דאמן פאלח נ. נציבות שירות המדינה

החלטה בתיק עש"ם 1934/03 בבית המשפט העליון בירושלים עש"ם 1934/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערער: דאמן פאלח נ ג ד המשיבה: נציבות שירות המדינה ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה מיום 26.1.03 בבד"מ 269/99 שניתנו על ידי כבוד השופטים: עו"ד ו' קיטרון-ברט, מר קרניאל ומר חג'אזי תאריך הישיבה: כ"ג באדר ב התשס"ג (27.3.2003) בשם המערער: עו"ד נסים זוהר בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין בפניי ערעור על פסק דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי שירות המדינה אשר הרשיע את המערער במעשים שיוחסו לו בכתב-התובענה המתוקן שהוגש נגדו, בו הואשם בעבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן חוק המשמעת), ולפי סעיף 4(1) להודעה על החלת החוק על עובדי הוראה, וגזר עליו את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת בשלושה תשלומים שוים, הורדה בדרגה אחת ופיטורים שייכנסו לתוקף בגיל 60, ללא פגיעה בזכויות הפנסיה ובזכויות כספיות אחרות של המערער. 1. המערער, בן 59 שנים, הינו מנהל בית הספר היסודי באחד הכפרים בצפון הארץ. נגד המערער הוגש כתב-תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי שירות המדינה בו הואשם כי הטריד מינית מדריכה שעבדה בבית הספר. על-פי הנטען בכתב-התובענה, ביום 18.12.97 בשעות אחר הצהריים, נכנסה המתלוננת נ', מדריכה מטעם המחלקה לתכניות ושיטות במחוז צפון של משרד החינוך שעבדה בבית הספר פעמיים בשבוע, לחדרו של המערער לשיחת סיכום, כפי שנהגה בסוף כל יום עבודה. על-פי הנטען, לקראת סוף הפגישה ניגש המערער אל המתלוננת, החזיק אותה בידו האחת ומשך אותה אליו, ואת ידו השניה הכניס בין רגליה והחזיק בה בחוזקה. על-פי האמור בכתב-התובענה, המתלוננת צעקה והדפה אותו, ונמלטה לרכבה, תוך שהיא מנסה להתקשר לבעלה ולממונה עליה במשרד החינוך על מנת לספר להם את אשר ארע. על-פי כתב התובענה המתוקן, בהתנהגותו האמורה הטריד המערער מינית את המתלוננת בניגוד להוראת סעיף 43.422 לתקשי"ר, כנוסחו בזמנים הרלוונטיים לכתב-התובענה, ובטרם תוקן לאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, וכן כי התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ועובד הוראה, והתנהגות שעלולה לפגוע בשמו הטוב של השירות. 2. בבית-הדין הכחיש המערער את המיוחס לו בכתב-התובענה. בעדותו אישר המערער כי באותו יום אחר הצהריים נכנסה המתלוננת לחדרו לשיחת סיכום, כרגיל, אולם על-פי גרסתו, בפגישה ביניהם שוחחו על עיתון בית הספר, ולאחר מכן אמר המערער למתלוננת כי בישיבת המורים שהתקיימה באותו היום התלוננו מספר מורות כי היא אינה נכנסת לכיתות להדריך אותן. המערער טען כי לאחר מכן ליווה את נ' לחצר בית הספר ונפרד ממנה לשלום כרגיל. עוד טען המערער כי כתב-התובענה הינו פרי עלילה שנרקמה נגדו שמטרתה היתה לגרום לו לעזוב את עבודתו. פסק דינו של בית-הדין 3. בית-הדין הרשיע את המערער, לאחר שהשתכנע מעל לספק סביר כי המערער אכן ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב-התובענה. בית-הדין ציין כי נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות, ולכן התבסס במידה רבה על התרשמותו ממהימנותם של העדים. בית-הדין נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת וקבע כי "גברה בנו הנטיה לקבל במלואה את עדותה של המתלוננת. מצאנו אותה אמינה, וככזו המתארת ומשחזרת נאמנה את אשר ארע לה בישיבת שיחת הסיכום במשרדו של הנאשם ביום 18.12.97". חיזוק לגרסת המתלוננת מצא בית-הדין בעדותם של גב' מיכל רוזנפלד, פסיכולוגית קלינית אשר טיפלה במתלוננת בעקבות הארוע למשך 9 פגישות (להלן: הפסיכולוגית), בעדותה של הגב' חנה קורלנד, הממונה על הדרכה במחוז צפון והממונה הישירה של המתלוננת (להלן: קורלנד), אשר אליה התקשרה המתלוננת וסיפרה לה אודות הארוע עוד באותו יום, וכן גם בדברי מר סלאח אלשייח, מנהל היחידה לחינוך דרוזי (להלן: אלשייח) ככל שהדברים התייחסו למצבה הנפשי של המתלוננת בעת פגישתה עמו. שלושת העדים הללו שמעו את אשר ארע מפי המתלוננת, והעידו כי המתלוננת היתה מאד נסערת ובכתה. הפסיכולוגית אף העידה כי המתלוננת רעדה ודיווחה על קשיים בריכוז, חוסר שינה, סיוטים וחרדות וכי התנהגותה אופיינית לנפגעות של הטרדה מינית. בית-הדין לא קיבל את הטענות אותן העלה בא-כוח המערער בסיכומיו בדבר פגמים וסתירות בגרסת התביעה, ובהם - ההבדל בין עדות המתלוננת ועדותה של גב' קורלנד לגבי השעה שבה התקימה הפגישה; חוסר הבהירות לגבי השאלה האם בפגישה עסקו המערער והמתלוננת בדברים שנאמרו בישיבת המורים שהתקיימה קודם לכן, והאם בסיום הפגישה המערער הסביר למתלוננת כיצד להגיע למעלות, וליווה אותה לחצר; ההבדלים בין הגרסאות שמסרה המתלוננת בדבר המיקום בו היתה כאשר דיברה בטלפון עם בעלה; וכן רמת הפירוט השונה שבין הודעותיה של המתלוננת ת/2 ות/3. בית-הדין קבע כי הסתירות עליהן הצביע בא-כוח המערער ניתנות ליישוב בקלות, ואין בהן כדי להחליש את גרסת המתלוננת. כמו כן לא קיבל בית-הדין את טענת המערער לפיה החקירה בפרשה לא הושלמה, וקבע כי די בראיות שהוצגו בפניו כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. עוד קבע בית-הדין כי אינו נותן אמון בגרסת המערער, לפיה המתלוננת בדתה את הסיפור מלבה לאחר שהמערער העיר לה על תיפקודה המקצועי. בית-הדין ציין כי ישנם הבדלים בין הגרסה אותה מסר המערער בחקירתו בנש"ם (ההודעה ת/5) - שם טען כי בפגישה הראתה לו המתלוננת את העיצוב לדפי העיתון, והוא החמיא לה עליו – ובין הגרסה אותה מסר בעדותו בבית-הדין – כי בפגישה אמר למתלוננת ש"המורות כבר פעמיים העירו ... שהיא לא נכנסת לכיתות להדריך אותן". עוד קבע בית-הדין כי עדויות שתי המורות כי פנו למערער לגבי תיפקודה המקצועי של המתלוננת אינן מחזקות את גרסת המערער, שכן בכל הקשור למה שהתרחש בפגישה בין המערער מתלוננת, עדויות אלה הן עדות שמיעה. כך קבע בית-הדין גם ביחס לעדותו של אלשייח לפיה המתלוננת אמרה לו שהמערער רק נגע בכתפה. בית-הדין ציין כי גם בעדות השרת, שהעיד כי לא ראה את המתלוננת נסה מבית הספר, אין כדי לסייע למערער שכן יתכן ובזמן הארוע השרת כבר לא היה בבית הספר. על כן קבע בית-הדין כי התביעה הוכיחה את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב-התובענה. 4. בעקבות הרשעתו גזר בית-הדין על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת ב-3 תשלומים שוים, הורדה בדרגה אחת ופיטורים שייכנסו לתוקף לאחר הגיעו לגיל 60, ללא פגיעה בזכויות הפנסיה ובזכויות כספיות אחרות המגיעות לו על-פי דין. באשר לאמצעי המשמעת שיש להשית על המערער נחלקו הדעות בבית-הדין: דעת הרוב קבעה כי אין להחמיר עם המערער, שכן מדובר בארוע חד פעמי שאינו בעל אופי מתמשך, המהווה "מעידה חד-פעמית" עבור המערער, וכן משום שסברה כי "לא היתה תלות ממשית של המתלוננת בבעל העבירה". עוד הדגישה עמדת הרוב את התמשכות ההליכים ועינוי הדין שעבר המערער, וכן את נסיבותיו האישיות של המערער, ובהן גילו, תרומתו ארוכת השנים לשירות המדינה, והשתייכותו של המערער לקהילה סגורה ומסורתית בה עצם ההעמדה לדין מהווה עונש. שופט המיעוט סבר כי יש להחמיר עם המערער לנוכח הנסיבות החמורות של המקרה, ובהן היותו של המערער מנהל בית ספר ובעל מעמד ביחס למתלוננת, והפגיעה הקשה שנגרמה למתלוננת, עד כי נזקקה לטיפול פסיכולוגי. עוד נתן משקל שופט המיעוט להלכה לפיה ככלל יש להחמיר באמצעי המשמעת במקרים של הטרדה מינית, ולפיכך הציע כי בית-הדין ישית על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה משירות המדינה עד לגיל 61. כאמור, עמדה זו לא התקבלה ובית-הדין ברוב דעות גזר על המערער את אמצעי המשמעת שפורטו לעיל. הערעור 5. הערעור שבפניי נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בעקבות הגשת הערעור עוכב ביצוע גזר הדין. הערעור על הכרעת הדין 6. בערעור חזר בא-כוח המערער על הטענות אותן טען בסיכומיו בבית-הדין. בא-כוח המערער טען כי שגה בית-הדין כאשר הרשיע את המערער בעבירות בהן הואשם, שכן עדותה של המתלוננת היתה רצופת סתירות ותמיהות, ולא מצאה חיזוק בעדויות האחרות שנשמעו בבית-הדין. בא-כוח המערער טען כי עדותו של אלשייח, סותרת באופן משמעותי את גרסת המתלוננת שכן הוא העיד כי כאשר סיפרה לו על הארוע ימים ספורים לאחר מכן, אמרה לו כי המערער החזיק בכתפה; כן טען כי אין לייחס משקל לעדות הפסיכולוגית, שכן זו התקשתה לזכור את הטיפול במתלוננת, ולא הוגש כל תיעוד בכתב של הטיפול. לפיכך, טען בא-כוח המערער, עדותה לא ניתנה לפי הכללים של עדות מומחה אלא היא עדות שמיעה וסברה, ואין לייחס לה משקל. בא-כוח המערער טען שגם עדותה של קורלנד היא עדות שמיעה, ושגה בית-הדין כאשר התבסס עליה. עוד טען בא-כוח המערער כי בית-הדין שגה כאשר דחה את גרסת המערער באשר לארוע ביום 18.12.97. זאת משום שגרסתו לגבי נושא שיחתם בחדרו באותו יום נתמכה בעדותן של שתי מורות אשר העידו כי אכן התלוננו באוזני המערער כי המתלוננת אינה נכנסת לכיתות ואינה מלמדת אותן שיטות הוראה חדשות, וכן בעדותם של שרת בית הספר, מר סלים פריד, והשומר, מר מופאלח פאלח, שכן השרת העיד כי מעולם לא ראה את המתלוננת בורחת מבית הספר והשומר העיד כי ראה את המתלוננת עוזבת את בית הספר באותו יום ולא היה דבר מה חריג בעזיבתה. בא-כוח המערער טען עוד כי הצורה שבה נוהלה החקירה היתה רשלנית שכן לא נחקרו מספר אנשים שהיו מעורבים בפרשה ולא נבדקו דו"חות תקופתיים לגבי תיפקודה של המתלוננת בעבודה וכן לא נערכה בדיקה לגבי השיחות שביצעה המתלוננת מן הטלפון הסלולארי, לגבי מיקום המתלוננת והאנשים אליהם התקשרה. כמו כן חזר המערער על טענתו כי כתב-התובענה שהוגש נגדו הינו פרי מזימה שנרקמה כנגדו במטרה להביא לפרישתו מתפקידו. המערער ביסס טענתו בעיקר על כך שהוצע לו לפרוש מבלי להעמידו לדין. בהקשר זה הביע המערער תמיהה על כך שהמתלוננת לא הגישה תלונה במשטרה, וטען כי יש בכך כדי לעורר ספק בגרסתה. מנגד, סמך בא-כוח המדינה ידיו על הכרעת הדין של בית-הדין למשמעת, וטען כי בדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב-התובענה. 7. לאחר שעיינתי במכלול החומר ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הרשעת המערער התבססה בעיקר על האמון שנתן בית-הדין בעדותה של המתלוננת, אשר קיבל "ללא היסוס" את גרסתה המפלילה. מנגד, לא נתן בית-הדין אמון בגרסת המערער. הלכה מבוססת היא כי לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית-הדין (ראו למשל עש"ם 7/78 פויברגר נ' נש"ם, פ"ד לב(3) 216, 223; עש"ם 7686/00 תעיזי נ' נש"ם, פ"ד נו(1) 178, 188), ובמקרה זה איני רואה לחרוג מן הכלל. בנוסף לקביעת בית-הדין לגבי מהימנותם של המתלוננת והמערער, מצא בית-הדין חיזוק לגרסת התביעה בעדותם של קורלנד ואלשייח, ובמיוחד של הפסיכולוגית, שתיארו בעדותם את התנהגותה של המתלוננת לאחר הארוע. אמנם, צדק בא-כוח המערער כי עדותם לגבי מה שארע בפגישה בין המתלוננת והמערער היא עדות שמיעה, אולם עדותם לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר הארוע היא עדות ביחס להתרשמותם הישירה מהתנהגותה של המתלוננת. עדים אלה העידו כי המתלוננת היתה נסערת ובכתה. הפסיכולוגית אף העידה כי המתלוננת רעדה ודיווחה על בעיות בתיפקוד היומיומי כגון קשיים בריכוז, חוסר שינה, סיוטים ופחד מפני גברים. הפסיכולוגית הביעה עמדה חד משמעית שהתנהגות זו אופיינית לנפגעות של הטרדה מינית. לפיכך התנהגות המתלוננת כפי שמצטיירת מן העדויות הללו, מחזקת את גרסתה כי היא הוטרדה מינית על-ידי המערער. אין לקבל את טענות בא-כוח המערער גם בנוגע לסתירות כביכול בגירסת המתלוננת. הסתירות עליהן הצביע בא-כוח המערער אינן סתירות של ממש, הן אינן מתייחסות לעדות שמסרה המתלוננת לגבי מעשה ההטרדה עצמו, אלא לפרטים שבשולי הארוע. עיקר עדותה, בכל הנוגע למה שארע בפגישה ולמעשה ההטרדה המינית, נמצאה אמינה ועקבית על-ידי בית-הדין. בצדק קבע בית-הדין כי גם בעדות שתי המורות, שרת בית הספר והשומר אין כדי לעורר ספק סביר באשמת המערער, שכן עדותן של המורות הסתכמה בכך כי הן התלוננו בפני המערער ביחס למתלוננת, ואין בעדותן כדי להצביע על מה שהתרחש בפגישה שבין המערער והמתלוננת. גם עדותם של השרת והשומר אין בה כדי לעורר ספק, שכן העובדה כי השניים לא ראו את המתלוננת בורחת מבית הספר אינה שוללת את האפשרות כי הדבר התרחש, שעה שהם לא היו במקום. באשר לטענת בא-כוח המערער לפיה עדותו של אלשייח לפיה המתלוננת סיפרה לו כי המערער נגע בכתפיה בלבד, הרי שלנוכח מכלול הראיות כפי שפורטו לעיל, לא שוכנעתי כי יש בעדות זו כדי לעורר ספק בגרסת המתלוננת ולהצדיק את התערבות בית משפט זה. באשר לטענות אותן העלה בא-כוח המערער בדבר הפגמים שנפלו בהליך החקירה, והחשד כי מרשו נפל קורבן למזימה, הרי שאלה משוללות בסיס, וצדק בית-הדין כאשר קבע כי היה די בחומר הראיות לשם הרשעת המערער במיוחס לו בכתב-התובענה. מכל הטעמים המפורטים לעיל, השתכנעתי כי הכרעת הדין מבוססת על-פי חומר הראיות שהיה בפני בית-הדין. הערעור על גזר הדין 8. כאמור, על המערער נגזרו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת ב-3 תשלומים שוים, הורדה בדרגה אחת ופיטורים שייכנסו לתוקף בהגיע המערער לגיל 60, קרי בחודש דצמבר 2003, ללא פגיעה בזכויות הפנסיה ובזכויות כספיות אחרות המגיעות למערער על-פי דין. הערעור על גזר הדין מתמקד בבקשת המערער כי יבוטל אמצעי המשמעת של פיטורים. בא-כוח המערער טען כי בית-הדין החמיר עם מרשו יתר על המידה, בהתחשב בכך שהמערער עובד בשירות המדינה 37 שנים, ולאורך כל שנות העסקתו, התנהגותו היתה ללא רבב, והוא זכה להערכת הממונים עליו. בא-כוח המערער טען כי עצם העמדתו לדין פגעה באופן קשה במערער, בשל היותו בן לעדה הדרוזית החי בקהילה סגורה. עוד טען בא-כוח המערער כי יש להתחשב בהתארכות ההליכים על-פני 5 שנים, ועינוי הדין שנגרם למערער כתוצאה מכך. לעומתו טען בא-כוח המדינה כי לא רק שאמצעי המשמעת שהושתו על המערער אינם חמורים יתר על המידה, אלא שהם קלים מדי, והנסיבות החמורות של המקרה הצדיקו את דעת המיעוט באשר לאמצעי המשמעת. אמנם, המדינה נמנעה מלערער על גזר הדין, בעיקר בשל גילו המבוגר של המערער, אך לגישת המדינה, אף אין להקל עמו. בעקרון אין לקבל את טענות המערער כי גזר הדין שהושת עליו הינו חמור יתר על המידה. הטרדה מינית אכן מתבטאת במגוון התנהגויות, שמידת חומרתן משתנה, ובהתאם לכך גם משתנה חומרתם של אמצעי המשמעת. המערער הורשע במעשה של הטרדה מינית פיזית, שאופיו ונסיבותיו ממקמים אותו ברף הגבוה של ההטרדה מינית, וזאת על אף היותו חד פעמי. מעשהו של המערער פגע במתלוננת באופן קשה עד כי נזקקה לטיפול פסיכולוגי מתמשך. חומרה מיוחדת ניתן לראות בכך שהמערער נושא בתפקיד הבכיר של מנהל בית ספר - ממנו ישנה ציפיה לרמת התנהגות גבוהה שתהיה דוגמא ומופת לתלמידיו (ראו: עש"ם 917/99 מדינת ישראל נ' עבדאללה חמזה, פ"ד נג(3) 77, 83) – והמוטרדת, הגם שנקבע על ידי בית-הדין שאינה נתונה למרותו, הינה מדריכה העובדת בבית הספר אותו הוא מנהל. על אף האמור, ראיתי להקל במידת-מה באמצעי המשמעת שנגזרו על המערער, וזאת רק בכך שיבוטל האמצעי של הורדתו בדרגה. הקלה זו היא עקב העובדה שזמן רב חלף מאז ביצוע העבירה ועד לסיום ההליכים. כן נראה שבנסיבות הענין לא היתה כוונה גם לבית-הדין לפגוע בזכויותיו של המערער בפרישתו. אשר על כן, ומן הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה, בכפוף לאמור לעיל. ניתן היום, כ"ג בחשון התשס"ד (18.11.2003). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03019340_N02.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il