פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1929/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1929/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 7.2.06, בת.פ.ח. 753/04, שניתן על ידי כבוד ס. הנשיא השופט צ' סגל, והשופטים: י' נועם, ר' כרמל תאריך הישיבה: ז' בתמוז התשס"ח (10.07.08) בשם המערער: עו"ד משה מרוז ועו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' סגל, ר' כרמל וי' נועם) הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירה של אינוס קטינה, לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל-12 שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 80,000 ש"ח. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש. התשתית העובדתית 2. במהלך חודש אוגוסט 1999, החל המערער, אשר התגורר באותה עת בירושלים, בקשר רומנטי עם אמה של המתלוננת, שגרה יחד עם שלושת ילדיה באחד הקיבוצים. מערכת יחסים זו הגיעה לסיומה באמצע שנת 2001, אולם אין עוררין על כך שגם לאחר מועד זה המשיך המערער, שהעתיק בינתיים את מקום מגוריו לאזור הדרום ולאחר מכן לאזור המרכז, לפקוד את בית אמה של המתלוננת. עיקרה של המחלוקת העובדתית נושא פרשה זו, מתרכז במערכת היחסים בין המערער למתלוננת בתקופה שבין חודש יוני 2001 לחודש יוני 2003. במהלך תקופה זו ולאחריה, חשפה המתלוננת בפני אנשים שונים את שעולל בה, לטענתה, המערער. גרסת המתלוננת 3. המתלוננת העידה כי בעת שהיתה כבת 13 שנים וחצי תקף אותה המערער מינית. תחילה, הוא נהג לגעת בחלקים מוצנעים בגופה, ולאחר מכן, במשך שנה וחצי לערך, אנס אותה על דרך של החדרת איבר-מינו לאיבר-מינה, שלא בהסכמתה החופשית. מעשים אלה, כך טענה, בוצעו בה פעמים רבות והם נמשכו גם לאחר דעיכת הקשר בין המערער לאמהּ. יודגש, כי לפי גרסה זו ביצע המערער את מירב מעשיו במתלוננת לאחר שחדל, באופן רשמי, מלהיות בן-זוגה של האם, וזאת התאפשר לו נוכח הסכמת האֵם כי ייכנס לביתה בכל עת שירצה. מרביתם של מעשי האינוס בוצעו, כך על-פי המתלוננת, בבית אמהּ, ומעשים נוספים ביצע בה המערער במקומות שונים בקיבוץ. לעתים, כך טענה, הבחין בה מי מאנשי הקיבוץ צועדת לצד המערער, אולם היא לא נקבה בשמותיהם של אלה שראו אותה, ואף ציינה כי סביר שהמתבונן מבחוץ לא היה יכול לדעת על הנסיבות מכוחן התלוותה למערער. לאחר שביצע בה את מעשיו, נהג המערער לעזוב את תחום הקיבוץ, והמתלוננת שבה בגפה לביתה. 4. המתלוננת חשפה לראשונה את דבר המעשים שבוצעו בה ברשת האינטרנט, וכך תאר זאת בית-המשפט קמא: "האדם הראשון לו סיפרה המתלוננת על מקרי האונס היה ע.ש., אותו הכירה באמצעות האינטרנט, עת היה בן 21 והיא עדיין בת 13, זאת זמן מה לאחר שהחלו אותם מעשים. הקשר הווירטואלי נמשך ביניהם כשנתיים, הפך בהמשך לרומנטי, זאת בסמוך לחודש מאי 2003, זמן לא רב בטרם פסקו מעשי האינוס, והסתיים בחודש אוקטובר 2003... המתלוננת בחרה לספר [לע.ש.] על מעשי האינוס בשלב שהקשר ביניהם היה עדיין וירטואלי גרידא, עוד בטרם ידע עליה כל פרט מזהה מלבד כינויה בצ'ט [שיחה מקוונת – א' א' לוי] שבאינטרנט... המתלוננת סיפרה כי השלב הרומנטי של הקשר עם [ע.ש.] כלל יחסי-מין, במהלכם הזדקרו לנגד עיניה אותם מעשי אינוס; או-אז, היא הגיבה בהתפרצויות זעם ובצעקות אותן הפנתה כלפי [ע.ש.]" (ראו עמ' 9 להכרעת הדין). לקראת סוף חודש מרץ 2003 כתבה המתלוננת, בעילום שם, שני מכתבים לנפגעת אונס אחרת, אשר התפרסמו בפורום אינטרנט לנפגעות תקיפה מינית, ובהם תיארה את המערער כעוצמתי, רשע ובלתי-אנושי, וכמי שמחלל את גופה תדיר ומילותיו "חוצבות בנפש[ה] כאילו היו גרזן המוות" (ת/2; ת/3). בחודש פברואר 2004 חשפה המתלוננת את מעשיו של המערער גם בפני מדריכתה בקיבוץ, אשר הפכה לאשת-סודה (להלן: מדריכת הנוער). בעדותה בבית-המשפט המחוזי, ציינה מדריכת הנוער כי למיטב התרשמותה לא חפצה המתלוננת בהגשת תלונה, וכפי שתיאר זאת בית-המשפט קמא: "כל מעייניה היו נתונים אך ורק לשיקומה העצמי לקראת המשך חייה" (עמ' 17 להכרעת-הדין). באותה פגישה בה חשפה המתלוננת את מעשי המערער בפני מדריכת הנוער, נכחה גם צ.א., חברתה של המתלוננת. זו העידה, כי הופתעה מאוד מתוכן השיחה, אף שהדברים הצליחו להסביר את נטייתה של המתלוננת להסתתר ולהתבודד במשך שנתיים. עוד סיפרה צ.א., כי נדרש זמן רב בטרם נאותה המתלוננת לחשוף בפני הוריה את מעשי המערער, והיא עמדה בסירובה לעשות כן בפני הפסיכולוגית עמה נפגשה בקביעות (להלן: הפסיכולוגית), מחשש כי זו תדווח על כך – כחובתה על-פי דין. אולם, המתלוננת הסכימה – בעידודה של חברתה – לפנות לפקידת הסעד של המועצה (להלן: פקידת הסעד), המוסמכת להגיש בקשה לפטירת פסיכולוג מחובת דיווח. גם לאחר שתיארה בפני פקידת הסעד את מעשיו של המערער בה, והפטור מדיווח ניתן כדין (נ/9), התקשתה המתלוננת לשתף את הפסיכולוגית במה שקרה לה, לטענתה, וכל שסיפרה היה כי המערער התנהל באורח חריג בעת שהותו בקיבוץ. תיאוּרֵיה אלה עוררו בלב הפסיכולוגית חשד כי המתלוננת אינה חושפת את המצב לאשורו, אולם בהמשך היא שיתפה פעולה. פקידת הסעד מסרה בעדותה, כי גם לה סיפרה המתלוננת, החל מן הפגישה הראשונה, כי אין לה כל עניין בהגשת תלונה במשטרה, וכי כל שהיא חפצה בו הוא שיקומה העצמי. רק לאחר הפצרות של פקידת הסעד והפסיכולוגית במשך מספר חודשים, חשפה המתלוננת את סודה בפני הוריה, ובסמוך לכך אף הגישה תלונה בתחנת המשטרה. בהמשך, הביעה המתלוננת בפני הפסיכולוגית חרטה על שסיפרה על הפרשה, ובמקביל הפסיקה את הטיפול שקיבלה ממנה, מחמת חוסר-הנוחות שלה מול אותה פומביות לא רצויה. 5. בעיצומן של התפתחויות אלו נקלעה המתלוננת למשבר נפשי קשה אשר נבע מהצפתה ברגשות שמקורם, כך לקביעתו של בית-המשפט קמא, בהחייאת זכר-המקרה מחדש, לאחר שסברה כי הצליחה להתגבר עליו. הדבר בא לידי ביטוי בהידרדרות שחלה בלימודיה ובקשריה החברתיים, וכן בהתפרצויות זעם שאפיינו את התנהגותה ואת יחסיה עם אמהּ. בשלהי אותה תקופה אף ניסתה המתלוננת לשלוח יד בנפשה. על מקצתן של תופעות אלו העידה בבית-המשפט פסיכולוגית נוספת עמה נפגשה המתלוננת בסמוך לחשיפת המעשים (נ/23), ושלפגישות עמה חדלה להגיע בעקבות כך שהיא דיווחה להוריה על הניסיון האובדני. ועוד נטען, כי המתלוננת הרתה למערער כתוצאה מהמעשים שכפה עליה. בעדותה, מסרה הפסיכולוגית כי המתלוננת סיפרה לה שלאחר שהמחזור החודשי שלה התעכב, היא הגיעה למרכז סיוע בירושלים, שם נערכה לה בדיקת שתן וביום 10.10.2001 ניתנה לה גלולה, שנועדה למנוע התפתחות הריון. המתלוננת לא סיפרה על אירוע זה לאיש מלבד לפסיכולוגית – וגם זאת עשתה רק בחלוף זמן ממושך מן היום בו על-פי הנטען חדל המערער ממעשיו. עם זאת, מעדותה של מנהלת עמותת ש.י.ל.ה, המסייעת לנשים במצבים של הריון בלתי רצוי, עלה כי התרחיש אותו תיארה המתלוננת מתיישב עם האופן בו נוהגת העמותה בנשים אשר פונות אליה במקרים דומים. 6. לביסוס גרסתה של המתלוננת העידו מטעם המשיבה המתלוננת עצמה, אמהּ, חבריה ע.ש. וצ.א., פקידת הסעד, מדריכת הנוער, הפסיכולוגית וכן חוקר המשטרה. עוד הגישה המשיבה מוצגים שונים, ובכללם פלט מחשב המתעד שיחות מקוונות בהן תיארה המתלוננת בפני ע.ש. את המעשים שביצע בה המערער (ת/1); מכתבי התמיכה שכתבה ובהם מתוארת הזדהותה עם נפגעות אונס, ואשר פורסמו כאמור באתר אינטרנט המוקדש לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית (ת/2-ת/3); הודעת המערער במשטרה (ת/4-ת/5/א), וכן פרקים מתוך סדרת טורים אישיים שפרסם המערער ברשת האינטרנט, ואשר התביעה סברה כי יש בהם כדי לסייע באפיון דמותו כמי שסובל מהפרעות שונות בתחום המיני (ת/7). גרסת המערער 7. המערער כפר כליל בגרסת המתלוננת. לטענתו, מערכת היחסים בינו לבין האֵם נמשכה עד לחודש אפריל 2001 והסתיימה, בין היתר, עקב העתקת מקום מגוריו, למשך כחצי שנה, לישוב בדרום הארץ לצורך עבודה. לאחר שהשניים נפרדו התמעטו ביקוריו של המערער בקיבוץ לכדי פעמים בודדות בלבד (עמ' 471 לפרוטוקול), והוא חדל להגיע לשם עוד בטרם חלפה מלוא התקופה שבמחלוקת, וכאשר הגיע לשם מטרתו הייתה אחת: להיפגש עם אֵם המתלוננת לבדה. למעט שיחות נימוסין בודדות, כמתחייב ממערכת היחסים עם אמהּ, לא יצר המערער, כך לטענתו, כל קשר עם המתלוננת. לאחר שחזר להתגורר בירושלים שב המערער ושינה את מקום מגוריו, ובאמצע שנת 2002 עבר למרכז הארץ. אחותו אישרה כי המערער עבר להתגורר בביתה, וזמן קצר לאחר מכן החל להתגורר עם חברתו דאז (להלן: נ.ר.) אשר גם היא אּישרה את גרסתו זו. בפברואר 2003 עבר המערער להתגורר בישוב אחר במרכז הארץ, שם הכיר את אשתו לעתיד (להלן: ע'), והחל בקשר זוגי אינטנסיבי עמה. מספר שבועות לאחר תחילת הקשר, החליטו השניים להינשא, ושלושה חודשים מיום שחדל המערער ממעשיו הנטענים במתלוננת, הוא נישא לע'. את דבר מערכות היחסים הללו, לצד מקום מגוריו אשר השתנה מעת לעת, הביא המערער כראייה לטענתו לפיה הן מבחינה פיסית והן מבחינה רגשית, לא ייתכן כי ביצע את המעשים במתלוננת (עמ' 25 להכרעת הדין). 8. מטעם ההגנה העידו המערער, אמו, אחותו, חברתו לשעבר נ.ר., רעייתו ע', ומנהלת עמותת ש.י.ל.ה. בנוסף הוצגו לבית-משפט קמא, בין היתר, תצלומי אוויר של האזורים בקיבוץ בהם טענה המתלוננת כי המערער ביצע בה את מעשי האונס – מקומות המרוחקים מביתה (נ/3); מכתב שכתבה אם המתלוננת למערער בתכוף לאחר פרידתם – ממנו עולה אופיה הסוער של מערכת היחסים שניהלו (נ/5-נ/6); הודעותיהם של המתלוננת, אמה וע.ש. – באמצעותן ביקש המערער להצביע על סתירות ופרכות בגרסת המתלוננת (נ/8); ומסמכים נוספים שיפורטו בהמשך. הכרעת הדין בבית-משפט קמא 9. סגן הנשיא השופט צ' סגל, בפסק-דינו המעמיק אליו הצטרף גם כבוד השופט ר' כרמל, קבע כי המתלוננת "הותירה בעדותה רושם אמין ביותר" (עמ' 29 להכרעת הדין), וכי בהתחשב במכלול העדויות והראיות יש להעדיף את גרסתה על-פני זו של המערער. בית-המשפט קמא נדרש אף לגרסת המתלוננת באשר ללוחות-הזמנים, וקבע כי זו עקבית, ונתמכת אף בעדותה של אמהּ. לפיכך, נקבע כי מעשי האינוס בוצעו במשך כשנתיים, בין חודש יוני 2001 ועד סמוך לחודש יוני 2003. בית-המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בעדותו של ע.ש. (עמ' 37 להכרעת הדין), לפיה במהלך אחת השיחות המקוונות שניהל עם המתלוננת, היא חשה לפתע בהלה רבה – שמקורה אינו בתוכן השיחה – ורצה לנעול את דלתות ביתה. בשיחה אחרת סיפרה לו המתלוננת כי המערער אחז בה בחניית הבית לאחר שניסתה להימלט ממנו, וכן תיארה בפניו את האלימות הפיסית אשר נקט כלפיה כאשר ניסתה להתנגד למעשיו (שם, עמ' 14). כן מסר ע.ש. כי הבחין בשינוי במצבה הנפשי של המתלוננת, כאשר ממה שתיאר כעמדה לוחמנית ואסרטיבית היא עברה להלך-רוח פאסיבי ומיואש. עוד מצא בית-המשפט תימוכין לגרסת המתלוננת במצבה הנפשי הירוד (שם, עמ' 62), בתקופה עליה הצביעה כתקופה בה בוצעו בה המעשים. בעדותה, מסרה צ.א. כי המתלוננת נטתה לחוש עצב פעמים רבות, ולהרחיק עצמה מחברת אדם (שם, עמ' 18). מדריכת הנוער מסרה כי בזמן בו סייעה למתלוננת – בשנים 2003-2002 – הבחינה כי היא מתקשה בלימודיה, ונוטה להתבודד. המתלוננת אף גילתה את אוזנה של מדריכת הנוער כי בכוונתה לשלוח יד בנפשה. אירוע נוסף אודותיו העידה מדריכת הנוער תואר בידי בית-המשפט קמא כך: "במהלך טיול ילדים... המתלוננת נעלמה לפתע בשעות הערב. [מדריכת הנוער] החלה לתור אחריה... מצאה אותה ישובה בפינת המקלחת, מקופלת, רועדת, בוכה ומכוסה בזכוכיות של נורה שהתנפצה דרך מקרה עליה. על-פי התרשמותה, ישבה המתלוננת כך במשך זמן רב, ותגובתה למתרחש הייתה, לדעת [מדריכת הנוער], בלתי פרופורציונאלית ביחס למה שאירע לה בפועל... בלשון [מדריכת הנוער]: 'היא פשוט ישבה שם כמו אפרוח קטן ושחוט, רועד... אמרתי... מישהו עשה לך משהו?... היא לא הצליחה לדבר איתי, היא רק בכתה וחיבקה אותי במשך לילה שלם'" (שם, בעמ' 16). 10. באשר לכבישת סיפורה של המתלוננת במשך שנה מתום האירועים, נקבע כי בחומרת המעשים ובטבעם המיני, בלוויית העובדה כי היא הייתה קטינה בעת ביצועם, יש להסביר את השיהוי. זאת ועוד, המתלוננת תיארה את המבוכה והפחדים שליוו אותה טרם החליטה לחשוף את המעשים שבוצעו בה, ואת חששה כי אמהּ לא תאמין לה, נוכח סברתה כי הניסיון האובדני הקודם שעשתה נועד למשוך את תשומת-לבה, והוא נבע מגילה הצעיר. כבישת התלונה הוסברה גם בכך שהמתלוננת חששה לפגוע במערכת היחסים שניהלו האם והמערער, יחסים להם ייחסה האם חשיבות רבה, ואף משום שהמתלוננת סברה במשך תקופה ארוכה כי אמהּ מודעת למעשים שהמערער מבצע בה, אך בוחרת להתעלם מהם. המתלוננת העידה כי בשלב כלשהו פסקה מלהתנגד למעשיו של המערער והפכה לפאסיבית, וזאת תוך הפניית מחשבותיה למוקד אחר המנותק מהחוויה הפיסית שנכפתה עליה – דפוס אשר סגן הנשיא סגל מצא כי יש בו להעיד על פחד, אשמה, בושה וחששות שהיו מנת חלקה, ואותם תיארה המתלוננת, כאמור, במכתבים שפרסמה בפורום לנפגעות תקיפה מינית. חרף כל זאת, לא התעורר במתלוננת רצון לפגוע במערער, להשיב לו כגמולו או להסב לו קושי. היא אך חפצה בשיפור מצבה שלה, ולא הפנתה מבטה לעבר המערער, לטוב או לרע. 11. את הימנעותה של המתלוננת מחשיפת מעשיו של המערער בפני הוריה, תלה בית-המשפט בחששה להיתפס כמי שבודה את דבר המעשים מלבה, ובשל חששה כי תמוטט את יציבותה הרופפת של משפחתה. כלפי פנים, קבע בית-המשפט קמא, התמודדה המתלוננת עם שאונה לה בדרך של התנתקות מהמציאות, ובאמצעות ניהול שיחות – לעתים בקול רם – עם דמויות ממשיות ודמיוניות, אותן הגתה מלבה. לפיכך, ובהסתמך על חוות-דעתן של שתי הפסיכולוגיות איתן נפגשה המערערת, נקבע כי לטענה לפיה בדתה המתלוננת את מעשי האינוס מלבה, אין על מה לסמוך. בית-משפט קמא נדרש אף לסוגית הריונה של המתלוננת, אליו היא סירבה להתייחס בעדותה. הפסיכולוגית תיעדה ברישומיה את תאריך ה-10.10.01 כרלוונטי לעניין ההפלה, אך המתלוננת הכחישה כי ציינה את התאריך, ואף נמנעה מהסברת סירובה המתמיד להבהיר נקודה זו. חרף זאת, קבע בית-המשפט קמא כי הימנעותה של המתלוננת ממסירת פרטים כלשהם אודות ההריון וההפלה "אינה יכולה למוטט עד עפר את אמינות גרסתה בכללותה", שעה שלהימנעות זו יכולים להימצא הסברים אפשריים – שמקורם בסבל ובכאב שחוותה (עמ' 46 להכרעת הדין). הערכאה הדיונית הדגישה את אותות המשבר, הנפשי והגופני, שחוותה המתלוננת בעת ולאחר שביצע בה המערער את זממו, ובמסגרת זאת הוסבר כי "הימנעותה מלחשוף את אירוע ההפלה קשורה, ככל הנראה, לחוסר יכולתה לעמוד בחשיפה זו וחששה הכבד פן יוביל הדבר להתמוטטותה" (שם, עמ' 47). 12. לבסוף, קבעו שופטי הרוב כי עדותה של המתלוננת מהימנה, הן ברמה הפנימית – חרף אי-דיוקים וסתירות שנתגלו בה, והן ברמה החיצונית – בבחינת עדותה אל מול עדויות אחרות וראיות שהוצגו מטעם המשיבה. כך, הבהיר בית-המשפט, לא ביקשה המתלוננת להסתיר פרטים שהיה בהם, כביכול, כדי לפגוע במהימנותה – דוגמת סלידתה המיידית מן המערער, למן פגישתם הראשונה (עמ' 4 לפרוטוקול). בית-המשפט הוסיף וציין כי עדויותיהם של אם המתלוננת, ע.ש., מדריכת הנוער, צ.א., פקידת הסעד והפסיכולוגית תמכו וחיזקו במידה רבה את גרסתה של המתלוננת (שם, עמ' 48). על יסוד האמור נקבע, כי למעט מקרי התקיפה הראשונים וחלק מהמעשים שבוצעו ברחבי הקיבוץ, מרבית מקרי האינוס התרחשו בביתה של המתלוננת וכללו יחסי מין מלאים. עוד נקבע, כי התנהגות המתלוננת, כפי שתוארה, בין היתר, מפי אמהּ, ואשר כללה צורך להתקלח פעמים רבות ביום, התפרצויות בכי, ניסיונות בריחה מהבית, מכתבי התאבדות ואף ניסיון לשם קץ לחייה, כמו גם מכתבי התמיכה שכתבה המתלוננת בפורום האינטרנט – יש בהם משום ממצא אובייקטיבי חיצוני התומך בעדותה. 13. באשר למהימנות המערער, נמצא כי הכחשתו את ביצוע המעשים "אינה עומדת במבחני אמינות ומהימנות מקובלים" (עמ' 48 להכרעת הדין). נקבע, כי גרסה זו הייתה זרועה אי-דיוקים וסתירות פנימיות, וכך לדוגמה הפריז המערער בתיאור יחסה השלילי של המתלוננת כלפיו, והמעיט בתכיפות מפגשיו עם אמה ובאופי הקשר ביניהם, כל זאת בניגוד להודעותיו במשטרה ולעדויות המתלוננת והאם. סתירות אלו באשר למהות הקשר עם אֵם המתלוננת, משליכות גם על טענת ההגנה שהעלה, לפיה החל מחודש אפריל 2002 הוא לא פקד את הקיבוץ עקב העתקת מקום מגוריו מחוץ לירושלים, והעובדה כי לא החזיק ברישיון נהיגה בזמנים הרלוונטיים. לאחר בחינת העדויות, נקבע, כי למערער היו די והותר אפשרויות והזדמנויות להגיע לקיבוץ, שם פקד את ביתה של המתלוננת וביצע בה את זממו (שם, עמ' 56). מסקנה זו לא התערערה, כך לטעמה של הערכאה הדיונית, נוכח טענת המערער בדבר מחדלי המשטרה אשר נמנעה מחקירתם של חברי הקיבוץ האחרים. נקבע, כי "אין בהיעדרם של הממצאים הנוספים האפשריים כדי להביא לתוצאה אליה חותרת ההגנה, היינו, קעקועה לחלוטין של גרסת המתלוננת" (שם, עמ' 58). עוד זקף בית-המשפט המחוזי לחובתו של המערער את דמותו, כפי שהצטיירה בפני שופטי הרוב, של אדם מפוקפק מבחינה מוסרית ופרובוקטיבי, המייחס משקל רב למין בחייו, שהתנהגותו המינית המוחצנת נתנה את אותותיה במערכת היחסים שלו עם אמה של המתלוננת. לסיכום קבע בית-המשפט המחוזי, כי "יש במכלול האמור לעיל די כדי להוכיח כי עבירות האינוס לפי סעיף 345(ב)(1) שיוחסו [למערער] הוכחו מעבר לכל ספק סביר" (שם, עמ' 65), ועל יסוד כך הורשע המערער בעבירה זו. עם זאת, זיכה בית-המשפט את המערער מעבירת אינוס בן-משפחה לפי סעיף 351 לחוק מן הטעם ש"[המערער] מעולם לא שימש למתלוננת דמות סמכותית או אבהית, גם לא בעת תחילת מעשי האינוס עת היה בן זוגה של אמהּ" (שם, שם). באשר לעונש, הודגש כי "חיי המתלוננת שונו ללא הכר מאז פלש [המערער] לגופה ולנפשה" (עמ' 6 לגזר-הדין). "המתלוננת הילדה הפכה אישה טרם זמנה וסיכוייה הריאליים לשיקום מלא לוטים בערפל" (שם, עמ' 7). מסקנה זו התגבשה, בין היתר, בעקבות עיון בתסקיר הקורבן בו נפרש עברה המשפחתי והאישי של המתלוננת, קשייה לשוב לשגרת חיים רגילה וסממני המשבר שפקד אותה. נוכח אלה הייתה מסקנת בית-המשפט כי יש להשית עונש משמעותי על המערער. עוד דחה בית-המשפט את בקשת המערער לזמן בשנית את המתלוננת לעדות עקב התסקיר – אשר בנוסף לאמור העלה ממצאים חדשים, כך לשיטתו, בדבר אורח חייה ומערכת היחסים של המתלוננת עם הוריה – וזאת לאחר שנקבע כי האמור בתסקיר תאם את עדותה של המתלוננת ולא הצדיק את העדתה בשנית. דעת המיעוט 14. בפתח חוות-דעתו החולקת ציין כבוד השופט י' נועם, כי "גרעין עדותה של המתלוננת, בדבר שהייתה המשותפת עם [המערער] בתקופה הרלבנטית ביחידות בדירה או הליכתה עמו בשבילי הקיבוץ ובגינותיו לזירות שבהן בוצעו מעשי האינוס, לא [זכה] לאישוש בראיה עצמאית כלשהי" (עמ' 67 להכרעת הדין). גרסתה של המתלוננת, כך נקבע, מעלה מספר תמיהות אשר יש בהן, בצירוף עדויות וראיות ההגנה, כדי לעורר ספק סביר בעניינו של המערער, ובלשון פסק-הדין: "בנסיבות אלו, ומבלי שאקבע כי גרסת המתלוננת אינה אמינה או חלילה כי טפלה על [המערער] אשמת-שווא, לא נוצרה, לסברתי, ה'מסה הקריטית' הראייתית הדרושה להרשעה מעבר לכל ספק סביר במשפט הפלילי" (שם). דעת המיעוט נדרשה לסתירות העולות מגרסת המתלוננת בעדותה בבית המשפט ובמהלך חקירתה במשטרה, וכן מעדויותיהם של ע.ש. ואחרים עמם שוחחה בתקופה הרלוונטית ולאחריה. גם דברי המתלוננת בדבר הריונה עוררו סימני שאלה בדבר אמינות גרסתה, באשר: "מעיבה עננה מסוימת על עדות המתלוננת, אשר ציינה, כאמור, כי [המערער] השתמש תדיר בקונדום, ולא ניתן לבדוק את אמיתות גרסתה על ההיריון, וכפועל יוצא – לאשש או להפריך הגרסה" (שם, עמ' 77). לבסוף, תמה שופט המיעוט על סבירות הגרסה לפיה הגיע המערער לקיבוץ במטרה לבצע במתלוננת את זממו, בין היתר, במקומות ציבוריים. בהתנהלות זו, כך דעת המיעוט, הציב עצמו המערער בסכנה ממשית פן ייתפס בשעת מעשה, ולעתים נדמתה התנהגותו כ"אובדנית ממש" (שם, עמ' 78). נוכח העובדה כי אחיה של המתלוננת ואחרים המתגוררים בקיבוץ לא נחקרו ואף לא העידו בבית-המשפט, ונוכח עמימות גרסתה בסוגיה הריונה, קבע שופט המיעוט כי גרסתה לא אומתה בראיה חיצונית. מאידך, מצא השופט חיזוק לגרסתו של המערער בכך שהמשיבה נמנעה מלהסביר את פשר הסתרת הריונה, ועל כן קמה חזקה לפיה "המתלוננת לא הרתה [למערער] וממילא לא עברה את הפרוצדורה הטיפולית האמורה" (שם, עמ' 77). כן נקבע, כי הימנעות המשטרה מלחקור את אלה המתגוררים והשוהים בקיבוץ, על-אף הצהרת המתלוננת כי אחדים ראו אותה הולכת עם המערער, "מקימה חזקה כי איש לא ראה את השניים יחדיו – בכלל, ובנסיבות הנטענות – בפרט" (שם, עמ' 78). בדומה, "הימנעות המשטרה מלחקור את אחיה ואחותה של המתלוננת, על ההזדמנויות שהיו, אם היו, ל[מערער] להיות עם המתלוננת בדירה, ובפרט כאשר המתלוננת טענה כי ייתכן שאחיה ראה אותה בשתי הזדמנויות עם [המערער], נזקפת אף היא לחובת [המשיבה] ומקימה חזקה שהשניים לא נראו יחדיו בתקופה הרלבנטית" (שם, בעמ' 79). הודגש, כי אֵם המתלוננת, בעדותה, לא הפריכה את טענות המערער (שם). לעניין סתירות שנטענו בין גרסתה לזו של המערער, סברה דעת המיעוט כי לא ניתן למצוא שוני מהותי בין הגרסאות, ואף ניתן לבסס את זו של המערער באמרות שונות מפי העדים, ובכללן גם אלו שנשמעו מפי המתלוננת בעת עדותה. בהתבססו על ההלכות הנוהגות באשר לראיות ולנסיבות המקימות ספק סביר, בכלל, ובמקרה של עבירת מין אשר ההרשעה בגינה נתלית רובה ככולה על גרסת המתלוננת, בפרט, הגיע השופט המלומד למסקנה כי "לא יהיה זה בטוח להרשיע את [המערער] בנטל הנדרש במשפט פלילי במעשי האינוס המיוחסים לו" (שם, בעמ' 84). נימוקי הערעור 15. בהודעת הערעור שב המערער והכחיש את אשר יוחס לו, ואת יתדותיו הוא תומך בדעת המיעוט של השופט נועם. בפרט טוען המערער את אלה: א) באשר לפרקי הזמן בהם התרחשו מעשי האינוס, ניתן להצביע על אי-דיוקים וסתירות בגרסאות המתלוננת ואמהּ. העובדה שבמהלך חלק מהתקופה היה מקום מגוריו של המערער במרחק שלוש שעות נסיעה לכל כיוון מהקיבוץ, אינה מתיישבת עם "גיחה" לצורך ביצוע עבירות מין. זאת, על דרך קל וחומר, בשים לב לכך שבאותה תקופה ניהל המערער מערכות יחסים אינטימיות עם נשים אחרות, ולא היה לו עוד קשר עם אֵם המתלוננת. בנוסף, מתסקיר הקורבן עולה, כך לטענת המערער, כי אבי המתלוננת שכר את שירותיו של חוקר פרטי כדי שזה יעקוב אחר המתלוננת לאורך חלק מהתקופה האמורה. בעוד שנמצא כי המתלוננת התרועעה עם גברים רבים אחרים, לא מצא החוקר הפרטי עדות להתרועעותה עם המערער. ב) העובדה שהמתלוננת נמנעה באופן שיטתי מלעזוב את ביתה, על-אף שטענה כי המערער צפוי להגיע בכל רגע ולבצע בה את זממו, כמו גם שתיקת הראיות באשר לעצם נוכחותו של המערער בקרבת המתלוננת, מעלות תמיהות באשר לגרסתה. בנוסף, מצבה הנפשי – ובכלל זה העובדה שנצפתה, בין היתר, על-ידי מדריכת הנוער, שוהה באחת מזירות האונס כאשר היא לבדה ומשוחחת עם עצמה בקול, כמו גם התנהגותה יוצאת הדופן שכללה שוטטות, היעלמויות חוזרות ונשנות והתבודדות – כל אלו מלמדים על האפשרות כי ייתכן שבדתה את הסיפור מדמיונה, ומטילים צל כבד על מהימנות גרסתה ועל אישיותה בכלל. מצבה הנפשי של המתלוננת – הראיה המרכזית שנקבעה כמחזקת את גרסתה – לא זו בלבד שאינו מעיד על מהימנות דבריה, אלא ההיפך הוא הנכון: מרבית הסממנים להתדרדרות הנפשית של המתלוננת משוללים קשר ישיר למעשי האינוס שנטענו, ולא ניתן להסיק, כי מקורם במערער. ג) גרסת המערער לא הופרכה על-ידי מי מעדי המשיבה ועמדה במבחן המהימנות. סתירות שנתגלו בה התייחסו אך לשולי הדברים, וחלקן נבע מן הקושי להיזכר באירועים שהתרחשו זה מכבר, ומעובדות שנודעו למערער לראשונה במהלך חשיפתו לחומר החקירה אגב ההתדיינות המשפטית. ד) המתלוננת לא הציגה הסבר קוהרנטי ומשכנע לכבישת עדותה במשך למעלה משנה. ה) בעדותה בבית-המשפט, נמנעה המתלוננת מלפרט את סוגיית ההפלה והשתלשלות האירועים ביום ה-10.10.01 – אותו ציינה בפני הפסיכולוגית כרלוונטי לעניין ההפלה. בנוסף, המתלוננת עצמה, בעדותה, הבהירה כי הפריזה בתיאור המעשים בפני ע.ש. וחברתה צ.א. ו) מחדלי החקירה המשטרתית, שפורטו בדעת המיעוט, חיזקו את טענות המערער והחלישו את גרסת המתלוננת. ז) לבסוף, נטען כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר סרב לאפשר חקירה נוספת של המתלוננת לאחר הגשתו של תסקיר הקורבן, ולאפשר לו לעיין בדו"ח שערך משרד חקירות מטעם משפחת המתלוננת לידיו. 2. לעניין העונש טען המערער כי הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, ובמצב זה שגה בית-המשפט המחוזי כאשר השית עליו תקופת מאסר כה ארוכה. דיון התערבות בממצאים שבעובדה 16. כידוע, בית-המשפט שלערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאת הדיון (ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 555 (1987); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265, 280 (1994)). זאת, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים שהופיעו בפניה בדרך ישירה ובלתי אמצעית (ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נו(4) 739, 743 (2002)). יפים לעניין זה דבריו של הנשיא מ' שמגר: "ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד" (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980)). ובאשר לעבירות מין, אמרה השופטת ע' ארבל: "טעם זה מקבל חיזוק פעמים רבות כשעסקינן בעבירות מין. עבירות אלה מתבצעות במרבית המקרים בצנעה, ללא עדים נוספים, זולת מבצע העבירה הנטענת והקורבן, ובית המשפט נדרש לקבוע במי מן העדים הוא נותן את אמונו בעמתו גרסה מול גרסה" (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 6 לפסק דינה (טרם פורסם, 1.1.2007)). אכן, במקרה דנן, מתבססות מסקנותיו של בית-המשפט המחוזי על התרשמותו מן העדים ומן הגרסאות המנוגדות שהציגו, ובסופו של יום הוחלט להעדיף את גרסת המתלוננת. ברם, בית-המשפט נמנע מלקבוע מסמרות באשר להתרשמותו מעדות המערער – בעניינה ציינה דעת המיעוט כי היא: "לא נסתרה, לא הופרכה ואף נתמכה לכאורה בגרסת העדים שהשמיע [המערער]" (עמ' 84 להכרעת הדין). תחת זאת, נזקקה דעת הרוב לשיקולים שבהיגיון, לעדויות באשר לאופיו של המערער וסבירות טענותיו, ולראיות על מצבה הנפשי של המתלוננת. בנסיבות אלו משקלה של ההתרשמות הישירה מן העדים פוחתת במידה רבה, וערכאת הערעור רשאית גם רשאית להעביר תחת שבט ביקורתה גם ממצאים שבעובדה (ע"פ 9256/04 נוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.8.2005); ע"פ 6643/05 פלוני הנ"ל, פסקה 7). יפים לענייננו דבריו של השופט מ' חשין בע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא, פסקה 7, (לא פורסם, 20.12.1992), וההפניות שם). "מקום שבית-משפט קמא מייסד ממצאים שבעובדה על דברי עדים שהוא מאמין להם, בית-משפט שלערעור לא יושיב עצמו – על דין הכלל – על כיסאה של ערכאה קמא, ולא יתערב בממצאים שהיא עושה. לא כן במקום שגרסאות בעלי הדין נמדדות במאזני ההיגיון והסבירות; במקרה מעין זה אין לערכאה קמא זכות בכורה והרי בית-משפט שלערעור יכול ורשאי, ככלל, להתערב בממצאים שהיא עושה". כידוע, משתמש בית-המשפט במבחני ההיגיון וניסיון החיים כדי לקבוע את משקלו של הספק הסביר הנדרש לצורך ביסוס הרשעה במשפט הפלילי (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 682, 686 (1978); ע"פ 10049/03 פלוני הנ"ל, בעמ' 395). כך עשיתי גם בעניינו של המערער, ולסופו של יום התקשיתי לייחס לגרסת המתלוננת את האמינות הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים. גרסת המתלוננת כראיה מרשיעה 17. שופט המיעוט הצביע על סתירות של ממש בגרסת המתלוננת. סתירות אלו התייחסו, בין היתר, למהות האלימות בה נקט המערער נגדה, כאשר לעתים היא תוארה כאלימות קשה ולעתים כ"סטירות סמליות" (עמ' 69, 70 להכרעת הדין); לדפוס האלימות שכפה עליה המערער בהובילו אותה לפינות נסתרות לשם ביצוע זממו – ביחס אליה העידה המתלוננת בחקירתה ובפני ע.ש., כי נשא אופי אלים אך תיארה זאת באופן שונה בעדותה בבית-המשפט (שם, בעמ' 74); לתכיפות המעשים המיניים ולאופיים – אותם תיארה המתלוננת בפני חבריה ובמשטרה כמעשים יום-יומיים אשר כללו מגוון מעשים מיניים, אך הכחישה דברים אלו לאחר מכן בעדותה בבית-המשפט (שם, בעמ' 71); לשיחות שניהלה המתלוננת אגב מפגשיה עם המערער – אשר גם אותם תיארה באופן סותר בחקירתה במשטרה, בעדותה בבית-המשפט ובתיאוריה באתרי האינטרנט בהם חלקה את תחושותיה (שם, בעמ' 72); ולתקופה בה פסקו המעשים האמורים – אשר לגביה מסרה המתלוננת עדות לפיה המערער ביצע בה את מעשיו באופן "יומיומי" בתקופה בה הוא התגורר במרחק ניכר מביתה, ולמעשה לא היה באפשרותו להגיע באופן תכוף לקיבוץ (שם, בעמ' 75). ממצאים אלה של דעת המיעוט מקובלים עלי, ויש בהם כדי להמחיש כי גרסת המתלוננת אינה חפה מסתירות. על כך אוסיף, כי לעניין מועדי ביצוע המעשים, העידה המתלוננת כי הם בוצעו "בדרך כלל בשבת" (עמ' 32 ו-95 לפרוטוקול), ואמהּ אף העידה על נטייתה של המתלוננת להתמהמה מלשוב לביתה בתום שיעורי הגיטרה בהם השתתפה במוצאי השבת (עמ' 13 להכרעת הדין). ברם, כאשר פנתה המשיבה להפריך את גרסת המערער, היא הצביעה על 40 ימי חול בהם, לטענתה, ביצע המערער חלק מן המעשים המיוחסים לו. זאת ועוד, בעדותה בבית-המשפט מסרה אֵם המתלוננת כי מדיווחי המתלוננת נודע לה שהמערער היה מתקשר בימי שישי כדי לבדוק אם בתה בבית, וזאת כדי שיוכל להגיע לביתם ולבצע בה את זממו (עמ' 239 לפרוטוקול). מכל האמור עולה, כי המשיבה לא סיפקה גרסה קוהרנטית באשר למועדים בהם בוצעו במתלוננת המעשים המיוחסים למערער. ועוד. לעניין מיקום ביצוע המעשים – אשר לגרסת המתלוננת מרביתם בוצעו בביתה, הרי שלא נמצא ולו עד אחד אשר ראה את המערער בכניסתו או ביציאתו משטח הקיבוץ. עניין זה משמעותי במיוחד, נוכח הצהרת המתלוננת כי המקרים קרו "בצהרי היום" (שם, עמ' 96), ונוכח העובדה שאֵם המתלוננת העידה כי על דרך העקרון, כאשר היא עצמה לא הייתה בבית, שלושת האחים ובהם המתלוננת עצמה, היו בבית יחד או שלא היו בבית כלל (נ/5, בעמ' 3). ע.ש. העיד בחקירתו במשטרה כי המתלוננת סיפרה לו כי בשובה לביתה ראתה אותה אמהּ יחד עם המערער, אך הדבר לא עורר את חשדה של האם (עמ' 2 להודעתו במשטרה). ברם, כפי שמבהירה דעת המיעוט (עמ' 79 להכרעת הדין), האֵם העידה בבית-המשפט כי היא איננה זוכרת ולו מקרה בודד בו הגיעו המתלוננת והמערער לבית יחד או בדירוג, ומציינת כי מקרה שכזה היה "מדליק נורה אדומה" (עמ' 211 לפרוטוקול), ואף הוסיפה כי המערער נהג לבקש את רשותה לפני שהגיע לביתה (נ/5, בעמ' 3). מכל האמור עולה, כי ככל שהגיע המערער לבית המתלוננת, אין זה סביר כי איש מלבדה לא הבחין בו במהלך שהותו בביתה ובקיבוץ, וזאת על דרך קל וחומר משמדובר במספר רב של מקרים. לבסוף, את שנאמר באשר למהימנות גרסת המתלוננת, ניתן לומר ביתר שאת בעניין העדויות הנוספות שהובאו לאשש את גרסתה. כך, בעוד שהפסיכולוגית נתנה אמון מלא בגרסת המתלוננת, על אף שזו ציינה בפניה כי היא "משקרת הרבה" (עמ' 411 לפרוטוקול), בחרה המתלוננת שלא לספר לפסיכולוגית אמת באשר למגע המיני שקיימה עם ע.ש. (עמ' 415 לפרוטוקול), ולא ניתן לאשש את מהימנות גרסתה בעדות זו. כך גם לעניין עדויותיהן של צ"א ומדריכת הנוער, אשר נוכח היותן עדות מפי השמועה, הן קבילות רק לעצם אמירת הדברים מפי המתלוננת ולא לתוכנם (השוו ע"פ 10049/03 פלוני הנ"ל, בעמ' 395). 18. עינינו הרואות, גרסת המתלוננת אינה גרסה קוהרנטית ושלמה, אשר די בה לבסס הרשעה בפלילים. אכן, אין באמור לעיל כדי להעיד כי המתלוננת מסרה גרסה שאינה אמת. אף לא נעלמה מעיני העובדה שמתן עדות ככלל, ובמקרה של נפגעות תקיפה מינית בפרט, הינה חוויה מורכבת ורבת קשיים, אשר לא אחת מלווה במצוקה נפשית של ממש, וזאת נוכח הנבירה החוזרת בנבכי החוויות הטראומטיות (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004)). בית-משפט זה אף קיבל בעבר גרסאות של מתלוננת אשר סתירות ותמיהות היו מנת חלקן (ראו ע"פ 6643/05 פלוני הנ"ל, בפסקה 8). ברם, במקרה שבפנינו לא זו בלבד שגרסתה של המתלוננת אינה חפה מסתירות, אלא שהתמונה העובדתית המצטיירת מעדותה מעלה תמיהות של ממש באשר לעובדה שלא נמצאה ראיה כלשהי לעצם נוכחותו של המערער בקיבוץ לאורך כל התקופה האמורה. יוצא מהאמור, כי לעניין השאלה המרכזית לה אנו נדרשים – והיא אם ניתן להסתפק בעדות זו כדי לבסס את הרשעתו של המערער – אין לי אלא להשיב בשלילה. עדותו של ע.ש. – בן זוגה של המתלוננת 19. ע.ש. העיד על דברים שאמרה לו המתלוננת במהלך התקופה בה לפי הטענה בוצעו בה המעשים האמורים. בנוסף, הוא המציא עותקים של שיחות מקוונות שהתבצעו ביניהם. מכאן, שע.ש. הינו העד הקרוב ביותר לזירת ההתרחשות במובן זה ששמע את הדברים מהמתלוננת בתקופה הרלוונטית. אכן, חלקה הראשון של עדותו הינו עדות מפי השמועה, אך עקב סמיכות אמרותיה של המתלוננת למעשים האמורים, קבילותה נשמרת במסגרת סעיף 9 לפקודת הראיות, תשל"א-1971 – כאמרת עד בעת ביצוע עבירה, שהיא ראיה קבילה. כמו כן, המסמכים בהם תועדה ההתכתבות בין השניים, באים בגדר אמרת חוץ של עד שניתנה בכתב, ומשהתגלו פערים מהותיים בין גרסתה בכתב לזו שבחקירתה ובבית המשפט (עמ' 71 להכרעת הדין) ניתן להיזקק לאמרה זו, כאמור בסעיף 10א לפקודת הראיות (י' קדמי על הראיות חלק ראשון 307 (2003)). 20. דעת הרוב מצאה אי-דיוקים בגרסתו של ע.ש. אל מול זו של המתלוננת באשר למועדים בהם בוצעו המעשים, אך אלו יוחסו לבעייתו המוצהרת של ע.ש. למקם אירועים ושיחות במועדים בהם התרחשו (עמ' 31 להכרעת הדין), ונקבע כי עדותו מהימנה בעיקרה. ברם, להשקפתי, לא באי-התאמות במועדים מדובר, כי אם בסתירות של ממש בפרטים ובתיאורים אותם שמע ע.ש., לכאורה, מהמתלוננת. עֵד זה, ע.ש. הבהיר בחקירתו המשטרתית כי הוא "לא יודע מתי האירועים התחילו אבל הם נמשכו כל תקופת ההכרות שלנו שארכה שנתיים בערך שלקראת הסוף זה הפך לעניין יום יומי, הכוונה לאירועים" (ההדגשה הוספה). גם המתלוננת, כמתואר לעיל, תיארה את אופיים היומיומי של מעשי המערער בה. ברם, בבית המשפט, היא העידה כי ההיפך הוא הנכון, ולקראת סוף התקופה האמורה פחתה תכיפות המעשים באופן ניכר, ובלשון המתלוננת: "ממש לא יומיומי" (עמ' 47 לפרוטוקול). עוד פירט ע.ש. בעדותו ובהודעתו במשטרה כי במהלך התקופה האמורה, המתלוננת תיארה בפניו את מעשיו של המערער בה – אשר כללו מעשי סדום ומעשים מיניים נוספים, אך המתלוננת הכחישה את גרסתו של ע.ש. כמו גם את עצם אמירת הדברים לע.ש. בציינה כי המערער "לא ביקש ממני מעולם שום דבר חוץ מחדירה" (שם, עמ' 73). כך גם לעניין דפוס האלימות שנקט המערער נגד המתלוננת בשעה שהוביל אותה אל זירות המעשים, דפוס אותו תיארה המתלוננת למערער בצ'ט כך: "הוא ראה אותי, בא אליי מאחור, תפס אותי. הוא הוליך אותי לאיזה מקום מבודד יחסית שקרוב לשם. הכאיב, היה רגוע יחסית" (ת/1 עמ' 1). ברם, המתלוננת לא מצאה הסבר גם למילותיה אלו, ואף ציינה בפני בא-כוחו של המערער כי "כמו שלך זה לא נראה הגיוני גם לי זה לא [נראה] הגיוני, זה לא קרה אתמול" (עמ' 118 לפרוטוקול). נוכח העובדה שהדברים נאמרו בזמן אמת, עדותו של ע.ש. מעלה תמיהות ממשיות באשר למהימנות גרסת המתלוננת. התדרדרותה הנפשית של המתלוננת 21. מצבה הנפשי המדורדר של המתלוננת, אשר תואר באריכות בעדויותיהם של קרוביה, בא לידי ביטוי, בין היתר, בהתנהגות בלתי שגרתית (עדות הפסיכולוגית, עמ' 362), בשיחותיה עם "מדומיינים" (שם, עמ' 369, 398 וראו גם עדות מדריכת הנוער בעמ' 342), ולבסוף בניסיון לשים קץ לחייה (עדות הפסיכולוגית, עמ' 400). בהכרעת הדין, תיאר בית-המשפט את המתלוננת "כדמות שידעה ועודנה יודעת סבל רב, שמלווה אותה באופן תמידי, וכמי שנפשה שברירית וכל כוחותיה מופנים להישרדות יומיומית" (עמ' 46 להכרעת הדין). ודומה, שעל קביעה זו אין חולק. ברם, מתקשה אני לקבל את קביעת בית-המשפט, כי יש בהתדרדרות הנפשית האמורה כדי לחזק את גרסת המתלוננת (שם, בעמ' 62). אכן, מצבו הנפשי של נפגע בעבירות מין, כפי שנצפה לאחר ביצוע המעשים, עשוי לשמש ראיה עצמאית לעצם ביצוע המעשים (ע"פ 770/78 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 407, 410 (1979); קדמי, בעמ' 275). זוהי ראיה בעלת אופי סובייקטיבי (השוו לע"פ 7220/05 נימר הנ"ל), אשר מסתמכת על התרשמויותיהם של קרוביה של המתלוננת ואנשי מקצוע אשר תיארו את אשר שמעו מפיה. ואכן, ניתן לצפות כי משבוצעו במתלוננת המעשים המיניים להם היא טוענת, יבחינו הסובבים אותה בהתדרדרות במצבה הנפשי. אולם, הקושי בקביעה שיצאה מתחת ידו של בית-המשפט קמא, לפיה יש בהתדרדרותה של המתלוננת, במקרה זה, ראיה עצמאית לעצם ביצוע המעשים, הוא, כפי שמציינת גם דעת המיעוט, בכך שהמתלוננת אישרה כי מקור בעיותיה הנפשיות מורכב יותר (עמ' 140 לפרוטוקול). אכן, אֵם המתלוננת מבהירה בעדותה שהשינוי המשמעותי בהתנהגותה של המתלוננת חל עם הגירושין של ההורים (הכרעת הדין, עמ' 181). אמנם, האֵם אכן מציינת התדרדרות נוספת אשר התרחשה בין כיתה ז' לכיתה ח', ואותה היא ייחסה, בזמנו, לגיל ההתבגרות (שם). ברם, גם הפסיכולוגית, בעדותה, קובעת כי הקשיים של המתלוננת התעוררו כבר בכיתה א', והמתלוננת אף ציינה בפניה כי בכיתה ה' הרגישה "שהיא לא רוצה לחיות" (עמ' 396 לפרוטוקול). אכן, אין די בכך שאירועים התרחשו בחופף או למצער בסמיכות זה לזה, כדי לבסס את קיומו של קשר סיבתי ביניהם (כמימרה המפורסמת "post hoc, ergo, propter hoc" – ובתרגום חופשי "לאחריו, לפיכך, בגללו"). היטיבו להסביר זאת י' לוי וא' לדרמן בספרם: "כל מאורע הינו תולדה של מערכת גורמים מגוונת. תמיד קיימת שרשרת סיבות ארוכה שבסופה, ומתוך השתלשלותה, נגרמה תוצאה מסוימת. עיקר הקושי בקביעת הקשר הסיבתי בין פעולה אקטיבית לבין תוצאה נעוץ, לפיכך, בניסיון לאתר ולייחד, מתוך מכלול העילות הנושאות בכנפיהן את ההתרחשות נשואת הדיון, את הסיבה או הסיבות המכריעות שניתן לומר לגביהן שהיוו גורם מיידי או מרכזי לאותו אירוע..." (יובל לוי ואליעזר לדרמן, עיקרים באחריות פלילית 313 (1981)). נוכח מצבה הנפשי השברירי של המתלוננת עובר לתקופה שבמחלוקת, לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת כי ההתדרדרות במצבה בתקופה האמורה היא תוצאה של המעשים המיוחסים למערער. כבישת עדותה של המתלוננת 22. בית-המשפט המחוזי קבע כי "כבישת העדות נבעה מחשש כבד, מבוכה ובושה מגילוי הפרשה. על רקע זה ניתן להבין את האלם המשתק שחוותה המתלוננת במשך תקופה זו" (עמ' 34 להכרעת הדין). המתלוננת העידה כי "לא הייתה מסוגלת לספר על מעלליו של [המערער] לאיש כל זמן שנמשכו, שכן פחדה עד מאוד שהדבר ייוודע להוריה" (שם). ברם, ע.ש. תיאר כיצד במהלך שיחה מקוונת שיגרתית, כבר בתחילת הקשר ביניהם, סיפרה לו המתלוננת, באופן ספונטני, על שמעולל לה המערער: "זרקתי לה משפט, ספרי לי סוד, והתשובה היתה 'חבר של אמא שלי אונס אותי'" (בעמ' 1 להודעתו במשטרה). אכן, בשיחה מקוונת נשמרת מידה של חיסיון ואנונימיות. אך ככל שהעמיק הקשר בין השניים כך רבו הפרטים שחלקה המתלוננת עם ע.ש., וכך גם עלתה הסבירות שע.ש. יגלה את סודה של המתלוננת בפני אחרים. גישור על הפער שבין האופן האגבי והבוטה בו פרשֹה המתלוננת את הפרשה בפני ע.ש., כבר מראשית תקופת ביצוע המעשים, לבין החרדה והבושה שהובילו לכבישת העדות בפני סביבתה, איננה משימה קלה כלל ועיקר (והשוו לע"פ 6643/05 הנ"ל). כידוע, ככלל נוהגים בתי המשפט להישמר מפני עדות קורבן לאחר שזו כבשה את עדותה לאורך זמן ממושך (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260 (2001)). אמת, כבר ציינתי בעבר כי שיהוי לבדו בהגשתה של התלונה אינו מעיד בהכרח על חוסר מהימנות, וזאת נוכח הקושי הנפשי, החברתי ולעתים אף המשפחתי הכרוך בדבר (ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 391 (2005)). במקרה דנן, גם אם נמצא כי אין בכבישת עדותה של המתלוננת כדי לקעקע את גרסתה כליל, סבורני כי התנהלותה ותוכן דבריה של המתלוננת בפני ע.ש. מעלים תמיהות באשר לכבישת עדותה. 23. אוסיף ואעיר כי בתאריך ה-10.10.01 ובחשיבותו למתלוננת מוצא אני טעם לפגם הנקשר לאורך מקרה זה בכללותו. שכן, על-אף שגרסתה של המתלוננת לעניין הריונה מהמערער – לרבות ביקורה במרכז ש.י.ל.ה. – לא אוששה בראיה חיצונית כלשהי, סירבה המתלוננת להבהיר את חשיבותו של התאריך האמור אף בעדותה בבית-משפט קמא. על-אף שיש לנקוט משנה זהירות בבואנו לבחון את הימנעותה של מתלוננת בעבירות מין מלפרט אודות סוגיה העולה מגרסתה, ברי כי המתלוננת נמנעה מלחשוף את הסיפור במלואו, ולא מן הנמנע כי פרטים רבים נוספים לא נחשפו לעיני בית-המשפט (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 232 (2002); ע"פ 6643/05 הנ"ל, בסעיף 12 וההפניות שם). עינינו הרואות, בכל האמור לעיל אין כדי לבסס את הרשעתו של המערער וגם צירוף הראיות יחדיו, אינו מטה את הכף לחובתו. גרסת המערער – האם אליבי חסר? 24. המערער טען כי לא יתכן שביצע את המיוחס לו הן משום שהיה רחוק מרחק רב מהקיבוץ והן משום שקיים מערכות יחסים אחרות ולכך ראיות רבות (עדויותיהן של אמו ואחותו של המערער, כמו גם עדות נ"ר וע' וכן נ/18, נ/19, נ/21, ו-נ/22). טענת הגנה זו כונתה בידי בית-המשפט המחוזי – "אליבי חלקי" (עמ' 53 ו-56 להכרעת הדין), לאמור טענת אליבי שיש בה חללים במובן זה שאין היא מכסה כל יום ויום בחייו של המערער במהלך התקופה הארוכה, בת שנתיים, שלאורכה נטען כי ביצע את מעשיו במתלוננת. בית-משפט המחוזי דחה את גרסת המערער, וקבע כי היו לו הזדמנויות רבות לצאת בחופזה לעבר הקיבוץ, לבצע במתלוננת את זממו ולשוב לאורח חייו הנורמטיבי מבלי לעורר את חשדם של הסובבים אותו (עמ' 53 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי על אף שבמהלך תקופה זו שהה המערער לא אחת במחיצתן של נשים אחרות, עמן ניהל מערכות יחסים, הרי ש"אין תמיהה בכך ש[המערער], עת התגורר באזור המרכז והיה מחובר כבר לנשים אחרות, בחר להגיע אל המתלוננת לסיפוק תאוותו ויצריו. המדובר כזכור בנערה רכה בשנים, המהווה עבור הנאשם מושא מיני יוצא דופן לעומת אישה כבת גילו. משנסחף [המערער] לביצועם של מעשים ממין זה, יבצעם לאו דווקא שעה שטרפו סמוך אליו, והוא לא יימנע מנסיעה וטרחה לשם הוצאת מעשיו אל הפועל" (עמ' 86 להכרעת-הדין). מסקנה זו אני מתקשה לקבל. אקדים ואומר, כי המערער איננו טוען 'טענת אליבי' כמובנה בסעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ועניינה אירוע נקודתי עליו ניתן להצביע כי אדם היה או לא היה במקום ובמועד פלוני. גרסתו של המערער טוענת לדפוס כללי, המאפיין את אורח חייו והלך רוחו בתקופה הרלוונטית, תוך אישוש דפוס התנהגות זה בעדויות ובראיות חיצוניות. על כן, להשקפתי, היה מקום לבחון את גרסתו בהתאם, היינו, לא כמאמץ להפריך טענה מסוג אליבי אלא מתוך בחינתו של הדפוס הכללי והמידה בה הוא מתיישב עם הראיות שהוצגו. 25. בא-כוחו של המערער, עו"ד משה מרוז, הטעים כי המערער נטל על עצמו סיכון לא מבוטל כאשר טען כי לא היו דברים מעולם – הואיל ומשבחר בקו הגנה זה, אּפשר הלכה למעשה למשיבה, באמצעות ראיה חיצונית קלה ביותר, להפריך את גרסתו כליל. דא עקא, המשיבה לא הביאה ולו ראיה עצמאית אחת, חיצונית לזו של המתלוננת, הסותרת את גרסתו של המערער. למעשה, לצורך שלילת גרסתו, התרכזה המשיבה בהפרכתה על דרך מציאת פרצות וסדקים, המחזקים את הגרסה שהציגה המתלוננת. אמנם, המתלוננת ראתה במעשים שבוצעו בה, על-פי הנטען, במשך שנתיים, משום 'שגרה' ואף תיארה זאת בפני ע.ש. כ-"מנת [שֵם המערער] יומית" (ת/1 עמ' 2). ברם, המערער הציג ראיות לכך כי שגרת יומו במהלך אותה תקופה הייתה אחרת. כך העידה אחותו – באשר לתקופה בת חודשיים בין אפריל למאי 2002 בה התגורר המערער בביתה – כי היה מבלה את מירב זמנו "בשימוש בחיבור קווי לאינטרנט ובשיחות טלפוניות" וכי מיעט לצאת מביתם (עמ' 553 לפרוטוקול). כאשר היה יוצא מהבית, כך העידה האחות, "אף פעם לא היה [יוצא] ליותר משעתיים שלוש" (שם, עמ' 555). אכן, האחות העידה כי היו סופי שבוע בהם נסע המערער לבדו לבית הוריהם, אך לעניין זה העידה אמו כי הוא בילה בביתם במהלך אותם סופי השבוע, ואף הגיע לעתים בליווי בת-זוג (שם, עמ' 561). בנוסף, חברתו לשעבר של המערער, נ"ר, העידה – באשר לתקופה בת תשעה חודשים בין מאי 2002 לפברואר 2003 במהלכה התגוררו יחדיו וניהלו קשר זוגי – כי חלק מהזמן היו השניים מובטלים ומשכך, הם בילו את מרבית שעות היממה יחדיו. גם במהלך שאר התקופה בה ניהלו מערכת יחסים, כך נ"ר, התאפיינה זו בקשר יומיומי אשר במסגרתו לא סביר כי המערער היה נעלם למספר שעות מבלי שנ"ר תבחין בכך (שם, עמ' 527). לבסוף העידה אשתו של המערער דהיום, ע' – באשר לתקופה שבין פברואר 2003 ועד לסוף התקופה שבמחלוקת, במהלכן התגורר המערער, בין היתר, בקריית אונו – כי השניים גמרו בדעתם להינשא זמן קצר לאחר שנפגשו, ועוד הדגישה ע' את מידת האינטנסיביות של הקשר ביניהם כבר מראשיתו, ואשר באה לידי ביטוי, בין היתר, במספר רב של שיחות טלפוניות ובמפגשים על-בסיס "כמעט יומיומי" (שם, עמ' 563). כל זאת ועוד, גם כאשר ניסתה ע' לבסס את מידת האינטנסיביות שחלה בקשר שבינה לבין המערער באמצעות ריכוז שיחות טלפוניות אשר התבצעו ביניהם עת ששהה בביתה – מהן עולה כי השניים שוחחו לעתים תכופות במהלך היום (נ/26), קיבלה הערכאה הדיונית את טענת המשיבה ומצאה כארבעים מקרים בהם פער הזמנים בין השיחות הטלפוניות עלה על שמונה שעות, במהלכן יכול היה המערער לנסוע לקיבוץ. אך ע' סיפקה הסבר המתיישב עם השכל הישר באשר לאותם מועדים בהם לא שוחחו השניים בטלפון, היינו, כי שהו יחד, ומשכך, ברי כי לא היה צורך לשוחח טלפונית (עמ' 574 לפרוטוקול). מכל האמור עולה, כי הגרסה העובדתית לפיה המערער היה 'נעלם' למספר שעות כדי לבצע את זממו, וחוזר מייד למקום מגוריו, איננה מתיישבת עם המרחקים שהיה עליו לנסוע במועדים שונים בתקופה האמורה, עם אורח חייו כפי שזה תואר על-ידיו ואושש על-ידי עדים נוספים, כמו גם עם העובדה שבחלק האחרון של התקופה שבמחלוקת היה המערער במערכת זוגית הדוקה עם ע', והשניים אף עסקו בתכנון חתונתם המשותפת. 26. על כל זאת אוסיף, כי התקשיתי להשלים עם האופן בו דחתה הערכאה הדיונית את גרסתו של המערער, וחוששני כי יש בניתוח שערכה כדי להפוך, הלכה למעשה, את נטל הראייה במשפט הפלילי. רוצה לומר, משפנתה המשיבה להפריך את גרסת המערער, עמדו לה שתי אפשרויות. ראשית, יכלה היא לסתור באופן פוזיטיבי את טענותיו העובדתיות, בין אם באמצעות ראיות חיצוניות ובין אם באמצעות עמידה על סתירות פנימיות שנפלו בטענות אלו. לחלופין, עמדה בפניה האפשרות להוכיח כיצד שתי הגרסאות העובדתיות – של המערער ושל המתלוננת, ניתנות ליישוב באופן שאינו שומט את הקרקע מתחת לאישומים בהם דיבר כתב האישום. במקרה דנן, בחרה המשיבה באפשרות השנייה, וביקשה להראות כי גם אם נכונים דברי המערער ולפיהם הוא התגורר רחוק מהקיבוץ וקיים מערכות יחסים עם נשים אחרות, אין בכך כדי לשלול את תיאור הדברים בידי המתלוננת. דא עקא, שתי הגרסאות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וזאת נוכח דפוס התנהגות ואורח החיים אשר הציג המערער בגרסתו. אין בהצגתה של אפשרות תיאורטית כדי להפריך את התמונה העובדתית אותה הציג המערער, ובמקרה זה, היה על המשיבה להציע ראיות ממשיות הסותרות את אלו של המערער, ואשר מתארות דפוס פעולה אלטרנטיבי. כי אם לא כך, עולה החשש כי במצב דברים זה, נדרש המערער, הלכה למעשה, להציג גרסה בלתי ניתנת לסתירה באשר למיקומו בכל רגע ורגע במהלך התקופה האמורה – אשר משתרעת על פני כשנתיים ימים. חוששני כי נטל זה הינו כבד מנשוא עבור נאשם, ואינו עולה בקנה אחד עם חזקת החפות – המטילה את חובת ההוכחה על המאשימה לצורך ביסוס הרשעה. זוהי אבן יסוד בשיטתנו המשפטית, קל וחומר משזכתה למעמד חוקתי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 (א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" מחקרי משפט יג, 455, 479 (1995); ע' ארבל, "המהפכה החוקתית במשפט הפלילי – האיזון שבין זכויות הנאשם לבין זכויות קרבנותיו" ספר שמגר – מאמרים חלק ב' 255, 259 (2003); ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל, בפסקה 26 לפסק-הדין (טרם פורסם, 31.5.07)). אין באמור כדי לקבוע כי בכל מקום בו נמנעה התביעה מלקעקע את גרסתו של נאשם במישרין, תעמוד לזה גרסתו איתנה. אכן, ישנם מקרים בהם בחינת מכלול הראיות תביא את בית-המשפט למסקנה כי אדם ביצע את שיוחס לו, על אף שגרסתו לא נשללה. ברם, מקום בו המעשים המיוחסים לנאשם מתפרשים על פני תקופה ארוכה ומדובר במעשים רבים אשר בוצעו במספר מוקדים, אין בכך שלא השכיל לפרט את מעשיו בכל רגע ורגע, כדי לקעקע את גרסתו זו. המערער סיפק טענת הגנה רחבה, המשקפת את אורח חייו בתקופה האמורה באופן ממצה, ומגובה בעדויות חיצוניות ישירות. זאת ועוד, המשיבה לא הצליחה להפריך גרסה זו, וכאשר נשאלה המתלוננת כיצד גרסתה עולה בקנה אחד עם העתקת מקום מגוריו של המערער למרכז הארץ, השיבה כי היא "לא מבינה איך זה מסתדר עם כל הדברים" (עמ' 52 לפרוטוקול). 27. בשולי הדברים אעיר, כי אני מתקשה להשלים גם עם קביעות נוספות של דעת הרוב באשר לגרסת המערער, שהכבידו, להשקפת בית-משפט קמא, על אימוצה. עמן נמנית הקביעה לפיה המערער הקצין בתיאור יחסה השלילי של המתלוננת כלפיו, שלמעשה לא היה אלא יחס של קרירות, והקביעה כי נמצאו סתירות בגרסתו באשר למשך תקופת הקשר בינו לבין אם המתלוננת ובאשר לתדירות בה היו נפגשים. יחסה השלילי של המתלוננת כלפי המערער, כבר ממפגשם הראשון לא היה שנוי במחלוקת, שכן לטענתה, תחילתו של הקשר בינה ובין המערער אופיינה בקרירות הדדית (עמ' 5 לפרוטוקול). אֵם המתלוננת הגדילה לומר, כי המתלוננת לא אהבה את המערער כלל מתחילת הקשר ביניהם (שם, עמ' 203), זאת על אף שממכתבה למערער, אשר נכתב בתחילת מערכת היחסים, עולה כי המתלוננת שאלה אודותיו (נ/6). המערער אכן הרחיק באמירתו אף יותר והעיד כי "למיטב זיכרוני [המתלוננת] לא פנתה אלי בקשר לכלום אף פעם" (שם, עמ' 501), אך לא מצאתי ממש בטענה כי המערער הפריז בתיאורו זה באופן המטיל דופי בגרסתו. כמו כן, דעת המיעוט סברה כי לא ניתן לזקוף את השוני שבין גרסת המערער לזו של אם המתלוננת לחובתו של המערער (עמ' 81 להכרעת הדין), ונחה דעתי באשר להנמקתו לעניין זה. עם זאת אוסיף, כי הצדדים אינם חלוקים על כך שתכיפות המפגשים פחתה משמעותית בחלוף הזמן מאפריל 2001, ואף אֵם המתלוננת ציינה כי לאחר שתמה מערכת היחסים בין השניים, הם נשארו בקשר "ולעתים רחוקות [המערער] היה בא לבקר" (נ/5 עמ' 1). עינינו הרואות, כי ככל שקיימות סתירות בגרסתו של המערער, אין בהן כדי להפריך את מה שממילא מוסכם על הכול – קרי, כי חלה דעיכה במערכת היחסים בין השניים לאחר אפריל 2001. התנהגותו של המערער 28. בבואה לבחון את גרסתו של המערער, הקדימה הערכאה הדיונית ופנתה לבחינת אישיותו ואורח חייו. בית-המשפט קמא מצא כי המערער "הסתובב בנוכחותם [של ילדי המתלוננת] בבגדים פרובוקטיביים ואף בעירום כשעל חלציו מגבת בלבד" (עמ' 50 להכרעת הדין). כמו כן, ציין בית-המשפט, כי יש בהתנהגויות שונות של המערער כדי להאיר את אישיותו באור מפוקפק, ובכלל זאת הוזכר כי המערער החליף את זהותו ושינה את מקום מגוריו באופן תדיר (שם, עמ' 49); פרסם סדרת מתכונים תחת הכינוי "השף העצבני" ושילב בהם סיפורים מיניים (שם, עמ' 50); השאיר תמונות עירום שלו ברחבי הבית (נ/20); השאיר הודעות בעלות אופי מיני במשיבון של אם המתלוננת, ואף נצפה בעודו הולך ברחבי הקיבוץ בלבוש פרובוקטיבי כאשר מכנסיים שקופים לגופו, וללא ביגוד תחתון (שם, עמ' 49). נוכח כל האמור, מצאה הערכאה קמא כי למערער התנהגות מינית מופקרת, אשר באה לידי ביטוי בכך שהוא "לא טרח להקפיד על התנהגות מוסרית בסיסית ולשמור על נפשם התמימה של ילדיה הצעירים של [האם], לרבות המתלוננת" (הכרעת הדין, בעמ' 50). דבר זה מחזק, כך לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, את המסקנה כי המערער ביצע במתלוננת את המעשים שיוחסו לו בכתב-האישום. גם מסקנות אלו של בית-משפט קמא מתקשה אני לקבל. ראשית, המערער סיפק הסבר להחלפת זהותו, אשר מקורו בהתנתקות ממשפחתו הדתית ו"חזרתו בשאלה" (עמ' 456 ו-505 לפרוטוקול). שנית, לעניין התנהגותו בבית אם המתלוננת, זו אישרה כי "הייתה תקופה בהתחלה ש[המערער] היה יוצא מהמקלחת עם מגבת... אני מאוד התנגדתי לזה עד שבאיזשהו שלב אמרתי לו שאם הוא לא מתלבש מיד, אז הוא לא התקלח אצלי, אז הוא היה יוצא עם מגבת לחדר שלי ושם מתלבש" (נ/2, עמ' 2). אינני סבור שהתנהגות זו עולה כדי התנהגות בלתי מוסרית כלפי ילדי הבית באשר היא הופגנה בעיקר לעיני אֵם המתלוננת עקב מערכת היחסים האינטימית שביניהם, שעל טיבה הסוער ניתן לעמוד, בין היתר, ממכתבה של אם המתלוננת למערער, שהיה רצוף גילויי אהבה ותיאורים אינטימיים (נ/6). כך גם לעניין תמונות העירום האמנותיות שהשאיר לאם המתלוננת ונועדו לעיניה בלבד, וכך לעניין ההודעות האירוטיות במשיבון, אשר בעניינן הבהיר כי עשה כן ביודעו שהקוד לשמיעת ההודעות נשמר בידי אם המתלוננת בלבד (שם, עמ' 515). זאת ועוד. להתהלכותו של המערער בבגדים פרובוקטיביים לא נמצאה תמיכה בעדות ישירה כלשהי מפי אדם שראה אותו כך. אֵם המתלוננת הבהירה אמנם כי בחזרתם מבריכת הקיבוץ המערער היה לובש שרוואל לבן, שיש בו "שקיפות כלשהי" (שם), אך עם זאת הדגישה כי המערער לא היה מתהלך בביתם בלבוש זה, ולא הזכירה את נושא הלבוש התחתון פרט למקרה הבודד שתואר ועליו הצהירה כי: "[המתלוננת] אמרה לי שאנשים בקיבוץ מדברים על כך, אבל רק לאחרונה היא דיברה על זה, לפני כן לא" (שם). יתרה מכך, המערער לא נמנע מלחשוף את גישתו הפתוחה בענייני מין (ת/4 עמ' 3), ואת פרסומיו המקוונים (עמ' 502 לפרוטוקול), והוא סיפק הסבר להתנהגות זו לאור התהפוכות בחייו, היינו, "חזרתו בשאלה" וניתוקו ממשפחתו כתוצאה מכך (שם, עמ' 505). ודוק, על אף שסיפר באופן גלוי ופתוח על העדפותיו ויחסיו המיניים הבהיר, כי מאז ומעולם נמשך לנשים מבוגרות ממנו (שם, עמ' 458) ואף ביסס טענתו זו בכך שעובר למערכת היחסים שלו עם אם המתלוננת, שהה במערכת יחסים ממושכת עם אישה בוגרת ממנו. מכל האמור עולה, כי גם אם התנהגותו של המערער אופיינה לעתים במוחצנות או בפתיחות שאיננה מקובלת על הכלל, אין בכך כדי ללמד על אשמתו בביצועם של המעשים בהם הורשע. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי גרסת המערער, שלא הופרכה, מקימה ספק סביר המחייב את זיכויו מפלילים. מחדלי החקירה 29. למרבה הצער, התנהלות המשטרה בחקירתה את המקרה, לא רק שלא סייעה בבירור העובדות דנן, אלא היא מעוררת תחושת אי-נוחות של ממש. אבהיר את דבריי. אמת, מרבית עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים וללא אפשרות לביסוס בראיה חיצונית (ע"פ 10049/03 פלוני הנ"ל, בעמ' 391). אלא שבמקרה דנן המתלוננת תיארה עשרות מקרים בהם הגיע לכאורה המערער לקיבוץ במטרה לבצע בה את זממו – ולמטרה זו בלבד, לעתים תוך שעשה זאת במקומות ציבוריים. אני מתקשה להשלים עם כך שבמצב עניינים זה, לא השכילו גורמי החקירה למצוא עדות כלשהי לעצם נוכחותו של המערער בקיבוץ. כאמור, לגרסת המתלוננת נהגו השניים לצעוד יחד פעמים רבות (עמ' 85 לפרוטוקול). ברי כי המשטרה יכלה לברר זאת עם מחלקת האבטחה אשר ביצעה סיורים ליליים ברחבי הקיבוץ (ראו עדות אֵם המתלוננת בעמ' 246 לפרוטוקול). בנוסף, אֵם המתלוננת העידה כי "מישהי [בקיבוץ] אמרה לי שהיא ראתה [את המתלוננת] הולכת בחושך באיזה שהוא מקום, אני לא שאלתי אותה אם לבד או לא" (שם, עמ' 183 ו-197). דברים אלו הינם עדות מפי השמועה, אך די בהם כדי שהמשטרה תבחן את הנושא ותתחקר את האישה בה מדובר. חוקר המשטרה העיד כי חברתו לשעבר של המערער נחקרה אודות חשדותיה, אך תיעוד לחקירה זו לא נמצא (עמ' 435 לפרוטוקול), וכך גם היה צורך לגבות עדות מפיו של החוקר הפרטי אותו שכר אבי המתלוננת, אשר וודאי יכול היה לספק הבהרות באשר לקרבת המערער למתלוננת במועדים הרלוונטיים (שם, עמ' 247). כל זאת ועוד, הפער העובדתי האמור ניכר ביתר שאת בעניין אחיה ואחותה של המתלוננת. כאמור, המערער ציין בחקירתו את הקשר הקרוב והחיובי שהיה לו עם אחיה של המתלוננת (שם, עמ' 493), ואין עוררין על כך שפרט לאם המתלוננת, בילה המערער את מירב זמנו עם אחיה של המתלוננת ובשימוש במחשב שבחדרו (ת/4 בעמ' 5). ברי, כי עדותו של האח הייתה יכולה לזרות אור על התנהגות המערער בזמן שהותו בביתם. המשטרה אמנם ביקשה לחקור את אחיה של המתלוננת (ת/6), אך לא ברור מדוע לבסוף לא יצא הדבר אל הפועל. אין ספק, כי גם בחקירה אשר איננה מעלה ממצאים פוזיטיביים, יש ערך לא מבוטל בבחינת העובדות בבית המשפט, וכך, במקרה דנן, ניתן היה ללמוד משתיקת העדויות על שנעשה – או לא נעשה – על ידי המערער. למחדלים אלה משנה תוקף נוכח כך שהמשטרה התקשתה לערוך עימות בין המתלוננת למערער. על כך העיד חוקר הנוער כי: "היו ניסיונות רבים לשכנע את המתלוננת לבצע את העימות... זה היה פותר הרבה שאלות גם לנו ובטח גם לבית-המשפט. אין ספק שזה היה דבר מחייב העימות. אך מכוח הנסיבות והסירוב של המתלוננת – [העימות] לא בוצע" (עמ' 451 לפרוטוקול). ברם, נוכח סירובה של המתלוננת לקיים את העימות, היה על המשטרה למצות את אפיקי החקירה עד תומם. מכל האמור עולה, כי לחוקרי המשטרה היו הזדמנויות רבות להבהיר את התמונה העובדתית במקרה דנן, ומשנמנעו לעשות כן, ייזקף הפער העובדתי, כפי שציין גם השופט נועם, לחובת התביעה. על כך כבר נאמר, כי: "העדרה של ראיה אשר מקורה במחדלי רשות החקירה, אם כן, ייזקף לחובת התביעה עת יישקל מכלול ראיותיה, מן הצד האחד, ויכולה היא לסייע בידי הנאשם עת ישקול בית המשפט אם טענותיו מקיימות ספק סביר, מן העבר האחר. על כן אין לקבוע כי מחדל בחקירה מוביל, מיניה וביה, לזיכוי הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית הספציפית שהציגה התביעה, מחד, ובספקות הספציפיים אותם מעורר הנאשם, מאידך" (ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.02.2006)). תסקיר הקורבן 30. לבסוף, הואיל והגעתי למסקנה אליה הגעתי, אינני נדרש לדון בשאלת נפקותו של תסקיר הקורבן כראיה חדשה בערכאת הערעור. גם מבלי להיזקק לתסקיר, עומד למערער הספק הסביר הנדרש לזיכויו. אעיר רק, כי החוק אוסר על חקירת נפגע עקב פרטים שנמסרו בתסקיר הקורבן בעניינו (ראו סעיף 191א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מכאן, שבית-המשפט יתיר את עדותה של מתלוננת בשנית רק באותם מקרים נדירים בהם הטעות המתגלית בתסקיר היא כה קיצונית, עד כדי היותה ראיה מרכזית המטה את הכף לזכות המערער באופן מהותי. ברי כי עדותה של המתלוננת איננה עולה כדי מקרה קיצוני כאמור, ומשכך לא מצאתי פגם בשיקול הדעת של בית-המשפט קמא בסוגיה זו (ראו ע"פ 4634/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.03)). מכל האמור עולה כי אשמתו של המערער לא הוכחה מעל לספק סביר, כנדרש, ולפיכך אציע לחברי לקבל את הערעור ולזכותו, מחמת הספק, מהמעשים שיוחסו לו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: בהתקיים ספק – אין ספק. כך במשפט הפלילי וכך מקום בו הספק הוא סביר. חברי השופט א' א' לוי בחן בפסק-דינו היסודי והמקיף את הראיות כולן והוא מונה את הספקות – המתעוררים באשר לאשמתו של המערער – אחד לאחד. חברי מאמץ את מסקנותיו של שופט המיעוט בערכאה המבררת בדבר קיומן של סתירות של ממש בגרסתה של המתלוננת, ומציין כי זוהי גרסה שאינה קוהרנטית, אשר אין בה די כדי לבסס הרשעה בפלילים. לכך מתווספת העובדה שלא נמצאה ראיה כלשהיא לעצם נוכחותו של המערער במקום בו נתבצעו העבירות שיוחסו לו, לאורך כל התקופה בה נתבצעו כנטען, כשלאלה נתווספה עדות על שיחות שקיימה המתלוננת באותם אתרים עם "מדומיינים". חברי מפרט גם את התמיהות באשר למניע שעמד מאחורי כבישת עדותה של המתלוננת. מסכים אני גם עם קביעותיו של חברי לענין "האליבי" של המערער, כפי שהוגדרו מקצת מטענותיו בבית-המשפט הדיוני. כפי שציין חברי, המערער אינו טוען טענת אליבי שעניינה אירוע נקודתי שלגביו נטען כי היה במקום פלוני במועד מסויים – כי אם טוען לדפוס כללי המאפיין את אורח חייו ושגרת יומו בתקופה הרלבנטית, באופן שאינו מתיישב עם המיוחס לו. טענות אלה מאוששות בראיות חיצוניות. יתכן כמובן שלחלק מן הקשיים הראייתיים והספקות שמתעוררים ניתן להציע הסברים משוערים (וחסרי בסיס ראייתי) שעשויים להצביע על אפשרות שהם מתיישבים גם עם אשמתו של המערער, אלא שב"אולי" ו"אפשר" – אין די. חברי מצביע על מחדלי החקירה בפרשה זו ועל ההימנעות מבדיקות וחקירות שניתן וראוי היה לבצע; ברור כי במה שלא נעשה אין כדי להתיר את הספק. מאידך גיסא, אין גם לדעת אם לא היה בממצאים שלא באו לעולם כדי לאשש את הספק. אני מצטרף, איפוא, לפסק-דינו של חברי השופט א' א' לוי. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט א' א' לוי, לפיה יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער, וכן להערותיו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין. בדומה לחברי השופט לוי, בעשותי כן אין כדי להטיל ספק במהימנותה של המתלוננת או כדי לקבוע דבר כנגד אמיתות גרסתה. עדותה של המתלוננת זכתה לאמון בית המשפט המחוזי, אשר ציין כי זו נמסרה בכנות, בגילוי לב ובאריכות. אלא שחרף זאת, לא ניתן למחות את קיומו של ספק מהותי בדבר אשמתו של המערער. אמנם, כיום אין מניעה מפני הרשעה בביצוע עבירת מין על פי עדות יחידה של קרבן העבירה, בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אלא שאף בהוראה זו מצוי זכר לבעייתיות הטבועה בהרשעות מסוג זה, בדרישה כי בית המשפט יפרט בפסק דינו את הנימוקים להכרעה על בסיס עדות יחידה זו. בענייננו, חרף האמון הרב שייחס לה בית המשפט, לא נותרה עדותה של המתלוננת חפה מבעייתיות, וכפי שמתואר בחוות דעתו של חברי השופט לוי, אף יש בה מספר נקודות המעלות תהיות של ממש, כך שנותר הרושם שמא אין היא חושפת בעדותה את מלוא הפרטים הרלוונטיים. במצב עניינים זה, מחובתו של בית המשפט לבחון בצורה מדוקדקת – אף מעבר לרגיל – את יתר הראיות, הן לחובת המערער והן לזכותו, ואף לבחון כל חסר ראייתי אשר יש בו כדי לסייע לו. הראיה העיקרית הניצבת אל מול עדותה של המתלוננת הינה עדותו של המערער. בעדותו, מציג המערער גרסה עקבית וברורה, המרחיקה אותו מכל וכל מקשר אינטימי כלשהו עם המתלוננת ומכל קשר עמה מעבר למערכת היחסים עם אמה. בפרט מרחיק עצמו המערער מפורשות מהאפשרות שנפגש עם המתלוננת ביחידות, ומבקש לחזק את גרסתו זו בראיות בדבר "אליבי חלקי", או "מעין אליבי", ביחס לאורך חייו בתקופה הנדונה. בנסיבות אלו, שומה היה על המשטרה לפעול בצורה יסודית כדי לבחון ולהביא כל ראיה חיצונית בדבר נוכחותו של המערער בקיבוץ בתקופה הרלוונטית, או בדבר הימצאותו ביחידות עם המתלוננת, עדויות שהיה בהן כדי לשפוך אור על הגרסאות הסותרות. כאמור בחוות דעתם של חבריי, ראיות חיצוניות מסוג זה אינן מצויות בתיק, ויש בהיעדרן ובהיעדרן של פעולות חקירה לבחינת סוגיה זו, כדי לפעול בצורה ממשית לטובתו של המערער. בנסיבות אלו, אין בידינו אלא לקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט' באדר התשס"ט (5.3.09). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06019290_O14.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il