פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1933/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1933/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ר' לורך, צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) בתפ"ח 29983-04-11 מימים 25.2.2013 ו-20.2.2014 תאריך הישיבה: ב' בטבת התשע"ה (24.12.2014) בשם המערער: עו"ד רמי עותמאן בשם המשיבה: עו"ד לינור בן אוליאל בשם שירות המבחן: הגב' ברכה וייס מתורגמנית: הגב' חיה פיקרד פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ר' לורך, צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ). בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ואינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק. בגין הרשעתו גזר בית המשפט על המערער 3 שנות מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור במשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו עבירת מין שהיא פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתקופה זו עבירת מין שהיא עוון; וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 35,000 ש"ח. הערעור מכוון להכרעת הדין ולגזר הדין כאחד. פרטי כתב האישום 1. המערער, יליד 1975, עלה לארץ בגפו בשנת 2010. על פי עובדות כתב האישום, קודם להתרחשות נושא ערעור זה ומשך 8 חודשים התקיימו בין המערער לבין המתלוננת, ילידת 1977 ועולה חדשה גם היא, קשרי חברות. במהלך תקופה זו התגוררו השניים בכפיפה אחת בדירה שכורה בת שתי קומות. ביום 12.4.2011 (כך לפי כתב האישום; אף שלפי עדות המתלוננת בבית המשפט המחוזי מדובר למעשה ביום 11.4.2011; ראו עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011) ביקשה המתלוננת מהמערער לסיים את הקשר ביניהם, בין היתר בשל העובדה כי לבה נתון לאחר; והשניים עברו ללון בחדרים נפרדים – המערער בקומה התחתונה והמתלוננת בקומה העליונה. בליל יום 12.4.2011 פנתה המתלוננת לישון וסביב השעה 02:30 לפנות בוקר (דהיינו ביום 13.4.2011), נכנס המערער לחדרה ופנה אליה באומרו כי ניצבות לפניה שתי ברירות: או שתקיים עמו יחסי מין, או שיפגע בבחור שעמו היא מצויה בקשר ובבני משפחתה. המערער דרש מהמתלוננת להסיר את בגדיה תוך שהזכיר את איומיו עד שזו החלה בוכה ושאלה אותו "מה תרוויח מזה? למה? למה?". המערער נשכב על מיטתה של המתלוננת ופשט את בגדיו. משהמתלוננת קמה ונעמדה פנה אליה המערער ואמר כי הדבר לא נתון להחלטתה וכי עליה לעשות את כל אשר יבקש. בשל חששה מהמערער פשטה המתלוננת את בגדיה כאשר המערער שכוב עירום על מיטתה; והאחרון הורה לה להחזיק באיבר מינו ולאחר מכן הורה לה להכניסו לפיה ולבצע בו מין אוראלי. עוד דרש המערער כי תוך כדי מעשה תאמר המתלוננת "yes sir" וכן "I’m a good girl". המתלוננת עשתה כן והמערער בא על סיפוקו בתוך פיה. בהמשך, שכב המערער על צדו והשעין את המתלוננת על חזהו. המתלוננת שאלה את המערער מדוע הוא עושה זאת ואמרה כי אילו אמו המנוחה הייתה רואה את מעשיו כלל לא הייתה גאה בו. המערער השיב כי הוא מפלצת וכי אין לו רגשות. לאחר מכן גלגל המערער את המתלוננת על צדה כך שגבה מופנה לבטנו והורה לה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה מאחור. המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת תוך שהוא מורה לה לפתוח את רגליה. תוך כדי מעשה אמרה המתלוננת כי היא כבר "לא בנאדם" וכי המערער "עשה אותה קטנה". המערער, מצדו, השיב כי המתלוננת "צריכה ללמוד". לבסוף הוציא המערער את איבר מינו מאיבר מינה של המתלוננת מבלי שבא על סיפוקו. בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי המעשים המתוארים בכתב האישום נעשו בהסכמת המתלוננת. עיקרי הכרעת הדין 2. בהכרעת דין מיום 25.2.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ר' לורך, צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) את המערער בעבירות של מעשה סדום ואינוס כאמור ברישה של פסק דין זה. בית המשפט מיקד את המחלוקת שעמדה להכרעתו בשתי שאלות: האחת, אם שני המעשים המיניים המתוארים בכתב האישום נעשו בהסכמת המתלוננת אם לאו; והשנייה, אם יימצא שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה, האם התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה, דהיינו אם היה מודע לכך שהמתלוננת לא נתנה את הסכמתה החופשית לנעשה. קודם שנדרש לשאלות אלו, דן בית המשפט במהימנותה של המתלוננת מזה ובמהימנותו של המערער מזה. נעמוד להלן בקצרה על עיקרי הכרעת הדין. 3. המתלוננת שטחה לפני בית המשפט את גרסתה לאירועים, וציינה כי כל המגע המיני המתואר בכתב האישום נעשה בניגוד לרצונה ואך מתוך חששותיה מאיומי המערער. איומים אלה נלקחו על ידה ברצינות הואיל ולאורך הקשר ביניהם מסר לה המערער מידע – שבדיעבד התברר כשקרי – שלפיו עבד במוסד סודי; כי הוא בעל עבר צבאי עשיר; כי ביכולתו לענות בני אדם; וכי אף הרג אדם תוך כדי "מבצע". עוד בדה המערער כי בניין "אמפייר סטייט" שבעיר ניו יורק נמצא בבעלות משפחתו; וכי יש לו קשרים רבים בעולם. המתלוננת האמינה לשקרים אלה וחיזוק לכך נמצא אף בעובדה שלאחר ביצוע המעשים טרח המערער להתקשר למתלוננת ולהתוודות על שקריו, מה שמצביע על כך שסבר כי היא אכן האמינה להם. הרושם כי למערער ניסיון צבאי רב וכי הוא בעל השפעה וכוח נתן את אותותיו במתלוננת שעה שהלה אמר לה כי בידיה שתי אפשרויות – לעשות כרצונו או שמשפחתה והאדם שעמו היא מצויה בקשר ייפגעו. המתלוננת העידה כי בכתה לאורך ביצוע המעשים וביקשה מהמערער לחדול מביצועם. בית המשפט מצא כי גרסה זו, שעליה חזרה המתלוננת הן בעדותה, הן בחקירתה הנגדית היא מהימנה ומוצקה ומשכך אף שהמערער לא הפעיל נגדה כוח פיזי הייתה המתלוננת נתונה בשליטתו המוחלטת. עוד עלה מגרסת המתלוננת כי בבוקר שלאחר ביצוע המעשים הסיע אותה המערער על אופנוע למקום עבודתה. זמן קצר לאחר שהוריד את המתלוננת ונסע לדרכו התקשר המערער למתלוננת, התנצל על מעשיו וציין שהוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי. המתלוננת ניאותה להיפגש עם המערער בבית קפה – תוך שעמיתהּ לעבודה צופה בשניים מרחוק – שם הביע המערער חרטה על מעשיו. בהמשך נסעה המתלוננת עם המערער במונית לבית חולים פסיכיאטרי שם נשאר לבדיקה, בעוד המתלוננת המשיכה לתחנת המשטרה להגשת תלונה. חוקרת משטרה קראה מסרונים (SMS) ששיגר המערער למתלוננת בשלב זה שבהם נאמר כי הוא מצטער ומתחרט על שעשה. תוכנם של מסרונים אלו הוכנס למסמך הודעת המתלוננת במשטרה. 4. חיזוקים לגרסתה של המתלוננת נמצאו בעדות עמיתיה לעבודה, שהעידו על מצבה הקשה והלא שגרתי בבוקר שלאחר ביצוע המעשים; בדברי המערער עצמו במשטרה; בסערת הרגשות שבה הייתה שרויה המתלוננת, שעליה העיד חוקר המשטרה הראשון שחקר אותה; וכן בעדותה של רופאה פסיכיאטרית שטיפלה במערער בבית החולים שאליו הובא כאמור על ידי המתלוננת, שלפיה המערער סיפר כי אכן איים על המתלוננת כדי שתקיים עמו יחסי מין. עוד מסרה המתלוננת כי באותו ערב שבו גילתה דעתה כי ברצונה לסיים את הקשר עם המערער, ביקש האחרון – והמתלוננת הסכימה – לקיים עמה מין אוראלי ולהסריט זאת בווידאו כדי שתהיה לו "מזכרת" ממנה, לשון המתלוננת (להלן: הקלטת). בהמשך השליכה המתלוננת את הקלטת לאשפה. בית המשפט לא מצא כי בעובדה שהשניים קיימו יחסי מין בהסכמה במועד אחד יש כדי להעיד על כך שהמעשים בוצעו בהכרח בהסכמה גם במועד המפורט בכתב האישום. עוד נמצא כי אין בהשלכת הקלטת כדי לפגום בגרסת המתלוננת, הואיל והיא כלל אינה חולקת על קיומה ועל תוכנה. סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי גרסתה של המתלוננת מהימנה ועקבית, וזאת חרף אי דיוקים מסוימים שנפלו בה. 5. בניגוד לגרסת המתלוננת שנקבע כי היא מהימנה ומוצקה, ואף נמצאו לה חיזוקים רבים בחומר הראיות, את גרסתו של המערער דחה בית המשפט לאחר שזו נמצאה בלתי אמינה ורצופת סתירות. לטענת המערער, בליל האירועים קיים יחסי מין בהסכמה עם המתלוננת; והפסיק רק כאשר ראה, לאחר זמן, כי היא בוכה. עוד טען המערער כי המתלוננת רקמה נגדו עלילת שווא במטרה להוציאו מן הדירה שבה התגוררו יחד ולאפשר לבן זוגה החדש לעבור אליה במקומו. בית המשפט קבע כי גרסת המערער היא גרסה "מתפתחת": תחילה אישר לפני הרופאה בבית החולים כי איים על המתלוננת במטרה להביאה לקיים עמו מגע מיני; בהמשך טען במשטרה כי בשום שלב לא חשב שהמתלוננת פועלת תחת איום; ולבסוף הסביר שאכן אמר שברצונו לפגוע באנשים, אך לא היה מדובר באיומים כי אם בשיתוף המתלוננת ברגשותיו בלבד, ולא בהקשר מיני. לסתירות אלו הוסיף בית המשפט את השקרים שסיפר המערער למתלוננת לאורך יחסיהם בדבר עברו; ודחה טענה שהשמיע המערער שלפיה עבר תאונת אופנוע ואיבד את זכרונו, טענה שלא גובתה בכל תיעוד רפואי. בית המשפט מצא אפוא כי המערער מנסה לכסות על האמת; כי הוא משתמש במניפולציות; וכי גרסתו איננה מהימנה ואיננה סבירה. בית המשפט דחה את טענת המערער ביחס להתנהלות המתלוננת, שלפיה העובדה שהאחרונה לא צעקה, לא ניסתה להימלט וניאותה להיפגש עמו לאחר המעשים מעידה על הסכמתה. נוכח כל האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי, למעלה מכל ספק סביר, כי המעשים המיניים המיוחסים למערער בוצעו על ידו ללא הסכמתה החופשית של המתלוננת; וכי המערער היה מודע לכך. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המערער לקיומו של סייג טעות במצב דברים (לפי סעיף 34יח לחוק), בין היתר בנתון לקביעה שלפיה היה מודע לכך שהמתלוננת אינה מסכימה למעשיו. עיקרי חווׂת הדעת המקצועיות וגזר הדין 6. בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של המערער הונחו לפניו שלוש חוות דעת: האחת מטעם המרכז להערכת מסוכנות; השנייה מטעם הפסיכיאטרית המחוזית (לבקשת שירות המבחן); והשלישית – תסקיר מטעם שירות המבחן, שבית המשפט נעתר לקבלתו לבקשת המערער וחרף התנגדות המשיבה. בהערכת המסוכנות המינית הצביעה ההתרשמות הקלינית מהמערער על רמת מסוכנות מינית נמוכה-בינונית לטווח הארוך, בעיקר כלפי בנות זוג. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נמסר כי המערער "אינו סובל ממחלה פסיכיאטרית מג'ורית" (שם, בעמ' 3); וכי הוא כשיר לעמוד לדין ומבין היטב את תוצאות מעשיו. טענות המערער בדבר אובדן זיכרון הוערכו כלא אמינות; ונמצא כי אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. בתסקיר שירות המבחן מיום 19.1.2014, שהוכן בנתון לשתי חוות הדעת האמורות, נמסר כי המערער, בן 38, עלה בגפו לישראל והתגורר תחילה במרכז קליטה, שם הכיר את המתלוננת. בהמשך עזבו השניים את מרכז הקליטה ועברו להתגורר יחד. באשר ליחסו לעבירות נמסר כי המערער ממוקד בעיקר בעצמו ובפגיעות שחווה כתוצאה מההליכים נגדו, ומתקשה להביע אמפתיה כלפי המתלוננת; וכי הוא עסוק ומוצף בתכנים מיניים שונים שחלקם מעוותים ובעיתיים. עוד צוין כי המערער מתקשה לקחת אחריות על מעשיו ומכחיש כי השתמש באיומים כלשהם כלפי המתלוננת. נוכח האמור, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית ביחס למערער; אך בצד זאת המליץ לבית המשפט לשקול לקולה את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות. 7. בגזר הדין קבע בית המשפט כי העבירות נושא ערעור זה מקימות שני "אירועים" נפרדים שיש לקבוע בגינם שני מתחמי ענישה נפרדים – מעשה הסדום מזה והאינוס מזה. נקבע שהערך החברתי שנפגע, כתוצאה משתי העבירות גם יחד, הוא ריבונות האישה על גופה, כבודה כאדם ואוטונומיית הרצון החופשי שלה. בשקלו את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות שקל בית המשפט את העובדה שהייתה היכרות מוקדמת בין המערער לבין המתלוננת, שמדובר בבני זוג לשעבר ושלא הופעלה אלימות פיזית. נמצא כי יש בכל אלה כדי להציב את ההתרחשות שלפנינו בצד החמור פחות של ביצוע עבירות אלו, מה שצריך למצוא את ביטויו בעת גזירת העונש. בנתון לדברים אלה ולמדיניות הענישה הנהוגה העמיד בית המשפט את מתחם הענישה בגין עבירת מעשה הסדום בטווח שבין 18 חודשים לבין 3 שנות מאסר בפועל; ואת המתחם בגין עבירת האינוס שביצע המערער בטווח שבין שנתיים לבין 5 וחצי שנות מאסר בפועל. אף כי בית המשפט ראה לסווג את המקרה שלפנינו כשני "אירועים" מובחנים, הוער כי "בהסתכלות מציאותית" נראה ש"מדובר במסכת אחת" ולפיכך יהיה זה מלאכותי לגזור עונש לכל "אירוע" בנפרד. בית המשפט גזר, על כן, עונש כולל אחד להתרחשות כולה. בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוך המתחמים שנקבעו שקל בית המשפט, לקולה, את העובדה שמדובר במאסרו הראשון ושאין לו בני משפחה בישראל; את הזמן הממושך ששהה במעצר ובשחרור בתנאים; ואת עברו הנקי. מנגד, לחומרה נשקלו העובדה שהמערער אינו נוטל אחריות על מעשיו (אף כי משקלו של שיקול זה הוגבל הואיל והמערער עדיין טוען לחפותו); מסוכנותו המינית כעולה מחוות הדעת; והעדרה של המלצה טיפולית מאת שירות המבחן. נוכח כל האמור גזר בית המשפט על המערער עונשים כאמור ברישה של פסק דין זה. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון להכרעת הדין ולגזר הדין של בית המשפט המחוזי. הערעור 8. המערער פותח ומציין כי הוא והמתלוננת, שחיו יחד משך שמונה חודשים, ניהלו חיי מין בעלי גוון חריג שכללו אלמנטים של השפלה, משחקי תפקידים, צילום המעשים המיניים ואף קשירתה של המתלוננת וכיסוי עיניה במהלכם. על רקע אופי חריג זה של יחסי המין מסביר המערער את אמירותיה של המתלוננת בשעת ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום, וטוען כי אלו היו אמירות שכיחות בחיי המין של הזוג שאין בהן כדי להעיד על העדר הסכמה מצד המתלוננת. עוד נטען כי מרגע שהבחין המערער בבכייה של המתלוננת הוא הפסיק מיד את יחסי המין, וזאת על אף שטרם בא על סיפוקו; וכי הראיות שעל בסיסן הורשע הן ראיות נסיבתיות בלבד שאין בהן כדי להוכיח במישרין את המיוחס לו. המערער מוסיף וטוען כי אין לקבל את עמדת המשיבה שלפיה סיום היחסים בינו לבין המתלוננת הוא שהניע את המעשים, הואיל ונושא הפרידה עלה לא אחת במהלך החודש שקדם ללילה נושא כתב האישום; כי המתלוננת שיבשה הליכי חקירה והעלימה ראיות חשובות שעה שכיבסה את הסדין שהיה על מיטתה ואת זוג התחתונים שלבשה אותו לילה, חרף התחייבותה למשטרה שלא לעשות כן; כי התעלמה בהודעתה הראשונה למשטרה מקיומה של הקלטת שבה כאמור הוסרטה כשהיא מבצעת במערער מין אוראלי, ובהמשך השליכה אותה בטענה כי המערער "מגעיל" אותה; וכי במהלך התנהלותה מול המשטרה חזרה בה מהסכמתה לביצוע בדיקה רפואית בטענה ש"אולי לא יימצאו כלום כי הוא לא גמר בפנים" ואף ביקשה לבטל את תלונתה ללא הסבר משכנע. עוד נטען כי המתלוננת נמנעה מלציין לפני חוקרי המשטרה כי במהלך האירוע ליקקה את ישבנו ואת אשכיו של המערער, מה שמעיד על השתתפותה הפעילה במגע המיני; כי המתלוננת שוחחה עם המערער במהלך חקירתה; וכי נמנעה מליתן פרטים על אודות בן הזוג החדש שלה, מתוך חשש שיתגלה כי אירחה אותו בדירה יום אחד בלבד לאחר המעשים. נוכח כל האמור סבור המערער כי המתלוננת ביקשה להעלים ראיות ולשבש את הליכי החקירה, תוך הצגה סלקטיבית של פרטי האירוע, הכל במטרה להביאו לעזוב את הדירה המשותפת. 9. טענה נוספת של המערער היא כי בשום שלב לא ניסתה המתלוננת לעצור אותו ולא ברחה או ניסתה להזעיק עזרה, על אף שבמהלך שעות ההתרחשות היו לה מספר הזדמנויות לעשות כן. עניין זה מעיד, לשיטת המערער, על הסכמתה לביצוע המעשים. אשר לטענות בדבר חששות ופחד מפני המערער, נטען כי המתלוננת כלל לא האמינה ל"סיפורים" שבדה המערער לגבי עברו, וכראייה היא ציינה במפורש כי ידעה שאין ברשות המערער נשק וכי הוא לא שירת בצבא. עוד הובהר כי המערער מעולם לא נהג באלימות פיזית כלפי המתלוננת. חיזוק לטענות אלו מוצא המערער בכך שזמן קצר לאחר המעשים ניאותה המתלוננת לרכוב עמו על אופנועו ולהיפגש עמו. המערער מוסיף וטוען כי אף שאין חולק כי המעשים המיניים המתוארים בכתב האישום אכן התרחשו, לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה הואיל והמתלוננת הסכימה למגע המיני ואף נטלה בו חלק פעיל כמפורט לעיל; ואף בהנחה שלא הייתה הסכמה, המערער לא היה מודע לכך, ולראייה – חדל מיד ממעשיו כשהבחין שהמתלוננת בוכה. על כן, מתקיימת לו לכל הפחות הגנה של טעות במצב דברים לפי סעיף 34יח לחוק, הואיל ודימה כי המתלוננת מסכימה למעשים באופן מלא, טעות שבנסיבות העניין היא סבירה והגיונית. עוד נטען כי בחוות דעתו של ד"ר זייצב, רופא שבדק את המתלוננת לאחר ההתרחשות, לא היה זכר לסימני חבלה באיברי המין של המתלוננת. המערער מוסיף וטוען כי לא ניתן לייחס משקל ממשי להודעותיו במשטרה, שנגבו ממנו כשהיה שרוי במצב נפשי וגופני קשה, וכשהיה תחת השפעת תרופות ולאחר ניסיון התאבדות בבית החולים הפסיכיאטרי; וכי חוות הדעת הפסיכיאטרית נערכה בחופזה ומבלי שהתאפשר לו להציג את עמדתו כראוי. לבסוף טוען המערער נגד חומרת העונש שהושת עליו. לשיטתו, בית המשפט לא התחשב בנסיבותיו האישיות וסטה לחומרה מרמת הענישה הנוהגת; לא ייחס משקל הולם לשיקול השיקום בעניינו; ולא התייחס לזמן הרב ששהה במעצר ובשחרור בתנאים – החל ממועד ביצוע העבירות בשנת 2011 ועד לשנת 2014. תגובת המשיבה 10. המשיבה סומכת את ידיה על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי וסבורה כי דין הערעור להידחות. לשיטתה, בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה של המתלוננת, מצא אותה רציפה, עקבית ומוצקה וקבע כי יש לייחס לה מהימנות גבוהה. ערכאת הערעור, כך נטען, לא תתערב בממצאי מהימנות מעין אלה אלא במקרים חריגים שאין המקרה שלפנינו בא בקהלם, ולא כל שכן שעה שלעדות נמצאו חיזוקים רבים המאששים את האמור בה. בין חיזוקים אלה ניתן למנות, למשל, את ראשית ההודאה של המערער, שציין בחקירתו הראשונה במשטרה כי עשה דבר נורא והשתמש בפחד ובמניפולציה כדי להביא את המתלוננת למצב אינטימי; את הודאת החוץ שלו לפני הרופאה בבית החולים הפסיכיאטרי, שלה סיפר כי איים על המתלוננת שיפגע ביקרים לה אם לא תיאות לקיים עמו יחסי מין; את הודעות הטקסט שהמערער שלח למתלוננת ושתוכנן תועד על ידי חוקרת המשטרה; וכן אמירות שונות של המערער במהלך חקירותיו במשטרה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לחששה של המתלוננת מפני המערער יש בסיס חזק, הואיל ומראיות שונות עולה כי האמינה לאיומיו ולפרטים שבדה על עברו; וכי המשיבה לא ניסתה לטעון בשום שלב כי מקורו של היסוד הנפשי של המערער נעוץ בעובדה שהוא והמתלוננת נפרדו עובר לאירוע או באופי יחסי המין שנהגו לקיים זה עם זו. משכך, אין כל נפקות לכך שהשניים קיימו ביניהם יחסי מין בהסכמה לפני האירוע; ונוכח בכייה של המתלוננת לאורך כל האירוע אין לקבל טענה שלפיה המערער לא היה מודע להעדר הסכמה מצדה. המשיבה דוחה את טענות המערער בדבר הסתרת ראיות לכאורה על ידי המתלוננת, דהיינו כיבוס הסדין והתחתונים והשלכת הקלטת. לשיטתה, אין חשיבות ראייתית לקלטת הואיל והמתלוננת – שסיפרה על קיום הקלטת מיוזמתה – אינה מכחישה את דבר קיומה ואת תוכנה. אשר לסדין ולתחתונים, נטען כי לא ברור איזה ערך ראייתי יכול היה להיות להם בשים לב לכך שאין מחלוקת כי התקיים מגע מיני בין המתלוננת לבין המערער. במגע מיני זה לא נעשה שימוש בכוח פיזי כלפי המתלוננת; ואף אם היו נמצאים שרידי זרע של אדם אחר, לא היה בכך כדי להועיל למערער. עוד נדחתה הטענה שלפיה המתלוננת רקמה מזימה להוציא את המערער מהדירה; והובהר כי ממילא נותרו שלושה חודשים בלבד לחוזה השכירות. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 19.3.2014 עיכב בית משפט זה (כב' השופט י' דנציגר) את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער עד להכרעה בערעור זה. כמו כן, בתסקיר משלים מיום 15.12.2014 שהוגש לעיוננו לא ראה שירות המבחן לשנות ממסקנותיו בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 11. בהעדר מחלוקת בדבר עצם קיומו של המגע המיני בין המערער לבין מתלוננת במועד נושא כתב האישום, יריעת המחלוקת בענייננו מצומצמת ועניינה בשתי קושיות: האחת, האם המגע המיני נושא כתב האישום והרשעת המערער התבצע בהסכמתה החופשית של המתלוננת אם לאו; והשנייה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה, כלום היה המערער מודע להעדר ההסכמה מצד המתלוננת. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר בחינת חומר הראיות וטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות הן ביחס להכרעת הדין, הן ביחס לגזר הדין וכך אציע לחבריי שנעשה. אפנה לפרט טעמיי. גרסת המתלוננת והראיות לחיזוקה 12. נדבך מרכזי בערעור שלפנינו הוא טענות המערער שעניינן מהימנותה של המתלוננת בגרסתה. גרסה זו, כמו גם החיזוקים לה, הם אבן הבריח להרשעתו של המערער ולפיכך שאלת המהימנות היא שאלה מרכזית העומדת להכרעה. כלל נקוט הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לאחר שזו התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים שהובאו לפניה, לרבות מאופן מסירת עדותם ומאותות האמת שנתגלו בדבריהם. נוכח התרשמות ישירה זו נהנית הערכאה הדיונית מיתרון מובנה על פני ערכאת הערעור שמוגבלת להתרשמות עקיפה בלבד, והאחרונה תיטה למשוך את ידיה מלשוב ולהרהר אחר ממצאים אלה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 193/14 נסראללה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (26.10.2014); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 66 (23.11.2009); אולם ראו: עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011)). בפסיקתנו הותוו מספר חריגים לכלל זה – כלל אי ההתערבות – ובהם שלושה חריגים עיקריים: ראשית, מקום שממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה הדיונית לא נסמכים על התרשמות ישירה מדבריהם ומהתנהגותם של עדים, כי אם על ראיות שבכתב; שנית, כאשר הממצאים מבוססים על שיקולים שבהיגיון ובשכל הישר; ושלישית, מקום שנפלו טעויות בולטות וברורות באופן שבו הוערכה המהימנות בערכאה הדיונית, או כאשר התגלו ראיות שמהן עולה בבירור כי לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שנקבעו (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-12 (8.9.2011); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (1.9.2009); ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (15.11.2012)). 13. כידוע, בפסיקה הובעו דעות שונות באשר לאופן החלת כלל אי ההתערבות שעה שמדובר במהימנותם של עדים שנפלו קורבן לעבירות מין (ראו ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (12.1.2012); והשוו לעמדתה של השופטת ע' ארבל (שנותרה בדעת מיעוט ביחס לתוצאה), שם, פסקאות 29-27; עוד ראו והשוו: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (26.7.2012); שם, פסקה 22 לחוות דעתו של חברי השופט צ' זילברטל; ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט א' שהם (10.7.2013); והשוו לעמדותיהם של השופטים י' דנציגר ונ' הנדל, שם; ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (20.8.2013); ע"פ 4487/10 גלילי נ' מדינת ישראל, פסקאות 13-12 לחוות דעתו של השופט י' עמית (6.11.2012); שם, פסקה א לחוות דעתו של חברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין; ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ה לחוות דעתו של חברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (30.4.2012); בהקשר כללי שאינו בהכרח עבירות מין ראו ע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 83 (20.2.2014); עוד ראו רון שפירא "מערערים על המוסכמות" עורך הדין 19 58 (2013)). בפרשה אחרת נזדמן לי להעיר כי להשקפתי "ניתן ליישב בין האמירה שלפיה כלל אי-ההתערבות חל ביתר שאת לגבי הערכת עדויות בעבירות מין, לבין הדרישה שבמקרים אלה תבחן ערכאת הערעור בקפדנות יתרה את מסקנות הערכאה הדיונית" (ע"פ 7147/12 סרנגה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (14.1.2014) (להלן: עניין סרנגה); ראו גם הערתי בע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012)). מכל מקום, כפי שאבהיר להלן, במקרה שלפנינו לא מצאתי כי קיימת עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לפי כל אחת מן הגישות האמורות. כזכור, בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת היא עדות מהימנה ומוצקה שניתן לבסס עליה, בצירוף ראיות חיצוניות שאף עליהן אעמוד, את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 14. המערער סבור, כאמור, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שייחס מהימנות גבוהה לגרסת המתלוננת, וזאת חרף קיומן של פרכות רבות בה לשיטתו, ובפרט התנהגותה התמוהה במהלך האירוע ובסמוך לאחריו; שיבוש הליכי החקירה באמצעות "השמדת" ראיות רלוונטיות; השמטת פרטים ביחס לחלקי המגע המיני; וסתירות שונות שנתגלו בעדותה. אין בידי לקבל טענות אלו. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה של המתלוננת ומהפרטים השונים בגרסתה בציינו, בין היתר, דברים אלה: "עדותה של המתלוננת עשתה עלי רושם מהימן. בכל הפעמים שנחקרה, במשטרה בבית המשפט, מסרה את אותה גירסה, מפורטת, תואמת, עיקבית וקוהרנטית, ללא סתירות, בוודאי לא סתירות בעלות משמעות. היא דיברה בשטף ובכנות, ללא ניסיון להסתיר פרטים מביכים, וללא ניסיון להשחיר את פניו של הנאשם, יותר מכפי שהיה. במהלך עדותה בכתה לא פעם, במיוחד כאשר הגיעה לתיאור המעשים המיניים, או האיומים שקדמו להם" (הכרעת הדין, פסקה 27). הנה כי כן, התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי הייתה כי יש לייחס לגרסת המתלוננת משקל רב כמהימנה ומצא אותה "גירסת אמת, גירסה קוהרנטית ונכונה, המשקפת את הדברים כהווייתם" (שם, פסקה 40). ואכן, עיון בחומר הראיות מלמד כי למן חקירותיה הראשונות במשטרה ועד למתן עדותה בבית המשפט דבקה המתלוננת בגרסתה לאירועים, שהתיישבה עם הרגשות שביטאה בעת מסירת העדות, כפי שמסרו חוקרי המשטרה (ראו עדותו של רס"ב יוסף קטש, החוקר הראשון שחקר את המתלוננת, שציין כי "אחרי כמה דקות של חקירה [...] החלה לבכות המתלוננת בחדר, היא פרצה בבכי והייתה בסערת רגשות", עמ' 106, שורות 29-27, לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.2012). המתלוננת מסרה את הדברים כהווייתם ולא ביקשה לשוות לאירועים חומרה נוספת (למשל, על דרך טענה שלפיה נעשה שימוש בכוח פיזי); ולא הכחישה פרטים שלכאורה אינם מיטיבים עמה, כגון קיומה של הקלטת או קיומם של יחסים בהסכמה זמן קצר לפני ביצוע העבירות. כך, למשל, בחקירתה (המתומללת) של המתלוננת במשטרה מיום 13.4.2011 ציינה האחרונה, בתשובה לשאלת החוקר אם המערער תקף אותה מינית, כי: "כן. הוא לא בכוח. הוא אמר לי יש לך שני ברירות, שני. או את עושה כל מה שאני עושה [חוקר: 'או ש...'] או אני יהרוג את כל המשפחה שלך, את כל האנשים שאת מכירה ואני יעשה את זה עם כל פרטים וכל זה. לא ידעתי. עשיתי כל מה שהוא ביקש ממני. זה לא היה בכוח אבל" (ת/2א, עמ' 1, שורות 20-15). 15. על גרסה זו שבה המתלוננת במספר הזדמנויות נוספות (ראו, למשל, נ/3, בעמ' 3, שורות 89-87; עמ' 16, שורות 19-1, לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011). על אף שהמערער לא השתמש בכוח פיזי נגד המתלוננת, לא ניתן להמעיט בעוצמתה של השליטה שהפעיל עליה באמצעות איומיו ושאפשרה לו לבצע בה את זממו. שליטה זו נבעה מבדיות שבדה המערער והשמיע באזני המתלוננת, שאין הוא מתכחש להן, שלפיהן צבר בחייו ניסיון צבאי רב; כי עבד במוסד סודי; כי התנסה בעינוי בני אדם; כי הרג אדם במסגרת מילוי תפקידו; וכי הוא בעל השפעה וכוח רבים. יצוין כי בהליך שנוהל בבית המשפט המחוזי הוכח כי המערער לא שירת מעולם בגופי הביטחון הישראליים (ראו ת/8). הואיל ואין חולק כי המעשים בענייננו לא בוצעו תוך הפעלת כוח פיזי מצד המערער, לאפשרות השתכללותה של שליטה באמצעות איומים ישנה חשיבות רבה לעניין הוכחה של העדר הסכמה. גם בנקודה זו לא ראיתי לקבל את טענת המערער שלפיה המתלוננת כלל לא האמינה לסיפוריו ועל כן לא חששה מפניו. כך, למשל, ציינה המתלוננת כי "לא רציתי לספר לאף אחד כי פחדתי מהאיום שלו כי מאוד האמנתי בזה כי הוא מסוגל לעשות דברים כאלה" (עמ' 17, שורות 26-24, לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011). המערער אינו מכחיש כי לכל אורך יחסיהם, שנמשכו כזכור כשמונה חודשים, הזין את המתלוננת בבדיות בעלות אופי דומה; וכלשון המתלוננת בעדות בבית המשפט: "בטח שהאמנתי לכל האיומים שלו כי אני במשך 8 חודשים שמעתי רק על העבודה שלו, כל מה שהוא עושה לאנשים, כמה קשרים יש לו בעולם, שהוא יכול לענות אנשים והוא אמר לי באנגלית אני לא [המערער], אני מפלצת" (עמ' 16, שורות 10-8, לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011). כפי שעולה מחומר הראיות, המתלוננת אף חששה להתלונן במשטרה בשל פחדה מהמערער. מסקנות אלו אף נתמכות בדברי המערער עצמו, שאישר בחקירתו כי המתלוננת האמינה לשקריו (ת/4א, בעמ' 11, שורות 20-16); וציין, לאחר שאישר במשטרה כי שירת ביחידה מיוחדת שהרגה אנשים, כי "זה נכון, היא האמינה שהייתי ביחידה זו" (ת/4, בעמ' 3, שורות 60-59). דומה אפוא כי הרושם שלפיו המערער הוא אדם מסוכן ובעל רקע של התנהגות אלימה הטיל מורא על המתלוננת והביא אותה ליטול חלק במעשים המיניים ללא הסכמתה החופשית. 16. עוד יצוין כי לעדותה של המתלוננת ישנה תמיכה משמעותית בחומר הראיות שאליו התייחס בית המשפט בקביעת ממצאי המהימנות. תמיכה מרכזית לגרסת המתלוננת ניתן למצוא בדברי המערער עצמו במהלך חקירתו הראשונה במשטרה, שם ציין לפני החוקרת כי "השתמשתי בפחד ומניפולציה להכריח אותה להיות במצב אינטימי" (ת/3, בעמ' 1, שורה 6); וכן ציין כי "עשה דבר נורא ואינו מתכוון להכחיש מה שעשה" (שם, שורה 3). הרושם המתבקש הוא כי המערער הבין כי עשה דבר אסור וכי הוא מתחרט על שעשה, וכך עולה אף מדברים נוספים שמסר באותה חקירה: "אני רוצה להוסיף שכזה קרה המין הפסיק כי היא בכתה ואני הבנתי מה עשיתי ופגעתי בה וניסיתי לחבק אותה ושתרגיש יותר טוב והיא בכתה וכשראיתי את עצמי מהעיניים שלה לא יודע איך הגעתי לשם. רציתי נואשות לאהוב אותה ושהיא תאהב אותי אני לא יודע איך לחיות עם עצמי" (שם, בעמ' 2, שורות 15-13). 17. במהלך חקירותיו האחרות במשטרה מסר המערער דברים שגם בהם יש כדי לתמוך במהימנותה של גרסת המתלוננת. כך, למשל, העיד המערער על עצמו כי "הרגשתי כמו מפלצת מלא כעס" (ת/3, בעמ' 9, שורה 291) (כזכור, המתלוננת העידה כי המערער כינה עצמו "מפלצת", ראו עמ' 16, שורות 10-8, לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011); ביחס לדברים שהחליף עם המתלוננת בערב נושא כתב האישום ציין המערער כי "בשיחה הזאת אני זוכר ספציפית שדיברתי על זה שאני רוצה לפגוע בחבר החדש שלה, כך שהיא תוכל להבין את מה שאני עובר" (ת/3א, חלק ג', בעמ' 14, שורות 17-16) (והשוו לגרסת המתלוננת בנקודה זו שלפיה המערער איים לפגוע באדם שעמו היא מצויה בקשר: נ/1, בעמ' 1, שורות 11-10); וכי כשנפגש עם המתלוננת בבית הקפה בבוקר למחרת "אמרתי שאני מרגיש נורא, ושאני מרגיש אבדני, כי במהלך היום, אני הבנתי שזה מה שעשיתי" (שם, בעמ' 5, שורות 27-24). תמיכה נוספת לגרסתה של המתלוננת נמצאת בדברים שמסרה ד"ר פת-יה, הרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה במערער לאחר שהמתלוננת הביאה אותו לבית החולים. ד"ר פת-יה תיעדה את מהלך הבדיקה ותוצאותיה במזכר שערכה ואף העידה בבית המשפט המחוזי כי הקפידה לדייק בדבריה נוכח נסיבות העניין (עמ' 65, שורות 30-28, לפרוטוקול הדיון מיום 21.11.2011). במזכר שהכינה ציינה ד"ר פת-יה דברים אלה: "לפני כשלושה שבועות החל [המערער] לחשוד שחברתו בוגדת בו, ושם לב לשינויים בהתנהגותה, התעמת עימה והיא הודתה, ניסו לשקם את יחסיהם אך לפני שלושה ימים החליטה כי רוצה להיפרד, אתמול הבין כי ממשיכה להפגש עם הגבר השני, והחל מאיים עליה שייפגע בכל מיני אנשים אם לא תענה לדרישותיו לקיים עימו יחסי מין תוך כדי יחסי המין היא החלה לבכות, והוא נבהל מאוד ממעשיו, הרגיש בושה ואשמה, שאיבד שליטה" (ת/1, בעמ' 2; ההדגשה הוספה – ע' פ'). דברים אלה מתחזקים על רקע שני מסרונים (SMS) ששיגר המערער למתלוננת שעה ששהתה בתחנת המשטרה ביום שלאחר ביצוע המעשים. חוקרת המשטרה העלתה את תוכן ההודעות על הכתב (ראו נ/2, בעמ' 6, שורות 185-173). מפאת חשיבותם של מסרונים אלה נביא את תוכנם אף כאן: "again unless you contact me first. I am so deeply ashamed & sorry for what I did". ומסרון נוסף, כשעה ומחצה לאחר מכן: "im sorry to contact you but I want you to know that if the cops come I won't lie or deny what happened- I only hope you'll wait to let my actions show you that I am getting help". 18. תמיכה נוספת לגרסת המתלוננת ניתן למצוא בהודעותיהם של עמיתיה לעבודה, שהעידו על מצבה הנפשי החריג בבוקר שלאחר האירועים ועל תוכן הדברים שמסרה להם במועד זה (ראו נ/6: "הבחנתי ש[המתלוננת] לא כהרגלה, היא בדרך כלל שמחה ואתמול היא דמעה, פניתי אליה פעם אחת והיא התחילה ישר לבכות"; וכן נ/4: "ראיתי שהעיניים שלה נפוחות"; "ואז הבנתי שהיה אירוע שהוא כפה עליה יחסי מין נגד רצונה")). בהינתן מכלול הטעמים שעליהם עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי, מקובלת עלי הכרעתו כי עדות המתלוננת – בצירוף החיזוקים החיצוניים הרבים הנלווים לה – מבססת את אחריותו הפלילית של המערער במיוחס לו. אשר לטענות המערער בדבר סתירות בגרסתה של המתלוננת, ובפרט העדר פירוט מצדה לגבי ליקוק ישבנו ואשכיו בהודעותיה הראשונות, הרי שאף אם אניח לטובת הדיון כי יש בטענה זו ממש, לא ראיתי כיצד יש בה כדי לסייע למערער. כפי שציינתי בפרשה אחרת "אין לצפות כי גרסתם של קורבנות עבירות מין תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת אי דיוקים" (עניין סרנגה, פסקה 22). החוויה הקשה והטראומתית שהיא מנת חלקם של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית עלולה לפגום במסירת עדותם ולפיכך יש ובית המשפט "מסתפק בגרעין שבגרסת המתלונן [...] [ו]לעתים בגרעין הקשה בלבד של הגרסה" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (20.10.2010); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (3.7.2007); ראו גם אילת שחר "מיניותו של החוק: השיח המשפטי בנושא האונס" עיוני משפט יח 159, 192-191 (1993)). מכל מקום, אין זה המקרה בענייננו שכן, כפי שהראה בית המשפט המחוזי, המתלוננת דכאן מסרה גרסה עקבית ומהודקת, שדומה כי נוכח החיזוקים החיצוניים לה שוב אין עליה עוררין. העדר תיאור מפורט של כל שלבי המגע המיני הכפוי, ובפרט תיאור ליקוק ישבנו ואשכיו של המערער, מובן על רקע דפוס ההתנהגות האמור; וכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, גם בשל כך שמדובר בפרט שאזכורו אפשר שהיה משפיל וקשה עבור המתלוננת. גם אם אניח אפוא כי בגרסת המתלוננת נפלו אי אלו סתירות, כטענת המערער, הרי שמדובר בסתירות המצויות בשולי הדברים, וודאי שלא בסתירות מהותיות שבליבת העדות. ממילא, אין בהן כדי להשפיע על המשקל המשמעותי שנמצא כי יש לייחס לעדות המתלוננת, בנתון לכל האמור לעיל. גרסת המערער 19. בניגוד לגרסת המתלוננת, שבית המשפט ראה כאמור לייחס לה מהימנות גבוהה ושנתמכה היטב בחומר הראיות, לגרסת המערער יוחס משקל נמוך והיא נדחתה כלא מהימנה וכלא עקבית. כזכור, המערער אינו חולק על כך שקיים עם המתלוננת מגע מיני בלילה נושא כתב האישום, אלא שלטענתו מגע זה בוצע בהסכמתה החופשית. בהקשר זה ציין בית המשפט כי: "באופן כללי ההתרשמות היא כי הנאשם הוא מניפולטיבי, ומבקש לכסות את האמת, הידועה לו, חלק מתשובותיו הן נפתלות, מתחמקות, מיתממות, מתחכמות, סותרות דברים, לרבות הודאות, שמסר בשלב מוקדם יותר, ובאופן כללי גירסתו אינה מהימנה ואינה סבירה" (הכרעת הדין, פסקה 38). בית המשפט קבע כי גרסתו של המערער היא גרסה "מתפתחת", שאין קצה כראשיתה. אכן, בעוד שגרסת המערער בערעור שלפנינו היא כי לא איים על המתלוננת או על הקרובים לה ואך ביקש לחלוק עמה את רגשותיו לאחר הפרידה, מחקירותיו המוקדמות במשטרה וכן מחומר הראיות בתיק נשקפת תמונה שונה בתכלית. כך, למשל, בחקירתו הראשונה במשטרה ציין המערער כי "אני השתמשתי פחד ומניפולציה, כדי להכריח אותה [...] כדי שהיא תהיה אינטימית איתי" (ת/3א, חלק א', עמ' 11, שורות 10-8); כי "כשאני מסתכל למה שקרה סך הכל, אני חושב שהיא פחדה ממני, ואני חושב שהיא הייתה מנסה לברר מה היא הייתה צריכה לעשות כדי לעשות כך שהמצב ייפסק" (שם, בעמ' 11, שורות 12-10); וכי הוא "באמת מאמין שהיא הרגישה באמת מאוימת" (ת/3א, חלק ד', בעמ' 14, שורה 1). עם זאת, ככל שהתקדם הדיון בתיק ורחק מועד האירועים אימץ המערער גרסה שונה, שלפיה בשום שלב לא איים על המתלוננת או על מי מהקרובים לה (עמ' 133, שורות 30-9, לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.2012); וכי המגע המיני שניהלו השניים בלילה נושא כתב האישום הוא שגרתי בחיי המין שלהם, שאופיינו במשחקי שליטה והשפלה (שם, בעמ' 120, שורות 18-3). אין לקבל את טענות המערער כי העובדה שקיים בעבר יחסי מין בהסכמה עם המתלוננת, וכן העדר התנגדות פיזית או ניסיון להימלט מצדה, מלמדים על הסכמתה למעשים המתוארים בכתב האישום. מסקנה זו עומדת בעינה במנותק מאופיים של יחסי המין שנהגו המערער והמתלוננת לקיים בעבר – אף אם אלה כללו, בשלבים שקדמו לאירועים נושא כתב האישום – "משחקי שליטה" מסוגים שונים, כפועל יוצא של העדפותיהם האישיות שיסודן בהסכמה. גם אם בעבר ניאותה המתלוננת לקיים עם המערער יחסי מין בעלי מאפיינים דומים, משעה שהפך המגע המיני למגע שאינו מוסכם, היה על המערער לחדול מיד מביצוע המעשים שכן "לאישה יש זכות, בכל עת, לקבוע 'קווים אדומים'" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 155 (10.11.2011) (להלן: עניין קצב); ע"פ 4930/07 טולדו נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר (שנותר במיעוט ביחס לתוצאה אך לא בכל הנוגע לעבירת האינוס הצריכה לענייננו) (10.12.2009); ראו גם דפנה ברק-ארז "האישה הסבירה" פלילים ו 115, 127-126 (1997)). 20. המערער לא סיפק אפוא הסבר משכנע לסתירות שנפלו בגרסאותיו השונות ולמעשה נראה כי השינוי שחל בגרסאותיו נועד להתאים את גרסתו לראיות התביעה בהתאם להתקדמות ההליך. בדומה לאופן שבו התרשם מעדותה של המתלוננת, בית המשפט המחוזי התרשם בצורה בלתי אמצעית גם מדבריו, מהתנהגותו וממהימנותו של המערער, בנתון למכלול הראיות שהונחו לפניו. בית המשפט דחה את גרסת המערער בשתי ידיים וקבע כי היא "גירסה לא מהימנה, כוזבת, ואין לקבלה" (הכרעת הדין, פסקה 40). לא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ולא ראיתי עילה להתערב בהן. על רקע האמור, אף אין בידי לקבל את גרסת המערער שלפיה לא היה מודע לחוסר ההסכמה של המתלוננת, גרסה שיש בפרטים רבים מחומר הראיות, שעל חלקם העיקרי עמדתי לעיל, כדי להפריכה. התנהלות המתלוננת, כיבוס הסדין והשלכת הקלטת 21. חלק נוסף מטענות הערעור שלפנינו מופנה לשלושה אלה: כיבוס הסדין והתחתונים על ידי המתלוננת, אף שנתבקשה שלא לעשות כן; השלכת הקלטת שבה מתועדים יחסי המין האוראליים שקיימה עם המערער יום לפני ביצוע העבירות; והתנהלותה בכל הנוגע לבקשה לבטל את התלונה שהגישה במשטרה ורצונה להימנע מבדיקה רפואית. אין בידי לקבל טענות אלו. ראשית לטענות בדבר כיבוס הסדין והתחתונים. כאמור, יריעת המחלוקת בענייננו מצומצמת והיא כוללת אך את שאלות ההסכמה והמודעות ביחס למעשים המיניים, שהמערער אינו חולק על כך שאכן בוצעו בלילה נושא כתב האישום. כמו כן, אין בפי המשיבה כל טענה לשימוש באלימות פיזית מצד המערער והכפייה המתוארת בכתב האישום נעשתה באמצעות איומים "בלבד". במצב דברים זה, ברי כי לא היה בסדין ובתחתונים, אף אם לא היו מכובסים, כדי לתמוך בגרסת המערער. שהרי ממה נפשך: כל עוד אין מחלוקת בדבר עצם קיומו של מגע מיני; וכל עוד אין בפי המשיבה כל טענה הנוגעת להפעלת כוח פיזי – לא ברור כיצד נפגמה היכולת להוכיח את גרסתו של המערער כתוצאה מפעולות אלו. בהתאם, טענות המערער בנקודה זו מופנות לכך שבאמצעות בדיקת הסדין ניתן היה למצוא שרידים של אדם אחר ו"להוכיח" כי המתלוננת אירחה אדם זה במיטתה קודם לביצוע העבירות, פרט שאף אם היה מוכח כנכון לא הייתה נודעת לו כל נפקות לענייננו. 22. שנית, לא מצאתי כי טענות המערער בדבר השלכת הקלטת על ידי המתלוננת יכולות להביא לשינוי של ממש בתמונה הראייתית. דבר קיומה של קלטת זו נמסר על ידי המתלוננת עצמה (נ/2, בעמ' 2, שורות 31-23) ואין היא מתכחשת לתוכנה ולכך שהיא מתועדת בה כשהיא מבצעת במערער מין אוראלי בהסכמה יום לפני ההתרחשות העבריינית. בדומה לסדין ולתחתונים, דומה כי גם מהקלטת לא יכול היה המערער להיבנות, הואיל והיא מתעדת יחסי מין בהסכמה; שאירעו יום לפני המועד שאליו מתייחס כתב האישום; ושאין מחלוקת ממשית על תוכנה. אף אם אניח לטובת המערער כי גם בקלטת זו תועדה המתלוננת כשהיא פונה למערער בביטויים כמו "yes sir" או "I’m a good girl" (דבר המוכחש על ידי המתלוננת, ראו נ/1, בעמ' 2, שורה 65; עמ' 26, שורות 32-31, לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011), אין בכך כדי להשליך על שאלת ההסכמה במגע המיני נושא כתב האישום. 23. שלישית, גם דינן של טענות המערער בדבר התנהלותה של המתלוננת בכל הנוגע לתלונתה במשטרה ולבדיקה הרפואית להידחות. אכן, בתום מסירת הודעתה הראשונה במשטרה גילתה המתלוננת דעתה כי היא מעוניינת למשוך את תלונתה ולהימנע מבדיקה רפואית (נ/1, בעמ' 3). אשר לתלונה, המתלוננת תלתה את התלבטותה בחוסר רגישות שגילה כלפיה גובה ההודעה, שהיה נטול ניסיון בטיפול במקרים של תקיפה מינית, כפי שהעיד על עצמו (עמ' 107, שורות 5-4, לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.2014; ונציין במאמר מוסגר כי על רקע נתון זה טוב תעשה המשטרה אם תבדוק את הנהלים המקובלים במקרים מעין אלה בשים לב לדברי המתלוננת). אשר לבדיקה הרפואית, יש לזכור כי המתלוננת ניאותה לבסוף לעבור בדיקה זו ומחוות דעתו של הרופא ד"ר זייצב עולה כי לא נמצאו באיברי המין של המתלוננת סימני חבלה; וכי לא היה בבדיקה כדי "לשלול או לאשש את עיקרי התלונה" (ראו נ/18). בשים לב לנסיבות העניין ולהעדר טענה בדבר הפעלת כוח פיזי, לא מצאתי לייחס לחוות דעת זו משקל ראייתי לכאן או לכאן. אף לא מצאתי ממש בטענה שלפיה התלבטויותיה של המתלוננת בנקודות אלו – קרי: בשאלת הגשת התלונה וקיומה של בדיקה רפואית – מטילות צל על מהימנותה ופוגמות במהימנות גרסתה. התלבטויות אלו מובנות על רקע החוויה הקשה שעברה המתלוננת, וכלל הוא כי אף התנהגויות שעלולות להתפרש לכאורה כתמוהות מצד קורבנות תקיפה מינית (ולא כך היא בענייננו) ניתנות להסבר על רקע החוויה שעברו (ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (15.5.2007); ראו גם ע"פ 1751/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות כח-כט (14.1.2014)). גם בטענותיו האחרות של המערער, שלפיהן המתלוננת בדתה את התלונה כדי להוציאו מן הדירה ונמנעה במזיד מליתן פרטים על אודות האדם שעמו היא מצויה בקשר, לא מצאתי ממש. נוכח כל האמור לעיל באתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין במלואו. גזר הדין 24. דין הערעור על גזר הדין להידחות אף הוא. בפתח הדברים אעיר כי להשקפתי אין להגדיר את ההתרחשות המתוארת בכתב האישום כשני "אירועים", כמשמעות מונח זה בסעיף 40יג לחוק. חלף כך, דומה כי יש להגדירה כאירוע אחד, הואיל ושתי העבירות שבהן הורשע המערער מקיימות ביניהן "קשר הדוק" במובן זה שהן התרחשו בסמיכות זמנים (בהפרש של כחמש שעות שבמהלכן שהו המערער והמתלוננת יחד); ושהן חלק מתכנית עבריינית אחת, שבה ביצע המערער במתלוננת מעשים מיניים ללא הסכמתה החופשית תוך ניצול מוראה מפניו (לעניין הסיווג כ"אירוע אחד" ראו: ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז; פסקה 2 לחוות דעתי (29.10.2014) (להלן: עניין ג'אבר); והשוו: שם, פסקאות 30-29 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר; עוד ראו: ע"פ 2519/14 אבו קיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (29.12.2014) (להלן: עניין אבו קיעאן); והשוו לחוות דעתם של השופט י' דנציגר והשופט נ' הנדל, שם). לפיכך, להשקפתי, ראוי היה לקבוע מתחם ענישה אחד עבור המסכת המתוארת בכתב האישום כולה (ראו סעיף 40יג(א) לחוק). אלא שאין בכך כדי להצדיק התערבות בעונש שהושת על המערער. כפי שציינתי בעניין אבו קיעאן, מטרת סיווגם של מספר "מעשים" ל"אירוע אחד" או יותר היא "לשמש כלי עזר לערכאה הדיונית בבואה להשוות את העניין שלפניה למקרים דומים אחרים. על כן, סיווג שגוי כשלעצמו אינו מצדיק בהכרח התערבות של ערכאת הערעור בעונש שנגזר, מקום שהעונש שהושת על נאשם בערכאה הדיונית אינו חורג ממתחם העונש ההולם" (שם, פסקה 11). בענייננו אף ניכר כי בית המשפט המחוזי היה ער לקשר ההדוק שבין העבירות השונות שביצע המערער וראה לגזור עליו עונש אחד בציינו דברים אלה: "אמנם, מבחינה משפטית, קבענו כי מדובר בשתי עבירות המהוות שני אירועים, אך בהסתכלות מציאותית נראה לנו כי מדובר במסכת אחת, שהחלה באותו לילה, בסביבות השעה 02:30, ונמשכה עד הבוקר, ועל כן יהא זה מלאכותי לגזור עונש נפרד לכל אחד מהאירועים. ראוי במקרה זה, לדעתנו, לגזור עונש כולל לשני האירועים" (גזר הדין, פסקה 29). משאלה הם פני הדברים, ברי כי בית המשפט המחוזי – במובן מהותי – התייחס למסכת העבריינית כולה כמקשה אחת והשית על המערער, בהתאם, עונש אחד בעבור שתי העבירות שבהן הורשע. 25. לגופו של עניין, לא מצאתי כאמור כי במקרה דנן הונחה עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לגזר הדין, בכפוף להערות שלהלן. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונשים שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 7895/13 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (24.3.2014); ע"פ 5117/13 וימר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (11.11.2014)). בענייננו, בעת גזירת עונשו של המערער נתן בית המשפט את דעתו, לחומרה, ולביזוי ולהשפלה שגרם המערער למתלוננת; לניצול מוראה מפניו לשם מימוש צרכיו באמצעותה; לחומרה הרבה הנודעת לעבירות מין; ולהעדר המלצה טיפולית בעניינו מאת שירות המבחן. בצד האמור, התייחס בית המשפט, לקולה, לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער; לעובדה כי מדובר במאסרו הראשון; ולכך ששהה זמן ממושך במעצר ובשחרור בתנאים. עוד התייחס בית המשפט, לקולה, לאפיונו הקונקרטי של סוג האונס שלפנינו. את מסקנתו בהקשר זה נימק בית המשפט המחוזי כך: "בענייננו אין מדובר באנס שמצא עוברת אורח מזדמנת וכפה עליה את עצמו בכח ובברוטליות. מדובר בבני זוג שקיימו ביניהם יחסי מין בהסכמה לאורך זמן, לרבות יחסי מין ביזריים-משהו, דומים לאלה שקיימו בלילה נושא כתב האישום" (גזר הדין, פסקה 16). בקביעתו זו התבסס בית המשפט המחוזי, בין היתר, על פסק הדין בעניין ימיני שם נערכה הבחנה, לעניין העונש, בין "האונס הברוטלי, האכזרי, שבו פוגע העבריין בקורבן תמים, זר לו לחלוטין, שלו הוא אורב, מבצע בו את זממו באלימות, בכוח, באכזריות, או תוך הפחדה ואיומים" לבין "האינוס בין שניים הקרובים זה לזה, המקיימים יחסי-מין ביניהם בהסכמה עד לאותו רגע שבו מביעה האישה את התנגדותה בשלב כלשהו והגבר אינו נשמע לה" (ע"פ 2346/98 ימיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 617, 620 (1998); ההדגשה הוספה – ע' פ')). משחלפו השנים והשתנו העתים, דומה כי שוב אין מקום להבחנה קטגורית גורפת בהקשר זה. לעניין גזירת עונשו של עבריין שהורשע באינוס, אין נפקא מינה אם הכיר את קורבנו עובר לביצוע העבירה אם לאו. הבחנה זו איננה קובעת את חומרת המעשים, וכפועל יוצא אין בה כדי לשנות לעניין העונש. חלף כך, יש לבחון את חומרת העבירה בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבות העניין. ודוקו: נתונים אמפיריים מלמדים כי בימינו חלק ניכר ממקרי האונס אינם באים בגדר "האונס הפרדיגמטי", אונס המכונה לעתים "אונס חדר המדרגות", שבו מתנפל תוקף על קורבן זר לו ואונס אותו תוך הפעלת אלימות ואכזריות. מקרי אונס רבים מתבצעים דווקא בין מכרים (Date Rape) ובתי המשפט מתמודדים עם מקרים מעין אלה באופן תדיר (עניין קצב, פסקה 115; לדיון ולנתונים אמפיריים ראו דנה פוגץ "'ברצון שניהם ובשמחתם' – אינוס בין בני זוג והתוויית גבולות המשפט הפלילי בחברה משתנה" עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם 501, 522-520 (דפנה ברק-ארז ואחרות עורכות, 2007); לסלי סבה "עבירת האונס – מגמות משפטיות וקרימינולוגיות" פלילים ג 46, 61-60 (1992)). בית משפט זה אף דחה במפורש את ההבחנה האפריורית בין מקרי אונס על בסיס היכרות או זרוּת בין התוקף לבין הקורבן (עניין קצב, פסקאות 156-155; ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (17.3.2014); עוד ראו יופי תירוש "'סיפור של אונס, לא יותר' – על הפוליטיקה של ייצוג טקסטואלי" משפטים לא 579, 598-597 (2000)). עמד על כך השופט א' א' לוי: "לשיטתי שלי, אין כל דבר אקסיומטי, לעניינה של ענישה, באבחנה בין מעשה אונס המתבצע כלפי קורבן לה היכרות מוקדמת עם תוקפה, לבין מעשה אונס המתבצע כלפי קורבן לה התוקף הוא זר גמור. אבחנה זו אינה משרתת מטרות ענישה מכל סוג, וזרה לתכליתם של ערכים עליהם מכוונת עבירת האינוס להגן [...] ואף זאת נדע - אך מיעוטם של מעשי אינוס עונים לתסריט 'טיפוסי' כביכול, בו תוקף זר מגיח מבין הצללים ותוקף באלימות ובכוח את קורבנו; מרביתם המכריע של מעשי אינוס מתרחשים דווקא בין אנשים המקיימים היכרות מוקדמת – בני זוג, ידידים ובני משפחה, וכפיית המעשה אינה מתבצעת תמיד אגב שימוש באלימות פיזית. הנה כי כן, אבחנה אקסיומטית בין 'טיפוסי' אונס לעניינה של ענישה לא זו בלבד שחוטאת היא לערכים הקבועים בלב-לבו של האיסור הפלילי על אינוס, אלא נמצאת חוטאת למציאות-חייהן של מרביתן המכריעה של קורבנות עבירה זו" (ע"פ 130/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (4.7.2005)). כך ככלל, וכך בענייננו. העובדה שלמערער ולמתלוננת עבר מיני משותף, ככזאת, אינה משליכה על חומרת המעשים, שראוי שתיבחן בהתאם לעובדות המקרה ולנסיבות העניין הקונקרטי. כך, למשל, מעשה אינוס המלווה בהתעללות או בגרימת חבלה גופנית נושא בצדו עונש כבד יותר (סעיף 345(ב)(3),(4) לחוק), ואין טעם להקל בעונשו של תוקף שהורשע בעבירת אינוס "רגילה", ללא אלימות, רק עקב היכרות מוקדמת שלו עם הקורבן (ויוזכר כי עבירת האינוס שוב אינה טעונה "שימוש בכוח", ראו חוק העונשין (תיקון מס' 61), התשס"א-2001, ס"ח 1794). עוד יצוין לעניין זה כי ל"אונס מכרים" נודעות פגיעות ייחודיות משלו. דווקא על רקע מערכת היחסים המוקדמת בין התוקפן לבין הקורבן לעתים די בהשמעת הפחדות ואיומים מסוגים שונים ולא נדרש שימוש בכוח פיזי. עיקרה של עבירת האינוס הוא בהעדר הסכמה חופשית – ואין זה משנה מיהו השולל של הסכמה זו. זאת ועוד: באונס מסוג זה יש משום ניצול לרעה של האמון והקרבה שבין הקורבן לבין התוקפן – יהא זה בן משפחה, בן הזוג או מכר אחר (ראו והשוו בנוגע לתקיפה מינית בתוך מערכות יחסים אלו בהתאמה: ע"פ 8045/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.11.2014); ע"פ 4284/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (1.6.2014); ע"פ 7730/12 אזריאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.3.2014)). עוד יצוין כי גם באופיים של יחסי המין שנהגו המערער והמתלוננת לקיים בהסכמה (בלשונו של בית המשפט המחוזי, "ביזריים-משהו"; גזר הדין, פסקה 16), אין כדי לתייג את העבירות כחמורות פחות, בנסיבות שבהן לא הייתה הסכמה מצד המתלוננת. בכפוף להערות אלו, לא מצאתי כי הונחה עילה להתערבותנו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי. סוף דבר 26. הרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו התבססה על גרסתה של המתלוננת – בדברים שמסרה בבית המשפט המחוזי וקודם למשפט – וכן בחיזוקים רבים שנמצאו לכך בחומר הראיות. בית המשפט מצא כי גרסה זו מהימנה ומוצקה. לעומת זאת, גרסת המערער נשללה על ידי בית המשפט נוכח סתירות שונות השזורות בה; וטענותיו באשר להתנהלותה של המתלוננת, כמו גם הטענות בדבר היות המגע המיני בהסכמה או תוך חוסר מודעות מצדו להעדר הסכמה, נדחו אף הן. לאחר בחינת הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי והעונש שגזר, ולאחר שקילת טיעוני הצדדים על רקע חומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית, לא ראיתי עילה להתערב בקביעות אלו. נוכח כל האמור לעיל אציע אפוא לחבריי כי נדחה את הערעור, על כל חלקיו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן. ב. באשר להכרעת הדין, ערעור זה עניינו מהימנות. אף להשקפתי (ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012), פסקה ה') "אין לדעתי סתירה בין גישה קפדנית זו של ערכאת הערעור (לבחינת ערעורים בעבירות מין – א"ר) לבין המודעות לכך שהתרשמות הערכאה הדיונית מעדויות הצדדים, בודאי בנסיבות אינטימיות של עבירות מין, אין ערוך לחשיבותה; הדברים מתישבים לטעמי כדבעי ואינם מוציאים זה את זה". כך גם בנידון דידן, וחברי – בנוסף להתרשמות בית המשפט המחוזי – נדרש לפרטי הראיות באופן מוקפד. אין צריך להכביר מלים על כך שהדין כיום מגדיר אונס, בראש, כבעילת אשה "שלא בהסכמתה החופשית" (סעיף 315(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גם על ענייננו ניתן לקרוא את דברי השופט (כתארו אז) מ' חשין בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 381, כי "מתירנות אינה הפקרות, חופש אין פירושו כל דאלים גבר...". ג. אכן, את מה שכינה חברי – בהידרשו לגזר הדין – "האונס הפרדיגמטי", "אונס חדר המדרגות", של התנפלות על קרבן זר אקראי, כיניתי אני לא אחת בשם "האונס המקראי" (ע"פ 1484/10 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (2012), פסקה ח' לחוות דעתי). ליתר דיוק, יש לדבר על "האונס המקראי בשדה": "כי בשדה מצאה, צעקה הנערה ואין מושיע לה" (דברים כ"ב, כ"ז), שעליו נאמר בפסוק הקודם (כ"ו) "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כך הדבר הזה". יצוין כי המקרא מצפה – מנגד – מנערה נפגעת בעיר שתצעק ותזעיק עזרה, אך בצדק ציין חברי כי חלק ניכר ממקרי האונס דהאידנא באים מתוך היכרות, והם נעשים בעיר – ועדיין הם אונס. ברי כי לא בכל מקרה ניתן לצפות מן הנאנסת כי תרים קולה, וזאת אם מחמת הבושה אם מחמת המורא, ובודאי אם היא נתונה למרות – כך יתכן בין בני זוג כמו בנידון דידן, או בגילוי עריות למינהו, ושוב – הבחינה היא קונקרטית וכמובן על פי הסיווגים והסימנים שנתן המחוקק עצמו. ד. ועוד מלה על המשפט העברי. הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, ספרד, המאה הי"ג) אומר בפירושו לתורה (שמות כ"ב, ט"ו) "וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כוח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה – על כרחו... שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע"; מובא גם על ידי אביעד הכהן "'ארור מכה רעה בסתר', אונס ומפתה ועבירות אינוס במרמה", פרשת השבוע 381 (תש"ע), 2 (מובא גם בספרו פרשיות ומשפטים (2011), 350). עיקרון ערכי זה מייצג אולי בצורה הטובה ביותר את הגישה הראויה לעבירות אונס, וכדברי המחבר המלומד שם "ליסוד מוסד ולאבן פינה". ה. המשפט העברי הקלאסי רואה את הנערה היוצאת בעיר, על פי המקובל בחברות שמרניות קלאסיות, ובמגזרים מסוימים בתוכנו גם כיום – כחוטאת; ראו דברי רש"י על דברי הפסוק "ומצאה איש בעיר" (דברים כ"ב, כ"ג) "לפיכך שכב עמה, פירצה קוראה לגנב, הא (הרי) אילו ישבה בביתה לא אירע לה" (הדברים מבוססים על מדרשים – ראו מדרש ספרי דברים רמ"ב; מדרש תנאים לדברים כ"ב, כ"ג, וילקוט שמעוני כי תצא רמז תתקל"ג); ראו גם רשימתו של אלאן מ' דרשוביץ, "על האונס ועל העונש, מעשה שכם" (מתוך ספרו The Genesis Justice) (2000), בתרגום א' הכהן), פרשת השבוע בראשית (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, תשע"ב, 232, 237), לעניין סיפור דינה בספר בראשית (ל"ד), באשר לפרשנים הנוטים לתלות בדינה את אשם האונס על שיצאה לשוק (נאמר עליה "ותצא" (ל"ד, א')). אכן, אין זו כמובן גישה פרשנית שניתן לקבל מניה וביה בעולמנו דהאידנא; יתכנו דעות שונות על מתירנות כזאת או אחרת, אך אין גוף הזולת הפקר בשום פנים, תהא אשר תהא בחירתו באשר להתנהגותו ולחייו, ומכאן דרישת ההסכמה. ו. מסכים אני עם חברי, על כל אלה, כי העונש צריך להיבחן בכל מקרה לנסיבותיו, וכאמור, בענייננו מקובלת עלי חוות דעת חברי. המשנה לנשיאה השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 1.3.2015 עד השעה 10:00 בבימ"ר הדרים או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏כ"ב בשבט התשע"ה (‏11.2.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14019330_M11.doc יג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il