אבי אבו נ. מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 1939/99 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער: אבי אבו נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.3.99 בת"פ 78/95 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' אבידע תאריך הישיבה: י"ג בתשרי תשס"א (12.10.00) בשם המערער: עו"ד סוזי שלו בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא בשם שירות-המבחן: גב' זהבה מור פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. המערער, צעיר כבן 18, הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בהריגתו של חייל כבן 19, משה סוויסה (להלן: המנוח), וזאת במהלך קטטה שהתרחשה במועדון-לילה בדימונה. על המערער נגזרו 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. 2. בית-המשפט המחוזי (השופטת רות אבידע) קבע, כי המערער ואחד מחבריו הטרידו את חברתו של המנוח, ולאחר-מכן תקפו את המנוח. במהלך התקיפה אחז המערער בבקבוק בירה, ולאחר ששבר אותו, נעץ אותו פעמיים בגופו של המנוח. אחת מן הנעיצות, שפגעה בליבו, הייתה קטלנית. 3. הערעור הופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. בערעור כנגד ההרשעה, טענה באת-כוח המערער, עורכת-הדין סוזי שלו, כי לא ניתן היה לסמוך על העדויות המפלילות שמסרו עדים לאירוע בהשפעת חוקרי המשטרה; כי על-כל-פנים לא הוכח כי המערער דקר את המנוח פעמיים; וכי לא נשללה מעבר לספק סביר האפשרות שמשתתף אחר בקטטה דקר את המנוח בליבו, בעוד שהמערער גרם בדקירתו האחת לפציעה שטחית בלבד. 4. טענות עורכת-הדין שלו, אשר טענה כל אשר ניתן היה לטעון לזכות המערער, לא שכנעונו לסטות מן הכלל, על-פיו ערכאת ערעור לא תהפוך ממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה, על-יסוד התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה. בענייננו, מארג הראיות, שהיו מהימנות על בית-המשפט המחוזי - הורכב מראיות ישירות, מהן עולה כי המערער דקר את המנוח בבקבוק שבור, ומראיות נסיבתיות המלמדות, כי בעת הפגיעה במנוח עמד המערער אל מול המנוח כשבידיו בקבוק - מוכיח מעבר לכל ספק סביר כי המערער גרם למות המנוח. האפשרות שעליה הצביעה הסניגורית ולפיה לדקירה הקטלנית אחראי אלמוני, שעל קיומו אין עדות כלשהי, היא דמיונית ואין היא מעלה ספק סביר. הרשעת המערער היא, איפוא, כדין. 5. אף העונש אינו חמור מדי. אכן, המערער הוא אדם צעיר, אשר קודם להריגת המנוח היה עברו נקי. עתה, המערער אף מבקש לשקם עצמו. מנגד, התנהגותו הבריונית של המערער, שנעץ בקבוק שבור בליבו של החייל הצעיר שבא לבלות עם חברתו במועדון, וגרם למותו, חמורה ביותר. אף שיקומו של נאשם, גורם חשוב ככל שיהא, אינו השיקול היחיד בענישה. על העונש לשקף את חומרת הפשע ואף להתחשב בהרתעת הרבים. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 410/71 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 624, בע' 633: הוא צעיר לימים ואין לו עבר פלילי... אך כנגד שיקולים אלה לזכות המערער עומדת העובדה המכרעת שהוא הרג נפש... וכן חייבים בתי-המשפט לשים לבם לריבוי המדאיג של מעשי אלימות חמורים מידי אנשים צעירים דוקא, שחל אצלנו בשנים האחרונות. למרבה הצער, מאז נכתבו דברים אלה בשנת 1972, התרבו מעשי האלימות. מקרי הסכינאות - ולעניין זה אין להבדיל בין סכין לבין בקבוק שבור - במועדוני-הלילה הלכו ורבו, והתופעה של צעירים חמומי-מוח הדוקרים זה את זה במהלך קטטות באזורי בילוי, הפכה לחזיון נפרץ. אם נוסיף לכך, כי המערער היה בראש תוקפי המנוח, הרי נראה לנו, כי על-אף נסיבותיו האישיות של המערער, אין מקום להתערבותנו בעונש שגזר עליו בית-המשפט המחוזי. אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"א (12.10.00). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99019390.L02