פאדי נסראללה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 193/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 193/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פאדי נסראללה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא א' שיף והשופטים ח' הורוביץ וצ' קינן) בתפ"ח 4256-06-09 מימים 29.7.2013 ו-28.11.2013 תאריך הישיבה: כ"ב בתמוז התשע"ד (20.07.2014) בשם המערער: עו"ד עמיקם שוחט בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן ויליאמס בשם שרות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא א' שיף והשופטים ח' הורוביץ וצ' קינן). בית המשפט זיכה את המערער מעבירה של נסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ותחת זאת הרשיע אותו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק. עוד הורשע המערער בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 לחוק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; והתפרעות שסופה נזק, לפי סעיף 157 רישה לחוק. בכל העבירות הורשע המערער בצירוף סעיף 29 לחוק, כמבצע בצוותא. בגין הרשעתו גזר בית המשפט על המערער 18 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. הערעור מכוון להכרעת הדין וגזר הדין כאחד. פרטי כתב האישום המתוקן 1. המקרה שלפנינו הוא חלק מפרשה קשה, שראשיתה ברצח ופציעה של חפים מפשע על רקע גזעני, וקיצה במשפט שדה (לינץ') המוני שבוצע ברוצח ושהביא לבסוף למותו. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 4.8.2005 עלה החייל עדן נתן זאדה (להלן: זאדה) לאוטובוס הנוסע מחיפה לשפרעם, כשהוא נושא עמו נשק מסוג M-16, במטרה להרוג בנוסעי האוטובוס. שעה שעצר האוטובוס באחת התחנות בעיר שפרעם, החל זאדה לירות בנוסעי האוטובוס ללא הבחנה מטווח קצר והוסיף לירות עד שהופסק על ידי מקצתם. חלק מנוסעי האוטובוס ועוברי אורח ששהו בקרבת האוטובוס באותה עת השתלטו על זאדה ונטלו את נשקו. שוטרי משטרת ישראל שהוזעקו למקום אזקו אותו ונשקו נמסר להם. בזמן הירי הספיק זאדה להרוג את נהג האוטובוס, מיכאיל בחוס ז"ל, ושלושה מנוסעיו – נאדר חאיכ ז"ל והאחיות הזאר תורכי ז"ל ודינה תורכי ז"ל, וכן לפצוע נוסעים נוספים. עם היוודע דבר האירוע, החל המון רב להתאסף סביב האוטובוס. אנשים מההמון נכנסו לאוטובוס דרך הדלתות ודרך חלונותיו, שנופצו; ותקפו את זאדה בכך שבעטו בו והטיחו בו אבנים וחפצים. מתוך ההמון הושלכו אבנים לעבר האוטובוס, שחלקן פגע בזאדה ובשוטרים שניסו לגונן עליו ולהדוף את ההמון. במהלך האירועים שפך מאן דהוא חומר דליק לתוך האוטובוס ומתחתיו במטרה להעלותו באש. בסמוך לאחר שפיכת החומר הדליק החלה נהירה המונית לתוך האוטובוס ואנשים מקרב ההמון תקפו את זאדה ואת השוטרים. כתוצאה מהתקיפות שאירעו בשלב זה, מת זאדה. 2. בכתב האישום המתוקן, שהוגש נגד המערער ושישה נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים האחרים), הואשמו השבעה בכך שנטלו חלק בתקיפת השוטרים ובתקיפתו של זאדה; ובכך שהשתתפו בהתפרעות ההמונית שאף גרמה נזק לאוטובוס. לכלל הנאשמים יוחסו עבירות של ניסיון לרצח; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; והתפרעות שסופה נזק, הכול כמבצעים בצוותא כאמור ברישה של פסק דין זה. בכתב האישום נטען כי במהלך האירוע השליך המערער אבנים לעבר השוטרים ששהו באוטובוס ופגע ברפ"ק פוקס וברס"מ בן-שמעון (להלן בהתאמה: פוקס ובן-שמעון) ובשוטרים נוספים; כי נכנס לאוטובוס מתוך כוונה לתקוף את זאדה; וכי תקף שוטרים בבעיטות ובאגרופים. עוד נטען כי משפילס המערער את דרכו לזאדה, תקף אותו בבעיטות ובאבנים, וכן השליך אבנים על פוקס מתוך האוטובוס, עד שהשוטרים הוציאוהו ממנו. יוער כבר בשלב זה כי בהמשך הבהיר פוקס כי המערער לא השליך אבנים מתוך האוטובוס אלא רק מחוצה לו. בתשובתו לכתב האישום כפר המערער במיוחס לו. עיקרי הכרעת הדין 3. הכרעת הדין בעניינם של המערער והנאשמים האחרים מחזיקה 465 עמודים שבהם פורטו בין היתר הראיות, העדויות וממצאי העובדה והמהימנות שנדרשו לעניין. בשים לב להיקף זה ולריבוי הנאשמים בפרשה, יפורטו להלן אך עיקרי הכרעת הדין הדרושים לשם הכרעה בערעור דנן. כאמור, בהכרעת הדין מיום 29.7.2013 זיכה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' שיף והשופטים ח' הורוביץ וצ' קינן) את המערער מעבירה של ניסיון לרצח; ותחת זאת הרשיע אותו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה; וכן ביתר העבירות שיוחסו לו – תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; והתפרעות שסופה נזק, הכל כמבצע בצוותא. 4. עדויות השוטרים: בית המשפט התייחס בהכרעתו, בין היתר, לעדויותיהם של שלושה שוטרים שנכחו באירועים – רס"מ אבנר אברהם (להלן: אברהם), פוקס ובן-שמעון (להלן גם: שלושת השוטרים). לשלושה הייתה היכרות מוקדמת עם המערער במסגרת עבודתם; וכולם זיהו אותו בתמונות שהוצגו להם בסמוך לאחר האירועים כמי שנטל בהם חלק. איתור וזיהוי החשודים באירוע בוצעו בשני אופנים: האחד, הכנת "אוגדן תמונות" של חשודים והצגתו לשוטרים שנכחו באירוע; והשני, שימוש בתמונות שצולמו על ידי אמצעי התקשורת במהלך ההתרחשות. הראשון לנקוב בשמו של המערער כמי שנכח באירוע היה בן-שמעון, בהודעה שמסר ביום 7.8.2005; ולאחר מכן, ביום 17.8.2005, זיהה הלה את המערער בתמונת עיתונות שצולמה באירוע. פוקס ואברהם זיהו את המערער אף הם, במסגרת מסדר זיהוי תמונות מיום 11.8.2005 וגיבו את הזיהוי בהודעות שמסרו באותו יום. עוד אישר פוקס את דבר הזיהוי בהודעתו מיום 14.8.2005 שבה תאר את תהליך הזיהוי באמצעות אלבום התמונות. אשר לעדותו של אברהם, ייאמר תחילה כי הלה שימש בעת האירוע כקצין המודיעין של תחנת שפרעם ומשכך נחשף, מתוקף תפקידו, למידע על אודות חשודים שהשתתפו לכאורה באירועים האלימים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט שלא ניתן לשלול כי עדותו של אברהם הושפעה ממידע מודיעיני שקיבל ומזיהוי תמונות שביצע עובר לחקירתו. בית המשפט הזהיר עצמו אפוא וקבע כי ככלל לא ייתן משקל לעדות זו, למעט במקרים מיוחדים ומטעמים שיפורטו; וכי עדות זו לא תישקל מקום שהיא מתייחסת להודעות שמסר אברהם לאחר שייתכן כי קיבל מידע מודיעיני כאמור. בעניינו של המערער אישרה המשיבה כי אברהם אכן קיבל מידע על אודותיו קודם שזיהה אותו במהלך החקירה. על אף שככלל בית המשפט לא נסמך על עדות זו כאמור, להשלמת התמונה יצוין כי בעדותו זיהה אברהם את המערער כמי שהתפרע במהלך האירועים ותקף את השוטרים ואת זאדה בבעיטות ובאגרופים; אך בצד זאת אישר כי לאחר שנפגע מאבן בראשו ליווה אותו המערער לחצר בית סמוך וסייע לו לשתות מים ולרחוץ את פניו. פוקס, בעדותו, סיפר כי המערער השליך אבנים מבחוץ פנימה לתוך האוטובוס, וכי חלק מהאבנים פגעו בו, בשוטרים נוספים ובזאדה; כי נכנס לתוך האוטובוס דרך חלון שנופץ והשתולל בתוכו תוך שהוא תוקף אותו ואת יתר השוטרים בבעיטות ובאגרופים; וכי בעט בפלג גופו התחתון וברגליו של זאדה, שעה שזה עוד היה בחיים. גם בן שמעון מסר דברים דומים בעדותו, דהיינו שהמערער השליך אבנים לעבר האוטובוס; תקף אותו ושוטרים נוספים בתוך האוטובוס; ובעט ברגליו של זאדה. 5. גרסת המערער: בית המשפט סמך את הכרעתו גם על הודעתו ועדותו של המערער. מהמערער נגבתה הודעה אחת במשטרה, כשנה לאחר התרחשות האירועים (זאת בשל קושי באיתורו מחמת שהותו במרכז גמילה מסמים). בהודעה סיפר כי בשעת תחילת האירוע שהה בחיפה, והגיע לשפרעם רק כחצי שעה לאחר מכן. בכניסה לעיר, כך בהודעה, הבחין המערער בתכונה רבה ובא למקום האירוע, שם נמסר לו מידע כוזב שלפיו בן דודו נמצא הרוג בתוך האוטובוס. המערער מסר כי אנשים רבים צעקו במקום וביקשו מהשוטרים לרדת מהאוטובוס, שחלונותיו כבר היו מנופצים בשלב זה; וכי מקצת מהם שפכו בנזין לתוך האוטובוס ומתחתיו במטרה להציתו, תכנית שלא יצאה לפועל כתוצאה מהתערבותם של כמה אנשים ששהו במקום ובהם המערער. עוד מסר כי הבחין בזאדה כשהוא שוכב אזוק על רצפת האוטובוס, בעודו חי; כי בשום שלב לא נכנס לתוך האוטובוס; וכי בשעה שתקפו את זאדה עמד במרחק של כעשרים מטרים ממנו. עם זאת זיהה המערער את עצמו בתמונה שבה הוא נראה עומד, לדבריו, כשישה מטרים מהאוטובוס והתבונן כיצד תוקפים האנשים על האוטובוס את זאדה. לאחר שנמסר לו תוכן הודעותיהם של אברהם, פוקס ובן-שמעון, טען המערער כי הללו בדו את עדותם מאחר שהגיש נגדם בעבר תלונות וכיוון שאחיו עבריינים. לאחר ששמע צעקה שלפיה זאדה מת, ציין המערער כי עזב את המקום ושב לביתו. 6. בעדותו לפני בית המשפט אישר המערער כי מסר בהודעתו אך אמת, וחזר על פרטיה ביחס למועד הידיעה על האירוע והגעתו למקום, אך ציין שהפרט שלפיו נמסר לו כי בן דודו נהרג באירוע שגוי ולא נמסר על ידו בהודעתו במשטרה. גם בעדותו בבית המשפט דבק המערער בגרסתו שלפיה לא עלה לאוטובוס בשום שלב, אך כעת טען כי עמד על הגלגל האחורי של האוטובוס והמדרגה הסמוכה לו וכך הביט על המתרחש בתוך האוטובוס. עוד ציין המערער כי הפרט בהודעתו שלפיו עמד במרחק של עשרים מטרים בשעת שפיכת החומר הדליק נבע מאי דיוק; כי למעשה עמד במרחק של כארבעה מטרים מהאוטובוס בשלב זה; וכי כל העת ניסה להרגיע את הרוחות ואף ספג מכות מההמון בשל כך. אשר למצבו של זאדה במהלך האירועים, מסר המערער כי ראה אותו כשסימני פגיעות אבנים על ראשו; וכי ראה את חזהו עולה ויורד והבין מכך כי עודו בחיים. המערער הוסיף כי בשלב מסוים ליווה את אברהם כשזה נפצע בראשו וסייע לו, פרט שאושר כאמור על ידי אברהם בעדותו; ומסר כי בעבר הגיש תלונות נגד כמה מהשוטרים שנכחו באירוע, אך בהמשך חזר מעדות זו ומסר כי הגיש תלונה רק נגד אברהם. 7. בחינת הודעות ועדויות המערער והשוטרים: בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער שלפיה ריחוק הזמנים שבין מועד האירועים לבין מתן הודעתו במשטרה; שהותו במוסד לגמילה מסמים אותה עת; והעובדה שלא הוזהר באשר לעבירה של ניסיון לרצח, מעוררים קושי. נקבע כי אין לקבל טענה זו הואיל והמערער לא הורשע לבסוף בעבירה האמורה, וממילא לא קמה פגיעה בזכות להליך הוגן במקרה הקונקרטי; המערער לא הודה בדבר; ולבד מהטעות בדבר ההודעה על מותו כביכול של בן דודו הוא אישר בעדותו כי האמור בהודעה הוא אמת. בנוסף טען המערער כי חשיפתו של אברהם לידיעות מודיעיניות כאמור לעיל הן "ככדור שלג מזהם" שיש בו כדי לזהם גם את עדויותיהם של פוקס ובן-שמעון ולזכות את המערער בהגנה מן הצדק; כי קווים בעייתיים באישיותו של אברהם מחזקים את הטענה כי העדויות זוהמו; וכי למערער "נתפר תיק". בית המשפט דחה טענות אלו וציין כי תוצאת הפגם של זיהום עדויות היא במישור המשקל בלבד ואינה מזכה בהגנה מן הצדק; וכי נוכח מאפייני האירוע אין מדובר ב"התנהגות שערורייתית" של הרשות המצדיקה לעתים מתן הגנה כאמור, שכן שימוש בכישוריו של רכז המודיעין, שהוזעק למקום יחד עם שוטרים רבים אחרים, היה הכרחי כדי לזהות את חשודים בהתפרעויות. עוד הזכיר בית המשפט כי מכל מקום הזהיר עצמו ביחס לעדותו של אברהם וקבע כי ככלל לא יינתן לה משקל. 8. בית המשפט דחה אפוא את טענות המערער בדבר זיהום עדויותיהם של פוקס ובן-שמעון ו"תפירת תיק", ומצא את העדויות הללו מהימנות. נקבע כי העובדה שהשוטרים שוחחו אלה עם אלה על החוויות הקשות שעברו בימים שלאחריהן אינה מצביעה על כך שתיאמו את עדויותיהם; וכי פערים מסוימים בעדויות השוטרים, שהמערער מבקש לראותן כחולשה ראייתית המפחיתה ממשקלן, מעידות דווקא על מהימנותן ועל כך שלא תואמו. בית המשפט דחה את הטענות שלפיהן היזכרותם המאוחרת של השוטרים בפרטים מסוימים מעידה על זיהום העדות או חוסר מהימנות שלה; וקבע כי ברי שלאחר אירוע כה סוער יהיו פרטים שלא נמסרו בהודעות העדים במשטרה ויצופו בזיכרונם רק מאוחר יותר. בית המשפט דחה את טענות המערער ביחס למהימנות זיהויו על ידי שלושת השוטרים, בין היתר עקב ההיכרות המוקדמת ביניהם. עוד קבע בית המשפט כי אין בכך שזיהוי התמונות שנערך לפוקס קדם ברבע שעה לזה של אברהם כדי לערער את מהימנות עדותו של הראשון. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו אין חולק כי הייתה היכרות מוקדמת בין פוקס למערער. לעומת עדות השוטרים שאותה מצא מהימנה ומוצקה, ייחס בית המשפט לעדותו של המערער מהימנות נמוכה. נמצא כי גרסתו שלפיה לא נכנס כלל לאוטובוס ולא תקף את זאדה והשוטרים איננה אמינה וזאת, בין היתר, הואיל ותאר לפרטיו את מראהו של זאדה כששכב על הרצפה והותקף על ידי ההמון, פרטים שהעומד מחוץ לאוטובוס לא יכול היה להבחין בהם. מסקנה זו תמך בית המשפט, בין היתר, בגרסאותיו המשתנות של המערער ביחס למקום שבו עמד (כאמור, רק בעדותו בבית המשפט ציין כי עמד על הגלגל האחורי של האוטובוס ומשם צפה על זאדה). עוד מצא בית המשפט כי נוכח עדויות השוטרים אין בסיס לטענות המערער שלפיהן ניסו הללו לנקום בו ולהפלילו; וכי אין לקבל את גרסתו שלפיה אך ניסה להרגיע את הרוחות ולהפריד בין הנצים. בית המשפט קיבל אמנם את גרסת המערער באשר לסיוע שהגיש לאברהם כאמור, אך מצא שאין בכך כדי לסתור את העדויות ביחס לתקיפת השוטרים. 9. קביעת עובדות ומסקנות: על רקע האמור לעיל הכריע בית המשפט במחלוקות העובדתיות בין הצדדים וקבע כדלקמן: ראשית, נקבע כי בהיותו מחוץ לאוטובוס יידה המערער אבנים, יחד עם אחרים, לעבר השוטרים וזאדה. מחמת הספק נמנע בית המשפט מלקבוע כי אבן מסוימת מאלו שיידה המערער פגעו בשוטרים או בזאדה; אך קבע כי אין ספק כי האבנים שיידה פגעו באוטובוס. שנית, נקבע כי בניגוד לאמור בכתב האישום, המערער לא סקל את זאדה ופוקס באבנים שעה שהיה בתוך האוטובוס. שלישית, נקבע כי המערער תקף שוטרים בבעיטות ובאגרופים, אך לא תקף את רס"ר עובדיה ברומי (להלן: ברומי), אחד השוטרים, לאחר שזה שלל זאת בעדותו (יוער כי המערער ביקש לטעון שהואשם בתקיפת ברומי כחלקת מ"תפירת התיק" נגדו, טענה שבית המשפט דחה). רביעית, נקבע כי המערער תקף את זאדה בכך שבעט ברגליו. חמישית, נקבע כי שעה שהמערער תקף את זאדה הוא היה מודע לכך שהוא חי. לבסוף, נקבע כי המערער תקף את זאדה בשלב שלפני שפיכת החומר הדליק. 10. שותפות ספונטאנית: בית המשפט קבע כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בצוותא חדא עם מקצת הנאשמים האחרים. נקבע כי אמנם העבירות בוצעו באופן ספונטאני וללא הכנה ותכנון מוקדמים במהלך אירוע סוער שעורר זעם המוני, אך כי אין בכך כדי למנוע סיווג של הנאשמים – והמערער ביניהם – כמבצעים בצוותא מכוח דיני השותפות כפי שאלה הותוו בפסיקה. בית המשפט חצה את אירוע תקיפת זאדה והפריד בין השלב שלפני שפיכת החומר הדליק, שהתאפיין בראשיתו בגרימת חבלות "בלבד", ובפגיעה הולכת וגוברת המקימה חזקה של כוונה להמית ככל שהתקדם; לבין השלב שאחרי שפיכת החומר הדליק, שהתאפיין בתקיפות קטלניות וקשות שהביאו באופן ישיר ומכוון למותו של זאדה. בית המשפט, שקבע כאמור כי המערער תקף את זאדה בשלב הראשון, הניח לטובתו כי עשה זאת בתחילתו של שלב זה, ומשכך זיכה אותו מעבירה של ניסיון לרצח והרשיע אותו, תחת זאת, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (להשלמת התמונה יוער כי הנאשמים שנמצא כי תקפו את זאדה בשלב השני או באחריתו של השלב הראשון זוכו גם הם מעבירה של ניסיון לרצח, אך הורשעו תחת זאת בעבירה של ניסיון להריגה). נקבע אפוא כי המערער תקף את זאדה כשהוא מודע לכך שגם אחרים עושים זאת; כי היה במעגל פנימי של תוקפים אחרים שפעלו באלימות נגד זאדה; וכי מעשים אלו נעשו בשותפות ספונטאנית, כשאחרים תוקפים את זאדה ומיידים אבנים. משכך, יוחסו למערער גם מעשי השותפים, לרבות יידוי אבנים שהוא שימוש ב"נשק פוגעני" כמשמעותו בסעיף 329(א)(2) לחוק; ונקבע כי במעשיו הפריע המערער לשוטרים להגן על זאדה. עוד הורשע המערער, על בסיס ממצאי העובדה שאליהם הגיע בית המשפט, בביצוע בצוותא של העבירות האחרות שיוחסו לו כמפורט לעיל. גזר הדין 11. בית המשפט נעתר לבקשת המערער וקיבל תסקיר של שירות המבחן בעניינו. מהתסקיר עלה כי המערער, בן 36, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא מכור לסמים. המערער הביע דאגה לילדיו וציין כי התמכרותו לסמים ונסיבות חייו הקשות, שאין זה המקום לפרטן, הביאו לפגיעות חריפות בו ובהם. עוד מסר כי ביקש מספר פעמים להיגמל מסמים במוסדות שונים ללא הצלחה, ובמהלך אחד הניסיונות ניסה לשים קץ לחייו. גם כעת הוא מטופל במרכז לטיפול בנפגעי סמים, ולפי התרשמות הצוות יש לו פוטנציאל לעבור שינוי ולהשתקם. המערער ריצה בעבר מספר תקופות מאסר, בין היתר עקב אלימות במשפחה, ואינו לוקח אחריות על העבירות המיוחסות לו בהליך דנן. בצד האמור, הביע המערער חשש מפני קטיעת הליך הטיפול שבו הוא נמצא כעת וממצוקתו הכלכלית. במסקנתו ציין שירות המבחן כי נראה אמנם שלמערער יש רצון לעבור שינוי, אך כי לעת הזאת לא ניתן להמליץ להקל בעונשו הואיל ואין הוא נוטל אחריות על המיוחס לו. בתסקיר משלים מיום 9.7.2014 שהוגש לעיוננו חזר שירות המבחן על המסקנה האמורה, וציין כי אף שהמערער מביע רצון לשנות את דרכו, עדיין איננו מתמיד בהליך הטיפולי שבו הוא נוטל חלק ולא שינה מהתייחסותו לאירועים נושא הערעור. 12. בית המשפט קיבל את עמדת הצדדים שלפיה יש לראות בעבירות השונות משום אירוע אחד, ולפיכך קבע מתחם ענישה לאירוע כולו, כאשר המתחם המתייחס לנאשמים שהורשעו בעבירה של ניסיון להריגה מחמיר יותר מזה המתייחס למערער ולנאשם השני שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בצד קביעה זו ציין בית המשפט כי העבירות שבוצעו נגד השוטרים משוות חומרה נוספת להתנהגותם של המערער ויתר הנאשמים. מתחם הענישה שנקבע למערער, כמי שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירות נגד השוטרים, הוא בין מאסר קצר מועד לבין חמש שנות מאסר. במניין שיקוליו בעת גזירת עונשו של המערער בתוך המתחם שנקבע שקל בית המשפט, לקולה, את הימשכות ההליכים וחלוף הזמן – כשמונה שנים – ממועד האירוע ועד למתן גזר הדין; את העובדה שהושיט יד לאברהם כשהלה נפצע במהלך האירועים; ואת זיכויו מעבירת ניסיון לרצח. מנגד, שקל בית המשפט לחומרה את עברו הפלילי המכביד של המערער, לרבות תקופת מאסר שריצה לאחר האירוע הנדון; את העובדה שלא נטל אחריות למעשיו; ואת הימנעות שירות המבחן מלתת המלצה בעניינו. בית המשפט עמד על כך שיש לשדר מסר ברור שלפיו לא ניתן להתייחס בסלחנות לנטילת החוק לידיים, ובפרט בצורה אכזרית המסכנת חיי אדם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. נוכח האמור גזר בית המשפט על המערער עונש של 30 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון להכרעת הדין ולגזר הדין של בית המשפט המחוזי. הערעור 13. המישור העובדתי: המערער טוען כי המקרה דנן בא בגדר אמת המידה המצמצמת להתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. לשיטתו, בית המשפט לא התייחס כראוי ל"קריסת" עדות אברהם, כלשונו, והתעלם מהשלכות הרוחב שיש לכך הואיל ועדות זו היא אחת מבין שלוש עדויות מזהות בלבד. הקביעה כי אין לייחס לעדות זו כל משקל, כך נטען, איננה מספיקה והיה על בית המשפט לבחון חשש לזיהום שתי העדויות האחרות על ידה. טענה זו תומך המערער במגע היומיומי שמקיימים שלושת השוטרים אלה עם אלה; בכך שאישרו כי ניהלו ביניהם שיחות עובר לחקירתם; ובעובדה שהזיהוי של פוקס את המערער קדם ברבע שעה לזה של אברהם. המערער מוסיף כי עובדות חדשות ובעייתיות שנתגלו על אודות אישיותו של אברהם – לרבות הגשת כתב אישום חמור נגדו – מחזקות את טענתו בעניין הזיהום. כמו כן, המערער סבור שאין לראות בעדותו בדבר המיקום שממנו צפה על זאדה משום שינוי גרסה. בהודעתו ציין כי עמד מחוץ לאוטובוס וצפה בזאדה; ובעדותו אך חידד את הדברים והזכיר שעמד על הגלגל האחורי וצפה פנימה. יתרה מכך, המערער סבור כי העובדה שנגבתה ממנו הודעה אחת בלבד; בחלוף שנה ממועד האירועים; ובעת שהיה שרוי בתהליך גמילה, תוך שלא הוזהר ביחס לעבירה של ניסיון לרצח שבה הואשם, מלמדת על פגמים בתהליך החקירה. המערער הוא הנאשם היחיד בתיק שלא נעצר, ולבד מגביית ההודעה האמורה לא בוצעה מולו כל פעולת חקירה נוספת. במצב דברים זה ברי כי יידרש לחדד ולמסור פרטים משלימים בעת מתן העדות, בין היתר בעניין שפיכת החומר הדליק ועזיבת הזירה. טענה נוספת של המערער במישור זה מתייחסת למהימנות הזיהוי. המערער גורס כי בית המשפט לא לקח בחשבון את הקשיים העומדים לפני השוטרים בבואם להעיד על שהתרחש, נוכח נסיבות המקרה הקיצוניות. לשיטתו, יכולתם של השוטרים לזכור כראוי את האירועים ולזהות את המערער מוגבלת ביותר ומושפעת מ"זיהומים סביבתיים". בהסתמך על כתבי מלומדים מבקש המערער לטעון כי שגה בית המשפט בכך שהסתמך על הזיהוי של השוטרים את המערער ובכך שייחס לזיהוי זה מהימנות גבוהה מקום שהיה עליו לנקוט משנה זהירות. טענה נוספת של המערער נגד ממצאי העובדה של בית המשפט עניינה באופן הניהול של תיק החקירה נגדו כאמור. בעוד שהשוטרים שעל עדותם מסתמך בית המשפט נחקרו ימים ספורים לאחר האירוע, הודעתו נגבתה רק כעבור זמן כאמור, כאשר לא נעשו ניסיונות לאתרו. 14. שותפות ספונטאנית: טענה נוספת וחלופית של המערער, המכוונת למצב שבו ראשו העובדתי של הערעור יידחה, עניינה בהרשעתו כמבצע בצוותא של עבירת החבלה בכוונה מחמירה. המערער סבור כי יש לבטל את הרשעתו בעבירה זו הואיל ולא מתקיימים בו היסודות לביצועה הכוללים שימוש בנשק פוגעני; וכי לא ניתן לייחס שותפות לביצוע העבירה למאות הרבות של המשתתפים באירוע. עוד טוען המערער כי לא קמה בענייננו שותפות ספונטאנית, בין היתר נוכח משך האירוע, ההבדלים בעצמת האלימות וכמות המשתתפים בין שלביו השונים; כי לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לשם ההרשעה; וכי לא הייתה לו שליטה פונקציונלית על המתרחש. המערער מפנה לדינם של נאשמים אחרים בפרשה שהואשמו בבית משפט השלום ונטען כי יידו אבנים, אך לא הואשמו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. המערער אף סבור כי הרשעה על סמך שותפות ספונטאנית בביצוע העבירה לא הייתה קמה אילולא היה ערבי, ומדובר לפיכך באכיפה בררנית העולה כדי הפליה פסולה. המערער תומך טענה זו ב"סיפור דמיוני קצר", שהוא זהה לכאורה לאירוע דכאן אולם מקבילו של המערער בסיפור הוא יהודי, ונטען כי הרשעתו לא תעלה על הדעת. 15. הערעור על גזר הדין: המערער טוען כי שגה בית המשפט באופן שבו קבע את מתחם הענישה וכן בגזירת העונש שהושת עליו בתוך מתחם זה. אשר לקביעת מתחם הענישה, טוען המערער כי היה על בית המשפט להתחשב בנסיבותיו הקיצוניות של המקרה, שבו נרצחו ארבעה מתושבי עירו, כחלק מעקרון הענישה האינדיבידואלית; כי היה מקום לקבוע מתחם ענישה תקופתי מקל יותר, הואיל והאירועים התרחשו בתקופת יישום תכנית ההתנתקות מרצועת עזה; וכי אזרחים רבים אחרים שנטלו חלק באירועים כלל לא נענשו. לעניין גזירת העונש בתוך המתחם, נטען כי למערער מיוחס יסוד עובדתי מצומצם; כי סייע לאברהם במהלך האירועים; כי חלף זמן רב מביצוע העבירות ועד לגזירת העונש; וכי התמשכות ההליכים, חרף החלק הקטן שנטל בניהול ההוכחות, הסבה לו נזק חמור, המתעצם על רקע נסיבותיו האישיות כמפורט בתסקיר שירות המבחן. לבסוף טוען המערער כי על נאשמים אחרים שהואשמו כאמור בפרשה בבית משפט השלום והורשעו במסגרת הסדר טיעון נגזרו עונשים קלים יותר, על אף שמעשיהם לא נבדלים מאלה של המערער. תגובת המשיבה 16. המשיבה סומכת ידיה על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי וסבורה כי דין הערעור להידחות. אשר לזיהוי המערער, מציינת המשיבה כי הראשון לזהות את המערער היה בן-שמעון, אחריו פוקס, ולבסוף אברהם; וכי לשלושה הייתה היכרות מוקדמת עמו מתוקף תפקידם. בית המשפט קבע כי יש ליתן אמון בגרסת השוטרים המזהים הן באופן סובייקטיבי הן באופן אובייקטיבי. אשר לפן הסובייקטיבי, טוענת המשיבה כי בית המשפט חזר וקבע כי עדויות השוטרים נמצאו מהימנות; כי התרשמותו מהן חיובית; וכי יש לדחות את טענת המערער בדבר "תפירת תיק". עוד נטען כי הואיל ואברהם היה כאמור האחרון לזהות את המערער, אין בסיס לטענה כי השפיע על פוקס ובן-שמעון וזיהם את עדויותיהם. המשיבה מחזקת את טענתה בעדותו של ברומי ובעדותו של אברהם שלפיה המערער סייע לו כשנפצע, המעידות שתיהן כי לא נעשה כל ניסיון להפליל את המערער על לא עוול בכפו. אשר לפן האובייקטיבי, טוענת המשיבה כי הרשעת המערער על סמך עדויות פוקס ובן-שמעון בדין יסודה; וכי לא היה מקום לקבל טענה של טעות בזיהוי כפי שמבקש לטעון המערער. כתבי המלומדים שעליהם נסמך המערער, כך נטען, עומדים במפורש על כך שסיכויי הטעות פוחתים משמעותית שעה שיש היכרות מוקדמת בין המזהה לבין המזוהה. עוד טוענת המשיבה כי טענות המערער סותרות אלו את אלו, שעה שמחד גיסא מתואר אברהם כעד לא אמין אשר זיהם את עדויות חבריו; ומאידך גיסא נטען כי יש לקבל את גרסתו שלפיה המערער הושיט לו עזרה כאמור. 17. טענה נוספת של המשיבה עניינה מהימנות המערער. לדבריה, הפער בין הודעתו במשטרה לבין עדותו מעורר שאלות. כך, בעוד שבהודעתו טען המערער כי עמד במרחק של עשרים מטרים מהאוטובוס, בעדותו בבית המשפט שינה את גרסתו וטען שעמד על הגלגל האחורי של האוטובוס והביט פנימה, וזאת כדי להסביר כיצד יכול היה להבחין בפרטים על אודות זאדה הפצוע שניתן היה להבחין בהם רק מתוך האוטובוס. כמו כן נטען כי גרסאותיו הסותרות של המערער ביחס לתלונות שהגיש לכאורה בעבר נגד שלושת השוטרים מוסיפות לחוסר מהימנות זה; כי אין לקבל את טענותיו בדבר גביית ההודעה המאוחרת, שכן הוצא נגדו צו מעצר בסמוך לאירוע אך עלה קושי באיתורו; וכי אין נפקות לעובדה שלא הוזהר בהתייחס לעבירה של ניסיון לרצח שכן כלל לא הורשע בעבירה זו. על רקע האמור, סבורה המשיבה כי אין יסוד להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט. לעניין השותפות טוענת המשיבה כי המערער הוא מבצע בצוותא בהתאם למבחני ההלכה הפסוקה; וכי שותפות זו מתבטאת הן ביסוד העובדתי של העבירה הן ביסודה הנפשי. העובדה כי המערער שהה בזירה וביצע פעולות תקיפה אקטיביות, כך נטען, מעידות על כך שביקש לתרום להשגת המטרה המשותפת. בניגוד למערער, המשיבה סבורה כי לא ניתן להפריד את מעשיו ממעשיהם של אחרים, וכי הללו פעלו למעשה בצוותא חדא כדי לפגוע בזאדה. 18. המשיבה דוחה את טענות המערער אף ביחס לחומרת העונש שהושת עליו. לשיטתה, לא ניתן לנתק את מעשיו של המערער ממעשיהם של אחרים שנעשו למול עיניו והוא השתתף בהם; אין ללמוד מהעובדה שרבים לא הובאו לדין בשל קושי באיסוף ראיות על כך שיש להקל בעונשם של אלה שכן הורשעו; וממילא העונש שהושת על המערער קל יחסית בהתחשב בעבירות שבהן הורשע. נטען כי נסיבותיו האישיות של המערער וחלקו באירוע נשקלו על ידי בית המשפט שעה שגזר את עונשו; ולא ניתן היה להתעלם מעברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעות בעבירות אלימות וריצוי תקופות מאסר, אף לאחר התרחשות האירועים דנן. להשלמת התמונה יוער כי ביום 27.1.2014 עיכב בית משפט זה (כב' השופט ח' מלצר) את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המערער עד להכרעה בערעור זה. דיון והכרעה 19. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לאחר עיון בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המשיבה וכן לאחר שהאזנתי לטיעוני הצדדים בדיון לפנינו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, הן ביחס להכרעת הדין הן ביחס לגזר הדין, וכך אציע לחבריי שנעשה. כפי שפורט לעיל, לערעור שלפנינו שלושה ראשים עיקריים: ראשית, סבור המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעות העובדתיות שגיבש, ובייחוד באופן שבו התייחס לעדויותיהם של אברהם והמערער; לאופן שבו נוהלה חקירת המערער; ולשאלות של מהימנות הזיהוי. שנית, המערער כופר בקביעה שלפיה קמה לו שותפות ספונטאנית באירועי הלינץ' וסבור כי אין לראותו כמבצע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה. לשיטתו, אף אם יידחו טענותיו בראש העובדתי של הערעור יש לבטל את הרשעתו בעבירה זו. שלישית, תוקף המערער את חומרת העונש שהושת עליו בגזר הדין. אדון בטענות אלו לפי סדרן. ממצאי עובדה ומהימנות 20. הלכה מושרשת היא מלפנינו כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לאחר שזו התרשמה באופן ישיר מן העדים שהובאו לפניה, מאופן מסירת עדותם וממהימנותם (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 87 (20.2.2014) (להלן: פרשת קרפ); ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (15.11.2012) (להלן: פרשת חזיזה); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (18.11.2009)). כידוע, טעמם של דברים הוא כי הערכאה הדיונית נהנית מיתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, שכן "זו הראשונה מתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, משפת גופם ומהתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר אותות אמת בעדותם" (ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ט (28.3.2011); ע"פ 5933/11 איטל נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (26.6.2014) (להלן: פרשת איטל); אולם ראו: עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011)). לכלל זה – כלל אי ההתערבות – הותוו בפסיקה חריגים שבהתקיימם תתערב ערכאת הערעור בקביעות כאמור ובהם שלושה עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי העובדה של הערכאה הדיונית נסמכים על ראיות שבכתב ולא על התרשמות ישירה מהופעתם, דבריהם והתנהגותם של עדים, שכן במצב זה נחלש יתרונה של הערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ובשכל הישר; והשלישי, כאשר נפלו טעויות בולטות וברורות באופן שבו העריך בית המשפט את המהימנות או כאשר הוצגו ראיות ממשיות שמהן עולה כי לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שנקבעו (ראו ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-12 (8.9.2011); עוד ראו ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 55 (19.10.2009); ע"פ 7899/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (24.6.2014); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (1.9.2009); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 67-66 (23.11.2009); פרשת חזיזה, פסקה 44). במקרה שלפנינו לא מתקיים איזה מהחריגים שהוכרו בפסיקה לכלל אי ההתערבות. 21. טענתו הראשונה של המערער בראש זה של הערעור מופנית לעדויותיהם של פוקס ובן-שמעון ולממצאים העובדתיים שאליהם הגיע בית המשפט על בסיסן. לשיטתו, דחיית עדותו של אברהם מלמדת על זיהום אפשרי של עדויות אלו; ונסיבותיו הקשות של האירוע מעלות חשש כבד שנפלו אי דיוקים בעדויות של המשתתפים בו. אין בידי לקבל טענות אלו. ממצאי העובדה והמהימנות שאליהם הגיע בית המשפט קמא נשענים על התרשמות בלתי אמצעית משלושה עדים: המערער, פוקס ובן-שמעון. שלא כטענת המערער, בית המשפט קמא הזהיר את עצמו שלא ליתן משקל לעדות אברהם (למעט במקרים מיוחדים ומטעמים שיפורטו כאמור) מהסיבה שלא ניתן היה לשלול כי עדותו הושפעה ממידע מודיעיני שקיבל מתוקף תפקידו ולא ממאפייני אישיותו או הליכים פליליים שננקטו נגדו, שלגביהם לא הביע בית המשפט כל עמדה. מהעדים פוקס ובן-שמעון התרשם בית המשפט באופן ישיר וקבע כי יש לייחס להם מהימנות גבוהה בציינו, בין היתר: "אין לנו ספק כי העדים פוקס ובן שמעון, מסרו עדות כנה ואמיתית, המתאפיינת בסממנים של עדות שניתנת בעקבות אירוע קשה כמתואר" (הכרעת הדין, בעמ' 338); "נציין כי התרשמנו שהאמת הייתה בראש ובראשונה נר לרגליו של העד [פוקס]" (שם, בעמ' 339); "עדותו של בן שמעון מהימנה והתרשמנו כי ניתן לסמוך על דבריו" (שם, בעמ' 340); "התרשמותנו מעדותו של בן שמעון, מלמדת כי מסר באופן כן ולא מגמתי את שראה וזכר באמת מהאירוע" (שם, בעמ' 398). לכך יש להוסיף כי אברהם היה האחרון מבין השלושה לזהות את המערער כמי שנטל חלק באירועים, מה שמפחית את החשש לכך שזיהם את העדויות. 22. מסקנות אלו על אודות פוקס ובן-שמעון מבוססות על התרשמותו הישירה של בית המשפט קמא מהעדים שהופיעו לפניו; ועל בסיסן קבע את הממצאים העובדתיים שאליהם הגיע. המערער לא עמד בנטל להראות כי נפלה טעות מהותית באופן שבו העריך בית המשפט את העדויות; ולא הוצגו עובדות המפריכות את הממצאים שנקבעו. על כן, אין לקבל את טענת המערער שלפיה נוכח נסיבותיו הקשות של האירוע לא ניתן היה להסתמך על העדויות של פוקס ובן-שמעון. אכן, מדובר באירוע טראומתי, רב משתתפים וקשה. מתיאורו של בית המשפט המחוזי עולים הקשיים השונים שעמם נאלצו השוטרים להתמודד נוכח אופי האירוע, וברי כי אין מדובר במצב שגרתי שבנוגע אליו מצופה כי אדם יעיד, ככלל, בלא קשיים תוך הפגנת זיכרון מדויק. אלא שבית המשפט קמא עמד על כך במפורש והזהיר עצמו כי "מטבע הדברים, במצבים שכאלו קיים קושי, לכל הנוכחים באירוע, בתיאור העובדות בפרטי פרטים לאשורן. לפיכך, יש לקבוע ממצאים עובדתיים בזהירות המתחייבת" (הכרעת הדין, בעמ' 13). יש לציין כי בית משפט זה מצא בעבר כי הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי העובדה של הערכאה הדיונית המתבססים על התרשמותה מהעדים המופיעים לפניה, חל אף כאשר מדובר באירוע "לינץ'", כשההרשעה בעבירות שבוצעו במהלכו מבוססת על עדויותיהם של עדים שנכחו באירוע (ראו, למשל, ע"פ 2285/05 מדינת ישראל נ' חמד, פסקאות 5-3 (5.12.2005) (להלן: פרשת חמד); ראו גם ע"פ 715/05 מנצורי נ' מדינת ישראל, פסקה ה (14.11.2005) (להלן: פרשת מנצורי)). 23. בניגוד להתרשמותו מעדויותיהם של פוקס ובן-שמעון, לעדותו של המערער ייחס בית המשפט מהימנות נמוכה. כאמור, הממצאים העובדתיים שגובשו מושתתים גם על עדות זו. יוזכר כי המערער מאשר כי נכח באירוע ועמד בקרבת האוטובוס בשעת התרחשותו. גדר המחלוקת אינה אפוא על עצם הימצאותו בזירה, כי אם על מעשיו בה. מקורה של התרשמות שלילית זו הוא, בין היתר, בפער שבין הודעת המערער במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. בהודעתו במשטרה מסר המערער את הדברים הבאים: "אני הצלחתי לראות את החייל כשהוא נמצא על הרצפה ועדיין חי אני יודע שהוא היה עדיין חי כי ראיתי החזה שלו עולה ויורד, היה עם אזיקים בידיים. למרות ה[ה]אבטחה שהייתה מסביבו של החייל חלק מתוך ההמון הצליחו לפגוע בחייל בעת שפיכת הבנזין השוטרים עזבו את החייל ועל כן ההמון ניצל זאת ועלו וזרקו לעברו אבנים מישהו הביא מוט ברזל והיכו את החייל בכל חלקי גופו אני בעת התקיפה של החייל עמדתי כעשרים מטר מהאוטובוס" (ת/392, עמ' 2, שורות 66-61; עמ' 3, שורות 3-1; ההדגשה הוספה – ע' פ'). 24. לעומת זאת, בחקירתו בבית המשפט שינה המערער את גרסתו ביחס למיקום שבו עמד במהלך תקיפת זאדה ולמרחק של מיקום זה מהאוטובוס. בגרסתו המאוחרת טען המערער כי בשעת התקיפה עמד במרחק של 4-3.5 מטרים מהאוטובוס; וכי הצליח להתבונן בזאדה כיוון שטיפס בשלב כלשהו על הגלגל האחורי של האוטובוס, ומנקודת מבט זו הצליח להבחין במתרחש בתוכו. בבית המשפט הוסיף המערער פרטים נוספים על מצבו של זאדה ועל מראהו בשעת התקיפה. הואיל וגרסתו המאוחרת של המערער תואמת יותר את התמונות משלב התקיפה שבהן הוא מופיע (הכרעת הדין, בעמ' 432), קבע בית המשפט כי אין לתת בעדותו אמון וכי מטרת הגרסה המחודשת לא נועדה אלא להסביר כיצד יכול היה לספק הסבר כה מפורט על המתרחש בתוך האוטובוס תוך השמעת הטענה שלפיה לא נכנס לתוכו בשום שלב. בסיס נוסף להתרשמותו השלילית מצא בית המשפט במסריו הסותרים של המערער ביחס לתלונות שהגיש לכאורה בעבר נגד העדים. טענת המערער שלפיה היה צופה תמים שביקש להרגיע את הרוחות באירוע נדחתה. בדחותו את עדות המערער כלא מהימנה ציין בית המשפט, בין היתר, דברים אלה: "התרשמנו שהנאשם 'מתחסד' בדבריו כי ניסה להרגיע את הרוחות ולגרום להמון להניח למשטרה לבצע את עבודתה, וכי מצפונו חייב אותו להגן גם על אדם שהרג. הנאשם הודה כי כעס מאוד בשעת האירוע על מעשי זאדה ואף חשש שבן דודו נפגע באירוע. בביהמ"ש הדגיש הנאשם יותר את הפחד, הבהלה וחוסר האונים שחש מול זאדה וההתרחשויות [...] איננו מאמינים לנאשם כי היה רק צופה תמים ולא פעיל במתרחש באוטובוס ובקרבתו. עדיפות בעניינו עדויות השוטרים, כמפורט לעיל, שראו את הנאשם מחוץ ובתוך האוטובוס מבצע עבירות" (הכרעת הדין, בעמ' 343). 25. אף אין לקבל את טענת המערער שלפיה הנסיבות שבהן נחקר במשטרה ושבהן נגבתה הודעתו לא מאפשרות לגבש ממצאים ביחס למהימנותו. אכן, המערער נחקר כעבור שנה מיום האירועים; לא הוזהר ביחס לעבירה של ניסיון לרצח שבה הואשם בכתב האישום; והוא נחקר תוך שהיה שרוי בתהליך של גמילה מסמים. מוטב היה אילו היה נחקר קודם לכן; וראוי היה לעשות מאמץ נוסף לאתרו על אף הקושי שבכך. אלא שאין לכך נפקות לענייננו שכן, בסופו של דבר, המערער לא הורשע בעבירה של ניסיון לרצח, ולא הודה בחקירתו במשטרה בביצוע עבירה כלשהי. ממילא אין המערער מתכחש לדברים שמסר במשטרה, וחלק מטענותיו מופנות לעובדה שלא נבדקה גרסתו שלפיה סייע לאברהם כשזה נפצע – גרסה אשר התקבלה כזכור על ידי בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, אף בהנחה, לצורך הדיון בלבד, שנפלו פגמים מסוימים בחקירתו של המערער במשטרה, אין מדובר בכאלה היורדים לשורש העניין ומקימים עילה להתערב בממצאי המהימנות שגיבש בית המשפט קמא. 26. אם כן, בדומה למסקנותיו העובדתיות של בית המשפט מעדויותיהם של פוקס ובן שמעון, גם מסקנותיו מעדות המערער התבססו על התרשמות בלתי אמצעית מדבריו, ממהימנותו בנתון למכלול הראיות ומאותות האמת שבהופעתו לפניו. לא מצאתי כי נפלה שגגה בממצאים העובדתיים שגיבש בית המשפט על רקע עדויות אלו וכי יש הצדקה לחרוג מכלל אי ההתערבות. מהימנות הזיהוי 27. טענתו השנייה של המערער בראש זה של הערעור, שאליה התייחס בהרחבה, נוגעת לשאלות של מהימנות הזיהוי. המערער סבור כי "יכולת הזיכרון האנושי" אינה יכולה לעמוד באופן מספיק באירוע כה קשה; וכי יכולתם של השוטרים לזכור כראוי את האירועים ולא להיות מושפעים מ"זיהומים סביבתיים" היא מוגבלת ביותר. בטיעונו מסתמך המערער על כתבי מלומדים (דורון מנשה ורביע עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה" משפטים לה 205 (2005) (להלן: מנשה ועאסי); נגה שמואלי-מאייר ואורי פרייסמן "בעקבות ד"ר דורון מנשה ורביע עאסי: 'תלות בשדה' והשפעתה על מהימנותו של הזיהוי החזותי" עלי משפט ח 317 (2010)) שלפיהם, לשיטת המערער, היה על בית המשפט קמא לנהוג בחשדנות רבה יותר כלפי מהימנותם של השוטרים המזהים. כזכור, איתור וזיהוי החשודים במקרה דנן בוצע בשני אופנים: האחד, הכנת "אוגדן תמונות" של חשודים והצגתו לשוטרים שנכחו באירוע; והשני, שימוש בתמונות שצולמו על ידי אמצעי תקשורת במהלך ההתרחשות. בית משפט זה נדרש לא אחת לשאלת מהימנות הזיהוי של נאשם באמצעות עיון באלבום תמונות. נקבע כי הגם שיש בשיטת זיהוי זו קשיים שונים ששומה על בית המשפט לתת עליהם את הדעת, "[אין] לשלול מזיהוי שנעשה תוך עיון באלבום תמונות כל ערך ראייתי" (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2.3.2006) (להלן: פרשת שדיד); ע"פ 2529/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (19.6.2006)). אכן, יש לבכר, ככלל, קיום של מסדר זיהוי חי על פני מסדר זיהוי באלבום תמונות. אלא ש"העיון באלבום התמונות הינו פרקטיקה מקובלת במקרים בהם למשטרה אין חשוד בעבירה, ולכן אין ניתן לקיים מסדר זיהוי חי" (ע"פ 2790/03 מנחם נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.11.2003); פרשת שדיד, פסקה 8; ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (13.8.2012); ראו גם ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 399-397 (1993)). 28. ככל ראיות הזיהוי, גם הזיהוי באמצעות עיון באלבום תמונות מגלה קשיים שונים שעל בית המשפט לתת עליהם את הדעת ושעשויה להיות להם נפקות במישור המשקל הראייתי שיש ליחס לזיהוי. בין קשיים אלה מנה בית משפט זה את החשש מפני זיהוי שקרי ואת החשש מפני זיהוי מוטעה (ע"פ 2098/08 פרעוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (28.12.2011) (להלן: פרשת פרעוני); פרשת איטל, פסקה 64; ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (7.12.2006) (להלן: פרשת אוחיון)). להעברת ראיות זיהוי מרשיעות תחת שבט הביקורת השיפוטית נודע תפקיד חשוב בניסיונו של המשפט הפלילי להימנע מהרשעות שווא. על החשיבות שבהפעלת ביקורת מעין זו ביחס לראיות זיהוי עמד השופט ח' כהן: "מהימנותו [של העד המזהה – ע' פ'] כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית; אך עד שיוכל בית-משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות. כשהמדובר הוא בסיפור מעשה מפי עד-דובר-אמת, והסיפור הוא הגיוני וסביר, אין מקום, בדרך-כלל, לחשוש לטעויות מעין אלו; שאם לא תאמר כן, לא יהיה סוף לחיטוטים ולפלפולים פסיכולוגיים, וכל שיטת הראיות שלנו סופה להתמוטט [...] לפי מה שכתוב בספרים, הרי רובם ככולם של הזיהויים המוטעים שהביאו לידי הרשעתם של חפים מפשע, נעשו בתום-לב על-ידי עדי אמת: רק משום שהיו מהימנים על השופטים או המושבעים, האמינו להם גם לענין הזיהויים. חייבים אנו ללמוד את הלקח הפשוט ממשגים אשר כאלה שכבר נחשפו ונחקרו דיים" (ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 758 (1978); ראו גם דורון מנשה "אידיאל חשיפת האמת ועקרון ההגנה מפני הרשת שווא – אנטומיה של יחסים מסובכים" קרית המשפט א 307, 320-319 (2001)). 29. על רקע חששות אלה נקבע בפסיקתנו כי אמינותן של ראיות זיהוי תבּחן במבחן דו שלבי: בשלב ראשון יש להעריך את מהימנותו של העד המזהה ולבחון "האם העד רוצה להטעות את בית המשפט או שהאמת היא נר לרגליו" (פרשת פרעוני, פסקה 6); ובשלב השני יש לבחון את מהימנות הזיהוי כשלעצמה, במנותק ממהימנותו של העד המזהה, כדי "להבטיח כי 'האמת הסובייקטיבית' של העד המזהה, המשוכנע באמיתות הזיהוי, תשתלב עם 'האמת האובייקטיבית' המשקפת את המציאות" (פרשת אוחיון, פסקה 16; ראו גם ע"פ 4524/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (17.6.2013) (להלן: פרשת פלוני); פרשת חזיזה, פסקה 48; פרשת איטל, פסקה 64; ע"פ 5889/11 עבאס נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-19 (3.9.2012)). הבחינה בשלב השני – מהימנות הזיהוי כשלעצמה – נחלקת לשני רבדים: רובד אובייקטיבי, שבגדרו נבחנת האפשרות שמא העד המזהה נקלע לטעות כנה ובלתי מכוונת; ורובד סובייקטיבי, שבו נבחנת יכולתו האינדיבידואלית של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות בני אדם על פיהם (פרשת אוחיון, פסקה 16; פרשת חזיזה, פסקה 48; פרשת פלוני, פסקאות 12-11). ברובד האובייקטיבי ייבחנו, בין היתר ובהתאם למקרה הקונקרטי, הנסיבות שבהן נחשף העד המזהה לדמותו של המזוהה, משך החשיפה ותנאי הרקע שקדמו לה; וברובד הסובייקטיבי, השפעות שונות על מצבו הנפשי-סובייקטיבי של המזהה בשעת הזיהוי והחשיפה למזוהה, משך הזמן שחלף מעת החשיפה ועד לעת הזיהוי וכושרו לערוך זיהוי כאמור (פרשת פלוני, פסקאות 12-11; ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (20.4.2009); פרשת שדיד, פסקה 11; ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 59 לפסק הדין של חברי השופט י' דנציגר (אשר היה בדעת מיעוט ביחס לתוצאה) (30.5.2012); ראו גם מנשה ועאסי, בעמ' 266-254). 30. למסגרת הנורמטיבית ביחס לבחינת ראיות זיהוי יש להוסיף את ההבחנה שבין "זיהוי" של אדם זר לבין "הצבעה" על אדם מוכר כעבריין. הבחנה זו יפה לענייננו הואיל ואף המערער אינו חולק כי קודם לאירועים הייתה היכרות הדדית בינו לבין פוקס ובן-שמעון – שעל זיהויים אותו מבקש הוא להשיג. לעניין זה "התגבש בפסיקה הכלל לפיו כאשר קיימת היכרות מוקדמת בין העד לבין הנאשם אין צורך במסדר זיהוי וניתן להסתפק ב'הצבעה' אשר נסמכת על מהימנותו של העד" (ע"פ 7187/07 והניך נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (19.11.2008); ראו גם מנשה ועאסי, בעמ' 219-217). כפי שציינה השופטת א' פרוקצי'ה: "על פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, היכרות קודמת כזו עשויה אף לייתר את מסדר הזיהוי, שכן בעקבות היכרות כזו ניתן להעניק משקל מלא לזיהוי מבצע העבירה על-ידי העד, אף אם לא נערך מסדר זיהוי כלל [...] שהרי אין טעם בעריכת המסדר אם העד ממילא מכיר את התוקף עובר לאירוע, ויודע מי הוא בעת ההתרחשות. מסדר הזיהוי נועד לבחון באופן אובייקטיבי את מידת קליטתו של העד את מראהו של העבריין הבלתי מוכר בזמן האירוע, ואת כוח זכרונו החזותי לגבי מראהו [...] אין צורך לבחון נתונים אלו כאשר הזיהוי כלל אינו מבוסס על אלה, אלא נשען על היכרותו הקודמת של העד עם מבצע העבירה [...] לפיכך, בהתקיים היכרות מוקדמת בין העד לחשוד, אין צורך במסדר זיהוי, אלא די ב'הצבעה' של העד על האדם שהוא טוען כי ביצע את העבירה [...] במצב מסוג זה, ממילא אין צורך להידרש לשאלת מהימנות הזיהוי, ודי בבחינת מהימנות העד" (פרשת אוחיון, פסקה 24). 31. הנה כי כן, משאין חולק כי בין המערער לבין פוקס ובן-שמעון הייתה היכרות שקדמה לאירועים ולזיהוי (ראו, למשל, נ/8; הכרעת הדין, בעמ' 339), עלינו לבחון את ראיות הזיהוי במקרה דנן בנתון למסגרת הנורמטיבית המוכרת ביחס ל"הצבעה". ככלל, היכרות מוקדמת בין המזהה לבין המזוהה מהווה מאפיין מחזק עבור מהימנות הזיהוי (ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (24.5.2012); פרשת פרעוני, פסקה 6; וראו גם ע"פ 107/51 סמדרסמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 273, 277 (1952)). במקרים מעין אלה, יוכרע גורלן של ראיות הזיהוי בעיקר על סמך מהימנותו של המזהה והמהימנות הסובייקטיבית של הזיהוי כשלעצמו (השוו למנשה ועאסי, בה"ש 37). בצד האמור, יודגש כי אין בהיכרות מוקדמת כדי לייתר את הבחינה האובייקטיבית של הזיהוי כשלעצמו – טעות כנה בזיהוי – שכן מדובר אך ב"אחד הפרמטרים להערכת עדות הזיהוי" (פרשת חזיזה, פסקה 50; וראו הערותיו של חברי השופט י' דנציגר שם); וגם עד המזהה מכר בעת ביצוע עבירה עלול להיקלע לטעות כנה. נפנה לבחון את עדויות הזיהוי שלפנינו בנתון למסגרת זו. עמדתי לעיל על ממצאי המהימנות של בית המשפט קמא ביחס לפוקס ולבן-שמעון – המלמדים על מהימנות גבוהה ומוצקה של השניים – ואין צריך לחזור על הדברים (ראו פסקאות 22-21 לעיל). עלינו לבחון אפוא את ראיות הזיהוי לפי המבחן השני – מהימנות הזיהוי כשלעצמה. אכן, גם "זיהוי של אדם מוכר הוא תלוי נסיבות ועלול להיות נתון למניפולציות שונות" (פרשת פלוני, פסקה 13). אלא שבענייננו אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא, שלפיו יש להסתמך על זיהויו של המערער. בן-שמעון ופוקס זיהו את המערער ונקבו בשמו ימים ספורים לאחר האירוע, שהתרחש כזכור ביום 4.8.2005 – בימים 7.8.2005 ו-17.8.2005 (בן-שמעון) ו-11.8.2005 (פוקס), ועדויותיהם נגבו בסמוך לאחר הזיהוי (ראו ת/500, ת/682 ונ/8; ת/485 ונ/16); הם נחשפו אליו באור יום ומטווח קצר של מטרים ספורים; ואין לומר כי ציפו מראש לפגוש במערער בזירת האירוע. אף אין מקום לטענה שלפיה מצבם הסובייקטיבי של השניים מנע מהם, אפריורית, את היכולת לזהות את המשתתפים באירוע, ולא כל שכן את אלה מביניהם המוכרים להם. בנוסף לכך, אין מדובר בזיהוי "לרגע" כי אם בהיחשפות ממושכת של העדים המזהים לנוכחותו של המערער בקרבתם (השוו לע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (25.5.1994)). כאמור, לעדויות זיהוי מאירועים בעלי מאפיינים דומים כבר יוחסה בעבר מהימנות גבוהה על ידי בית משפט זה (ראו פרשת חמד; פרשת מנצורי), וקשה להלום טענה שלפיה נסיבות האירוע, שאין חולק כי הן קשות וחריגות, מבטלות את אפשרות הזיהוי. בית המשפט קמא התייחס לנפקותה של ההיכרות המוקדמת בין פוקס ובן-שמעון לבין המערער (ראו למשל הכרעת הדין, בעמ' 421 ו-424), והמערער לא הציג תשתית עובדתית או משפטית שיש בה כדי להצדיק התערבות בקביעותיו. שותפות ספונטנית 32. ראש זה של הערעור נסב על הרשעתו של המערער כמבצע בצוותא של עבירת החבלה בכוונה מחמירה. לטענתו, אף אם יידחה הראש העובדתי של הערעור, יש לזכותו מביצוע בצוותא של עבירה זו, שכן אופיו ההמוני של האירוע; משכו הארוך; ועצמתו המשתנה, כולם כאחד לא מאפשרים לייחס שותפות בביצוע עבירה כלשהי למי מהמשתתפים בו. המערער אף סבור כי לא ניתן לייחס לו שימוש בנשק פוגעני כמובנו בסעיף 329(א)(2) לחוק; וכי חמישה נאשמים שהואשמו בגין השתתפותם באירועים בכתב אישום נפרד לפני בית משפט השלום, שנמצא כי השליכו אבנים לעבר האוטובוס, לא הורשעו בעבירה זו. דין טענות אלו להידחות. סעיף 29(ב) לחוק קובע לאמור: מבצע 29. (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. כפי שנפסק, "מבצע בצוותא" הוא אפוא אדם הנוטל חלק בביצוע של עבירה בכך שהוא עושה מעשה שמטרתו הגשמת התכנית הפלילית, כאשר היסוד הנפשי הנדרש הוא זה של העבירה העיקרית בצירוף מודעות לעצם הביצוע בצוותא (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני)). בהתאם, "לעתים אנו עדים למצב שבו עבירה היכולה להתבצע על-ידי יחיד מתבצעת על-ידי כמה עבריינים, כאשר לכל אחד מהם תפקיד שונה ותרומה שונה בביצועה. אלה הם השותפים לעבירה" (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 401 (1997)). המבצעים בצוותא פועלים כ"גוף אחד" במסגרת התכנית העבריינית. הם נמנים על "המעגל הפנימי" של מבצעיה וכל אחד מהם משיא תרומה להגשמתה (ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (28.9.2005)). לצורך סיווג אדם כמבצע בצוותא של עבירה (להבדיל, למשל, ממסייע) מוכר בפסיקה "המבחן המשולב" הבוחן את טיב מעשיו ואת יחסו הנפשי לעבירה. מבחן זה "אופיין בפסיקה כמעין מקבילית כוחות: ככל שמתקיים יסוד נפשי חזק יותר ניתן להסתפק ביסוד עובדתי חלש יותר, ולהיפך. ביסוד העובדתי נעזר בית המשפט ב'מבחן השליטה הפונקציונלית' על המעשה, לפיו חלקו של המבצע בצוותא צריך להיות חיוני לביצועו של המעשה העברייני" (פרשת ימיני, פסקה 22; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 27-23 (1998)). 33. הלכה ותיקה היא מלפנינו כי שותפות לדבר עבירה איננה מוגבלת אך למקרים שבהם נועדו מבצעי העבירה אלה עם אלה קודם לביצועה, אלא יכולה לקום באורח ספונטאני. כפי שהטעים השופט (כתארו אז) מ' חשין באחת הפרשות: "השניים ראו איש את מעשי רעהו: [...] ונתקיים בהם הפסוק (זו הפעם - לרעה): 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק' (ישעיהו מא ב). זה במקל וזה בסכין, השניים בצוותא-חדא חבלו במתלונן עד שכרע והובהל לבית-החולים. השותפות [...] היתה, אמנם, 'שותפות ספונטנית', ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה היא עבריינים למבצעים-בצוותא" (ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (24.8.1998) (ההדגשה הוספה – ע' פ')). 34. הנה כי כן, מקום שמתקיימים באדם הרכיב העובדתי והרכיב הנפשי הנדרשים כאמור לצורך התגבשותו של ביצוע בצוותא, אין כל מניעה כי תקום שותפות לדבר עבירה על-אתר – באופן ספונטאני ובהעדר תכנון מוקדם של השותפים (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 590 (2002); ע"פ 9536/11 סרור נ' מדינת ישראל, פסקה 77 (16.9.2014); ע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לפסק הדין של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (24.3.2011); ע"פ 9090/07 חזן נ' מדינת ישראל, פסקה 55 (9.2.2011); ע"פ 5686/07 בסטיקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (17.2.2011) (להלן: פרשת בסטיקאר); ע"פ 10721/04 יעיש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (7.11.2005); ע"פ 872/76 ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 573, 581-580 (1977) (להלן: פרשת ישראל); ראו גם גבריאל הלוי השותפות לדבר עבירה 247-242 (2008); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 599-598 (מהדורה שלישית, 2014); לעמדה שלפיה גם לביצוע ספונטאני של עבירה קודם תכנון כלשהו, ולו קצר, ראו גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ב 590-588 (2009)). בפסיקתנו נקבע כי ביצוע בצוותא במסגרת שותפות ספונטאנית – שבה מיוחסים מעשי השותפים אלה לאלה – יכול לקום גם כאשר מדובר באירוע שבו משתתפים רבים נטלו חלק בפעילות העבריינית במידה משתנה של תרומה פיזית (ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 685, 692-690 (1996)). על אף שהיוועדות מוקדמת איננה אפוא תנאי בלעדיו אין לכינונה של שותפות, לא כל חבירה ספונטאנית שותפות היא ויש להראות "כי ההלך הנפשי של המשתתף היה לפעול למטרה אחת עם המבצע העיקרי" (פרשת ימיני, פסקה 25; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, 756 (1999)). בחינה קונקרטית קפדנית של יסודות העבירה היא חשובה לשם מניעת פרשנות מרחיבה מדי של הביצוע בצוותא (לעמדה שלפיה יש בכך משום חזרה ל"אחריות הסולידארית" שבוטלה בתיקון 39 לחוק העונשין ראו ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל, פסקה 26 לפסק הדין של השופט נ' הנדל (אשר היה בדעת מיעוט ביחס לתוצאה) (11.11.2012); פרשת בסטיקאר, פסקה 13; עוד ראו מרים גור-אריה "צדדים לעבירה – תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה" מגמות בפלילים 83, 99-94 (אלי לדרמן עורך, 2001); בועז סנג'רו "פרשנות מרחיבה בפלילים?!" עלי משפט ג 165 (2003)). 35. בהתאם לאמור מצא בית המשפט קמא כי במקרה דנן, אף שבין המערער לבין משתתפים אחרים באירוע לא התקיימה היוועדות עובר לאירועים, קמה ביניהם שותפות ספונטאנית. ממצאי בית המשפט הרלוונטיים לנקודה זו של הערעור – שעניינה כזכור עבירת התקיפה בכוונה מחמירה בלבד – הם אלה הקובעים כי המערער השליך אבנים לעבר האוטובוס; כי תקף את זאדה בבעיטות ובאגרופים; וכי בשעת התקיפה היה מודע לכך שזאדה חי. יוזכר כי בית המשפט נמנע מלקבוע כי איזו מהאבנים שהשליך המערער פגעו בפוקס או בזאדה; וקבע, מחמת הספק, כי המערער תקף את זאדה בתחילת השלב שלפני שפיכת החומר הדליק, שלב שלא התאפיין בחזקה של כוונה להמיתו אלא "רק" לגרום לו לחבלות. בית המשפט מצא כי המערער תקף את זאדה כשהיה מודע לכך שגם אחרים עושים זאת; כי היה ב"מעגל פנימי" של תוקפים אחרים שפעלו באלימות כלפי זאדה; וכי המעשים הללו נעשו בשותפות ספונטאנית כאשר גם אחרים מכים את זאדה ומשליכים אבנים, ועל כן יש לייחס למערער גם את מעשי השותפים, לרבות השלכת האבנים. להשקפתי, בדין מצא בית המשפט קמא כי קביעות אלו מלמדות על שותפות ספונטאנית בין המערער לבין אחרים באירוע תקיפתו של זאדה. במערער מתקיימים הן היסוד העובדתי הן היסוד הנפשי הנדרשים לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט קבע כי המערער השליך אבנים לעבר האוטובוס כאשר זאדה שהה בו במטרה לגרום לו חבלה, ועל כן עשה שימוש ב"נשק מסוכן או פוגעני" כמשמעותו בסעיף 329(א)(2) לחוק, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה (ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 172 (2000); ע"פ 371/08 מדינת ישראל נ' ביטאו, פסקאות 17-15 (27.10.2008)). הוכח אף כי המערער הצליח לפלס דרכו לזאדה כשזה שכוב על רצפת האוטובוס ובעט בו עד אשר הצליחו השוטרים להשתלט עליו ולהורידו מן האוטובוס. בית המשפט קמא נמנע אמנם מלקבוע, מחמת הספק, כי איזו מהאבנים שהשליך המערער פגעו בזאדה. אלא שמכך לא יוכל המערער להיבנות הואיל וביצע את המעשים המיוחסים לו בצוותא חדא עם אחרים שהשליכו גם הם אבנים ותקפו את זאדה, תוך שכולם מודעים איש למעשי רעהו ולמטרה המשותפת שהיא פגיעה בזאדה. במצב מעין זה, שבו המשתתפים פועלים מתוך מטרה משותפת שהכל מודעים אליה, וכאשר הם אף מקיימים גם את היסודות הפיזיים של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, מן הדין לראות בהם מבצעים בצוותא שלה. כפי שקבעה השופטת א' פרוקצ'יה ביחס לעבירה זו: "אף שמדובר באירוע ספונטני שלא היה מתוכנן מראש, כל אחד מהשותפים היה מודע למעשיו של האחר והם פעלו למטרה משותפת אחת שעיקרה פגיעה אלימה במתלונן. מודעות האחד למעשי זולתו ופעולתם המשותפת להשגת מטרה משותפת הפכו אותם למבצעים בצוותא הגם שהאירוע היה ספונטני" (ע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס, פ"ד נו(1) 856, 864 (2002)). 36. לא ראיתי לקבל את טענת המערער שלפיה באירוע בעל מאפיינים מיוחדים כאירוע דכאן לא יכולה לקום שותפות ספונטאנית בביצוע עבירות. מקום שאנשים רבים מבצעים פעילות עבריינית מתוך כוונה ברורה להשיג מטרה משותפת, אף בהעדר תכנון מוקדם וכאשר הם חלק מקבוצה גדולה, איני רואה מניעה לשכלולה של שותפות ספונטאנית, בכפוף לקיומם של יסודות העבירה. במקרה שלפנינו אין חולק כי קבוצת האנשים הגדולה שהתגודדה סביב האוטובוס ובהם המערער ניסתה, ואף הצליחה, לפגוע בזאדה. כפי שכבר נקבע, "כאשר חבורה פונה בעצה אחת, אם כי ספונטנית, כדי לעשות שפטים באחר, יהיה כל אחד מן המשתתפים אחראי לכל תוצאה אפשרית" מפעולות שהן "חלק לוואי מהותי ממעשה אלימות" (פרשת ישראל, בעמ' 581; ראו גם ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (25.10.2007)). בהתאם לראיות שהונחו לפניו חילק בית המשפט קמא את האירוע לשלבים שונים המקימים חזקות כוונה בעצמות שונות. בהתאם, היסוד הנפשי שיוחס לנאשמים השתנה בהתאם לשלב שבו נמצא כי פעלו במהלך האירוע והם הורשעו בעבירות בדרגה משתנה של חומרה (כמפורט בפסקה 10 שלעיל). את היסוד הנפשי של המערער בחן בית המשפט בזהירות, ומחמת הספק קבע, כזכור, כי הלה תקף את זאדה בשלב המקל ביותר, דהיינו בתחילת השלב הראשון – שלפני שפיכת החומר הדליק. במצב דברים זה, משהוכח כי במערער מתקיימים היסודות הנדרשים לשם ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה – הן השלכת אבנים הן כוונה לפגוע בזאדה ומודעות לפעולת הקבוצה – אף שאלה התגבשו תוך כדי מעשה, סבורני כי יש לראות במערער מבצע בצוותא של עבירה זו על האחריות הפלילית הנובעת מכך. לא ראיתי כי יש בטענתו של המערער הנוגעת לכתב האישום המקביל שהוגש כאמור לבית משפט השלום כדי לשנות ממסקנה זו. רוב הנאשמים בכתב אישום זה הורשעו בגדרי הסדרי טיעון. בניגוד למערער, לנאשמים אלה – שאמנם השליכו גם הם אבנים – לא יוחסה כל תקיפה של זאדה או עלייה לאוטובוס (למעט נאשם 3 שם, שהתקיימו בעניינו נסיבות מיוחדות), כי אם תקיפות של שוטרים "בלבד" וכן גרימת נזק לאוטובוס. דומה כי אין צריך להרחיב על נפקותו של ההבדל האמור ביחס לנקודה זו של הערעור. אשר לטענת המערער לאפליה אסורה ולאכיפה בררנית, משטענה זו נתמכה בתרחיש היפותטי וללא שהונחה תשתית עובדתית מתאימה, הרי שאין לי אלא לדחותה. מהמקובץ עולה אפוא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין במלואו. גזר הדין 37. בפתח הדיון בערעור על גזר הדין יש לציין כי ערעור שהגיש נאשם נוסף בפרשה דנן על גזר הדין שהושת עליו – הוא הנאשם 2 בהכרעת הדין (להלן: כורבאג') – נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 278/14 כורבאג' נ' מדינת ישראל (16.6.2014) (להלן: עניין כורבאג')). בדומה למערער דכאן, גם ביחס לכורבאג' נקבע, מחמת הספק, כי תקף את זאדה בתחילת השלב הראשון שלפני שפיכת הדלק. כזכור, התקיפות בשלב זה לא התאפיינו בכוונה להמית את זאדה, כי אם לגרום לו חבלה "בלבד" ועל כן, בדומה למערער, גם מאופי התקיפות של כורבאג' לא הוסקה כוונת קטילה. בהתאם לאמור הורשעו כורבאג' והמערער באותן עבירות כמפורט ברישה של פסק דין זה, ובראשן עבירת חבלה בכוונה מחמירה. בניגוד למערער שנקבע כי ידע בשעת התקיפה כי זאדה בחיים, בית המשפט קבע כי כורבאג' לא ידע אם זאדה חי אם לאו בעת שתקף אותו, אלא שלא היה בכך כדי לבסס טענת הגנה. בית המשפט קמא כרך אפוא את המערער ואת כורבאג' יחד בהכרעת הדין; ובהתאם קבע עבור שניהם מתחם ענישה זהה בגזר הדין, כפועל יוצא מהעבירות שבהן הורשעו השניים ומהממצאים העובדתיים הדומים באשר לפעולותיהם באירוע. בית המשפט העמיד את מתחם הענישה לגבי מי שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה – היינו: המערער וכורבאג' – בטווח שבין מאסר "קצר מועד אך משמעותי" לבין חמש שנות מאסר (כאמור בפסקה 12 שלעיל). בית משפט זה לא ראה להתערב במתחם הענישה האמור ועל נסיבותיו המיוחדות של המקרה בהקשר זה עמדה המשנָה לנשיא מ' נאור: "הקינטור של זאדה היה קשה. למעשה – אין למעלה הימנו. דברים אלה עומדים ביסוד העונשים הקלים יחסית שהושתו בפרשה זו על כל המעורבים, הן המערער והן המורשעים בעבירות חמורות יותר. נסיבות המקרה הן ייחודיות ולא אכחד שקשה לתחום אותו במתחמי ענישה ראויים רגילים. אך, כפי שהבהיר בית המשפט קמא, חברה מתוקנת אינה יכולה להסכין עם עשיית דין עצמי או עם פעולות תגמול עצמאיות. איני רואה מקום להתערב לא במתחם שנקבע, ואף לא בעונש שהוטל, עונש שאלמלא מעשיו של זאדה היינו קובעים שהוא קל במידה בלתי סבירה" (עניין כורבאג', פסקה 13). 38. קביעה זו שלפיה אין להתערב במתחם הענישה שקבע בית משפט קמא יפה אף לענייננו, הואיל והמערער הורשע באותן עבירות שבהן הורשע כורבאג' ונמצא כי השניים נטלו חלק דומה באירועים. במצב דברים זה, שומה עלינו לבחון אם העונש שהושת על המערער בתוך המתחם שנקבע מחמיר עמו יתר על המידה. אף בנקודה זו לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. בעת גזירת עונשם של הנאשמים בתוך המתחמים שנקבעו שקל בית המשפט לקולה את התמשכות ההליכים בעניינם ואת העובדה שזוכו כולם מעבירת ניסיון לרצח; ולחומרה את העובדה שלא נטלו אחריות למעשיהם, למעט בנקודות ספציפיות, ואת הצורך בשידור מסר ברור האוסר עשיית דין עצמי. בעת גזירת עונשו של המערער שלפנינו שקל בית המשפט לקולה את העובדה שהושיט יד בשלב מסוים באירוע לאברהם שעה שזה נפצע; את העובדה שלא הורשע בעבירה הכוללת כוונה להמית את זאדה; ואת נסיבותיו האישיות. מנגד, בחן בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של המערער ואת הימנעות שירות המבחן מלבוא בהמלצה בעניינו. לא נעלמה מעיני טענת המערער כי יש לבכר את אפשרות שיקומו וכי התחיל לאחרונה בהליך שיקומי של גמילה מסמים. אמנם ניתן לייחס חשיבות לאפשרות השיקום בעת גזירת העונש (ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (15.1.2014); ע"פ 4284/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (1.6.2014)), אולם שיקול זה אינו ניצב לבדו ויש לאזנו עם שיקולים נוספים. במקרה דנן, כפי שעולה מהתסקיר המשלים שהוגש לעיוננו, הגם שהמערער מגלה פוטנציאל מסוים לשינוי אין הוא מתמיד בהליך הטיפולי שבו הוא משתתף. במצב דברים זה ובהינתן עברו הפלילי המכביד של המערער לא מצאתי כי הונחה עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. אף אין בידי לקבל את טענת המערער בדבר הפער בענישה בתוך המתחם בינו לבין כורבאג'. עונשו של האחרון נגזר בנתון להמלצת שירות המבחן שלא להשית עליו מאסר בפועל; להעדר הרשעות קודמות; ולנסיבותיו האישיות הקשות. לא ניתן אפוא לגזור גזירה שווה מעונש זה לענייננו. סוף דבר 39. תחילתו של המקרה שלפנינו במעשה רצח נפשע. אלא שגם בהינתן שאט הנפש ממעשיו הקשים של זאדה, שהרג בלא הבחנה בחפים מפשע ממניעים גזעניים, לא ניתן להסכין עם נטילת החוק לידיים. הכלל האוסר עשיית דין עצמי נגזר מחובת הציות לחוק, ושיטתנו אינה מתירה להשיב על עוול בעוול (ראו ע"פ 3165/08 מדינת ישראל נ' עאסלה, פסקה י"ג (23.10.2008)). הסמכות להביא אדם לדין ולגמול לו על מעשיו – גם כאשר אלה חמורים ונתעבים – מסורה לגורמי אכיפת החוק ולמערכת המשפט ולהם בלבד. נוכח כל האמור לעיל אציע אפוא לחבריי כי נדחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 12.11.2014 עד השעה 10:00 בבימ"ר קישון או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ב' בחשוון התשע"ה (‏26.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14001930_M11.doc יג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,,, www.court.gov.il