איברהים סלימאן נ. מדינת ישראל

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1948/20 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: איברהים סלימאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 27.08.2019 ומיום 27.01.2020 בתפ"ח 41219-09-15 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' הלמן (סג"נ), א' קולה ו-ד' צרפתי תאריך הישיבה: כ"ג בטבת התשפ"ג (16.01.2023) בשם המערער: עו"ד אורי בר עוז; עו"ד נדיר ברנסי בשם המשיבה: עו"ד עינת גדעוני בשם נפגעי העבירה: עו"ד פהד שיח מוחמד פסק-דין השופט ח' כבוב: הערעור שלפנינו נסוב על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגנית הנשיא א' הלמן וכבוד השופטים א' קולה ו-ד' צרפתי) בתפ"ח 41219-09-15 מיום 27.08.2019 ומיום 27.01.2020, בהתאמה. בהכרעת הדין המפורטת הורשע המערער בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 טרם תיקון 137 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329א(2) לחוק העונשין; יריות בשטח מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; עבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ותקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בגזר הדין הוטל על המערער עונש של 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו לצד ענישה נלווית כפי שיפורט להלן. עיקרי העובדות, הכרעת הדין וגזר הדין ביסוד האירוע המרכזי מושא ענייננו, התנגדות המערער לאירוסי מהא סלימאן, קרובת משפחתו עם מועאד חג'יר. המערער ביקש למנוע את האירוסין, ואיים לפגוע במועאד ובני משפחתו אם לא יבוטלו האירוסין. בתוך כך, ביום 29.08.2015 בשעות ערב, ניגש המערער לרכב בו ישבו בני הזוג ותקף את מועאד במכת אגרוף לפניו, קילל אותו ואיים עליו כי יהרוג אותו באמצעות אקדח, בעודו אוחז במה שנראה כאקדח. למחרת, בשעות הערב, הגיעו בני משפחת חג'יר לחצר ביתו של המערער, והרוחות התלהטו – עד כדי כך שהצדדים היו על סף תגרה אלימה, שלבסוף נמנעה. לאחר אותו אירוע, המערער עזב את המקום ברכב של חברו, סאלח סלימאן. במהלך נסיעתם, זיהה המערער את המנוח, תאמר חג'יר, אחיו של מועאד, צועד עם אחר, מוחמד טחבש, שעל פי הנטען היה נוכח באירוע הסוער שהתרחש בחצר ביתו של המערער קודם לכן. לאחר הזיהוי, המערער כיוון לעבר השניים אקדח שהיה בידו וירה מספר יריות, והכל תוך כדי נסיעה בטבורה של שכונת מגורים. המנוח וטחבש נפגעו מהירי; המנוח התמוטט על המדרכה במקום ושם מצא את מותו ואילו טחבש נמלט לחצר בית סמוך, לאחר שנגרם לו שפשוף שטחי בחלק העליון של ירך שמאל מהירי. מיד לאחר מכן, המערער וסאלח המשיכו בנסיעה ומשהתקרבו לבית משפחת חג'יר, ירה המערער כשתיים-שלוש יריות נוספות באוויר. יוער, כי כתב האישום המקורי איחד בין עניינם של המערער וסאלח ובין אישום שהופנה כלפי המערער וחברו מוחמד כנעאן – שביסודו הטענה כי עובר לאירועים המתוארים לעיל, המערער וכנעאן החזיקו מספר כלי נשק, אותם הסתירו בתוך בור באדמה, בסמוך לנצרת. ואולם, עניינם של סאלח וכנעאן הופרד מעניינו של המערער, לאחר שהודו במסגרת הסדרי טיעון בעבירות השונות שיוחסו להם. לאור כל האמור, כתב האישום המתוקן מיום 11.04.2016 ייחס למערער עבירות של רצח; חבלה בכוונה מחמירה; ירי בשטח מגורים; עבירות בנשק; איומים ותקיפה. בשים לב לכך שההליך בעניינו של המערער נמשך רב זמן יוער, כי הדבר נבע, בין היתר, בשל תְּמוּרוֹת שחלו בייצוגו, ופירוט על אודות כך ניתן למצוא בפסקאות 6-5 להכרעת הדין. בתמצית יצוין, כי המערער יוצג על-ידי מספר עורכי דין, פרטיים וציבוריים. בסופו של דבר, המערער לא היה מיוצג בעת שמיעת טיעוני המדינה לעונש וביקש להסתפק בהגשת טיעוניו לעונש בכתב (שנערכו על-ידי אחד מעורכי הדין שייצגו אותו בהליך, לאחר שקיבל לידיו את טיעוני המדינה). כאמור, ביום 27.08.2019 ניתנה הכרעת הדין מושא ענייננו. בגדרה, בית המשפט המחוזי עמד, בצורה מפורטת ומנומקת, על הראיות, המוצגים והעדויות בתיק וניתח אותן בעיקרו של דבר בראי עבירת הרצח. יצוין, כי עד לאחר תום פרשת התביעה, המערער בחר שלא למסור תשובה מפורטת לאישומים והסתפק בכפירה כללית. בתום פרשת התביעה, הגישו באי-כוחו דאז תשובה מפורטת – ממנה הסתייג המערער לאחר מכן, תוך שטען כי נמסרה שלא על דעתו. גרסתו שלו נשמעה אך בעדותו, בשלב מתקדם מאוד של ההליך. לא למותר לציין, כי בעקבות ההכחשה הכללית שניתנה לכתב האישום, עד לשמיעת פרשת ההגנה, גדר המחלוקת הייתה רחבה ביותר ועדויות התביעה התייחסו לכל עובדות כתב האישום. רק לאחר שמיעת עדותו של המערער, הצליח בית משפט קמא לשרטט את גדרי המחלוקת, שעניינה היסוד הנפשי של המערער בעת אירוע הירי. יובהר, כי בעדותו, הודה המערער ברוב המסכת העובדתית, ומיקד גרסתו בכך שירה לעבר הרצפה, במטרה להפחיד את המנוח וטחבש ולהרחיקם. תוך שנטען כי היה אחוז פחד, ופעל ללא כוונה לפגוע בהם. ובחזרה לאופן הילוכו של בית משפט קמא בהכרעת הדין. בית המשפט בחן את יסודות עבירת הרצח: ההכנה, היעדר קנטור וההחלטה להמית. לצורך בחינת קיומו של יסוד ההחלטה להמית, התייחס בית משפט קמא לסכסוך המשפחתי בין המערער ומשפחת חג'יר ולהיעדר סכסוך בין המערער והמנוח; לאיומים שנשמעו מטעם המערער כי בכוונתו לפגוע במועאד; לעימות בין המערער ובני משפחת חג'יר ובריחת המערער מן העימות; להצטיידותו בנשק עובר לירי; לכיוון ומטרת נסיעתו של המערער עובר לירי; לנסיבות אירוע הירי – לרבות מספר היריות וכיוונן; ולהתנהלות המערער לאחר הירי. בסופו של דבר נקבע, כי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח יסוד של כוונה להמית. עוד הוטעם כי נסיבות ביצוע הירי וגרסתו של המערער, לא מלמדות, מעבר לכל ספק סביר, כי כוונת המערער הייתה לגרום למות המנוח. אשר לגרסת המערער, ציין בית משפט קמא כי "העובדה שמדובר בגרסה כבושה איננה משמיטה את הקרקע מתחת לאפשרות לקבלה". תחת עבירת הרצח ממנה זוכה מחמת הספק, נקבע כי יש להרשיע את המערער בהריגה, "לפי סעיף 298 לחוק העונשין, הקובע: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים". היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה הוא מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". לעניין תוצאות המעשה, צריך שיתקיים הלך נפש של "פזיזות", העשוי לבוא לידי ביטוי, ב"אדישות", היינו "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", או ב- "קלות דעת", במשמעות "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (הדגשות במקור – ח' כ'). זאת, משנמצא כי היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירת ההריגה התקיימו, מקום בו המערער היה מודע לרכיב העובדתי של העבירה, ומתוקף מודעותו לאפשרות שתוצאת התנהגותו עלולה להיות קטלנית, כפי שנלמד מנסיבות הירי שבוצע מנשק קטלני, מטווח קצר ומרכב נוסע לכיוון אחרים. בתוך כך, ובשים לב לאפשרות כי קיים דין מקל לאור תיקון 137 לחוק העונשין, נדחתה טענת המערער כי יש לייחס לו יסוד נפשי של "קלות דעת", חלף "אדישות". בית משפט קמא עמד על ההגדרה של קלות דעת בחוק, הפסיקה והכתיבה המשפטית, בבסיסה קיימת תקווה של הנאשם שיעלה בידו למנוע את התרחשות התוצאה. בסופו של דבר נקבע, כי אדם היורה מספר יריות מטווח קצר לעבר אחר, מרכב נוסע – ברי כי לא פעל בקלות דעת, אלא באדישות. ראוי לציין, על אף שאין בדברים כדי לשנות מפסק דיננו, כי המותב בבית משפט קמא נחלק בינו ובין עצמו (כבוד סגנית הנשיא א' הלמן וכבוד השופט א' קולה), בנוגע לחלק מהקביעות העובדתיות, שנבעו מגרסת המערער. אולם, בסופו של דבר, המותב כולו הגיע לאותה התוצאה גם אם בדרכים מעט שונות (כאשר לתוצאה הסופית של חבריו הצטרף, מבלי להידרש למחלוקת שנפלה ביניהם, כבוד השופט ד' צרפתי). לשם שלמות התמונה יוער, כי גם טענת המערער לפיה לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירת ההריגה, אשר לא יוחסה לו בכתב האישום, נדחתה. תוך שבואר, כי הרשעתו בהריגה מבוססת על אותה מסכת עובדתית מפניה התגונן. זאת ועוד, הודגש כי בכל הנוגע לייצוגו של המערער – הלה זכה לייצוג לכל אורך פרשת התביעה, ובית המשפט הלך כברת דרך, ונעתר לבקשות רבות מטעם המערער, בכדי לאפשר לו לנהל את הגנתו כִּרְאוּת עֵינָיו. ביום 27.01.2020, נגזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להפריד בין שני האירועים בכתב האישום, שהרי ביניהם לא קיים קשר הדוק – אירוע הסתרת הנשק בציפורי עובר לאירוע הירי; ושרשרת האירועים האלימים במהלכם מצא המנוח את מותו, ואחר נפצע. בעת קביעת המתחם, נתן בית המשפט המחוזי דעתו לחומרת מעשיו של המערער והשלכותיהם וחומרת פגיעתם בערכים המוגנים – ביניהם קדושת חיי אדם, שלמות הגוף ובטחון הציבור. בנוסף נשקלו הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, לרבות תכנון קודם אשר בא לידי ביטוי בהצטיידות בנשק, האלימות והאיומים. בית המשפט סקר את הפניות הצדדים אשר למדיניות הענישה הנוהגת, וקבע כי מדובר בפסיקה שלא משקפת את נקודת האיזון במקרה זה. המדינה סמכה ידה על עונשים שניתנו במקרים חמורים יותר; ואילו המערער סמך ידו על עונשים שניתנו במקרים חמורים פחות. בהמשך, בית המשפט המחוזי עמד על כך שמנעד הענישה בעבירות הריגה הוא רחב וכי עסקינן בנסיבות המצויות בדרגה המתקרבת לרצח. בהתאם, הוצגה פסיקה לפיה מתחם העונש נע בין 20-12 שנות מאסר. בנוסף, סקר בית המשפט המחוזי פסיקה הנוגעת לעבירות של נשיאת והובלת נשק בנפרד. אחר דברים אלה נקבע מתחם של 24-16 שנות מאסר, לצד ענישה נלווית בגין שרשרת האירועים שבמרכזם עבירת ההריגה. בגין אירוע נשיאת והובלת הנשק, נקבע מתחם של 36-16 חודשי מאסר בפועל. בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוך המתחם, הביא בית המשפט המחוזי במניין שיקוליו גם את נסיבותיו האישיות של המערער והיעדר עבר פלילי רלבנטי. בית המשפט הדגיש כי אמנם החלטת המערער לנהל הליך הוכחות אינה נזקפת לחובתו, אך נקבע כי אין לקחת בחשבון את הזמן שחלף מביצוע העבירה, וזאת בגין תרומתו של המערער להימשכות ההליך. מנגד נקבע כי יש להתחשב בשיקולי הרתעת המערער והרתעת הרבים, נוכח הצורך להחמיר עם עבריינים הנוהגים באלימות תוך שימוש בנשק חם כאמצעי לפתרון סכסוכים, לאור שכיחות התופעה. בסופו של דבר הוטל על המערער עונש של 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות או נשק מסוג פשע; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת אלימות או נשק מסוג עוון, למעט איומים; 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת איומים; ופיצוי כספי למשפחת המנוח בסך של 258,000 ש"ח. טענות הצדדים בערעור בערעורו, משיג המערער על הרשעתו בהריגה, וטוען כי יש להרשיעו, לכל היותר, בעבירת המתה בקלות דעת שנקבעה בתיקון 137 לחוק העונשין. שכן, על-פי הנטען, לא התגבש בו יסוד נפשי מסוג אדישות. זאת בהתבסס על דברי בית המשפט המחוזי עצמו, וביניהם: כי גרסתו נמצאה מהימנה בעיקרה, על אף שהייתה כבושה; כי לא ניתן לשלול את הטענה לפיה הירי כוון ארצה במטרה להפחיד; כי המערער היה שרוי במצב של לחץ במועד האירוע; כי הירי בוצע מתוך רכב נוסע, וכי ההסתברות למוות כתוצאה מירי באזור הבטן נמוכה. זאת ועוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משהרשיע את המערער בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, מכיוון שלא ניתן לייחס לו כוונה מיוחדת הנדרשת להרשעה זו, בָּהּ בָעֵת עם הרשעתו בעבירת ההריגה – תוך ייחוס יסוד נפשי של אדישות. משכך נטען, כי קביעות בית המשפט המחוזי בעניין היסוד הנפשי של המערער סותרות את עצמן. שכן, המדובר באותה המסכת העובדתית של ירי לכיוון הרצפה – ואילו נקבע מחד גיסא יסוד נפשי של אדישות ביחס למנוח, ומאידך גיסא, יסוד נפשי של כוונה ביחס לפגיעה בטחבש. המערער הוסיף וטען, כי גרסתו נשמעה בעת שלא היה מיוצג. בעניין זה נטען, כי אמנם בית המשפט המחוזי פעל לאפשר לו ייצוג הולם, אך בפועל, עדותו נשמעה והטיעונים לעונש מטעמו הוגשו כאשר לא היה מיוצג, ולכך השלכות על הרשעתו ועל עונשו. אשר לעונש שהושת עליו, טען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי עניינו מצוי ברף החומרה הבינוני-גבוה, וכי לא העניק משקל הראוי לנסיבות המקלות הנלמדות מהאירוע – שנבע מניסיונו להגן על עצמו. משכך, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת מתחם העונש ההולם, וכי ראוי היה לקבוע מתחם שגבולו העליון עומד על 12 שנות מאסר. עוד נטען, כי עניינו של המערער בתוך המתחם – ראוי כי ייקבע על הצד הבינוני-נמוך, תוך שהמערער שב ומלין על היעדר התחשבות בכך שלא היה מיוצג. עוד גורס המערער כי נסיבותיו האישיות; היעדר עבר פלילי רלבנטי; מצבו המשפחתי; נטילת האחריות על מעשיו; וחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות – יש בהם כדי להצדיק הקלה משמעותית בעונשו. מנגד, המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו ותוצאתו; וטוענת כי הרשעת המערער בהריגה, תוך ייחוס יסוד נפשי של אדישות ולא קלות דעת – בדין ובראיות יסודה – ואין כל הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. לטענת המדינה, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה, המערער ירה במטרה לפגוע במנוח ובטחבש מעוגנת היטב – כך, בין היתר, נדחתה גרסתו של המערער כי ירה משום שחש מאוים, תוך שנקבע כי לא נשקפה למערער סכנה מיידית לחייו או לגופו מצד טחבש, וכי המערער יכול היה להמשיך בנסיעתו; כי הוכח שלמערער היה מניע ברור לפגוע בבני משפחתו של מועאד; ועל אף המחלוקת שנפלה בין השופטים אשר למטרת הנסיעה, אין בפסק הדין כל מחלוקת כי הירי בוצע במטרה לפגוע. הודגש, כי המערער ירה מספר יריות מנשק חם, מטווח קרוב ומתוך רכב נוסע, המכוונות אל עבר גופם של המנוח וטחבש – לפיכך, לשיטת המדינה, מדובר במקרה מובהק אשר "רחוק מרחק שנות אור מנסיבות של המתה בקלות דעת". לגרסת המדינה, כל אותן קביעות עובדתיות מקלות מהן מבקש המערער להיבנות בערעורו, גיבשו את הספק בדבר קיומה של כוונה להמית – אך אין בעובדות אלה כדי להוביל למסקנה כי נהג אך בקלות דעת, וכי לא היה אדיש לתוצאה הקטלנית. אשר לכיוון הירי, נטען כי גרסתו של המערער לפיה הירי כוון לרצפה – משוללת בסיס, ולא עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין זה, מפנה המדינה לקביעות בית המשפט המחוזי כי ירי ל"גובה כזה" (שבוודאי אין הכוונה לגובה הרצפה), עלול להביא "לפגיעה קשה ואף קטלנית". בנוגע לטענת המערער לסתירה בין היסוד הנפשי שנקבע בעבירת החבלה, ובין היסוד הנפשי של עבירת ההריגה, הוטעם, כי אמרת בית המשפט המחוזי לפיה "גם אם לא ניתן לשלול את הטענה, לפיה הירי כוון ארצה במטרה להפחיד" – נועדה אך כאמצעי רטורי להמחיש את הלכת הצפיות, אשר מקימה בעניין המערער כוונה מיוחדת. דהיינו, לא הייתה כוונה כי, אכן, לא ניתן לשלול טענה זו; אלא, הדגשה כי גם לו היה כך – לא היה בעובדה זו כדי לסייע למערער. בנוסף, הוסבר, כי אין סתירה בין היסוד הנפשי שיוחס למערער בגין העבירות השונות, מכיוון שלמערער היו עמדות חפציות שונות, כלפי התוצאות השונות שעשויות להיגרם ממעשיו ביחס לכל אחד מנפגעי העבירה; קרי, לגרום לאדם חבלה חמורה (כוונה מיוחדת) אך מבלי לרצות במותו, ובד בבד להיות אדיש כלפי האפשרות שימות כתוצאה מהפגיעה בו. זאת ועוד נטען, כי יש לדחות את טענת המערער בכל הנוגע להיותו בלתי מיוצג, מאחר שלא אירעה כל פגיעה בזכויותיו ובהוגנות ההליך; וכי יש לדחות את טענות המערער בקשר עם חומרת עונשו, מכיוון שהעונש שהוטל על המערער הולם את מעשיו ואף מקל עמו. בדיון שהתקיים לפנינו היטיבו באי-כוח הצדדים לטעון, תוך שעיקר הדיון התמקד בערעור על הכרעת הדין; ואנו שאלנו ונתנו הערותינו בנוגע למספר נקודות מרכזיות שעולות מהמקרה דנן. דיון והכרעה הנה כי כן, לפנינו שתי שאלות הדורשות הכרעה. ראשית, האם נכון היה לקבוע כי נסיבות מקרה זה מבססות יסוד נפשי של אדישות; או שמא יש לראות במערער כמי שפעל מתוך יסוד נפשי של קלות דעת? שנית, ובמידת מה בהמשך לשאלה הראשונה, האם העונש שהושת על המערער מחמיר עמו יתר על המידה? אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שהפכתי בדברים, ובחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, מצאתי כי על שתי השאלות יש להשיב בשלילה. אשר על כן, סבורני כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו, וכך אציע לחבריי לעשות. אשר להכרעת הדין. בשים לב לתיקון 137, והאפשרות להרשיע את המערער בעבירה מקלה, ענייננו מתרכז בהבחנה שבין היסוד הנפשי של הריגת אדם באדישות (דהיינו, "בשווין נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות"; סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין), ובין היסוד הנפשי של המתת אדם בקלות דעת (דהיינו תוך "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען"; סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין) (להרחבה ראו: ע"פ 5806/22 מדינת ישראל נ' גריפאת, פסקאות 16-9 (20.11.2022)). לאחר עיון, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי "לא ניתן לקבל את הטענה, כי אדם היורה מטווח קצר לעבר אחר, מספר יריות ויוצר סיכון כה רב לשלומו, מבלי שנקט כל אמצעי בכדי למנוע את הפגיעה, פעל בקלות דעת". ביסוד קביעה זו עמדו, בין היתר, העובדות כי: "לא נשקפה מטחבש כל סכנה מיידית לחייו של [המערער] או שלמות גופו. טחבש עמד בשכונה בה התגורר, לא ביצע כל תנועת איומים ולא אחז כלי נשק כלשהו בידו. גם אם [המערער] היה עדין תחת הרושם של הניסיון לתוקפו, לא הייתה כל סיבה כי ירגיש כה מאוים מנוכחותו של טחבש, עד שזו תגרום לו לירות על מנת להפחידו. יתרה מכך, כאשר ביקש לירות על מנת להפחיד, ירה [המערער] באוויר. בירי הראשון בחר לירות לעבר המקום בו עמדו המנוח וטחבש ולא לעבר האוויר, לכן יש לדחות את גרסתו כי ביצע ירי על מנת להפחיד בלבד ולא על מנת לפגוע. אין באמור לעיל כדי לבסס את אשמתו של [המערער] ברצח, אך הדבר רלוונטי לחיזוק עמדתי כי יש להרשיע את [המערער] בהריגה, כפי שיפורט בהמשך. לפיכך, ניתן לומר כי [המערער] היה מודע לתוצאה הטבעית של מעשיו, בנסיבות בהן נטל עימו כלי יריה קטלני ועשה בו שימוש במהלך נסיעה בכלי רכב, ובמרחק קרוב מאוד למנוח ולטחבש (על השימוש בכלי יריה הטומן בחובו סיכון ברור ראה ע"פ 498/89 מדינת ישראל נ' יפרח, פ"ד מה(1) 384, 394 (1990)). על הסכנה הברורה שטמונה בהתנהלותו של [המערער], מלמדת גם העובדה כי הוא לא ביצע ירייה אחת אלא ירה מספר פעמים. [המערער] לא ירה כלפי מעלה, כפי שפעל בשלב השני, אלא ירה לגובה כזה, שניתן לצפות, כי הוא עלול להביא לפגיעה קשה ואף קטלנית". זאת ועוד, הצדק עם המדינה כי המערער מנסה, הלכה למעשה, להיבנות מהטעמים שהובילו לזיכויו מעבירת הרצח פעם נוספת. ואולם, השיקולים שהובילו לקביעה כי לא פעל מתוך כוונה ולזיכויו אפוא מעבירת הרצח, אין בהם כדי להוביל למסקנה כי פעל בקלות דעת חלף אדישות. בפרט אין להלום ניסיון זה בנסיבות העניין, שעה שהמערער פעל בשוויון נפש מוחלט לתוצאה הקטלנית – אך הטבעית והצפויה – של מעשיו, לה הוא היה מודע בפועל. יפים בהקשר זה דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972, 166, 169): "יסוד נפשי של אדישות [...] מגלם עמדה שלילית מובהקת ויסוד נפשי מגונה כלפי הערך של חיי אדם [...] העושה האדיש אינו חפץ בהשגת התוצאה הקטלנית, אך דווקא על רקע זה ולאור החשיבות של הערך של חיי אדם, ניתן לצפות מהעושה להעדיף בבירור להימנע ממעשה שהוא צופה שיביא להתרחשות תוצאה זו. ואולם לאדיש, בניגוד לקל דעת, אין העדפה לעניין אפשרות גרימת התוצאה. אחת היא לו אם יקופחו חיי אדם אם לאו. על כן יסוד נפשי זה מבטא זלזול מובהק והתנכרות קשה וחמורה לערך של חיי אדם, שבעטיים מעשה ההמתה הוא מעשה חמור מובהק״. לפיכך, סבורני כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. אשר לגזר הדין. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם קיימת סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה, או במקרים חריגים אשר מצדיקים זאת (ע"פ 8923/14 מדינת ישראל נ' קרפצ'יוב פסקה 3 (12.04.2016); ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, פסקה 10 (13.2.2014)). מקרה זה לא בא בקהלם של אותם מקרים חריגים. בנדון דידן גזר דינו של בית המשפט המחוזי שקול ומנומק. המתחם שנקבע מביא בחשבון את מכלול הנסיבות לרבות צירוף האישומים במקרה זה. בתוך כך נבחנו גם מתחמים שנקבעו בגין מקרים שונים, בנסיבות אחרות ודומות ככל שניתן היה למצוא. לא למותר לציין כי בגדרי הנתונים השונים, המרכיבים את שיקול הדעת בעת גזירת העונש בתוך המתחם, ניתן ביטוי משמעותי גם למכלול הנתונים שהיה בהם כדי להצדיק הקלה בעונשו של המערער, ובפרט היעדר ייצוג בצמתים משמעותיים בהליך, היעדר עבר פלילי רלבנטי, הבעת חרטה על מות המנוח והשפעת ההליך על קרובי משפחתו של המערער. ברם, בשים לב לחומרת מעשיו של המערער, והתנהלותו עובר לאירוע הירי לא מצאתי בטיעונים שהונחו לפנינו טעם המצדיק הקלה נוספת בעונשו של המערער. ייאמר מיד כי לא ניתן להקל ראש בחומרת מעשיו של המערער, ובנזק אשר נגרם כתוצאה מהם. כידוע, בית משפט זה פסק וחזר ופסק כי קדושת חיי אדם היא ערך עליון, ואל לנו לְהַקְהוֹת דברים אלה (ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל (11.09.2022); ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (16.03.2010)). ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו, מחייבת אותנו לשמור על הזכות לחיים ולביטחון אישי, ועל האינטרס הרחב של הגנה על שלום הציבור. כל אלה מחייבים, כי העונש שנגזר בעבירות הכרוכות בלקיחת חיי אדם ישקף סלידה והוקעה של המעשים והעושים, תוך שליחת מסר מרתיע ליחיד ולרבים. במקרים כגון דא יש צורך בהטלת עונש מאסר משמעותי, ההולם את החומרה הגלומה בלקיחת חיי אדם – כפי שנעשה במקרה זה, בהתאם לנסיבותיו האינדיבידואליות של העושה והמעשה. בהינתן האמור, סבורני כי דין הערעור על גזר הדין להידחות. לפיכך, לו תשמע דעתי, נדחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ‏י"א בשבט התשפ"ג (‏02.02.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20019480_C11.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1