כאמל פואקה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 195/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 195/03 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: כאמל פואקה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 14.11.02, בת"פ 5031/02, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' הכט, מ' רביד, י' צבן תאריך הישיבה: כ"ז בסיוון תשס"ה (4.7.2005) בשם המערער: עו"ד מרואן מויס בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער, כמאל פואקה, הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות רצח, שוד בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק וסחר בו, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 402(ב), 144(ב) רישא ו-144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בפתח הדיון בערכאה הראשונה, הציגו הצדדים הסדר דיוני, בגדרו הודה המערער במרביתן של העובדות אשר יוחסו לו, ואלו הן: א. בראשית חודש אוקטובר 2001 או בסמוך לכך, קשר המערער עם אחר, אמג'ד חמדאן (להלן: חמדאן), לשדוד את פלוני ז"ל. השניים החליטו להגיע לביתו של המנוח, להכניעו בכוח, ולגנוב מביתו דברי ערך (סעיף 1 לכתב האישום). ב. כדי להוציא את תוכניתם אל הפועל, טלפנו השניים ביום 7.12.01 בשעה 17:10 אל המנוח וקבעו להיפגש עמו. זמן מה לאחר מכן, אסף המנוח במכוניתו את המערער וחמדאן, והסיעם לביתו בירושלים (סעיף 2 לכתב האישום). ג. סמוך לשעה 19.30, בביתו של המנוח, התנפלו המערער וחמדאן על המנוח, הכוהו, חנקו אותו בצווארו, הצמידו בכוח רב כרית לפניו וקשרו את ידיו ואת רגליו (סעיף 3 לכתב האישום). ד. מיד לאחר מכן גנבו השניים מהדירה רובה מסוג 16-M ושלוש מחסניות, ששימשו את בנו של המנוח ששירת באותה עת בצה"ל. כמו כן, גנבו השניים את מפתחות המכונית, וכן מכשיר פקסימיליה, דיסקמן וטלפון נייד (סעיף 4 לכתב האישום). ה. המערער וחמדאן עזבו את הדירה כשברשותם הפריטים האמורים, ונטלו מהחנייה את המכונית. סמוך למחסום קלנדיה נטשו השניים את המכונית והעבירו את הפריטים הגנובים לרמאללה, שם מכרו את הרובה והמחסנית (סעיף 5 לכתב האישום). ו. כתוצאה מהלחץ שהפעילו המערער וחמדאן על צווארו של המנוח, וכתוצאה מכך שהשניים חסמו בכוח רב את פיו ואת נחיריו, נחנק המנוח למוות (סעיף 6 לכתב האישום). בא-כוחו של המערער בפני בית משפט קמא, עו"ד מ' בלום, הוסיף והודיע לבית המשפט, כי מקובל עליו שיש בסיס להרשעת שולחו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, ונשיאת נשק ומסחר בו. באשר לעבירת הרצח, טען עו"ד בלום כי שולחו לא התכוון להמית את הקורבן, ועל כן ההרשעה הנוספת המתחייבת בנסיבות העניין היא בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. להשלמת התמונה אוסיף, כי הצדדים הגישו בהסכמה לבית משפט קמא אוגדן של ראיות, ובכך תמה פרשת התביעה. משהגיע תורו של המערער לפתוח בפרשת הגנתו, הודיע סנגורו בזו הלשון: "הנאשם בוחר שלא להעיד. הוא יודע שהדבר הזה יכול לשמש נגדו", ובכך כיוון הסנגור להוראתו של סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לאמור: "הימנעות נאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש לכך סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1995." 2. הגנת המערער בפני הערכאה הראשונה התבססה על הטענה, שכוונתו-שלו ושל חמדאן היתה לבצע שוד בלבד, והואיל וחששו כי קורבנם יקים קול זעקה, החליטו למנוע זאת ממנו על ידי אותה אחיזה בגרונו, וכבילתו בידיו וברגליו. באשר לטענת המשיבה לפיה גמרו המערער וחמדאן אומר להמית את המנוח מחשש שיזהה אותם בהמשך כמי ששדדו אותו, טען הסנגור, כי המנוח היה הומוסקסואל, ועל כן הניח שולחו כי הוא יימנע מלפנות למשטרה כדי שלא לחשוף את העדפותיו המיניות. 3. בית המשפט המחוזי דחה את הגנת המערער, בעיקר משום שזו לא היתה מבוססת בחומר הראיות שהיה בפניו, ומשום שהמערער בחר שלא העיד להגנתו, וממילא גם לא חשף את הלך מחשבתו ומניעיו שעה שהמנוח נחנק וכרית הוצמדה בכוח אל פניו. ובלשון בית משפט קמא (עמ' 10 להכרעת-הדין): "אין אנו יודעים מה חשב הנאשם בעת שחנק את המנוח. לפיכך, יש להסיק את טיב מחשבתו מהתנהגותו, מדברים שאמר וממארג הראיות הנסיבתיות שמצביעים בברור על מחשבתו הפלילית ... במקרה דנן, הפעולה המשולבת של פגיעה בשני אברי הנשימה של המנוח וחסימת מקור האוויר לנשימה על ידי חניקה בצוואר, סתימת הפה בכוח הכרית ומיד אחר-כך עזיבת הדירה, כשהמנוח חסר הכרה וקשור באופן המונע ממנו להזעיק עזרה וכשקו הטלפון מנותק, מצביעים על החלטה של הנאשם, שנעשתה מתוך שיקול דעת, להמית את המנוח, ואין מדובר בכוונה ספונטאנית." 4. בא-כוח המערער דהיום, עו"ד מרואן מויס, סבור כי הרשעת שולחו בעבירת רצח מעוררת קשיים. להשקפתו, החלטתו של בית המשפט המחוזי להתעלם מאותן אמרות של המערער בהודעות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו, ואשר הצביעו על היעדר כוונה להמית, לא היתה במקומה. להשקפתו, גם מקום שנאשם בוחר שלא להעיד להגנתו, אל לו לבית המשפט להתעלם כליל, ומראש, מדברים שאמר הנאשם לטובתו בהודעות שנרשמו מפיו. בא-כוח המערער סבור, כי הואיל ומדובר בהודעה שנמסרה כחטיבה אחת, נכון ליישם ביחס אליה כלל של משקל ולא של קבילות, ולבחון אם דברים שאמר המערער לטובתו עומדים במבחן הביקורת. לא ראיתי מקום להרחיב בסוגיה זו, באשר ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא זו שבה הלך בית המשפט המחוזי, לאמור, הכלל לפיו "אמרתו של נאשם בפלילים שנמסרה מחוץ לבית המשפט, כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי, אין בו כשלעצמו להפוך אמרה זו לעדות. רצה הנאשם שאמרתו שאמר מחוץ לבית המשפט תשמש ראיה לטובתו, עליו להעיד בבית המשפט, ולאשרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה" (ע"פ 205/75, קרנץ נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2), 471). אמנם, לכלל זה נקבע חריג (ע"פ 439/73 לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 785, 788), ולפיו כאשר "כל ההרשעה כולה מושתתת אך ורק על מוצא פיו של הנאשם עצמו, אולי לא מן ההגינות הוא להתעלם מאותם הדברים שאמר הנאשם באותה הנשימה עצמה, ואשר יש בהם כדי לשנות את התמונה לטובתו". אולם, חוששני כי חריג זה אינו ישים לעניינו של המערער, בראש ובראשונה, משום שהרשעתו נסמכת לא על אמרות-חוץ שמסר, אלא על עובדות כתב האישום בהן הודה, והכוונה בעיקר לכך שהמערער וחמדאן "התנפלו על המנוח, הכוהו, חנקו אותו בצווארו, הצמידו בכוח רב כרית לפניו וקשרו את ידיו ואת רגליו". חניקתו של אדם בצווארו והצמדת כרית לפניו הם מסוג המעשים המעידים על מבצעיהם כמי שביקשו להמית את קורבנם. לפיכך, את אותם הסברים שלהשקפת המערער היה בהם כדי לשלול את כוונת הקטילה שיוחסה לו, היה עליו להשמיע במסגרת עדות בבית המשפט, ולאפשר את חקירתו עליה, אולם מטעמים השמורים עמו הוא בחר שלא לעשות זאת. עם זאת, אני סבור, שגם אם הייתי הולך בדרך אותה הציע בא-כוח המערער, ובוחן את הדברים שאמר שולחו, לטובתו, בהודעות אשר נרשמו מפיו, לא ניתן היה לאמצם, הואיל והם מעוררים שאלות ותהיות שגם להן לא ניתן מענה עקב החלטתו של המערער שלא להעיד להגנתו. להלן אבהיר את הדברים. 5. בשתי ההודעות הראשונות שנרשמו מפיו של המערער ביום 30.4.02 (ת/20א', ו-ת/21), הוא הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה נטל חלק בשוד המנוח והמתתו. רק בהודעה השלישית (ת/24א') הסכים המערער לפתוח את סגור ליבו, ואז נודע כי לקשר השוד היה שותף אדם שלישי – מועתצם רפאעי. נטען, כי מועתצם היה זה שהגה את מעשה השוד והציע לבצעו, בעקבות היכרות מוקדמת שהיתה בינו למנוח. ביום האירוע, משלא הגיע מועתצם לנקודת המפגש, גמרו המערער וחמדאן אומר לבצע את השוד בעצמם, וכך היה. הם התקשרו למנוח, קבעו עמו שיבוא לאסוף אותם, ובבואם לדירה טרח המנוח אף להציע להם משקה. בשלב כלשהו פנה חמדאן למנוח בשפה העברית, והמערער תאר את המנוח כמי שנראה בעקבות כך "נסער". בשלב זה החליטו המערער ושותפו לבצע את השוד, וכך תיאר המערער את אשר קרה בהמשך: "אני ניסיתי לתפוס אותו ולהרגיע אותו והתחיל לצעוק, אמרנו לו תירגע לא רוצים להזיק לך, רוצים כסף ונצא. הוא נרגע קצת אני הרפיתי ממנו כי הייתי לופת בידי את צווארו לאחר שראה שאני הרפיתי ממנו חזר וצעק. תפסתי אותו עוד פעם בצווארו והשכבתי אותו על המיטה ואמרתי לו "שאתאפ" באנגלית כלומר שתוק, אחרי זה ראיתי איבד את ההכרה והפסיק לזוז, קשרתי את ידיו ורגליו בצלוטייפ שהצבע שלו שקוף כדי שבמקרה ויתעורר לא יזוז גם קשרנו אותו בחוט בצבע שחור שחתכנו אותו מהטלפון שהיה לידנו, קשרנו אותו ואחרי זה התחלנו לחפש בדירה." בהמשך ההודעה הוסיף המערער ואישר, כי בשעה שאחז בצווארו של המנוח הוא גם הצמיד את פניו לכרית, ולאחר שהרפה ממנו והמנוח החל לצעוק שוב, חמדאן "סגר על הפה שלו בכרית שהיתה מתחת לראשו". 6. בין הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי, היתה גם חוות דעתו של פרופ' י' היס מהמכון לרפואה משפטית. מסקנתו של עד זה, בעקבות נתיחת גופתו של המנוח, היתה שהמוות "נגרם כתוצאה מתשניק (חנק) בעקבות חסימת דרכי נשימה חיצוניים (נחיריים ושפתי הפה) על ידי לחץ (קרוב לוודאי ידני) ולחץ על הצוואר (קרוב לוודאי ידני)". והרי ממצא זה דומה להפליא לתוצאה הנובעת מעובדות כתב האישום בהן הודה המערער - לחץ ידני על צווארו של המנוח שהיה משולב עם חסימת דרכי הנשימה (אף ופה) על ידי הצמדתה של הכרית. על אף האמור, סבור בא-כוחו, כי לא היה מקום לדחות את גרסת שולחו לפיה כוונתו-שלו ושל חמדאן היתה רק כדי לרסן את המנוח ולמנוע ממנו מלצעוק. אולם, נדמה כי בא-כוח המערער מבקש לנתק את הדיון בהודעות שולחו מהעובדות בהן הודה, ונדמה כי אין צורך לומר שהפרדה כזו אינה אפשרית. יתר על כן, דווקא העובדות בהן הודה המערער בדבר אותו "פעולה משולבת" שננקטה נגד המנוח, היא המלמדת יותר מכל שגרסתו בהודעות שמסר במהלך חקירתו במשטרה לא שיקפה את האמת במלואה. ואם נדרשה ראיה נוספת לכך, היא מצויה בדברים שהחליפו המערער וחמדאן כאשר הותיר אותם החוקר לבדם במהלך העימות שהתקיים ביניהם ביום 30.4.02. המערער נשמע אומר לשותפו: "חנקנו עם הכרית", וחמדאן הציע לו "תגיד שהוא התעלף ... התעלף לבד ... אל תגיד כרית" (עמ' 6 לתמליל העימות מ/23). ואכן, בהמשך נשמעים השניים מתאמים את גרסתם: "הרגנו אותו בטעות ... רצינו להשתיק אותו ... לא רצינו להרוג אותו ... שהתעלף קשרו את ידיו ורגליו" (עמ' 10 לתמליל העימות). 7. השילוב שבין ממצאיו של פרופ' היס בשאלת סיבת המוות, הודאת המערער כאמור בסעיף 3 לכתב האישום, והדברים שהוקלטו מפיו-שלו ומפיו של חמדאן, הניחו תשתית איתנה למסקנה כי המתתו של המנוח לא נבעה מטעות או שגגה. אדרבא, מדובר במעשה יזום אשר קדמה לו החלטה להמית את הקורבן, ולכך יכולים היו להיות מספר מניעים, ובראש וראשונה החשש שאם יישאר בחיים עלול המנוח לזהות את תוקפיו, ולצורך כך אף להסתייע בידיעה שהם חבריו של מועתצם. ההנחה שהמנוח היה נמנע מלהתלונן כדי שלא להביאם לחשיפת נטיותיו המיניות, היא בבחינת השערה, שאם ביקש המערער לבססה, היה צריך לטעון אותה במהלך עדותו בבית המשפט, כדי שניתן יהיה לחקור אותו עליה. אולם, כאמור, המערער בחר שלא להעיד, ובכך מנע את חקירתו ולא רק בשאלת החשש מזיהויו על ידי המנוח, אלא גם בשאלות האחרות, החשובות לא פחות, ובראשן השאלה מדוע נדרשו הוא וחברו לחנוק את המערער בצווארו ולחסום את דרכי הנשימה שלו בכרית, ולאורך זמן, כשלכל נהיר כי מעשה זה יכול לגרום למותו של אדם. ואם נותר ספק ביחס לכוונת המערער ושותפו - להמית את המנוח ולא לגרום לעלפונו בלבד - די להפנות לעובדה נוספת, וכוונתי לכך שהשניים הותירו את המערער בדירה, כפות בידיו ורגליו, ופניו צמודות לכרית, כשהדאגה מה יקרה לו רחוקה מליבם. 8. כידוע, אך לעיתים רחוקות כוונתו של תוקף נלמדת מפיו, ולרוב נדרש בית המשפט ללמוד עליה מתוך לימוד נסיבותיו של האירוע, ולעיתים תוך שימוש בחזקה כי נאשם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 4932/00 יעקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 30; ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 326, 335). כך נהגתי בעניינו של המערער, ולהשקפתי כלל הראיות מחייב לקבוע כי כוונתו של המערער היתה אחת – לגרום למותו של המנוח, ולא אחרת זולתה. לנוכח האמור, אני מציע לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה. החלטתו של המערער שלא להעיד חורצת לדעתי את גורל משפטו, נוכח העובדות בהן הודה המערער, הכל כמפורט על ידי חברי. כך הוא הן לגבי העבירה על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) – רצח בכוונה תחילה – והן לגבי העבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק – הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה. 2. אשר ליסוד ההחלטה להמית, נפסק מפי השופטת ביניש ב-ע"פ 2316/98 סוויסה נ' מ"י, פ"ד נה (5) 797: "יסוד 'ההחלטה להמית' 12. ההחלטה להמית מבטאת יסוד נפשי של 'כוונה' שעיקרו החזות או הציפייה של התרחשות התוצאה הקטלנית כשנלווה אליה הרצון או השאיפה להתגשמותה של התוצאה [ראו למשל: ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת-ישראל, פ"ד לט (4) 253 ,258; ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת-ישראל, פ"ד נה (3) 459, 468]. כאשר הראיות מצביעות על כך שמהתנהגותו של אדם יש תוצאה הצפוייה הן באופן אוביקטיבי והן באופן סוביקטיבי ניתן להסיק מכך שאותו אדם אף מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. זוהי חזקה הניתנת לסתירה, ולפיה בהעדר ראיות המצביעות על כוונה אפשרית אחרת, האדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. [ראו למשל: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת-ישראל, פ"ד נ (3) 638 ,649; ע"פ 759/97 הנ"ל בעמ' 469]." ובדומה קבעה השופטת פרוקצ'יה ב-ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מ"י, פ"ד נה (3) 459: "המערער גרם למותה של אשתו על ידי פעולת חנק של צווארה בידיו, ומטיבו של המעשה ניתן להסיק כי תוצאתו תקפח חיים. אכן, 'מי שלוחץ בכח על צווארו של אדם השכוב בפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו'. (דברי בית המשפט בע"פ 759/77 גולדאני נ' מדינת ישראל, פד"י לב (3) 813, 824. מנסיבות מעשה ההריגה ניתן ללמוד על כוונת העושה. 'חזקה מעוגנת בהגיון היא כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה חזקה זו ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה, די בה כדי להוכיח את כוונתו של נאשם להמית את קרבנו.' (ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פד"י לו (1) 141, 149). מאופי מעשהו של המערער עולה החזקה כי התכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממנו שהיא - קטילת חייה של קרבנו. חזקה זו לא הופרכה בראיות סותרות ולפיכך היא חלה בענייננו. נסיבות המקרה בכללותו מתיישבות, איפוא, עם המסקנה כי המערער החליט להרוג את אשתו ופעל למימוש החלטה זו, גם בהנחה כי החלטה זו נתגבשה באורח סופי בסמוך ממש לאחר השיחה הלילית האחרונה." וראו עוד, לענין חנק על ידי לחץ המופעל על הצוואר, דברי השופט שמגר ב-ע"פ 759/77 גולדני נ' מ"י, פ"ד לב (3) 813: "כאמור טען סניגורו המלומד של המערער, כי הלה לא הבין משמעות מעשהו, אולם לאור מהות הפגיעה בה נפגעה המנוחה אין לקבל טענה זו, כי הרי מדובר על חנק על-ידי לחץ המופעל בצוואר. העובדה שלפיתת הצוואר בחזקה גורמת לחניקתו של אדם ידועה היטב לכל בר-בי-רב, היינו אף למי שאינו בקי במדע הפתולוגיה ולא שמע מעולם על עורק התרדמה. הווה אומר, מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו. לא התחוור לנו מה היה הרקע המידי לפעולתו של המערער וייתכן ביותר כי לא גילה את כל האמת בקשר למה שקרה עמו באותו בוקר, כאשר ביקש להתייחד עם אשתו. המניע אינו רלוונטי בשלב זה, ומכאן כי די לנו בכך שאנו לומדים על כוונתו ממעשהו, כאשר לא הוכח כי בינתו נסתרה בשל השתיה או כי קונטר בצורה כלשהי." 3. נוכח העובדות בהן הודה המערער בין כותלי בית המשפט, הדרך להעלאת ספק סביר בענין היסוד הנפשי בביצוע העבירה היתה מתן עדות. מכך נמנע המערער, וטעמיו בודאי עמו, ומכאן שחזקת הכוונה בענייננו לא נסתרה. 4. קל וחומר לענין היסוד הנפשי של העבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, הוא היסוד של "במזיד" (וראו סעיף 90א(1) לחוק). בענייננו היה למערער למצער יסוד נפשי של פזיזות על פי דרגתה החמורה יותר - אדישות, כאמור בסעיף 20(א)(2)(א) לחוק. על כן ניתן היה להרשיעו, כפי שציינה הערכאה הראשונה, גם בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. 5. בפרשה דומה, דומה עד למאוד, בה נגרם מותו של אדם בחנק אגב ביצוע שוד, השתיתו רוב השופטים בבית משפט זה את ההרשעה בעבירת הרצח על סעיף 300(א)(3) לחוק דווקא, מבלי להכריע בענין תחולת סעיף 300(א)(2) לחוק (ע"פ 6263/00 פלוני נ' מ"י (לא פורסם)). פלוני זה, בדומה למערער שבפנינו, לא העיד במשפטו. שותפו לעבירה של פלוני נדון בנפרד והורשע בעבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, והרשעתו אושרה בבית משפט זה (ע"פ 5781/01 אעמר נ' מ"י, פ"ד נח (3) 681). 6. אוסיף ואומר כי מהשיחה בין המערער לבין שותפו לעבירה עולים דברים ברורים, לפיהם השניים רצחו את קורבן העבירה. אצטט מחילופי הדברים בקטע שקדם לדברים אותם מביא חברי (ההדגשה הוספה): "אמג'ד: כן. לגבי מועתסם הוא זה שמכיר את ההומו. מבין?? כמאל: אתה באת וסיפרת לי אודות ההומו ואז רצחנו אותו [לא ברור]... רצחנו אותו ... רצינו להשתיק אותו. אמג'ד: זה מה שקרה. כמאל: כלומר, נלך לשחזר כיצד רצחנו?? אמג'ד: הרי שִחזרתי אתמול [לא ברור]." (מתוך ת/23) אחר כך עוסקים השניים בתיאום עדויות. גם דברים אלה היה על המערער לסתור, אך הוא נמנע ממתן עדות. כאמור, החלטתו זו שלא להעיד חורצת את גורל משפטו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"א בתמוז תשס"ה (18.7.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03001950_O04.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il