פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1947/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1947/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 24.1.07, בת.פ.ח. 972/01, שניתן על ידי כבוד הנשיא השופט י' פלפל, ס. הנשיא השופט נ' הנדל, והשופטת ר' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: ה' בתשרי התש"ע (23.09.09) בשם המערער: עו"ד מרוז משה; עו"ד מרוז שירה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד פטל אושרה גב' וייס ברכה פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) הרשיע את המערער, לאחר שמיעתן של ראיות, בעבירות אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים, אותן ביצע באחייניתו ל' מ' – קטינה, אשר במועד ביצוען של מרבית העבירות טרם מלאו לה 16 שנים (להלן: המתלוננת). כן הורשע המערער בעבירה של הדחה בחקירה, לאחר שנקבע כי שילם למתלוננת 200,000 ש"ח כדי להניאה מלהגיש נגדו תלונה בגין המעשים האמורים. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-12 שנות מאסר. עוד נקבע, כי התשלום ששילם למתלוננת יחשב כפיצוי על המעשים שביצע בה. ערעורו שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד חומרת העונש. אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בראיות ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו, ככל שהדבר נוגע למשך ביצוע העבירות בגדרי האישום הראשון כמו גם לתדירות ביצוען בגדרי האישום השני. בהתאמה יש להקל בעונשו של המערער ולהעמידו על אחת עשרה שנות מאסר. כתב-האישום 2. המערער הינו דודהּ של המתלוננת (אחי אביה) והוא מבוגר ממנה בשש שנים לערך. במועדים הרלוונטיים לכתב-האישום התגורר המערער בבית אמו, השוכן אל מול ביתה של המתלוננת. במשך חודשים ארוכים, משנת 1991 ועד לשלהי 1992, בעל המערער את המתלוננת, שהייתה אז כבת 11 שנים, במספר רב של הזדמנויות ובתדירות אשר עמדה על אחת ליומיים לערך, בדרך של החדרת איבר מינו לאיבר מינה. כן ביצע בה מעשי סדום ומעשים מגונים. זאת, תוך שהוא מאיים עליה כי אם תחשוף את דבר המעשים, יפרסם ברבים כי המגע המיני התקיים ביוזמתה. המעשים בוצעו במקומות שונים – בחדרו של המערער בבית אמו, בצריף ישן השוכן בסמוך לביתו, בפרדס קרוב לבית ואף בבית-עלמין במושב שכן. גיוסו של המערער לצה"ל לא מנע ממנו להוסיף ולבצע במתלוננת מעשי אינוס, וזאת במהלך חופשותיו ובתדירות של פעם או פעמיים בחודש, כך עד לשנת 1996. מוסיף כתב-האישום ומפרט כיצד באחד מימיו של חודש אוגוסט 1996 החזיר המערער את המתלוננת ממסיבה שהתקיימה במועדון כלשהו. באותו אירוע, בחוף הים, בעל המערער את המתלוננת בניגוד להסכמתה עד שהגיע לסיפוקו. כשסיים את מעשיו, שב המערער ואיים על המתלוננת לבל תגלה לאיש דבר אודות המעשה. 3. מקץ שנים אחדות, והיה זה ביום 11.7.2001, ערך המערער עם המתלוננת ובנוכחות אחרים שנחשפו למעשיו הסכם, בגדרו התחייבו הללו שלא לחשוף את הפרשה. ביום המחרת מסר המערער לידי אמה של המתלוננת סכום של 200,000 ש"ח, שנועד לא רק לפצות את המתלוננת על הפגיעה שספגה מידו, כי אם גם להניאה מלדווח על מעשיו. השתלשלות העניינים שקדמה להגשת התלונה במשטרה 4. המתלוננת שמרה את דבר המעשים בסוד במשך שנים רבות. לראשונה היא אזרה אומץ לחשוף את הפרשה בחודש מאי 2001, בפני בן זוגה דאז – י' ע', במהלך ויכוח שנתגלע ביניהם ובמהלכו הטיחה בו המתלוננת: "כמו כולם, תעשה בי מה שאתה רוצה". כשביקש החבר להבין את פשר דבריה, סיפרה לו המתלוננת באופן כללי ומבלי לרדת לפרטים כי המערער נהג להתעלל בה מינית מאז שהייתה כבת 11. י' ע' הפציר במתלוננת לספר את הדבר למשפחתה ולהתלונן במשטרה, אך היא, שחששה לפגוע במשפחה, סירבה לעשות זאת. ברם, בכל עת שהוזכר שמו של המערער בפניה, ציינה המתלוננת כי היא שונאת אותו, ובהמשך, כשניסתה אחותה, ש', לברר את פשר שנאתה זו, חשפה המתלוננת בפניה את דבר האונס. ממועד זה ואילך לחצו י' ע' וש' על המתלוננת לחשוף את הפרשה, אך לשווא. הייתה זו ש' שמקץ זמן מה סיפרה על הפרשה לאמה, וזו גילתה את הדבר לבעלה, הוא אבי המתלוננת. בעצה אחת החליטו ההורים להמתין זמן מה, ולאחר שהתברר למתלוננת כי הדבר נודע לסבתה, היא סיפרה על כך גם להוריה. בהמשך, שיתפה המתלוננת בסיפור המעשים גם את אולִי דוידוביץ', עובדת סוציאלית, שעמה היא נפגשה אחת לשבוע. מחשש לתיוגה השלילי סירבה המתלוננת באותה עת לפנות למשטרה. בניסיון להביא את הפרשה לסיומה נערכה פגישה בנוכחות המתלוננת, אמה וסבתה – היא אמו של המערער, והוסכם, בין היתר, כי המערער יפצה את המתלוננת בסכום של 200,000 ש"ח. עובר לתשלום הכספים אף הוחלט במשפחה כי המערער ייבדק בבדיקת פוליגרף. בעקבות זאת התקיימה פגישה בין המתלוננת לבודק הפוליגרף, והשניים ערכו דף שאלות שנמסר לסבתה של המתלוננת וזאת לשם העברתו לידי המערער (עמ' 46, 289 לפרוטוקול הדיון; מוצג ת/11). אולם, לסופו של יום לא יצאה בדיקת הפוליגרף אל הפועל. בחקירתו הנגדית בבית-המשפט המחוזי אישר המערער כי דף השאלות אכן נמסר לעיונו, אך לגרסתו הוא לא עיין בשאלות באופן מעמיק (עמ' 427, 444 לפרוטוקול). ביום שנועד לעריכת הבדיקה התקיימה פגישה בבית הסבתא בה נכחו האחרונה, המתלוננת, הוריה והמערער. לגרסת המתלוננת והוריה, באותו מעמד הודה המערער בביצועם של המעשים המיוחסים לו, ובהמשך נחתם, בנוכחות עורך דין, הסכם הפיצוי. סכום הפיצויים שולם למתלוננת באמצעות שיק בנקאי, אשר הוכנס למעטפה שנשאה את הכיתוב: "עבור ל' בלבד" בכתב-ידו של המערער (עמ' 41-40, 290 לפרוטוקול; מוצגים ת/1-ת/4). לגרסת המתלוננת, לאחר חתימת ההסכם נותקו היחסים בינה לבין המערער ובני-משפחתה מצד אביה (עמ' 59 לפרוטוקול). משהתברר למתלוננת כי אלה האחרונים מצדדים במערער וסבורים כי היא זו אשר חפצה במגע המיני בין השניים, והם אף הפיצו גרסה זו בקרב תושבי הישוב בו היא גרה, גמלה בלבה ההחלטה להגיש תלונה במשטרה, וזאת היא עשתה ביום 14.10.2001 (עמ' 60 לפרוטוקול). ההליכים בבית-המשפט קמא 5. המערער מסר את תגובתו המפורטת לכתב-האישום רק לאחר שהחלה חקירתה הראשית של המתלוננת. הוא הודה אמנם בקיומו של מגע מיני, אך חלק על גרסת המתלוננת באשר למהותו ולתדירות ביצועו. הוא הכחיש כי החדיר אי פעם את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. מנגד הודה כי בעת שהיה כבן 14-13 שנים והמתלוננת כבת 8-7, הוא חיכך את איבר מינו בישבנה מספר פעמים וזאת בחדרו, בצריף ובבית האריזה. בעדותו אמנם לא ידע המערער לאמוד את מספרם המדויק של מקרים אלה, אולם העריך כי מדובר בלמעלה מעשרה מקרים. עוד הוסיף המערער, כי המעשים בוצעו כחלק ממשחק ובהסכמת המתלוננת, והשניים אף הקנו למעשים קוד מוסכם, בדמות המלים "לעשות את הדבר הזה". בתחילה, העיד המערער, היו הוא והמתלוננת לבושים בעת ביצוע המעשים, אולם בחלוף זמן הוא נהג לפשוט את מכנסיו ואת תחתוניו עד לחשיפת איבר מינו, אותו חיכך בישבנה החשוף של המתלוננת. לדבריו, בשלב מסוים אף עטף את איבר מינו בשקית ניילון וזאת על מנת שלא ללכלך את גופה של המתלוננת. לגרסת המערער, פסקו המעשים למשך מספר שנים בהן לא קיימו השניים כל מגע מיני, וזאת לאחר שהמערער החל לעמוד על הפסול שבדבר. אך באותה נשימה הודה המערער בהמשך, כי בהיותו כבן 17 (והמתלוננת כבת 11) ובמהלכם של אימוני ריצה לקראת שירותו הצבאי אליהם הצטרפה המתלוננת, בשלושה מקרים לערך הוא שב וחיכך את איבר מינו, אשר היה עטוף בשקיות ניילון, בישבנה. מעשים אלו בוצעו על ספסל בבית-הקברות ומתחת לעץ בפרדס. המערער עמד על כך שלא חדר לאיבר מינה של המתלוננת, והוסיף כי אף שידע שהדבר פסול הוא המשיך בכך נוכח האהבה והמשיכה שחש כלפי המתלוננת, ונוכח הסכמתה כביכול "לעשות את הדבר הזה" (עמ' 351 לפרוטוקול). לגרסת המערער, המגע המיני בין השניים פסק לחלוטין בהיותו כבן 17. לאורך כל שירותו הצבאי הוא היה מצוי במערכות יחסים ולא קיים כל מגע מיני עם המתלוננת, למעט במסיבה במועדון, שגם באשר אליה הכחיש המערער את קיומם של יחסי מין מלאים. לגרסתו, בצאתם מהמסיבה הציעה המתלוננת לגמול לו על כך שניאות להסיעה לשם. לפיכך, ביקש המערער מהמתלוננת לבצע בו מין אוראלי והיא נעתרה לו. עוד הדגיש המערער בעדותו, כי מעולם לא נגע בחזה של המתלוננת ואף לא ראה אותו, והכחיש כי אי פעם איים על המתלוננת. בתגובה לאישום הרביעי, שעניינו עבירת ההדחה בחקירה, הודה המערער כי חתם על ההסכם וכי שילם למתלוננת 200,000 ש"ח, אולם לגרסתו הוא נכפה לעשות זאת בידי אמה של המתלוננת, ואף אמו-שלו הפצירה בו להביא את הפרשה לסיומה. המערער הודה כי במהלך מפגש משפחתי שהתקיים בביתו בנוכחות המתלוננת והוריה, התנצל בפניהם על "כל מה שהיה", אך גרס כי מעולם לא ציין כי דבריה של המתלוננת נכונים כולם. לגרסתו, הגם שהודה בקיומו של מגע מיני (ובלשונו – "התעסקות מינית") עם המתלוננת, הוא כיוון בדבריו ל"התחככויות" בלבד, ומעולם לא הודה באינוסה של המתלוננת. המערער הוסיף וטען, כי ההאשמות נגדו מקורן בעלילת שווא, שבבסיסה עשויים לעמוד מניעים שונים, ובין היתר יחסיה המעורערים של המתלוננת עם חברה דאז - י' ע', ניסיונה למנוע ממנו להיפרד ממנה, וקנאתה ביחסיו היציבים עם חברתו. 6. לאחר בחינת כלל חומר הראיות והתרשמותו הבלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניו, מצא בית-המשפט קמא לאמץ את גרסת המתלוננת במלואה. נקבע כי עדותה מהימנה ולא ניכרה בה כל הגזמה או מגמה להפליל את המערער: "אין ספק שהמתלוננת סיפרה אמת. היא לא הגזימה ולא טענה סתם, ללא בסיס, וללא זכרון ספציפי, מתי החלו המעשים שנעשו בה, היא רק טענה שהזכרון הראשון שלה הוא מגיל 11 וחצי, כשברור לה שהיו מקרים קודמים; היא גם לא טענה ללא יסוד, כי המעשים נעשו תוך שמוש בכוח, וחזרה והדגישה שלא היה שימוש בכוח, פרט למקרים בהם אחז בראשה והביאו לאיבר מינו, כדי לבצע בה מין אוראלי. נהפוך הוא, המתלוננת הייתה מדוייקת מאוד בתאוריה, ולמרות שהסניגור סבר שהתנהגותה הייתה משחק ותו לא, שנועד להשפיע עלינו, אני סבורה שהמתלוננת התנהגה בצורה טבעית, לא מכוונת וכנה... עדות המתלוננת הייתה כנה, אמיתית ויוצאת מהלב. המתלוננת הותירה עלי רושם אמין ביותר... המתלוננת ליוותה את עדותה בתאור תחושותיה באופן עז ומוחשי, למשל כאשר תארה את תחושת החדירה של איבר מינו של ה[מערער] לתוך איבר מינה, תחושת הצריבה באיבר המין בעקבות המעשים, הרגשות הכאב ועוד. המתלוננת גם סיפרה, באופן משכנע ונוגע ללב, כיצד בכל פעם שנגע בה ה[מערער] – התנתקה מגופה. יחד עם זאת, לא הגזימה המתלוננת בתאוריה, ולא טענה שה[מערער] הפעיל כלפיה כוח או שהתנגדה התנגדות פיזית למעשים" (הכרעת הדין, עמ' 662, 691). לעדות המתלוננת נמצאו תימוכין למכביר, בין היתר בדמות מצבה הנפשי הקשה בעת חשיפת הפרשה, פרטים בעדות אמה, בעדות אחותה ואף בעדותו של המערער, והתנהגות המערער אל מול המתלוננת ובני משפחתה לרבות, הודאתו בפניהם והכסף ששילם. בית-המשפט קמא נתן את דעתו לסתירות הנטענות בעדותה של המתלוננת, אולם מצא כי אין מדובר אלא באי דיוקים קלים שאין בהם כשלעצמם כדי לפגום ב"גרעין הקשה" של העדות, מה גם שעלה בידי המתלוננת לספק הסבר לסתירות אלו. 7. בית-המשפט קמא דחה את טענת המערער, לפיה התנהגותה של המתלוננת במהלך השנים אינה עולה בקנה אחד עם ההתנהגות "המצופה" מקורבן עבירת מין. שכן, לא זו בלבד כי "אין בנמצא התנהגות סבירה של קורבן לעבירה בכלל ולעבירת מין בפרט" (עמ' 699 להכרעת הדין), אלא שהמתלוננת סיפקה הסבר להתנהגותה זו, בין היתר בדמות העובדה שהמערער היה בן משפחה אהוד על כולם, והמתלוננת חשה בושה, חששה שמא לא יתנו אמון בגרסתה וביקשה שלא לפגוע בבני משפחתה. העובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה במשך עשור שנים לא פגעה במהימנות העדות. בית-המשפט עמד על כך שכבישת העדות מוכרת בקרב קורבנות עבירות מין בכלל, ובקרב קטינים שהם קורבנות עבירות מין במשפחה בפרט. ומכל מקום, ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, בין היתר בדמות תחושות בושה שאחזו במתלוננת, החשש שקינן בליבה שמא תתויג כ"נאנסת" ודאגתה למשפחתה. 8. מנגד, קבע בית-המשפט קמא כי עדותו של המערער רצופה סתירות ואף אינה מתיישבת עם ההיגיון. גרסתו לפיה המתלוננת, שהייתה כבת שבע שנים בעת תחילת המעשים המיניים, פיתתה אותו עובר לאירוע הראשון בכך שחשפה את ישבנה בפניו, וכי המעשים המיניים כולם בוצעו בהסכמה ומתוך החלטה משותפת של השניים, נדחתה מכל וכל. ובלשונו של בית-המשפט קמא: "אין לי כל ספק, נוכח כל האמור לעיל, ש[המערער] העיד עדות מגמתית, מתממת, מתחמקת בנקודות החשובות, והחשוב מכל – עדות שאינה אמת. עדות זו לא רק שאינה משכנעת באמיתותה אלא שהיא משכנעת בכך שהיא רחוקה מלתאר את האמת. למסקנה זו מגיעים לא רק נוכח תוכן העדות, כמתואר לעיל, אלא גם נוכח אופן מסירת העדות, שכן הייתה זו עדות, שאותות האמת רחוקים ממנה והלאה. אין זאת, אלא שאין לי כל ספק שלא ניתן לקבוע כל ממצא על פי דברי ה[מערער]" (הכרעת הדין, עמ' 691). 9. לבסוף, נדחתה טענת המערער לפיה לא הוכחו יסודות עבירת האינוס כנוסחה במועדים הרלוונטיים לכתב-האישום, והכוונה להעדר הסכמתה החופשית של המתלוננת ולהפעלתם של אמצעי כפיה מצד המערער. ככל שהדבר נוגע למעשים שיוחסו למערער בעת שהמתלוננת הייתה קטנה מגיל 14 שנים, נקבע כי אין כל תוקף משפטי להסכמתה אף אם ניתנה. מכל מקום, בית-המשפט קמא שוכנע, בהסתמך על עדותה של המתלוננת, כי לאורך שנים רבות ניצל המערער את מרותו כלפיה, את האמון שרחשה לו ואת התלות שפיתחה בו עקב יחסיהם המשפחתיים. נוכח שליטתו זו של המערער במתלוננת, אשר אף לוותה באיומים לפיהם אם תתלונן הוא יפיץ ברבים כי המגע המיני התקיים ביוזמתה, נמנע מן המתלוננת להתנגד למעשים אף כשהייתה בגיל ההסכמה. גם באשר למסיבה במועדון נושא האישום השלישי, מצא בית-המשפט קמא כי הוכחו יסודות עבירת האינוס. באשר להיעדר ההסכמה החופשית, נקבע כי נוכח סירובה המפורש של המתלוננת לקיום המגע המיני, הרי שהמשיבה הוכיחה את קיומו של יסוד זה. והגם שבמהלך האירוע לא נדרש המערער להפעיל כוח של ממש ואף לא איים על המתלוננת, די במעשים שהוכחו, קרי הבאתה לחוף ים מבודד, בשעת לילה מאוחרת, לאחר שבתחילת הנסיעה היא הבהירה במפורש את סירובה למגע המיני, כדי לקיים את יסוד הכפייה בעבירת האינוס. נימוקי הערעור 10. בערעורו שב המערער וטוען כי מעולם לא קיים יחסי מין מלאים עם המתלוננת. המערער מודה בקיומם של אירועים בודדים בהם התקיים מגע מיני בין השניים, בדמות "התחככויות" בישבנה של המתלוננת, וזאת בהסכמתה. אולם, מדובר בעבירות שהתיישנו, ולא ניתן להטיל עליו אחריות בפלילים בגין ביצוען. מוסיף המערער וטוען, כי בפגמים שנפלו בגרסתה של המתלוננת די להקים ספק באשמתו, המחייב את זיכויו. טענותיו לעניין זה נסמכות על מספר אדנים: א) לא עלה בידי המתלוננת להציג גרסה בהירה, הגיונית ועקבית אודות האירועים נושא כתב-האישום. נתגלעו סתירות רבות בין גרסתה כפי שנמסרה בהודעתה במשטרה לגרסתה בעדותה בבית-המשפט, בנוגע למועד ביצוען של העבירות כמו גם לעניין טיבם של המעשים. כך, בעדותה סיפרה המתלוננת כי היא זוכרת חדירות לאיבר מינה החל מגיל 11, וזאת בניגוד לגרסתה במשטרה ולפיה המעשים המיניים החלו לכל המוקדם עת הייתה כבת 13 שנים, כאשר אף בהתייחס לתקופה אחרונה זו לא עלה בידי המתלוננת לומר בוודאות כי היו אלה מעשי חדירה. באופן דומה מסרה המתלוננת בעדותה, כי מעשי המין האוראלי התרחשו במהלך שירותו הצבאי של המערער בעת שהייתה כבת 14-13 שנים, אולם בהודעתה במשטרה היא טענה כי מעשים אלו בוצעו בתקופה שקדמה לגיוסו, קרי בהיותה בת 12-11שנים לכל היותר. נוכח הסתירות הרבות שנתגלעו בעדותה והתמיהות הרבות שעוררה עדות זו, לא היה מקום ליתן אמון מלא בגרסת המתלוננת. מסקנה זו מוצאת תמיכה אף בעדות המתלוננת עצמה, ממנה עלה כי המדובר במי שמורגלת באמירתם של דברי שקר, ואף הועמדה לדין במהלך שירותה הצבאי בעבירה של הדחה לעדות שקר. קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא לעניין מועד ביצוע העבירות נושא האישום השני, כמו גם תדירותן, אף אינן עולות בקנה אחד עם עדות המתלוננת. נקבע כי במהלך השנים 1996-1992, קרי במהלך שירותו הצבאי של המערער, ביצע המערער במתלוננת עבירות מין בתדירות שעמדה על פעם עד פעמיים בחודש. אולם, קביעה זו מנוגדת לעדות המתלוננת עצמה, אשר גרסה כי מדובר בארבעה עד חמישה מקרים לכל היותר, אשר התרחשו החל מהיותה כבת 14-13 שנים, היינו, בתקופה שתחילתה לכל המוקדם בחודש יולי 1993 וסיומה בשנת 1996. ב) העובדה כי המתלוננת המשיכה לחפש את קרבתו של המערער, וגילויי החיבה שהפגינה כלפיו אף לאחר ביצוע המעשים הנטענים, אינה מתיישבת עם המיוחס לו. כך, נלוותה המתלוננת יחד עם בני משפחתה ללשכת הגיוס ביום גיוסו של המערער, בעת שהייתה כבת 12 שנים, ובמעמד זה אף בכתה; בטיול שערכה בחו"ל עם משפחתה קנתה המתלוננת למערער מתנה; היא נהגה לקשט תדיר את חדרו ביום הולדתו; היא התעקשה להתלוות אל המערער לבילויים שונים, וזאת אף כשלא היה מעוניין בכך; ולבסוף, הפגינה המתלוננת כלפיו חיבה במהלך אירועים משפחתיים, ואף נהגה לשאול ממנו פריטי לבוש. בהמשך, בעת שירותה הצבאי, שהתה המתלוננת, ביוזמתה, ביחידות עם המערער והיה זה כשהסיע אותה ברכבו, לבקשתה, למחנה הצבאי בו שירתה. חודשים ספורים קודם להגשת תלונתה במשטרה אף הגיעה המתלוננת, עם אביה, אל שדה התעופה כדי לקבל את פניו של המערער בעת ששב מחופשה בחו"ל. בהתנהגותה זו, כך לגישת המערער, יש כדי לתמוך בגרסתו ולפיה בין השניים שררה קרבה אשר, בלשונו, "הולידה סקרנות מינית שנוצרה בהסכמה ורצון הדדי" (עמ' 27 להודעת הערעור). ג) עדותה של המתלוננת היא עדות כבושה, שנמסרה רק בחלוף כעשר שנים ממועד תחילתם הנטען של המעשים. משלא עלה בידי המתלוננת לספק כל הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, לא היה מקום לייחס לה כל משקל. יתרה מכך, אופן חשיפת הפרשה לראשונה, קרי בעת ויכוח שנתגלע בין המתלוננת לחברה דאז, י' ע', בעת שהיחסים ביניהם היו מעורערים, מלמד על כך שמדובר בעלילת שווא שכל תכליתה היה לעורר את רחמיו של י' ע' ולהניאו מלהיפרד מהמתלוננת. ד) עדות המתלוננת "זוהמה" על ידי גורמים שונים, ובהם העובדת הסוציאלית ו"מרכז הסיוע לנשים", עמם נועצה עובר להגשת תלונתה במשטרה ולמסירת עדותה בבית-המשפט. בהשפעת בני משפחתה ומתוך רצון להפליל את המערער, אף העידה המתלוננת כי "אירוע הפורום" התרחש בעת שהייתה בת 15 שנים וחצי (מתחת לגיל ההסכמה), אולם מנתונים אובייקטיבים, קרי מועד קיום המסיבה, עולה כי בעת האירוע היא הייתה כבת 16 שנים וחודש. ה) לא היה מקום לראות במצבה הנפשי של המתלוננת משום חיזוק לגרסתה. נהפוך הוא. מעדויות עדי התביעה עלה כי מצבה הנפשי בשנים שחלפו מעת קרות האירועים ועד להגשת התלונה היה תקין, ואת ההתדרדרות במצבה הנפשי יש לייחס לעובדה כי בני משפחתה התקשו ליתן אמון בגרסתה. ו) כתב-האישום הוגש בלי אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, הנדרש לפי סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לגבי עבירות מין במשפחה, שנעברו כלפי קטין ואשר מיום ביצוען חלפו עשר שנים. ז) באשר לאירוע בעקבות הבילוי במועדון, שב המערער על גרסתו ולפיה המתלוננת, שכבר הייתה בגיל ההסכמה, ביצעה בו מין אוראלי מיוזמתה. לחלופין, נטען כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את קיומם של יסודות עבירת האינוס. נסיבות האירוע, ובין היתר העובדה כי המתלוננת התפשטה מרצונה, ירדה לעמידת שש וקיימה עם המערער יחסי מין מרצונה, מלמדים כי מדובר במעשים שבוצעו בהסכמה ובהעדר כל כפיה. טענת המתלוננת בדבר תחושת האיום שעמדה בשורש התנהגותה זו, אין בה ולא כלום. ח) לבסוף, באשר לעבירת ההדחה בחקירה נטען כי המערער לא יזם את תשלום הכספים, כי אם נסחט בידי המתלוננת ובני משפחתה, ולסופו של יום הסכים לשלם לאחר שאמו הפצירה בו להביא את הפרשה אל סיומה, ולמנוע את המשך הפגיעה במשפחה. המערער מוסיף וטוען כי מעולם לא הודה בנכונות גרסתה של המתלוננת במלואה. לגישתו, במעמד הודאתו בפני המתלוננת והוריה לא הוצגו בפניו בפירוט האשמותיה של המתלוננת, שכן דף השאלות שניסחה האחרונה לקראת בדיקת הפוליגרף המיועדת לא כלל פירוט ממין זה. מכל מקום, גורס המערער כי לא עיין באופן מעמיק בדף השאלות עובר להודאתו בפני בני המשפחה, וכי הוא נאות למסור הודאה לאקונית כדי להביא את הפרשה לסיומה ולאפשר למשפחתו להמשיך בשגרת חייהם. ט) באשר לעונש, סבור המערער כי אין הוא משקף כראוי את הנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, ובהן חלוף הזמן הניכר ממועד ביצוע העבירות ועד הגשת התלונה במשטרה, העובדה כי חלקם העיקרי של המעשים בוצעו בעת שהמערער היה קטין בעצמו, העובדה כי המגע המיני לא לווה בהפעלת כוח, נסיבותיו האישיות של המערער ומצבה השפיר של המתלוננת כיום. תשובת המשיבה 11. המשיבה, מצדה, סבורה כי דין הערעור להידחות מן הטעם שאשמתו של המערער הוכחה כל צורכה. המשיבה מודה אמנם כי בהיעדר אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, לא ניתן היה להעמיד את המערער לדין בגין עבירות שבוצעו עובר ליום 30.10.1991. אולם, בכך אין כדי להצדיק הקלה בעונשו, שכן אף בהתעלם מהמעשים שלגביהם חלה התיישנות, הורשע המערער כדין בביצועם של עשרות רבות של מעשים מיניים חמורים, המצדיקים ענישה חמורה. דיון מהימנותה של המתלוננת 12. הערעור מופנה, ברובו, נגד ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית-המשפט קמא, ובייחוד אלו הנוגעים לעדותה של המתלוננת. היטב ידוע, כי מלאכת הערכת העדויות וקביעת הממצאים העובדתיים מסורה לערכאה הדיונית, אשר בידה להתרשם באופן בלתי אמצעי מחומר הראיות. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים ממין זה, ואם כך על דרך הכלל, מקל וחומר כך כשהמדובר בקורבן עבירת מין, שעדותו נסבה, מטבעה, סביב נושאים אינטימיים וטראומטיים. בהערכת עדות שכזו ישנה חשיבות יתרה לבחינת גורמים דוגמת אופן דיבורו של העד, טון דיבורו ושפת גופו (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426 (2004)), ובאלה מצוי יתרונה של הערכאה הדיונית . לענייננו, עיקר הוא כי קיומן של סתירות או תמיהות בעדותו של אדם בכלל, ושל קורבן עבירת מין בפרט, אין בו בהכרח כדי לפגום במהימנות העדות. זאת, ובלבד שהגרעין הקשה בעדות הינו מהימן ויש בו כדי לבסס את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו, במידה הנדרשת בפלילים. עמדה על כך השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)): "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר". כבית-המשפט קמא, אף אני סבור כי בסתירות ובאי-הדיוקים המעטים שנפלו בעדותה של המתלוננת אין כדי לפגום במהימנותה. ראשית, באשר למועד תחילתם של המעשים, המתלוננת אמנם התקשתה לעמוד על המועד המדויק בו החל המערער לבצע בה מעשים מיניים, אולם ידעה לספר בוודאות על קיומם של אירועים שכללו חדירה לאיבר מינה, כבר כאשר הייתה כבת 11 שנים וחצי: "ש:מתי היתה הפעם הראשונה שאת זוכרת שהיה ארוע עם חדירה? הפעם הראשונה שאת כן זוכרת. מתי יש לך מקרה ראשון שאת כן זוכרת? ת: בסביבות גיל 11.5 שהוא השתמש בי עם השקיות ניילון... ש:...אני מבין מזה שאת אומרת שהיתה חדירה בגיל 11.5, לפחות. אולי עוד קודם, אבל את זה את זוכרת. ת: כן. (עמ' 210 לפרוטוקול). אמנם, לגרסת המערער, בהודעתה במשטרה סיפרה המתלוננת, כי זכורים לה מעשי חדירה החל מהתקופה בה הייתה כבת 14-13 שנים. אלא שלא זו בלבד שהודעות המתלוננת במשטרה לא הוגשו כראיה במשפט, אלא שניתן מענה לסתירה נטענת זו בחקירתה הנגדית של המתלוננת, בה הסבירה כי אזכור הגיל 14-13 בהודעתה לא התייחס למועד אשר ממנו ואילך זכור לה עצם ביצועה של חדירה, אלא למועד שבו זכור לה כי חשה צריבה בעת ביצוע המעשים (עמ' 215 לפרוטוקול). יודגש, כי הסבר זה התיישב עם גרסתה העקבית לאורך עדותה, לפיה הגם שזכור לה כי המערער חדר לגופה החל מעת שהיתה כבת 11 שנים וחצי, הרי שזיכרונות אודות תחושות ממשיות, כדוגמת תחושת כאב, קיימים בה ביחס לתקופה שתחילתה לכל המוקדם בעת שהיתה כבת 14-13 שנים. יתרה מכך, גרסת המתלוננת לעניין המועד בו החלו מבוצעים מעשי החדירה, עלתה בקנה אחד אף עם דברים שאמרה המתלוננת בעימות שנערך בינה לבין המערער ביום 28.10.2001: "הוא לא התחכך לטוסיק שלי כפי שהוא אומר. הוא חדר לתוך איבר המין שלי. שקיות כשהוא היה לובש לאיבר המין שלו כאמצעי הגנה היו מלאות בנוזל. לכן, היה מגלגל אותן שלא ישפך... היה משכיב אותי על הגב או מעמיד אותי כשאני נשענת על הספסל. אני הייתי ברותינה [כך במקור] מתוך הרגל, מורידה את המכנסים, מפשילה אותם עד לכרסולים [כך במקור]. היה מגלגל לי את החולצה, מלביש את 2 שקיות ניילון עם השפיץ של השקית על איבר מין שלו וחודר לתוכי. כשהיה מסיים היה נוזל לבן בתוך השקית. אני זוכרת שהיו מקרים שהיה שורף לי באיבר המין שלי. אני לא יזמתי ולא רציתי. אני הייתי ילדה קטנה אז, בת ½ 11 – 12..." (מוצג ת/10. ההדגשה הוספה). ובהמשך – "ש:האם את יכולה לספר על מקרים מסוימים כאשר לטענתך היה אקט מיני מלא כולל חדירה? ת:כן. כל המקרים בפרדס, בבית הישן שלו, בחדר שלו, בבית קברות – זה מקרים שהוא חדר עם איבר המין שלו לתוך איבר המין שלי. אני זוכרת מגיל ½ 11 עד גיל ½ 15 כשזו היתה הפעם האחרונה..." (מוצג ת/10. ההדגשה הוספה). אף המערער עצמו אינו חולק על כך שביצע במתלוננת מעשים מיניים בהיותה בגיל 11 לערך, ואף קודם לכן – כשהייתה כבת שבע שנים בלבד. אלא, שלגרסתו אין מדובר במעשי אינוס, אלא בהתחככויות גרידא בישבנה. בעניין זה רשאי היה בית המשפט המחוזי להעדיף את גרסתה של המתלוננת, שהייתה מפורטת ועקבית. כך, גם בעדותה בבית-המשפט תיארה המתלוננת את שעשה בה המערער: "...הוא היה חובש את השקיות ניילון, שאם שקית ניילון היא מרובעת, הוא היה שם את השקית עם השפיץ על איבר המין שלו, כדי שהשקית לא תזוז או תפריע לו, והיה מעין מייצב אותה כדי שהיא לא תזוז במהלך, כשאני... עומדת בעמידת שש, הוא היה מאחורי, הוא חודר לתוכי. ש:מתי זה היה: כאשר הייתי [כך במקור] בת 11 וחצי? ת: " זה היה לפני שאני בת 11, כאילו לפני גיל 11 וחצי, וגם אחרי... כשהוא התאמן לצבא. ש: כשאת אומרת חודר לתוכך, לאן? ת: לאיבר המין שלי (עמ' 17 לפרוטוקול. ההדגשה הוספה). ובהמשך, כשנשאלה המתלוננת כיצד ידעה, כילדה, כי המערער חדר לגופה, היא השיבה: "אני הרגשתי את איבר המין שלו בתוך איבר המין שלי. אני שמעתי את השקיות ניילון זזות, וכשהוא היה יוצא מתוכי, הוא דאג לגלגל את השקיות עם השפיך שלו, שזה לא יישפך. אני הרגשתי את זה, זה משהו שמרגישים... היו פעמים שממש שרף לי, שהרגשתי צריבה, שהתחתונים היו רטובים... כשלבשתי אותם, וכשהייתי מגיעה הביתה ובערב הולכת להתקלח אז הם היו ממש מסריחים, אני זוכרת את ההרגשה של הכאב הזה, את הצריבה הזו שצרב לי" (עמ' 62 לפרוטוקול. ההדגשה הוספה). עוד תיארה המתלוננת בעדותה כיצד נהג המערער לכפות עליה לבצע בו מין אוראלי, תוך שהוא דוחף את ראשה אל עבר איבר מינו: "היו מקרים... מעטים, כאילו מקרים ספורים ומעטים שהוא היה מכריח אותי לרדת לו. זה קרה בבית ישן ובבית שלו, כש... אני לא הסכמתי להכניס את כל הפה שלי לתוך איבר המין שלו והוא פשוט דחף לי את הראש ודאג שכל הפה שלי, שכל האיבר מין שלו יהיה בתוך הפה שלי (עמ' 23 לפרוטוקול). בדבריה אלה של המתלוננת לא ניכרו כל הגזמה או ניסיון להפליל את המערער על לא עוול בכפו, שהרי היא ציינה, בין היתר, כי מדובר במקרים ספורים. המתלוננת התקשתה אמנם לעמוד על המועד המדויק בו החל ביצועם של מעשי המין האוראליים. כך, בגדרי חקירתה הנגדית גרסה תחילה כי היה זה בעת שהייתה כבת 12 שנים, אולם בהמשך החקירה שינתה מגרסה זו וטענה כי המעשים החלו בעת שהייתה כבת 14-13 (עמ' 259 לפרוטוקול). עם זאת, אינני סבור כי מדובר בסתירה היורדת לשורשו של עניין. עמדתי על כך בעבר, כי "אין זה מקרה נדיר שקורבן עבירות מין, ובמיוחד כאשר מדובר באדם צעיר שחווה התעללות משך שנים ארוכות, מתקשה למסור פרטים לגבי מועדים מדויקים בהם בוצעו עבירות בגופו" (ע"פ 10922/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.2007)). 13. באשר לאירוע ה"מועדון", נראה אמנם כי בגרסתה של המתלוננת נתגלעה סתירה בעניין מועד התרחשותו. תחילה היא ציינה כי הדבר אירע בעת שהייתה כבת 15 שנים וחצי, אך מבדיקה שערך חוקר המשטרה ליאוניד גרינשפן עלה, כי מסיבת הפתיחה של המועדון התקיימה ביום 30.8.1996 או ביום 1.9.1996, קרי, בעת שהמתלוננת הייתה כבת 16 (מוצג נ/3). אלא שכעולה מתגובתו של המערער לכתב-האישום, אף הוא עצמו סבר תחילה כי אירוע "המועדון" התרחש בעת שהמתלוננת הייתה כבת 15 וחצי (עמ' 67 לפרוטוקול). חשוב מכך, אף אם טעתה המתלוננת בתום לב, אין בדבר כדי לאושש את טענת המערער כי מניע זר עמד ביסוד עדותה בעניין זה. בעדותה של המתלוננת בהתייחס לאירוע "המועדון" לא ניכרה כל מגמה להפליל את המערער. ההפך הוא הנכון, שהרי המתלוננת העידה במפורש כי במעמד האירוע לא הפעיל עליה המערער כוח פיזי, ואף אישרה כי ככל הנראה התפשטה בעצמה קודם שביצע בה את מעשהו (עמ' 28, 249 לפרוטוקול). 14. זאת ועוד. עדות המתלוננת לא עמדה לבדה, ונמצאו לה חיזוקים למכביר בראיות אחרות, בין היתר, בפרטים בעדותם של אחותה, אביה ואמה. המתלוננת סיפרה, כי נהגה להתלוות תדיר לאימוני הריצה שערך המערער כהכנה לגיוסו, ובהם אנס אותה המערער אינספור פעמים, בתדירות שנעה בין פעם ביום לפעם בשלושה ימים. לדבריה, המערער סירב בכל תוקף לאפשר לאחותה ש' להתלוות אל השניים לאימונים הללו (עמ' 21-19 לפרוטוקול; מוצג ת/10). המערער, מצידו, עמד על כך שהמתלוננת נלוותה אליו לאימוני ריצה בודדים, ובמהלכם ביצע בה "התחככויות" בשלושה מקרים בלבד. אולם, לגרסתה של המתלוננת בעניין זה נמצא אישוש בעדות אחותה אשר ציינה: "הנאשם היה הולך לעשות ספורט לפני שהתגייס ורצה לעשות כושר וכל פעם שהיה הולך היה לוקח את [המתלוננת]... אני בתור ילדה קטנה תמיד הייתי מבקשת מ[המערער] שאולי גם אני אבוא לרוץ והוא היה אומר לי 'לא תעזבי אותי' הוא אמר לי שאני יכולה לרוץ עד לבית של המשפחה שגרה בסוף המושב כי משם זה מתחיל הקטע של השדות והוא לא היה מוכן שאני ארוץ אתם משם" (עמ' 325 לפרוטוקול. ההדגשה הוספה). עדויותיהם של אחות המתלוננת ושל אביה חיזקו עוד את טענתה, כי לאחר אירוע "המועדון" ניתקה המתלוננת את יחסיה עם המערער למשך שלוש שנים לערך, וזאת בניגוד לטענת המערער כאילו המשיכו השניים לקיים מערכת יחסים תקינה וקרובה (עמ' 325, 463 לפרוטוקול). יתרה מכך. המתלוננת, אמה ואביה (אשר הוזמן ליתן עדות מטעם ההגנה), העידו כולם כי במפגש המשפחתי שהתקיים בשנת 2001 הודה המערער בפניהם כי האשמותיה של המתלוננת כלפיו הן אמת (עמ' 53, 289, 461 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי). על טיבן של האשמות אלו ועל העובדה שתוכנן נהיר היה היטב למערער אתה למד, בין היתר, מדף השאלות שהכינה המתלוננת במשותף עם בודק הפוליגרף, שהוצג למערער עובר לאותו מפגש משפחתי, ושהמערער אישר בחקירתו הנגדית כי עיין בו. בדף זה, אשר הוגש כראיה במשפט (מוצג ת/11), נכללו שאלות המתייחסות למעשים ספציפיים, כדוגמת: האם קיימת יחסי מין עם [המתלוננת] בבית הקברות? האם קיימת יחסי מין עם [המתלוננת] בפרדס? האם השתמשת בשקיות ניילון במהלך קיום יחסי המין עם [המתלוננת]? האם החדרת את איבר מינך לאיבר מינה של [המתלוננת]?, וכיוצא באלו שאלות. גרסת המערער, לפיה לא עיין באופן יסודי בשאלות, נדחתה על ידי בית-המשפט קמא כבלתי סבירה, ולא בכדי. שכן, מחקירתו הנגדית עלה כי לאחר שעיין בשאלות הוא הגיע לכלל מסקנה כי הן אינן ממוקדות ואינן בהירות די צרכן (עמ' 432 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, בדין קבע בית-המשפט קמא כי המערער הודה בביצועם של המעשים, באופן שיש בו כדי להוות תמיכה לגרסת המתלוננת. מצבה הנפשי של המתלוננת מספק אף הוא חיזוק לגרסתה. כידוע, מצבו הנפשי של מי שנפל קורבן לעבירת מין הוא ראייה אובייקטיבית, שבכוחה לשמש סיוע לדברים שמסר בעדותו. הגם שברגיל מדובר במצב נפשי המתגלה בסמוך לביצועה של העבירה, הרי שביטויים חיצוניים לקיומו של זעזוע נפשי, הנגלים מאוחר יותר, קרי בעת חשיפת דבר המעשים, עשויים אף הם לשמש ראיית סיוע. זאת, ובלבד שניתן הסבר סביר ואמין לאיחור בגילויו של אותו קושי נפשי (ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 361 (1996)). אמנם מעדותם של אבי המתלוננת, של אמה, של חברה דאז י' ע' ושל אחותה ש', עלה כי לא הבחינו בכל גילוי חיצוני לקיומו של זעזוע נפשי במתלוננת סמוך למועד ביצוע העבירות (עמ' 461, 298, 315, 327 לפרוטוקול), אולם, שלושת האחרונים העידו כי במעמד חשיפת הפרשה בפניהם כמו גם לאחריו, הייתה המתלוננת שרויה במצב נפשי קשה (עמ' 285, 313-312, 324 לפרוטוקול). כך, ציינה אמה של המתלוננת בעדותה: "אני חוזרת ליום חמישי, גילוי הסוד. [המתלוננת] החלה בבכי ובצרחות והייתי שק החבטות שלה וזה בסדר זה תפקידי. המון דאון ומצבי רוח משתנים. אולי [העובדת הסוציאלית] הסבירה שזה בסדר". (עמ' 285 לפרוטוקול ). באופן דומה, ציין י' ע' בעדותו: "...היא התפרצה בבכי והייתה מאוד נסערת ושאלה אותי אם אני יודע מי זה [המערער]. אמרתי לה שאני יודע מיהו והיא אמרה לי אתה לא יודע מי הוא [המערער] אנס אותי במשך מספר שנים. היא הייתה נסערת כמו שלא ראיתי במשך כל השנה וחצי שהייתי איתה לפני כן... באותו יום אחרי שהיא הוציאה את המשפט ש[המערער] אנס אותה היא לא יכלה לדבר יותר ובכתה המון, הייתה מאוד נסערת... אבל במהלך הימים הבאים, השבועות הבאים עניין אותי ורציתי לדעת מה עבר עליה ושאלתי אותה שאלות לגבי מה קרה ובתחילה היא הגיבה על כל שאלה כזו בפרץ בכי ודכאון אחריו..." (עמ' 313-312 לפרוטוקול). בעדותה של המתלוננת ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי בגילוי הסממנים החיצוניים למצוקתה הנפשית. לדבריה, משך שנים ארוכות היא פעלה כדי להסתיר את הפרשה מעיניהם של בני משפחתה. לכך היו טעמים רבים ושונים, ובין היתר, העובדה כי המערער נהג לאיים עליה שאם תחשוף את דבר המעשים שביצע בה, הוא יספר לכולם כי היא זו שיזמה את המגע המיני; חששה של המתלוננת מפגיעה בשלומם של בני משפחה, ובעיקר אביה, כשתיחשף בפניהם הפרשה; רגשות בושה; וחשש מתיוגה כ"נאנסת" (עמ' 93-91, 97 לפרוטוקול). ואכן, כשעומתה המתלוננת בחקירתה הנגדית עם הטענה כי אף לא אחד מן הסובבים אותה הבחין בביטויים למצוקתה הנפשית, השיבה: "הרי הסברתי שתמיד עשיתי הכל כדי להסתיר את זה" (עמ' 130 לפרוטוקול). 15. באשר לטענה בדבר "זיהום" עדותה של המתלוננת עקב השפעות חיצוניות. יסודה של טענה מעין זו בחשש, כי אין עדותו של אדם משקפת דברים שחווה באופן בלתי אמצעי, אלא היא נסבה על דברים ששמע מפי אחרים. דרך כלל, משמשת טענה זו בבחינת כוחה של ראיה לשמש סיוע לעדות העיקרית, שעה שזו האחרונה נבחנת בהסתמך על הכלים הקבועים בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (השוו לע"פ 5229/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 36 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן (טרם פורסם, 7.8.2008)). אולם, לא ראיתי מקום להעמיק בסוגיה זו, מן הטעם שלא מצאתי כל ממש בטענה בדבר זיהום עדותה של המתלוננת במקרה שבפנינו. עיון בהודעתה של העובדת הסוציאלית, שהוגשה בהסכמת הצדדים תחת חקירתה ראשית כראיה לעצם אמירת הדברים בלבד (להבדיל מראיה לאמיתות תכנם), מעלה כי אין יסוד לחשש האמור. כאשר נשאלה העובדת אם המתלוננת תארה בפניה לפרטים את מעשי המערער בה, השיבה: "מעט מאוד, בעיקר משום שלא רציתי לשאול ולבקש כאלה פרטים קשים, כמו מה בדיוק ה[מערער] עשה לה" (מוצג ת/12). גם הטענה ל"זיהום" עדותה של המתלוננת עקב שיחותיה הטלפוניות עם יועצים בארגון "מרכז סיוע לנשים", נטענה בעלמא ומבלי שהונחה כל תשתית עובדתית לביסוסה. בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת אודות האפשרות כי שיחות אלו השפיעו על עדותה, והיא אף עומתה עם הטענה כי נועצה בארגון כדי ללמוד כיצד למסור את עדותה באופן שתיתפס כמהימנה. אולם, המתלוננת עמדה על כך שכל שנאמר לה בשיחות אלו הוא להכין רשימה כרונולוגית אודות האירועים הזכורים לה עובר לפנייתה למשטרה. זאת, בשל החשש כי בסערת הרגשות היא עלולה לשכוח פרטים רלוונטיים בבואה למסור את גרסתה במשטרה (עמ' 123-122 לפרוטוקול). כבישת העדות 16. בית-משפט זה עמד לא אחת על כך שכבישתה של עדות הינה תופעה אופיינית לקורבנות עבירת מין בכלל, ולקטינים שהם קורבנות עבירות מין במשפחה, בפרט. נפסק, כי מקום בו ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, לא יהא בדבר כדי לפגום במהימנותה. בכך עסקה השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 925 (2001)): ..."כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה. ממד נוסף נלווה לכך כאשר קורבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעיתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע וחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעיתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האימה שבו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קורבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על פי היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין ובמציאות החיים שבה שרוי קורבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גירסת המתלונן. ההסבר לכבישת העדות מאפשר לבית המשפט ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא כמתחייב מן הנסיבות...". בענייננו, מדובר במתלוננת אשר בעת תחילת ביצוען של העבירות הייתה ילדה רכה בשנים, שנפלה קורבן לעבירות מין אשר בוצעו על ידי דודה לאורך תקופה ממושכת. עמדתי לעיל על הטעמים שעמדו בבסיס החלטתה של המתלוננת לשמור את הפרשה בסוד לאורך שנים. משנמצא כי למתלוננת הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, בדין מצא בית-המשפט קמא לייחס לעדותה את מלוא משקלה הראייתי. בטענת המערער למניע זר שעמד בבסיס האשמותיה, קרי ניסיונה של המתלוננת להניא את י' ע' מלהיפרד ממנה, לא מצאתי ממש. המתלוננת הכחישה כי חשפה את הפרשה בפני י' ע' מאותו מניע (עמ' 268-266 לפרוטוקול הדיון), וציינה כי הגם שחשפה את הפרשה במהלך ויכוח שנתגלע בין השניים, הרי שכבר כחודש עובר לכך גמלה בלבה החלטה לחשוף את הפרשה בפני חברה, הואיל וחשה כי הסוד מעיב על יחסיהם: ..."זה היה במהלך [העדה על סף בכי] ריב, רבנו על איזה נושא ואז יצאתי בהצהרה: כמו כולם, תעשה בי מה שאתה רוצה. הוא לא הבין איך אני אומרת משפט כזה ותוך כדי לחץ הוא דחק בי שאני אספר, איך אני בעצם אומרת משפט כזה, ועוד לפני שאמרתי לו את זה, חודש לפני, אני אמרתי לו שיש לי סוד נורא, שכשאני ארגיש נוח וכשהוא יהיה מוכן, אני אספר לו את הסוד הזה, כי זה העיק כבר על היחסים בינינו וכבר הרגשתי שזה האיש ואני לא יכולה להסתיר ממנו סוד כזה... (עמ' 31 לפרוטוקול). י' ע' עומת אף הוא בחקירתו הנגדית עם טענת המערער למניע זר שעמד בבסיס האשמות המתלוננת. י' ע' הודה אמנם כי בעקבות המשפט שהטיחה בו המתלוננת במהלך הויכוח המתואר גמלה בלבו החלטה לעזוב אותה. עם זאת, הוא הוסיף וציין כי חשיפת הפרשה במעמד הויכוח לא נועדה למנוע את פרידתו ממנה, אלא כדי להסביר את פשר המשפט שהטיחה בו המתלוננת: "אם אתה אומר לי שהיא באה אלי כדי לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית אני משיב שאני לא יודע אם זה כדי להחזיר את הגלגל אחורנית אבל היא רצתה שאעשה מה שאני רואה לנכון אבל היא הרגישה מחוייבות לבוא ולהסביר לי למה היא אמרה את המשפט הזה שאתה עושה בי מה שאתה רוצה כי אני לא הבנתי מאיפה בא המשפט הזה וההסבר למשפט היה כל הסיפור הזה של האונס. אם אתה אומר שבעצם היא באה כי אם לא הייתי חשוב לה היא הייתה אומרת שאלך לעזאזל אבל אני הייתי חשוב לה והיא רצתה להסביר שאולי אני אשנה את דעתי ונמשיך להיות חברים וזה ברור מאליו אני משיב שאת ההסבר הזה היא נתנה לי לדעתי לא כדי לבוא ולהחזיר אותי אליה אלא ההסבר הזה בא כדי להסביר לי למה אמרה את המשפט הזה... (עמ' 319 לפרוטוקול). י' ע' אף שלל את האפשרות כי באותו מעמד הגזימה המתלוננת בתיאוריה והעיד, כי רק ציינה בפניו בכלליות, כי המערער אנס אותה במשך שנים ולא ירדה לפרטים. רק בשבועות שלאחר מכן חשפה בפניו את מלוא פרטי הפרשה ( עמ' 320 לפרוטוקול). יחסי המתלוננת והמערער 17. לא מצאתי מקום לקבל גם את טענת המערער כי יש בגילויי החיבה שהפגינה כלפיו המתלוננת במשך השנים כדי לפגום במהימנות הגרסה שמסרה. אין לבחון את התנהגותו של קורבן לעבירת מין בהתאם לדפוסי ההתנהגות המצופים מאדם שלא נחשף למעשים מעין אלה, או בהסתמך על תבונה שלאחר מעשה. המצוקה הנפשית בה שרויים קורבנות של מעשים ממין זה עשויה להביאם, לא פעם, לכדי התנהגות אשר נחזית על ידי צופה מן הצד כבלתי רציונאלית ובלתי סבירה (ע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 לפסק-דינו של השופט י' טירקל (לא פורסם, 22.5.2003)). זאת ועוד, בבחינת התנהגותו של קורבן עבירת מין במשפחה לצורכי הערכת מהימנות עדותו, יש ליתן את הדעת לא רק למצוקה הנפשית המאפיינת קורבנות עבירות מין במשפחה בכלל, אלא אף לנסיבותיו המשפחתיות והאישיות הייחודיות. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ד' ביניש בע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח (3) 823, 834 ( 2004)): "כבר אמרנו לא אחת, שאין להשקיף על התנהגותה של אישה ובייחוד נערה צעירה שהיתה קורבן לפגיעה מינית על פי דפוסי התנהגות המצופים ממנה, משל היה מדובר במצופה מ"האדם הסביר"... ככל שבוחנים את התנהגותה של המתלוננת על-מנת לעמוד על מהימנותה, הרי שאין לבחון התנהגות זו לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, ולא על סמך תבונה שלאחר מעשה, אלא בהתחשב במצוקה האופיינית לקורבנות של עבירות מין במשפחה, ככלל, ובנסיבות האישיות והמשפחתיות של המתלוננת בפרט...כבמקרים רבים דוגמת המקרה שלפנינו, ההסבר לקלות הבלתי נסבלת שבה מתאפשר לבני משפחה בגירים לשוב ולכפות על קורבנותיהם הקטינים מעשים מיניים, מצוי בתנאים ובנסיבות שהמסגרת המשפחתית מספקת. החזות הנורמלית לכאורה של חיי משפחה תקינים משמשת כסות תמימה המאפשרת לבן המשפחה הבגיר לשוב ולבצע את המעשים, לעתים במשך תקופה ארוכה, כאשר המשפחה הקרובה מנסה להדחיק מצב שעלול ליצור קרע משפחתי ולהתעלם ממנו. בנסיבות כאלה, התנהגותו של קורבן העבירה הקטין נתפסת על ידי סביבתו כ"תמוהה" דווקא כאשר הוא מנסה לחמוק מהמעשים ולשבש את השגרה המאפשרת את המשך ביצועם... ". בענייננו, המתלוננת שבה וגרסה לאורך עדותה כי עד לאירוע "המועדון", היא המשיכה להתייחס למערער כרגיל, וזאת כדי למנוע את גילוי המעשים בידי בני משפחתה. את ניסיונות ההסתרה של המתלוננת יש להבין אף על רקע העובדה כי מדובר במשפחה המאופיינת ביחסים קרובים ביותר, וכי המעשים בוצעו על ידי מי שהיה אהוד ומוערך על ידי המשפחה כולה. בנסיבות אלו, משנמצא הסבר לגילויי החיבה שהפגינה המתלוננת כלפי המערער, המעוגן בנסיבות חייה האישיות והמשפחתיות, בדין לא מצא בית-המשפט קמא כי יש בהתנהלותה לאחר ביצוע העבירות כדי לפגום במהימנותה. העדר אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום 18. האישום הראשון לכתב-האישום עניינו בעבירות שתחילתן במועד בלתי ידוע בשנת 1991 וסיומן בחודש אוקטובר 1992 – מועד גיוסו של המערער לצבא. לתקופה זו התייחסה גם הרשעתו באותן עבירות. אולם, בד בבד קבע בית-המשפט קמא על בסיס העובדות שהוכחו בפניו, ובייחוד על סמך עדות המתלוננת, כי העבירות בוצעו מעת שזו הייתה כבת 11 שנים וחצי. המתלוננת הינה ילידת יולי 1980, ועל כן ניתן היה לטעון שהמערער החל במעשיו לאחר יום 30.10.1991, הוא המועד הקובע לעניין ההתיישנות. פירוש הדבר הוא כי, לכאורה, המעשים כולם לא התיישנו. אולם, סבורני כי אין להתעלם מן העובדה שכתב-האישום הוגש בחלוף שנים רבות, ומכלול הנסיבות המתואר בו מקשה על התחקות מדויקת אחר מועד תחילתם של המעשים. מידת הזהירות הנדרשת בפלילים מחייבת כי לא נשית על המערער אחריות למעשים שאפשר כי התיישנו. בכך יש כדי להביא לזיכויו של המערער מחלק מן המעשים שיוחסו לו, קרי עבירות שבוצעו עובר ליום 30.10.1991. משך ביצוען של העבירות נושא האישום השני ותדירותן 19. אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה לא היה ניתן להרשיעו בגדרי האישום השני בביצוען של עבירות בהתייחס למועדים שקדמו לחודש יולי 1993. ביסוד טענה זו ניצבת עמדתו של המערער, לפיה זיכרונה הראשון של המתלוננת אודות מעשי חדירה שבוצעו בה מתייחס לתקופה שתחילתה, לכל המוקדם, בהיותה כבת 14-13 שנים. אך כפי שהסברתי, טענה זו אין לה על מה שתסמוך, שכן, כאמור בעדותה שנמצאה מהימנה, המערער נהג לבצע בה מעשים מיניים אשר עירבו חדירה לאיבר מינה לאורך תקופה רציפה, שתחילתה כבר כשהייתה כבת 11 וחצי שנים. מנגד, ראיתי מקום לקבל את טענת המערער בדבר תדירות המעשים שביצע במתלוננת בתקופת שירותו הצבאי. אמנם, על דרך הכלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. אולם, לכלל זה הוכרו חריגים. עם חריגים אלו נמנים מקרים בהם בממצאיה של הערכאה הדיונית נפלה טעות ברורה וגלויה (ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2)533, 536 (1984)). לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפתחה של הערכאה הדיונית, הגעתי לכלל מסקנה כי בקביעתה לעניין תדירות מעשי האינוס הכלולים בגדרי האישום השני נפלה טעות מן הסוג שיש בו כדי להצדיק את התערבותנו בה. בעדותה גרסה המתלוננת בעקביות כי בתקופה שקדמה לגיוסו של המערער לצבא הוא ביצע בה מעשי אינוס בתדירות שנעה בין אחת ליום לאחת לשלושה ימים. אולם במהלך שירותו הצבאי – הוסיפה המתלוננת והעידה – פחתה תדירות המעשים, הן בשל מערכות יחסים שקיים המערער עם אחרות (עמ' 28 לפרוטוקול) והן משום שהיה באפשרותו לבצע את מעשיו רק בזמן חופשות, וגם אז לא תמיד עלה בידיו לשהות במחיצתה של המתלוננת לבדו (שם, בעמ' 24 לפרוטוקול). הרשעת המערער בגדרי האישום השני נסמכה על עובדות כתב-האישום, לפיו יוחסו למערער בתקופת שירותו הצבאי מעשי אינוס בתדירות של פעם או פעמיים בחודש. אלא, שהדבר אינו מתיישב עם דבריה של המתלוננת עצמה, שבחקירתה הנגדית סיפרה כי דובר בארבעה עד חמישה מקרים לכל היותר: " ש: בצבא הוא היה יוצא... ת: חמשושים. כשהוא היה יוצא חמשושים לא תמיד הצליח לבודד אותי. ש: ואז לא קרה גם. ת: ואז זה לא קרה. ש: אז בכלל התדירות הייתה כמעט אפס. ת: נכון, אבל אנחנו מדברים על החצי שנה הזאת... ש: את מסכימה איתי שבצבא התדירות הייתה כמעט אפס ת: התדירות הייתה נמוכה. כן. ש: אפס מקרים. ת: לא, למה אתה אומר אפס מקרים? היו מקרים. ש: שניים, שלושה? ת: ארבעה, חמישה. אני לא יכולה לספור" (עמ' 263 לפרוטוקול. ההדגשה הוספה). משנמצא כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לעניין תדירות המעשים בתקופת שירותו הצבאי של המערער אינה מתיישבת עם הראיות שהונחו לפתחו, סבורני כי יש לקבל את הערעור אף לעניין זה, ולהגביל את הרשעתו של המערער בגדרי האישום השני לביצועם של ארבעה עד חמישה מעשי אינוס בלבד, הכל בהתאם לעובדות שהוכחו בבית-המשפט קמא. התקיימות יסודות עבירת האינוס באירוע נושא האישום השלישי – "אירוע הפורום" 20. בעבירת האינוס, כנוסחה לאחר תיקון מס' 22 לחוק העונשין משנת התשמ"ח-1988 , דיבר סעיף 345 לחוק העונשין: 345. אינוס הבועל אשה – (1) שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האשה או כלפי זולתה... לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט קמא ולפיה באירוע "המועדון" בעל המערער את המתלוננת. כך עלה בעקביות מדבריה של המתלוננת בעימות שנערך בין השניים במשטרה כמו גם בעדותה (מוצג ת/10; עמ' 28 לפרוטוקול). באשר לקיומו של יסוד אי ההסכמה, הרי שבהתאם למצב החוקי ששרר עובר לתיקון 22 לחוק העונשין, דרשה הרשעה בעבירת האינוס כי בעילת האישה נעשתה נגד רצונה. בתיקון 22 לחוק, ומתוך תפיסה השמה את הדגש על אוטונומית הרצון של האשה, נזנחה דרישה זו ותחתה אומצה הדרישה כי הבעילה נעשתה שלא בהסכמתה החופשית. נפסק, כי לשם קיום יסוד אי-ההסכמה אין זה נדרש כי האשה הביעה התנגדות פיזית אקטיבית לקיומו של מעשה האינוס, ודי בכך שהביעה את סירובה המילולי. בית-משפט זה אף היה נכון לראות בהתנהגות פסיבית של האשה משום ביטוי להעדר הסכמה חופשית, הכל בהתאם לנסיבות המקרה (ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (3) 873, 887 (2001)). בעדותה גרסה המתלוננת כי לאחר ששהו במועדון כשעה, החליט המערער כי עליהם לשוב הביתה. עם היכנסם למכוניתו, הוא אמר למתלוננת: "עכשיו הולכים לעשות את זה", ולאחר מכן הסיעה למקום המצוי בקרבת חוף הים. מגרסת המתלוננת, כפי שנמסרה בעימות שנערך בין השניים כמו גם בעדותה בבית-המשפט עלה, כי במהלך הנסיעה לחוף הים היא הביעה סירוב מפורש לקיום המגע המיני, באומרה: "לא צריך, די, בוא ניסע הביתה, תעזוב" (עמ' 29, 255, 257 לפרוטוקול; מוצג ת/10). די בסירוב מילולי זה למגע המיני כדי לקיים את יסוד אי-ההסכמה. העובדה כי כאשר הגיעו השניים לקרבת החוף קפאה המתלוננת על מקומה, שוב לא הביעה את התנגדותה לקיום היחסים וככל הנראה אף התפשטה מרצונה (לדבריה, "מתוך הרגל"), אין בה כדי לשנות מהדבר. את התנהגותה זו של המתלוננת יש לבחון לא רק לאור נסיבות האירוע, קרי תלותה בהסעה בידי המערער כדי לשוב לביתה והבאתה לחוף מבודד, חרף התנגדותה, בשעות לילה מאוחרות, אלא בעיקר על רקע מסכת היחסים שקדמה לכך. המתלוננת תיארה בעדותה את חוסר האונים והפחד שחשה במהלך השנים נוכח שליטתו של המערער בה. כך, ציינה כי בעת תחילת ביצוע העבירות נהגה לבקש מן המערער לחדול ממעשיו, אולם כשהבינה שאין בכך תועלת, פשוט "קפאה" כשהיא כמו מתנתקת מגופה: "ש: הוא ידע שאת לא רוצה לעשות את הדברים שעשית איתו? ת: הוא ידע שאני לא רוצה לעשות את זה. ש: איך הוא ידע את זה? ת: כשנסענו ל[מועדון], אני אמרתי: לא צריך, די בוא ניסע הביתה, תעזוב. רוב המקרים אני אמרתי, כאילו בחלק מהמקרים, וזה היה ממש בהתחלה, אני אמרתי: די, מספיק, לא צריך. כשהבנתי שגם כשאני אומרת די וגם כשאני אומרת לא צריך, אז אני, אין ברירה, הוא עושה את זה בכל מקרה, אז כבר סתמתי את הפה ולא אמרתי די ובפחד שלי פשוט הלכתי איתו לכל המקומות האלה, כשאני יודעת בדיוק מה הוא הולך לעשות לי, יודעת בדיוק מה המחיר שאני משלמת. אף פעם לא אמרתי לו: אני רוצה את זה, אף פעם לא אמרתי לו: בוא נלך לעשות את זה ביחד, אף פעם לא אמרתי לו: היה לי טוב, בוא נמשיך עם זה, אף פעם לא ביקשתי, אף פעם זה לא בא ממני, תמיד זה בא ממנו. תמיד זה בא ממנו ותמיד אני התנתקתי. אני ניתקתי את הראש שלי, השארתי את הגוף שלי שם וידעתי ש..., עכשיו..., תקחי את הכל על עצמך, זה ייגמר" (עמ' 30-29 לפרוטוקול). ובחקירתה הנגדית ביחס לאירוע "המועדון" הוסיפה: "...אם הייתי אומרת שאני לא רוצה את זה, הוא היה רוצה את זה בכוח... הוא ראה את הפנים שלי, על הפנים שלי אפשר היה לראות את זה...זה נכון, מתוך הרגל ודרך קבע עשיתי את זה. אם לא הייתי עושה את זה, תחשוב מה הוא יכול היה לעשות... הפחד ששלט בי אמר לי מה הוא יכול היה לעשות..." (עמ' 253 לפרוטוקול). אף בטענות המערער בקשר עם יסוד הכפייה שבעבירת האינוס אין ממש. עם זניחת הדרישה להתנגדות אקטיבית למעשה הבעילה, ממילא פחתה אף עוצמתה של הכפייה הנדרשת. נפסק, כי אף מידה מינימאלית של כוח עשויה לקיימה, והכל בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות (ע"פ 5938/00 אזולאי הנ"ל, בעמ' 890). המתלוננת אישרה אמנם כי המערער לא הפעיל כלפיה כוח פיזי ואף לא הפנה כלפיה איומים. אף על פי כן, סבורני כי בדין קבע בית-המשפט קמא כי הוכח קיומו של יסוד הכפייה. עם אמצעי הכפייה הקבועים בסעיף 345 (א)(1) לחוק נמנים לא רק שימוש בכוח או איום בו, אלא אף "אמצעי לחץ אחרים" (ע"פ 5938/00 אזולאי הנ"ל, שם). אף לחץ פסיכולוגי יש בו כדי לקיים את יסוד הכפייה (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 367 ( 1993)). ועוד, "אין הכרח שהשימוש בכוח או שהפעלת הלחץ ייעשו בצמוד לקיום יחסי המין, ויכולים הם להתבצע גם במועד מוקדם יותר" (ע"פ 5938/00 אזולאי הנ"ל, בעמ' 890). תמים דעים אני עם מסקנת בית-המשפט המחוזי, לפיה די בנסיבות אירוע ה"מועדון" (כפי שתוארו בהרחבה לעיל), על רקע הכפייה לה הייתה נתונה המתלוננת מצד המערער במשך שנים ארוכות, כדי לקיים את יסודותיה של עבירת האינוס. הדחה בחקירה 21. מחקירתה הנגדית של אם המתלוננת עלה, כי הרעיון בדבר פיצוי כספי למתלוננת נולד לראשונה במוחה, על רקע רצונם ההדדי של הצדדים להביא לפתרון המצב. אולם, המערער הוא שהיה האחראי הבלעדי לניסוח הסעיף בהסכם שנקשר, ולפיו הפרת ההסכם תהא כרוכה בהחזר התשלום בסך 200,000 ש"ח. ובלשונה: ...אני לא השתתפתי בניסוח הנייר. חמותי והאנס השתתפו בניסוח... בדקה ה-90 ה[מערער] מבקש להוסיף סעיף שמי שמגלה את הסוד, מפר את העסקה, יחוייב לשלם ולהחזיר את ה-200,000 ש"ח. לא השתתפנו בגיבוש המסמך, קראנו וחתמנו עליו. ה[מערער] שילם לעורך דין את שכרו והתפזרנו … (עמ' 290 לפרוטוקול הדיון). בדין קבע, אפוא, בית-המשפט קמא כי "הסכם הסודיות נועד להגן על ה[מערער] ונעשה ביוזמתו כדי שמעשיו לא יתגלו ברבים, והסכום של 200,000 ש"ח ששילם למתלוננת נועד לשכנעה שלא להגיש תלונה" (עמ' 703 להכרעת-הדין). וכפי שציין עוד בית-המשפט, טענת המערער כי נסחט לשלם את הכספים נסתרת בעדותו-שלו ולפיה: "אני עוד פעם, בדיעבד אני מרגיש אשם על המעשים שנעשו, אני מתחרט על כל המעשים שנעשו ובאמת כן יש פה איזה אלמנט של פיצוי כי הדברים האלה לא היו צריכים לקרות, אבל מה שקרה קרה כמו שתיארתי לך, ועל זה אני מצטער" (עמ' 441 לפרוטוקול. ההדגשה הוספה). ואם בכך לא די, הרי שהמערער עצמו, בעמוד 53 להודעת הערעור שהגיש, ציין במפורש כי לא פנה למשטרה חרף טענתו כי נסחט, שכן הוא "נכנע לאיומי בני המשפחה ושילם להם את הסכום המבוקש לנוכח חששו מחשיפת פרטי הפרשה" (ההדגשה הוספה). הערעור על העונש 22. אכן, מעשיו החמורים של המערער מצדיקים תגובה עונשית קשה, בדמות כליאתו מאחורי סורג ובריח לשנים רבות. ברם, משמצאתי כי יש לזכותו מחלקן של העבירות שיוחסו לו, סבורני כי מן הראוי שהדבר ימצא את ביטויו גם בעונש. לפיכך, הייתי מציע לחברי להקל בתקופת המאסר שהושתה על המערער, ולהעמידה על אחת עשרה שנים. בשאר השגותיו של המערער נגד גזר-הדין לא מצאתי ממש. אין צורך להכביר מלים על הכיעור שבמעשיו, כאשר הפך ילדה ואחר כך נערה, בת משפחה, לשפחת מין לכל דבר ועניין. במשך שנים אחדות היא שימשה לו מטרה זמינה לספק בו את יצרו, תוך שהוא מונע ממנה לספר על מעלליו על ידי הפעלתם של לחץ ואיומים. על מעשים מסוג זה היה מצווה בית המשפט להגיב בענישה מחמירה, ועל כן לא ראיתי מקום להקל עוד עם המערער. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ג' בטבת התש"ע (20.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07019470_O13.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il