סבטלנה אורית זורין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 194/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 194/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערת: סבטלנה אורית זורין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 8.11.2007 ועל גזר הדין מיום 25.11.2007 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1053/05 שניתנו על ידי כבוד השופטת (כתוארה דאז) ר' יפה-כ"ץ וכבוד השופטים ו' מרוז ו-א' ואגו תאריך הישיבה: י"א בתמוז התש"ע (23.06.10) בשם המערערת: עו"ד ס' בן נתן בשם המשיבה: עו"ד נ' לולב פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 8.11.2007 ועל גזר הדין מיום 25.11.2007 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת (כתוארה דאז) ר' יפה-כ"ץ וכבוד השופטים ו' מרוז ו-א' ואגו) בתפ"ח 1053/05 במסגרתם הורשעה המערערת בעבירות של רצח בכוונה תחילה [לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)], הצתה (לפי סעיף 448 לחוק העונשין), שתי עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר (לפי סעיף 418 לחוק העונשין) וקבלת דבר במרמה (לפי סעיף 415 לחוק העונשין) והושת עליה, מכוח סעיף 300(א) לחוק העונשין, עונש מאסר עולם. במסגרת הערעור שלפנינו טוענת המערערת כי היה על בית המשפט המחוזי להקל בעונשה וזאת מכוח סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. כתב האישום 1. כנגד המערערת הוגש כתב אישום אשר מנה שלושה אישומים שונים. לענייננו רלוונטי האישום הראשון במסגרתו יוחסו למערערת עבירות של הצתה ורצח בכוונה תחילה. 2. על פי האישום הראשון, סמוך ליום 16.5.2005 החליטה המערערת להצית את דירתו של יצחק קיסלב יליד שנת 1924 (להלן: המנוח) ולגרום למותו. לשם כך רכשה המערערת ביום 16.5.2005 כמות מסוימת של בנזין מסוג 96 אוקטן, אותו החזיקה בבקבוק פלסטיק (להלן: הבקבוק). ביום 26.5.2010, בסביבות השעה 22:00, הגיעה המערערת לדירתו של המנוח באשקלון. המנוח שכב באותה העת על מיטתו והמערערת החלה לשפוך בנזין מהבקבוק על מיטתו של המנוח וסמוך לה וכן בכניסה לדירה. לאחר מכן, נטלה המערערת גפרורים שהיו בדירה וניסתה להדליקם במטרה להצית את הבנזין ששפכה. לאחר כמה ניסיונות הצליחה המערערת להדליק את אחד הגפרורים ועמו הציתה את הבנזין שעל המיטה ולידה וכן את הבנזין שבכניסה לדירה. מהאש שפרצה בדירה נכווה המנוח על פני כמעט 100% משטח עורו, וכוויות אלה גרמו למותו. המערערת נכוותה אף היא בידיה וברגלה כתוצאה מהאש שפרצה ועזבה את הדירה. גרסת המערערת 3. המערערת כפרה במיוחס לה באישום הראשון. לפי גרסתה היא הכירה את המנוח בהיותה סייעת במרפאת שיניים ובחודש ספטמבר 2004, או קרוב לכך, הוא הזמין אותה בתחבולה לדירתו ושם אנס אותה תוך שימוש בכוח. המערערת טענה כי המנוח הטיל עליה אימה והיה סוחט אותה מינית תוך איום בפרסום שיפגע בנישואיה או בפרנסתה. כן היה המנוח מאיים עליה, לטענתה, כי יפגע מינית בבנותיה הקטנות. המערערת הודתה כי רכשה בנזין באמצעותו הציתה את הדירה, אולם טענה כי עשתה זאת בכדי להגן על עצמה וליצור מעין הפרדה של אש בינה לבין המנוח, לאחר שהתכוונה לבקש ממנו שיניח לה וחששה מתגובתו האלימה. המערערת טענה כי לא החליטה להמית את המנוח, וכל שעשתה נועד להגנתה בלבד. לדבריה, היא היתה נתונה במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללותו של המנוח בה ובבני משפחתה. הכרעת הדין 4. המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי נגעה לשאלת כוונתה של המערערת בזמן ההצתה ולשאלת טיב מערכת היחסים בינה לבין המנוח עובר להצתה. כן נחלקו הצדדים באשר למיקום שפיכת הדלק בדירתו של המנוח. יש לציין כי לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו יש להתמקד, בעיקר, בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנוגעות למערכת היחסים ששררה בין המנוח לבין המערערת. 5. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את גרסאותיה של המערערת בחקירותיה במשטרה וכן את עדותה כפי שנשמעה בבית המשפט וקבע כי עולות מהן סתירות רבות המלמדות שאין אפשרות ליתן אמון בה ובדבריה. לפי בית המשפט המחוזי: "...בין עשרות עמודי החקירה ושעות של הקלטות נמצאו סתירות כה רבות וכה מהותיות בדבריה (של המערערת – י.ד.), שהן לימדו על המניפולטיביות שלה, על שקריה ועל תחכומה. הסניגור ביקש בסיכומיו להתייחס בסלחנות לסתירות שבדבריה כשם שלדעתו מתייחסים לכל קורבנות עבירות אינוס, אך הסתירות בדבריה יורדות לשורש העדויות ולא ניתן, בשום פנים ואופן, לישב ביניהן. לא סלחנות מבקש הסניגור כי אם עיוות הדברים ואין מקום להעתר לבקשתו. המסקנה היחידה האפשרית מכלל המלל הרב ביותר של [המערערת] – שמדובר באשה, שהאמת רחוקה ממנה מרחק רב, וכי אין לה כל בעיה לשקר ובה בעת להבטיח לשומעיה שדבריה אמיתיים" (סעיף 13 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הדגיש כי עם מעצרה של המערערת הבחינו השוטרים בתחבושות על שתי ידיה ובתחבושת על רגלה הימנית. כן הודגשו אמרותיה של המערערת במשטרה, במסגרת חקירותיה, שם טענה כי היא תכננה מראש את מעשיה ורצתה "להתפטר" מן המנוח. עוד צויין כי עדותה של המערערת בבית המשפט היתה שונה מגרסאותיה במשטרה. במסגרת עדותה סיפרה המערערת על אירוע האונס הראשון, שהתרחש על פי גרסתה בשנת 2004. לדבריה, החל מיום זה היה המנוח מתקשר אליה ומטריד אותה בלי הרף. המערערת טענה כי לא התלוננה במשטרה על המעשים שכן חששה שלא יאמינו לה. כן הודתה המערערת כי היא שיקרה לבעלה בשנים הללו וטענה כי היא לומדת באוניברסיטה ועובדת בבנק וזאת כ"סיפור כיסוי" לשעות בהן נעדרה מהבית. לטענתה, המנוח היה מכריח אותה לבוא אליו בלילות ולהישאר אצלו עד השעות המאוחרות. 6. כאמור, בית המשפט המחוזי מצא את המערערת כעדה מניפולטיבית ולא דוברת אמת, כאשר על פי קביעתו, מסקנה זו מתחזקת נוכח העדויות האחרות שנשמעו לפניו, וביניהן עדויותיהם של בעלה (דאז) של המערערת, של מעסיקהּ לשעבר ושל איזבלה אוסרוסקיה (להלן: איזבלה) שהייתה בת זוגתו של המנוח במשך 6 שנים. בהמשך הובא פירוט שיחות הטלפון בין המנוח לבין המערערת. בית המשפט המחוזי ציין כי המערערת היתה מתקשרת אל המנוח כמעט מידי יום החל מחודש ינואר 2005, וכי השיחות ביניהם הפכו עם הזמן לארוכות יותר. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי ביום האירוע התקשרה המערערת אל המנוח פעמיים. 7. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של המערערת באשר למערכת היחסים בינה לבין המנוח ולמעשי האונס שנטענו על ידה, זאת על בסיס גרסאותיה שלה והסתירות שכאמור עלו מהן. בית המשפט המחוזי עמד על כך שישנו שוני מהותי בין תיאור מעשי האונס במסגרת החקירה במשטרה לבין תיאורם בבית המשפט, וכן דחה את גרסתה של המערערת לפיה היא פחדה מהמנוח שאיים עליה שיפרסם את יחסיהם ברבים, זאת נוכח דבריה של המערערת עצמה לפיהם המנוח התבייש להיראות איתה ברחבי העיר "שמא ירכלו עליו שיש לו מאהבת צעירה". בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה דנן התקיימו יסודותיה של עבירת הרצח – הכנה, החלטה להמית והיעדר קנטור – וזאת לאחר ש"תיאורית האינוס" של המערערת הופרכה באמצעות הראיות שנשמעו בבית המשפט. בית המשפט קבע עוד שהמערערת לא הצליחה להוכיח כי היו במעשי המנוח, קשיש בן 80, משום התגרות. בית המשפט ציין כי גם אם היתה מתקבלת גרסתה של המערערת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמנוח שכב במיטתו בעת ההצתה, וגם אם אכן קרא לה המנוח לבוא למיטה, אין המדובר ב"אירוע מתגרה" כפי שזה הוגדר בפסיקה, זאת על אחת כמה וכמה נוכח העובדה שהמערערת הצטיידה מבעוד מועד בבנזין ששימש אותה להצתת הדירה. בית המשפט המחוזי קבע כי: "בכל שלב ושלב משלבי ההצתה יכולה הייתה [המערערת] "להתקרר" לו אכן הייתה התגרות קודמת, אלא שברור בעליל, שהיא תכננה מראש את השימוש בדלק ובלא כל קשר להתגרות, בתכוף למעשה, של המנוח" (סעיף 49 להכרעת הדין). משכך, הורשעה המערערת בעבירות שיוחסו לה במסגרת האישום הראשון. כפי שצוין לעיל, כתב האישום כנגד המערערת כלל שני אישומים נוספים, שנדונו על ידי בית המשפט המחוזי והמערערת הורשעה גם בעבירות המנויות בהם. גזר הדין 8. בית המשפט המחוזי השית על המערערת עונש מאסר עולם, כפי שקובע החוק, ולא השית עליה עונשים מצטברים בגין העבירות הנוספות בהן הורשעה. נימוקי הערעור 9. במסגרת הערעור שלפנינו מעלה המערערת – באמצעות באת כוחה, עו"ד סמדר בן-נתן – טענה אחת בלבד. לפי טענה זו, נוכח נסיבות המקרה זכאית היא לענישה מופחתת על פי סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. לטענתה, התביעה לא הצליחה להסביר מדוע אישה נשואה בת 35, אם לשתי בנות, החליטה לבצע מעשה כה קיצוני. לדבריה, שאלת המניע היא שאלה מרכזית בתיק זה, ומכיוון שהתביעה לא עמדה על קיומו של מניע, וממילא לא הוכיחה קיומו של מניע זה או אחר למעשים, יש לקבל את גרסתה לפיה היא היתה נתונה למעשי אונס והתעללות חוזרים ונשנים מצד המנוח, דבר שהוביל אותה למצוקה נפשית שבעטיה ביצעה את המעשה. המערערת חוזרת וטוענת כי ישנן ראיות המוכיחות את אמיתות גרסתה זו וביניהן עדותה של שרה תמם, מורתה של בתה, אשר אישרה כי היא באה לבית הספר מספר פעמים והוציאה את בתה טרם הסתיים יום הלימודים. לפי המערערת עדות זו מוכיחה כי אכן המנוח איים עליה כי יפגע בבנותיה כשהיו בבית ספרן. כן מתייחסת המערערת להיכרות שערכה בין המנוח לבין צילה מרמינסקי, כאשר לדבריה ניתן להבין מכך שהיא היתה "מפוחדת עד מוות מהמנוח" וחיפשה מוצא להימלט ממנו בדרך של הכנסת אישה אחרת לחייו. 10. המערערת טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי דחה את עדותה וקבע כי היא עדה מניפולטיבית ואולם, למרות אמירות חריפות אלה, בחר להסתמך על חלקים גדולים מעדותה בכדי לבסס את אשמתה בעבירת הרצח בכוונה תחילה. לטענת המערערת, נכון הוא שבית המשפט יכול להפריד בין חלקי העדות, אולם לדבריה צריך להיות יסוד רציונלי כלשהו המבוסס על תוכן העדות, ואל לו לבית המשפט לאמץ אך את הדברים המפלילים שבעדותה. לטענתה, אין כל היגיון כי היא תתאר נכונה את מעשה ההצתה, דבר המוביל להרשעתה, ותשקר דווקא באשר ליחסיה עם המנוח. כן טוענת המערערת כי יש להתייחס לעדותה כאל עדות של נפגעת תקיפה מינית ועל רקע זה להבין את הקושי שלה "בהצגת משנה ברורה וסדורה לגבי סדר האירועים". 11. לטענת המערערת המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים המאפשרים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים, כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. לדבריה, מדובר במקרה מובהק בו מוצדק לעשות כן, נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי התעלם מן הראיות שתמכו דווקא בגרסתה שלה. תגובת המשיבה 12. המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד נעמי לולב – מדגישה בתגובתה כי בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענתה של המערערת לפיה היא היתה נתונה במצב נפשי קשה שהוביל אותה להצתת המנוח ודירתו, אלא התייחס, בפסק דין מפורט ומנומק לטענה זו ודחה אותה באופן טוטאלי. לטענת המשיבה מדובר בהכרעה המבוססת על ממצאים עובדתיים, אשר אין מקום להתערב בהם וכן לדבריה לא ניתן לקבוע כי התעללותו של המנוח במערערת, ככל שהיתה כזו, הינה המניע היחיד המסביר את המעשים, זאת נוכח הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי שהתייחסו גם ליחסים הכספיים ששררו בין המנוח לבין המערערת. לטענת המשיבה אין לשלול כי מניע כספי הוא שעמד מאחורי המעשים. המשיבה טוענת כי "לא בכדי המניע אינו נושא במשפט הפלילי, ודאי כאשר העד החיוני והמרכזי ביותר לבירור המניע כבר אינו בחיים". לטענתה, במצב הדברים הקיים לא יכול היה בית המשפט המחוזי, וגם לא היתה מוטלת עליו חובה, לספק הסבר למניע מדויק, ואין בטענותיה של המערערת באשר למניע שעמד מאחורי מעשיה בכדי לפגום בממצאים העובדתיים ובדחייה הגורפת של גרסתה על ידי בית המשפט המחוזי. צירוף ראיה חדשה 13. ביום 21.3.2010 הגישה המערערת בקשה להוספת ראיה חדשה בשלב הערעור. המדובר בדוח שנערך על ידי הגב' שרי עוז, מומחית בטיפול בקורבנות תקיפה מינית. לטענת המערערת, דוח זה מהווה ראיה חיונית בכל הנוגע לטענותיה בדבר ענישה מופחתת. המשיבה מתנגדת לצירוף הראיה הנ"ל וטוענת כי בקשתה של המערערת לא עומדת בתנאי הסף של הגשת ראיה חדשה בערעור. סבורני כי בעניין זה הדין עם המשיבה. כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי, בשלב הטיעונים לעונש, בו היה על סנגורה (דאז) של המערערת לטעון לענישה מופחתת, בחר הסנגור שלא לעשות כן, באומרו: "אמנם לגבי אחריות מופחתת טוענים לאחר הרשעה, אך נדמה שלאחר שביהמ"ש הנכבד דחה את גירסת [המערערת], אין מקום לטעון לאחריות מופחתת ואין מנוס מלהטיל עליה את עונש החובה שקבוע לצידה של עבירת הרצח" (עמוד 361 לפרוקטוקול). נוכח הנסיבות החריגות והעובדה שמדובר בעבירה חמורה שעונש כבד לצידה, איפשרנו למערערת, לפנים משורת הדין, לשוב ולהעלות במסגרת הערעור את קו ההגנה שננטש על ידי סנגורה בבית המשפט המחוזי, אולם אין בכך בכדי לאפשר את הגשת הראיה המדוברת. על פי הכללים שנקבעו בפסיקה, על בית המשפט להתחשב בשלושה שיקולים בבואו להכריע בבקשה לצירוף ראיה חדשה בשלב הערעור: האם המבקש יכול היה להשיג את הראיה במהלך הדיון בבית משפט קמא; האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; וטיבה של הראיה והסיכוי שהגשתה תוביל בסופו של יום לשינוי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא [ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 289, 296-295]. סבורני כי השיקולים הללו מטים את הכף לכיוון דחיית הבקשה, שכן אין חולק שהיה בכוחה של המערערת להשיג ולהציג בפני בית המשפט את הראיה אותה היא מבקשת להציג בפנינו כעת. יתרה מכך, וכפי שאפרט להלן, איני סבור כי יש בראיה זו, אף אילו היתרנו את הגשתה, כדי לשנות מהכרעת דינו המנומקת של בית המשפט המחוזי וכדי להוביל להתערבותנו בממצאיו העובדתיים כפי שאלו פורטו בהרחבה בפסק דינו. דיון והכרעה 14. סעיף 300א(ג)לחוק העונשין קובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו". בית משפט זה כבר קבע בעבר כי מטרת הסעיף הינה להעניק לבית המשפט שיקול דעת להפחית מעונשו של אדם שהורשע ברצח וזאת במקרים מתאימים העונים על הדרישה הקבועה בסעיף. יחד עם זאת הודגש, כי לא כל מערכת יחסים אלימה תצדיק פנייה לסעיף זה ולא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת" [ראו: ע"פ 6952/07 רפאלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2010). בפרשת חדד [ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752] התייחס כבוד השופט (בדימוס) י' קדמי לסעיף הנ"ל בקובעו: "יישום ההוראה האמורה... מבטא התחשבות בגילוי מיוחד של "קינטור", שאין בכוחו – על-פי ההלכה הפסוקה – כדי להפחית את חומרת העבירה מרצח להריגה. מן הראוי ליישם הוראה זו בזהירות מרובה ובמקרים נדירים בלבד, בלי לשכוח שאפילו הוכח "קינטור" כמשמעותו בסעיף 301(א) לחוק העונשין, לא היה בכוחו להביא אלא לכך שהעונש המרבי שהממית צפוי לו יעמוד "רק" על עשרים שנות מאסר" [שם, עמוד 767]. 15. נוכח דברים אלו ועל רקע קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, סבורני כי אין לנו אלא לדחות את הערעור המונח לפנינו. בהכרעת דינו דחה בית המשפט המחוזי את גרסתה של המערערת לפיה המנוח התעלל בה מינית ואיים עליה, בקובעו כי המערערת הינה עדה מניפולטיבית שאין אפשרות להאמין לדבריה. בהתייחס לסוגיית "הקינטור" אף נקבע כי גם אם היתה מתקבלת גרסתה של המערערת, לא היה בכך בכדי לענות על הדרישות שנקבעו בפסיקה להוכחת קינטור: "גם בהנחה שהמנוח אכן שכב במיטתו, כשיטת [המערערת], וקרא לה לבוא, ספק אם יש בכך משום אירוע מתגרה אחרון שכזה, שהרי [המערערת] הביאה עמה את כלי המשחית (הדלק) מראש, תוך ציפייה – גם לדבריה – למפגש מיני בינה לבין המנוח, כך שבקריאתו אליה לא הייתה כל הפתעה שיכלה לגרום לה לסערת רוחות" (סעיף 49 להכרעת הדין). פסק דינו של בית המשפט המחוזי הושתת, רובו ככולו, על קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים. הלכה ידועה היא כי בית המשפט שלערעור אינו מתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, וזאת למעט במקרים חריגים (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). הלכה זו נכונה ביתר שאת במקרים בהם הערכאה הדיונית שמעה את העדים והיה ביכולתה להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי [ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2009)]. ואכן במקרה שלפנינו שמע בית המשפט המחוזי את עדותה המפורטת של המערערת כמו גם את עדויותיהם של עדים נוספים ששפכו אור על נסיבות המקרה וסייעו לו לגבש את ממצאיו העובדתיים. בנסיבות אלה איני סבור כי יש מקום להתערבותנו בממצאים אלו, והם העומדים לפנינו בבואנו להכריע בטענתה של המערערת לענישה מופחתת מכוח סעיף 300א(ג), ואף מחייבים את דחיית הטענה. משקבע בית המשפט המחוזי כממצא שבעובדה כי לא הוכחה גרסתה של המערערת לפיה המנוח התעלל בה ומשנדחתה מכל וכל טענת המערערת לקיטנור מצידו של המנוח, אין באפשרותנו לקבוע כעת כי המערערת היתה נתונה במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת מצד המנוח, שכן התעללות שכזו כאמור כלל לא הוכחה. בנוסף, לא הוכח אותו "גילוי מיוחד של קינטור", שכן נקבע כאמור כי לא היה כל קינטור מצידו של המנוח שיכול להוות נסיבה מקלה בעבור המערערת. 16. איני יכול לקבל את טענת המערערת לפיה בית המשפט הסתמך על עדותה רק בכדי להוכיח את אשמתה, ואילו בכל הנוגע לטענות ההגנה שהועלו על ידה, קבע בית המשפט כי היא אינה עדה מהימנה. עיון בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי אשר פירט בהרחבה את גרסאותיה של המערערת במשטרה, מגלה כי גם באשר לאירוע ההצתה עצמו שיקרה המערערת בתחילה, עת סיפרה בגרסתה הראשונה כי נפצעה בביתה החדש לאחר שנכוותה משמן רותח. על פי גרסתה השנייה של המערערת, אדם אלמוני נכנס לדירתו של המנוח והצית אותה. רק במסגרת גרסתה הרביעית במשטרה טענה המערערת כי היא זו שהציתה את דירתו של המנוח. המערערת אף שיחזרה את מעשה ההצתה. יש לציין כי גרסתה זו של המערערת גובתה על ידי ראיות חיצוניות ואובייקטיביות וביניהן הכוויות של ידיה ורגלה; ההתאמה בין המקומות בהן נשפך דלק בדירה לבין תיאורה של המערערת; וכן עדויות השכנים שסיפרו כי הם פתחו לה את דלת הבניין ביום ההצתה בסמוך לשעת האירוע. בנוסף, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, העדויות הנוספות שנשמעו תמכו אף הן בהרשעתה של המערערת. מן העבר השני נמצאת גרסתה של המערערת לפיה המנוח אנס אותה, גרסה אשר לא גובתה על ידי כל ראיה חיצונית או על ידי עדות כלשהי שנשמעה בבית המשפט המחוזי. בנוסף, פלטי ההתקשרות הטלפונית של המערערת אף הוכיחו כי המערערת נהגה להתקשר למנוח כמעט מידי יום החל מראשית שנת 2005 והיא אף עשתה זאת פעמיים ביום האירוע. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי העובדה שמורתה של בתה של המערערת סיפרה כי המערערת הוציאה את בתה כשלוש או ארבע פעמים מבית הספר לא מוכיחה כי גרסתה של המערערת נכונה, המדובר בפעמים ספורות בתקופה של כשנתיים, ולא הוכח כי הדבר נעשה עקב איומיו לכאורה של המנוח. 17. באשר לטענותיה הנוספות של המערערת; ראשית, מרבית הטענות שהועלו על ידי המערערת בשלב הערעור נטענו על ידה עוד בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה אחת לאחת, וקבע כאמור את הממצאים העובדתיים העומדים בבסיס הכרעתנו כעת. כך, נדחו טענותיה של המערערת המתייחסות לאיומיו של המנוח כלפי בנותיה וכן נדחתה גרסתה לפיה הכירה למנוח את צילה מרמינסקי בכדי שתוכל להפסיק את מערכת היחסים עמו. בית המשפט אף בחר לאמץ בעניין זה את עדותה של איזבלה, לפיה המערערת הכירה את צילה למנוח בכדי להעמיק את הסכסוך בינו לבין איזבלה, שכן האחרונה לא ראתה בעין יפה את הקשר שבין המנוח לבין המערערת. גם טענתה של המערערת לפיה לא הוצג כל מניע אלטרנטיבי למעשים לא יכולה להתקבל. על אף שהמניע אינו מהווה את אחד מיסודות עבירת הרצח ואף אינו תנאי להרשעה [ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.2007)] בית המשפט המחוזי דן במסגרת הכרעת הדין בעניין זה – ולא רק שנדחתה על ידו מכל וכל גרסתה של המערערת שטענה להתעללות ממושכת של המנוח בה, הוא אף אימץ תשתית עובדתית ממנה עולה מניע חלופי למעשים, והוא המניע הכספי. בית המשפט המחוזי עמד, במסגרת הכרעת דינו, על חובותיהם הגדולים של המערערת ובעלה דאז לבנק, וכן על סכומי כסף לא מבוטלים אותם קיבלה המערערת מן המנוח. סבורני כי אין מקום לדון כעת בשאלה מה היה המניע למעשיה של המערערת, זאת על אחת כמה וכמה בנסיבות בהן אחד העדים המרכזיים לעניין זה אינו עוד בין החיים, ודי אם נאמר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהחלט מעלה אפשרות אחרת למניע למעשיה של המערערת, ומשכך אין לקבל את טענתה לפיה התעללותו של המנוח בה מהווה את ההסבר האפשרי היחיד למעשים. 18. מכל האמור לעיל עולה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה כי ביצעה את המעשים "בשל הימצאותה במצוקה נפשית קשה, הנובעת מהתעללות חמורה ומתמשכת" מצידו של המנוח. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהפחית מעונשה של המערערת. משכך, אציע לחברותיי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ח באלול תש"ע (7.9.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08001940_W09.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il