חאלד אבו אלהווא נ. עיריית ירושלים

פסק-דין בתיק ע"א 1952/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1952/11 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: חאלד אבו אלהווא נ ג ד המשיבות: 1. עיריית ירושלים 2. מגדל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 147-04-00 שניתן ביום 2.2.2011 ע"י כב' השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: ט"ו בחשון התשע"ג (31.10.2012) בשם המערער: עו"ד עאוני מנסור ועו"ד מנצור מנסור בשם המשיבות: עו"ד גלעד גושן פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.2.2011 (כב' השופט ע' גרשון) בת"א 147/04. 1. המערער, יליד 1966, נפגע קשה ביום 2.2.1997 בשעה 18:00 או בסמוך לכך, בעת שהלך בכביש צר ששימש הולכי רגל בשכונת א-טור בירושלים, וצנח למפלס נמוך בשולי הכביש בעומק של כארבעה מטר (להלן: התאונה). במקום לא היה גידור למניעת נפילה, לא הייתה תאורה ולא הוצבו במקום שלטי אזהרה מפני סכנת הנפילה. המערער נמצא כשהוא פצוע קשה על ידי שני עוברי אורח, אשר פינו אותו לבית החולים אלמקאסד במזרח ירושלים, ומשם פונה באמבולנס לבית החולים הדסה הר הצופים. בעקבות התאונה המערער הפך לנכה בשיעור 100%, סובל מעיוורון ואובדן השליטה בסוגרים, מרותק לכיסא גלגלים, מוזן באמצעות זונדה, ואינו מסוגל לתקשר עם הסביבה. המערער שהה בבית משפחתו עד לאמצע שנת 2004, אז הועבר לבית החולים הסיעודי "הרצוג" בירושלים, בו הוא שוהה עד היום. 2. כשבע שנים לאחר התאונה, הגיש המערער (באמצעות אפוטרופוסיו) תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה כנגד המשיבות, לפיצוי על נזקיו. המשיבות הכחישו את עצם אירוע התאונה, ולחילופין, כפרו באחריותן לתאונה. במישור האחריות, טענו המשיבות כי התאונה נגרמה ממחלת הנפילה או מהפרעות ראייה מהן סבל המערער עוד קודם לתאונה; כי שכונת א-טור מנוהלת על ידי ועד שכונה עצמאי; כי העירייה לא קיבלה דיווח אודות המפגע; וכי בשל אילוצים תקציביים ואחרים לא נתאפשר לעירייה לפעול לשיפור התשתית באזור. 3. לאחר שמיעת ראיות הצדדים, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. בפסק הדין נתקבלה גרסת המערער לגבי התרחשות אירוע התאונה. במישור האחריות נקבע כי המשיבות אחראיות לנזקו של המערער, מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות, ונקבע אשם תורם של המערער בשיעור של 20%. במישור הנזק הסתמך בית המשפט על חוות דעתו של ד"ר זייליג, שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה השיקומית, והעריך את תוחלת חייו של המערער בין 15-12 שנים. הצדדים נחלקו לגבי המסגרת השיקומית ההולמת את צרכיו של המערער. המערער טען כי יש להחזיר אותו אל חיק משפחתו, בעוד המשיבות טענו כי יש להשאיר את המערער במוסד בו הוא נמצא מזה כשבע שנים. בית המשפט מצא לבכר את עמדת המשיבות, נוכח מצבו של המערער ונוכח ההתדרדרות במצבו בעת שהותו בבית משפחתו. 4. בית משפט קמא פסק לזכות המערער את הסכומים הבאים: (-) כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: סך 1,000,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. (-) הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד: הצדדים נחלקו לגבי בסיס השכר. המערער טען כי עבד במדינות המפרץ הפרסי, והשתכר 5,500 דולר לחודש בעבודתו בלהקה של צבא קטאר, וכן השתכר כעצמאי מסופרמרקט שבבעלותו. מנגד, המשיבות הצביעו על כך שהמערער הפסיק ללמוד בכיתה ד', נישא והתגרש כעבור חודש, וככל הנראה סבל עוד לפני התאונה מפיגור שכלי ברמה מסוימת. בהיעדר כל תשתית ראייתית לשכרו ולעברו התעסוקתי של המערער לפני התאונה, העמיד בית המשפט את בסיס השכר על שכר מינימום של 3,850 ₪ לחודש וחישוב הפסדי ההשתכרות נעשה כדלקמן: לעבר: 3,850 ₪ X 168 חודשים (מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה = 810,644 ₪. לעתיד: 3,850 ₪ X 120.8041 (מקדם היוון ל-12 שנים תוחלת חיים) = 465,095 ₪. (-) טיפולים, ציוד והוצאות לעבר: נפסק על דרך האומדנה סך של 600,000 ₪ לעבר. נוכח אישפוזו של המערער במוסד, לא נפסק בגין הוצאות אלו לעתיד. (-) הוצאות ניידות לעבר ולעתיד: לעבר, נקבע על דרך האומדנא סך של 21,000 ₪. לעתיד לא נפסק פיצוי בראש נזק זה, נוכח הקביעה כי המערער אינו צפוי לצאת את המוסד בו הוא מאושפז. (-) אפוטרופוס: החל מיום 12.7.2004 (זמן קצר לאחר מות אמו של המערער ולאחר העברתו לאשפוז במוסד), מונה למערער אפוטרופוס. בית המשפט העמיד את שכרו על פי הקבוע בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ"ט-1988 ונפסקו הסכומים הבאים: לעבר: 583.72 X 79 חודשים (מיום 12.7.2004 ועד ליום מתן פסק הדין) = 46,113 ₪. לעתיד: 583.72 X 120.8041 (מקדם היוון ל-12 שנים תוחלת חיים) = 70,515 ₪. (-) אבדן השתכרות בשנים האבודות: בית המשפט העמיד את שכרו של המערער על השכר הממוצע במשק, ומאחר שהמערער רווק ללא ילדים, נעשה החישוב על פי 30% מהשכר הממוצע ונפסק הסך של 193,528 ₪ לפי החישוב כלהלן: 8,189 ₪ X 0.3 (30% מהשכר הממוצע במשק) X 112.3121 (מקדם היוון ל-11 שנים, מגיל תום תוחלת חיים מוערכת ועד גיל פרישה) X 0.7014 (היוון כפול ל-12 שנים) = 193,528 ₪. (-) הוצאות בני משפחה: עבור התקופה בה היה המערער מאושפז ובגין אובדן הכנסות שנגרמו לבני המשפחה, נפסק על דרך האומדנא סך של 50,000 ₪. לסופו של יום, בית המשפט העמיד את הפיצוי הכולל המגיע למערער על סך של 3,257,982 ₪, מכך נוכו 20% בגין אשם תורם, והופחתו ניכויי מל"ל בסך 2,008,866 ₪, כך שהפיצוי בפועל שנפסק למערער הועמד על 597,520 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מסכום זה. 5. על כך נסב הערעור שלפנינו. המערער טען כי בפסק הדין נפלו שתי שגיאות מהותיות שיש בהן כדי להשפיע מהותית על גובה הפיצוי. האחת – בכך שבית המשפט ייחס לו רשלנות תורמת בשיעור של 20%. השניה – בכך שלא נעתר לבקשת המערער להוציאו מהמוסד ולהחזירו לטיפול בחיק המשפחה. בנוסף, הלין המערער על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו בראשי הנזק השונים, ובעיקר בראשי הנזק של ניידות לעבר ולעתיד; עזרת צד ג' והוצאות לעבר; והפסד השתכרות. לגבי ראש נזק זה, נטען כי היה על בית המשפט להעמיד את בסיס שכרו של המערער לכל הפחות על השכר הממוצע במשק. מנגד, תמכו המשיבות בפסק דינו של בית המשפט, ולטענתן, היה על בית המשפט אף להגדיל את שיעור הרשלנות התורמת של המערער. אתייחס להלן לטענות העיקריות שהעלה המערער. 6. רשלנות תורמת: סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי הפיצויים "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור הרשלנות התורמת – כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים – אינו נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, מטבע הדברים, לערכאה הדיונית, ששמעה את הראיות והתרשמה ישירות מהעדים שהופיעו בפניה. כלל נקוט עמנו מימים ימימה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור האשם התורם שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במשורה, במקרים חריגים וכאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה (ראו, לדוגמה, ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4) 445, 458 (2004); ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד לח(4) 12, 17 (1984); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 53 (לא פורסם, 25.5.2006)). איני רואה במקרה דנן הצדקה להתערב בשיעור הרשלנות התורמת שייחס בית המשפט למערער. זאת, בהתחשב בכך שהאירוע התרחש סמוך למקום מגוריו של המערער, שהכיר את הדרך בה התהלך לא אחת ולא שתיים, כך שיכול היה לדעת אודות הסכנה ולהימנע ממנה כפי שעשו תושבי השכונה לאורך השנים. 7. מוסד או בית? ככלל, הנטייה היא להעדיף כי הניזוק ישהה בחיק משפחתו ולא במסגרת מוסדית. אין צורך להכביר בהסברים מדוע המסגרת הביתית עדיפה מבחינת רווחתו האישית-נפשית-חברתית של הניזוק, מה שעשוי להשפיע במישרין או בעקיפין גם על תוחלת חייו ועל סיכויי שיקומו. בשל כך, ולמרות שעלות שהייתו של ניזוק בביתו גבוהה לעיתים באופן משמעותי מעלות שהייתו במוסד, מצאה הפסיקה לחייב את המזיק בעלויות עודפות אלה, לאור הכלל הבסיסי בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים כללית, פ"ד נה(1) 920 (1999)). למרבה הצער, המקרה שלפנינו אינו מסוג המקרים שניתן לומר כי עדיף לניזוק להימצא בבית ולא במוסד, זאת בשל מספר טעמים. ראשית, המערער אינו במצב סיעודי גרידא. מעבר לכך שהוא משותק בכל גפיו, סובל מעיוורון ומאובדן שליטה על הסוגרים, הוא אף נזקק לעזרה ולהשגחה רפואית, ודי אם אזכיר כי הזנתו נעשית באמצעות זונדה והוא סובל מהתקפים אפילפטיים. ועיקרו של דבר, המערער אינו מתמצא בזמן ובמקום, אינו מזהה את הסובבים אותו, לא מתקשר עם סביבתו, צועק צעקות חסרות פשר, ואחיו סיפר כי אף השכנים התלוננו על צעקותיו בלילות. רוצה לומר, כי האפשרות שהמערער ייתרם או שמצבו ישתפר אם יוחזר לבית המשפחה, היא ספקולטיבית, ותועלתה, אם בכלל, שולית ביותר. בכך שונה מצבו של המערער ממצבו של ניזוק שיש באפשרותו ליצור קשר טוב עם המשפחה או עם המטפלים בו ולהביע את רצונו באופן מפורש (ראו: ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675 (1996) (להלן: עניין סורוקה); ע"א 6184/98 ליכטברון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נז(3) 595 (2003). בשני המקרים היה מדובר בניזוקים ללא משפחה, שהעדיפו לשהות בביתם ולא במוסד). שנית, המערער שהה כשבע שנים בבית משפחתו, וסמוך לאחר מותה של אמו, הועבר למוסד, לאחר שנמצא כי הוא סובל מפצע לחץ ומתת-תזונה. שלישית, עוד בחייו של המערער, אפילו אמו-יולדתו, שטיפלה בו עד לפטירתה, ביקשה להעבירו למסגרת חוץ ביתית מתאימה (החלטת ועדת האבחון לפי חוק הסעד מיום 28.2.2001). רביעית, ולא אחרון בסדר חשיבותו, בית המשפט נתן משקל לעדותו ולחוות דעתו של מומחה השיקום מטעמו, מהן עולה כי מקומו של המערער במוסד (להבדיל מהמקרה שנדון בעניין סורוקה, בעמ' 685). אף אין כל אינדיקציה לכך שהעברתו של המערער לבית המשפחה, תאריך את תוחלת חייו, שמא אף להיפך (להבדיל מהמקרה שנדון בע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718 (1993)). ד"ר זייליג חזר והתבטא בנוסח "אם נשנה את המציאות שבה הוא חי" אזי עדיף היה למערער לשהות בבית. ברם, ושלא כפי שנטען על ידי המערער, אין להסיק מהתבטאויות אלה כי ד"ר זייליג צידד בכך שהמערער יטופל בבית המשפחה. נהפוך הוא, מהדברים עולה כי במציאות הקיימת, נוכח הסביבה הבלתי נגישה של בית המשפחה, נוכח המצב הסוציו-אקונומי של בני המשפחה, ונוכח מצבו של המערער, לא ניתן לטפל בו בביתו. לאור מכלול נתונים אלה, איני רואה מנוס מלקבוע כי צרכיו של המערער במישור הסיעודי-טיפולי, מחייבים המשך שהותו במוסד (ע"א 3807/05 שוקרון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.9.2007)). 8. בסיס השכר: המערער לא הניח כל תשתית ראייתית לגבי השתכרותו ולגבי עברו התעסוקתי, ואזכיר כי בעת התאונה היה המערער בן 30. מחומר הראיות עולה כי המערער נשר מהלימודים בכתה ד', כי לא ידע קרוא וכתוב, וייתכן כי סבל מפיגור שכלי במידה זו או אחרת. נוכח נתונים אלה, ובהיעדר כל אינדיקציה ראייתית לעברו התעסוקתי ולגובה ההשתכרות, בית המשפט היה רשאי להגיע למסקנה כי יש להעמיד את שכרו על בסיס שכר המינימום, ואיני רואה להתערב בכך. 9. ולאחר כל אלה, אנו מגיעים לשאלה אם יש מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור לבחון לעומק כל אחד מראשי הנזק, והבחינה נעשית הן על פני הדברים לאור הסכום הכולל שנפסק, והן מקום בו נפלה טעות בולטת באחד או יותר מראשי הנזק, באופן שיש בטעות זו כדי להשפיע על הסכום הכולל של הפיצוי (לדרך פעולתה של ערכאת הערעור בתיקי נזיקין ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם, 12.10.2010)). אקדים ואומר כי במקרה דנן, נפלו מספר טעויות בפסק הדין, שיש בהן כדי לשנות את התוצאה הסופית של פסק הדין. 10. בקביעת הפסד ההשתכרות לעתיד ולשנים האבודות, נפלו שתי טעויות בפסק דינו של בית משפט קמא בגינן יש להפחית מהפיצוי בראש נזק זה. בית המשפט העמיד את בסיס שכרו של המערער לעבר (תקופה של 14 שנה) ולעתיד (תקופה של 12 שנה) על שכר המינימום. משכך, תמיהה היא מדוע לצורך חישוב השנים האבודות, בתום תוחלת חיי המערער, הועמד בסיס השכר על השכר הממוצע במשק. מכאן, שיש להפחית את בסיס השכר בשנים האבודות ולהעמידו אף הוא על שכר המינימום. בנוסף, עבור שבע השנים שחלפו בהן שוהה המערער במוסד, ובעתיד, עד סוף תוחלת חיים, נעשה חישוב אבדן ההשתכרות על בסיס שכר מלא. ברם, צריך היה לנכות 70% מבסיס השכר בשל הוצאות מחייה (דיור מזון וביגוד) שנחסכו למערער, באשר אלו סופקו ויסופקו לו על ידי המוסד בו הוא שוהה כיום (ע"א 2341/04 מנורה נ' גלבוע, בפסקה 10 (לא פורסם, 24.11.2005); ע"א 6738/06 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' אבו עאבד, בפסקה 5 (לא פורסם, 15.3.2009)). מכאן, שחישוב הפסד ההשתכרות צריך היה להיעשות על פי בסיס של שכר מינימום ובניכוי של 70% כלהלן: עבור שבע שנים בעבר, ובעתיד עד תוחלת חיים – בשל החסכון בהוצאות-מחייה; ועבור תקופת השנים האבודות – על פי הלכת ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.4.2006). 11. לצד ההפחתה בפיצוי הנובעת מהתיקון האמור לעיל, אני סבור כי בית משפט קמא קיפח את המערער בנקודות הבאות ובראשי הנזק הבאים: אי פסיקת הוצאות: דומה כי עניין זה נשמט בהיסח הדעת מבית משפט קמא, ויש להצר על כך שהמערער לא פנה בבקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מכל מקום, המערער זכאי להחזר הוצאות המומחים מטעמו ושמא גם להוצאות נוספות. בדיון לפנינו, הביעו המשיבות הסכמתן לשפות את המערער על הוצאות אלה, ונקבע כי ככל שלא יגיעו להסכמה לגבי גובה ההוצאות, הנושא יועבר להכרעתנו. הוצאות ועזרת צד ג' לעבר: המדובר בתקופה של 168 חודשים, כאשר מחודש מרץ 1997 ועד למחצית שנת 2004, שהה המערער בביתו. מכאן, שעבור תקופה של 86 חודשים, נפסק למערער סכום של סך של 600,000 ₪ + 50,000 ₪, סכום המשקף פיצוי של כ – 7,500 ₪ לחודש (ללא ריבית). אילו היה המערער נעזר בעזרה בשכר, מן הסתם היה נפסק לזכותו סך של כ-15,000 ₪ לחודש, על פי הלכת ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000). לא הובאו ראיות להעסקה בשכר במהלך אותה תקופה, אך עם זאת, הלכה פסוקה היא כי בני משפחה זכאים לפיצוי בגין עזרה נחוצה וחיונית, החורגת בהרבה מהעזרה הרגילה שמעניקים בני משפחה זה לזה (ראו, לדוגמה, רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סלים סעיד פסקה 33 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 6.2.2012). לכך יש להוסיף גם את ההוצאות שהיו כרוכות בטיפול במערער בביתו, כמו טיטולים, ציוד עזר, עזרים מתכלים, כביסה וייבוש, טיפולים רפואיים ועוד. ניידות לעבר ולעתיד: נפסק לזכות המערער סך של 21,000 ₪ לעבר ולעתיד. גם כאן יש מקום להגדיל את הסכום, לא עבור ניידותו של המערער עצמו, אפשרות שאינה אקטואלית לחלוטין, אלא כהחזר הוצאות עבור ביקור בני משפחתו בתקופה בה היה מאושפז בבית החולים הדסה, ובתקופה בה שהה במוסד בעבר (כשבע שנים) וישהה בעתיד (15-12 שנים על פי תוחלת חיים). ככלל, הוצאות נסיעה של בני משפחה למוסד, בגבולות הסביר, הן הוצאות שהפסיקה הכירה בהן כפועל יוצא מהתאונה (עניין שוקרון, בפסקה 4). 12. בהתחשב בהפחתת הפיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, מחד, ומאידך, בהתחשב בהגדלת הפיצוי בראשי הנזק של ניידות לעבר ולעתיד ועזרת צד ג' והוצאות לעבר, ולאחר שנלקחה בחשבון הפחתה של 20% בגין רשלנות תורמת, אנו מורים איפוא כי לסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא, יש להוסיף סך כולל של 450,000 ₪ נכון ליום פסק דיננו (למען הסר ספק, הכוונה כולל שכ"ט עו"ד). לסכום זה יש להוסיף את סכום ההוצאות כאמור לעיל, בהתאם להסכמה אליה יגיעו הצדדים, ובהיעדר הסכמה, בהתאם לפסק דין משלים שיינתן על ידינו. 13. התוצאה היא, שהערעור מתקבל באופן חלקי, כאמור בפסקה הקודמת. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. בכל הנוגע להפחתת שיעור הפיצויים בגין אשם תורם אף אני לא סברתי שיש מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, שבחן את עובדות המקרה לפרטיהן. עם זאת, במישור העקרוני, מצאתי לנכון להעיר שתי הערות שעשויה להיות להן חשיבות במקרים אחרים. ראשית, אני סבורה שביסוסה של טענת אשם תורם על כך שהתובע אמור להכיר את הסביבה ואת מפגעיה אינו חף מקשיים. לכאורה, טמון בכך פרדוקס: ככל שהרשות המקומית תתמיד במחדליה ולא תתקן מכשולים מסוכנים האורבים לתושביה, כן תלך ותתגבש טענת האשם התורם שתוצג על-ידיה כאשר תיתבע לדין, בבחינת "לנוכח הזמן שחלף והניסיון המצטבר היה על התושב להכיר בסכנה ולהיערך לה". יש לזכור כי חלוף הזמן והיכרות עם מכשול שהתושבים חזרו והתריעו עליו אינם מעצימים רק את האשם התורם של בני המקום, אלא גם את רשלנותה של הרשות המקומית. חשוב לנהוג מתינות וקפדנות בטענות אשם תורם מסוג זה. מעבר לכך, חשוב להוסיף ולהדגיש, כי ככל שטענת האשם התורם מבוססת על כך שהנפגע יכול היה לבחור בדרך חלופית, על בסיס היכרותו עם המקום, הרי, כפי שציין אף בית המשפט קמא, על הרשות הנתבעת להראות שאמנם היתה דרך חלופית בטוחה יותר שניתן היה לצפות מן התובע להעדיף אותה בנסיבות העניין. שנית, הטרידה אותי טענה נוספת שהוצגה על-ידי המשיבה לשם ייחוס אשם תורם למערער, גם אם בסופו של דבר בית המשפט קמא לא ביסס עליה את פסיקתו. המשיבה טענה שהמערער היה בעל לקויות שונות, ובכלל זה לקות ראייה ואפילפסיה, ולכן היה עליו להימנע מבחירה בדרך שבה הלך. טענה זו היתה בעייתית ואף מטרידה (מעבר לכך שספק אם הוכחה עובדתית במידה מספקת). רשות הרבים אמורה להיות בטוחה וכשירה לקראת בואם של כלל בני החברה – הבריאים והחסונים שבהם, אך גם מי שבריאותם וחוסנם הגופני נגרעו. אף אנשים בעלי מוגבלויות אמורים לצאת את ביתם ללא חשש, וללכת בדרכים שאינן רצופות מהמורות, בורות ושאר סכנות לנפש. אכן, כל ההולך בדרך צריך להביא בחשבון את חולשותיו, להיערך בהתאם ולהיזהר. אולם, בלא הוכחה ספציפית באשר לדרך חלופית שיכול היה המערער לבחור בה, אין כל ממש בטענה המשלימה שנדרשה למוגבלויות שונות שסבל מהן לכאורה. הרשות המקומית אינה יכולה להניח שתושבים שאינם בריאים לחלוטין יהיו כלואים בביתם. הכרה בסיסית זו נובעת מזכותם לשוויון חברתי ומשפטי. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"א בחשון התשע"ג (6.11.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11019520_E04.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il