', אין בה כדי
לפרש את האיסור בהתאם למבחן הסיכון התחבורתי, מאחר והמילה "אסור" מכילה
בחובה את הביטוי 'אסור לפי הדין/חוק' (ת"א (שלום-חי') 2600/93 לוקשבסקי
נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 3055, בעמ' 3058;).
(בעמדה דומה מחזיקה השופטת שריר בת"א
(שלום-הרצליה) 3099/94 גטה נ' "דולב" חברה לביטוח
בע"מ ואח', צלטנר, 2458; ר' גם עמדת השופט פיינברג בת"א
(שלום-י-ם) 21017/95 ארז ישי נ' חכמוף והמאגר
הישראלי לביטוח רכב "פול", צלטנר, 5165).
התשובה השניה, היא לומר כי
החזקה המרבה חלה גם כאשר החניה הינה מותרת על פי דין, וזאת ככל שיש בה סיכון
תחבורתי. זו עמדתו של השופט סעב בת"א (שלום עכו) 5635/91:
"אני סבור כי המילים '... שחנה במקום שאסור לחנות בו', יש לפרש
עפ"י מבחן הסיכון התחבורתי... המחוקק אמר 'מקום שאסור לחנות בו' ולא אמר
'מקום שאסור לחנות בו עפ"י דין, על כן לא היתה כוונה לבחון את מהות
החניה עפ"י דין בלבד, קרי תקנות התעבורה ו/או חוקים ו/או חוקי עזר
אחרים..." (ת"א (שלום עכו) 5365/91, עומר עבדאללה
רזוק נ' "מנורה" חברה לביטוח, צלטנר, 1638);
ר' גם עמדת השופטת שטמר בת"א (שלום-חי')
8630/94, יוסף מזרחי נגד "אליהו" חברה
לביטוח בע"מ, צלטנר, 3907; עמדת השופטת וסרקרוג בת.א. (חיפה) 649/95 הסנה נ' עבדאלה איהב, צלטנר, עמ' 2991(א) ובנוסף עמדת השופטת
י' וילנר בת"א (שלום-חיפה) 19782/00, מגולי
טבדידישווילי נ' קרסיניקוב ואח', צלטנר, 10251; וגם ע"א (חיפה)
120/96 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ'
לוקושבסקי ואח', צלטנר, 3059(ב).
11. התשובה השניה עדיפה בעיני. אמנם
בדרך כלל המונח "איסור" מכוון לאיסור נורמטיבי, דהיינו - איסור על פי
דין. אולם כאשר בוחנים את תכלית חוק הפיצויים, בייחוד לאחר תיקון מס' 8 לחוק, עולה
שהחוק אימץ את מבחן "הסיכון התחבורתי" (ר' א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה
שלישית, תש"ס) 104). מבחן הסיכון התחבורתי הוא, לדעתי, המבחן הקובע לעניין
"חניה אסורה". כך, גם במקרה הפוך בו החניה אסורה על פי דין, אולם אין בה
סיכון תחבורתי. עמד על כך פרופ' אנגלרד:
"ההגיון הענייני היה מחייב לקשור את איסור החנייה עם יצירת סיכון
תחבורתי. כלומר הכוונה איננה להעניש בעל הרכב על הפרת איסור חנייה כלשהו, אלא לתת
ביטוי לרעיון כי על ידי חנייה אסורה מסוכנת המכונית מעורבת באופן פעיל באירוע,
ולכן יש לראות בפגיעה תאונת דרכים במובן החוק. יש להודות כי נוסח ההוראה אינו נותן
ביטוי מפורש לרעיון הסיכון התחבורתי, אך דחייתו תביא לידי תוצאות בלתי מתקבלות על
הדעת... מן ההכרח לקשור בין איסור החניה לסיכון תחבורתי (י' אנגלרד, פיצויים
לנפגעי תאונות דרכים, עידכון משולב תשנ"ו, עמ' 65; ר' גם ריבלין, תאונת
הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית), עמ' 162).
12. המונח "חניה אסורה"
צריך איפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה
מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי
"חנייה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חנייה
כזאת יוצרת. חנייה תהא "חנייה אסורה", גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור
האוסר חנייה, אולם עצם החנייה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חנייה
במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חנייה אסורה", גם אם יש
במקום שלט האוסר חנייה במקום זה. ודוק: במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש
אינדיקציה לכך
שבחנייה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות
התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על פי נסיבותיו
של כל מקרה.
13. לאחר שקבענו כי בנסיבות המקרה יש תחולה
לחזקה המרבה, היות והרכב חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי, נפנה לבחינת הקשר הסיבתי
בין החנייה האסורה לבין הנזק. על אף שנוסח החזקה המרבה בענייננו אינו דורש קשר
סיבתי כזה, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. עמד על כך המחבר א' ריבלין:
"אמנם לשון החזקה החלוטה הזו (כמו גם החזקות המרבות האחרות) אינה דורשת
קיום קשר סיבתי בין הפעילות לבין נזק הגוף שנגרם כי אם נוגעת לקשר שבין הגורם
שהביא להתרחשות לבין ההתרחשות ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור
לחנות בו"), אולם אין מנוס מלפרש את החוק כאילו כוללת ההוראה גם דרישה לקשר
סיבתי משפטי בין ההתרחשות לבין הנזק שנגרם לנפגע" (א' ריבלין בספרו הנ"ל, עמוד
163 הערת שוליים 209).
בשלב הראשון, בו
נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה האם החניה הינה אסורה,
דהיינו – שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, בו
נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה האם החנייה האסורה המסויימת היא שיצרה את
הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. אין חולק כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי
בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. משמעות הדבר שאלמלא היה חונה הרכב בשולי
הכביש, לא היתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שגם הוא מתקיים,
לדעתי, בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית
הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר, שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית
הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר, כי החניה האסורה יצרה את הסיכון, אשר התממש, בדרך של
התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה (ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3), 661, 672-673).
על סמך כל האמור, מסקנתי היא כי היה בחניית
הרכב במקום שבו חנה, דהיינו - בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, סיכון תחבורתי והחניה
בו היתה "חניה במקום שאסור לחנות בו".
התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה
שחברת הביטוח של הרכב החונה היא זו שצריכה לשאת בפיצויים לנפגע, אשר בעת התאונה
ישב ברכב החונה. המשיבות 5 ו-7 תשלמנה כל אחת מהן למבקשת הוצאות ערעור זה בסך
10,000 ש"ח ומע"מ.
ניתן היום, ט' בחשון
תשס"ד (4.11.2003).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03019530_E08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il