מדינת ישראל נ. עמוס ברוכין

בבית המשפט העליון בירושלים עש"מ 1928/00 בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: עמוס ברוכין ערעור על גזר הדין של בית הדין למשמעת של שרות המדינה בתיק בד"מ 107/98 מיום 2.2.2000 תאריך הישיבה: י"ז באייר התש"ס (22.5.00) בשם המערערת: עו"ד אורי כרמל בשם המשיב: עו"ד דן שיינמן פסק-דין מה הם אמצעי המשמעת הראויים במקרה של הטרדה מינית על ידי עובד בשירות המדינה? פסק הדין בבית משפט השלום 1. המשיב, כבן חמישים ואחת שנים, מכהן כמנהל היחידה לעסקאות יצוא מיוחדות באגף לסיוע ויצוא בטחוני (סיב"ט) שבמשרד הבטחון. בחודש יוני 1997 הוגש כתב אישום נגד המשיב, בבית משפט השלום בתל-אביב, בגין עבירות של מעשים מגונים ורמזים מגונים בניגוד לסעיף 348(ג) וסעיף 210 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. הוא הודה בביצוע העבירות כפי שנוסחו, בהסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן. לפי כתב האישום, בנוסח המתוקן, ביצע המשיב את העבירות במשך שלוש שנים לערך (1996-1993) בארבע חיילות אשר שירתו (שירות חובה) בסיב"ט. וכך אומר כתב האישום: "א. במספר מועדים לא ידועים במהלך תקופת עבודתה בסיב"ט של החיילת ק.ר. מחודש אוקטובר 1993 ועד חודש יולי 1995, פנה הנאשם אל ק.ר. העיר לה הערות בעלות אופי מיני וביניהן, 'איזה גוף סקסי יש לך' 'איזה טוסיק יפה יש לך', וביקש ממנה לחבקו ולנשקו; ב. במועד לא ידוע במהלך התקופה האמורה בסעיף קטן א' לעיל, נכנס הנאשם אל חדרה של ק.ר. במשרדי סיב"ט כאשר היתה לבדה ישובה על כסאה, הניח ידו על כתפה ורכן כדי לנשק את לחיה אך נסוג כאשר הסבה ק.ר. את ראשה ואמרה לו להפסיק; ג. במועד לא ידוע במהלך שנת 1995, בהיותם לבדם, הניח הנאשם את ידו על כתפה של ק.ר., חיבק אותה והצמידה אל חזהו ונשק לה על שפתיה תוך שהיא הודפת אותו ממנה; ד. במועד לא ידוע במהלך התקופה האמורה בסעיף קטן א' לעיל, בחדרו של הממונה הישיר על ק.ר. ובנוכחותו צבט הנאשם את ישבנה של ק.ר. כאשר עברה על ידו. כתוצאה מכך יצאה ק.ר. מהחדר; ה. במהלך תקופה של כשנה וחצי החל משנת 1995 ועד לחודש אוקטובר 1996, נהג הנאשם בהזדמנויות שונות לתפוס את החיילת ש.א. בידיו, לחבקה ולנשקה על מצחה, על אף שהיתה הודפת אותו ממנה; ו. במועד לא ידוע במהלך קיץ 1996, כאשר שהתה ש.א. בחדרו של הנאשם במשרדי סיב"ט והגישה לו דו"ח כספי שהורה לה להכין, תפס אותה הנאשם, הצמיד אותה אל חזהו, אחז את ראשה בידיו ונישק אותה על שפתיה. ש.א. השתחררה מאחיזתו של הנאשם ויצאה מהחדר; ז. ביום 13.10.96 כשנכנסה החיילת ל.ו. לחדרו של הנאשם להזמינו להתכבד בעוגה לכבוד יום הולדתה, אחז הנאשם את ראשה בידיו וניסה לנשקה על שפתיה. ל.ו. הסיטה את ראשה כדי למנוע מהנאשם לנשקה והנאשם נישק אותה על לחיה; ח. ביום 28.10.96 בשעה 07:30 או סמוך לה, כששהו במעלית לבדם, חיבק הנאשם את ל.ו. ונישק אותה על צוארה. ל.ו. נסוגה וביקשה מהנאשם שיפסיק בטענה שהיא חולה, אך הנאשם חזר וחיבק אותה כשהוא אומר לה שאינו נרתע מכך; ט. במספר מועדים לא ידועים החל מחודש אפריל 1995 ועד חודש פברואר 1996 הניח הנאשם את ידו על כתפיה של החיילת ש.פ. ונישק אותה על לחיה, על אף שהדפה אותו, וכן היה מעיר לה הערות בעלות אופי מיני כגון 'מתי אני אוכל להתחיל אתך כאשר לא תהיי במדים'". המשיב, אף שהודה בביצוע עבירות אלה, ביקש מבית משפט השלום שלא ירשיע אותו, וזאת בעיקר בשל התרומה הרבה למערכת הבטחון שהעלה במהלך שנים רבות של שירות מסור ומוצלח, אלא יסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור. אך בית המשפט, אף שהתרשם מדברי השבח שהורעפו על המשיב מפי עדי אופי מכובדים ומן הרצון של מערכת הבטחון להשאיר את המשיב בתפקידו, החליט שאין להימנע מן ההרשעה. וכך סיכם בית המשפט (השופט ז' כספי) את הכרעת הדין: "ככל שלבי עם הנאשם וסגולותיו הטובות, אינני יכול להעתר לבקשתו שלא להרשיעו בגין מעשיו המגונים. הבכורה כאן היא להשלכות הראויות ולשקילה המאוזנת, שאינה מאפשרת נקיטה חריגה כלפיו, לאחר שהודה במעשיו. סגולותיו הטובות, והן רבות, ותרומתו הנכבדת והרבה, יעמדו לזכותו, אין ספק, כבר אמרתי, בעת בחינת עתידו בשירות הציבורי. לפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירות בהן הודה". על יסוד ההרשעה גזר בית המשפט את דינו של המשיב, כפי שנקבע בהסדר הטיעון, כדלקמן: א. תשעה חודשים של מאסר על-תנאי שלא יעבור עבירה של מעשה מגונה; ב. שלושה חודשים של מאסר על-תנאי שלא יעבור עבירה של רמזים מגונים; ג. קנס בסכום של 7,000 ש"ח; ד. פיצוי בסך 7,000 ש"ח לכל אחת מארבע החיילות שנפגעו מן העבירות שביצע המשיב. פסק הדין בבית הדין למשמעת 2. זמן קצר לאחר שנגזר דינו של המשיב על ידי בית משפט השלום, הוגשה נגדו תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בתובענה הואשם המשיב בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-, ובביצוע עבירה שיש עמה קלון, לפי סעיף 17(6) לאותו חוק. המשיב הודה בביצוע עבירה של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו, אך כפר בביצוע עבירה שיש עמה קלון. אולם בית הדין פסק כי העבירות של מעשים מגונים ורמזים מגונים בהן הורשע המשיב, בנסיבות בהן בוצעו, יש בהן קלון. לפיכך הרשיע בית הדין את המשיב גם בעבירה של התנהגות שאינה הולמת וגם בביצוע עבירה שיש עמה קלון. התביעה ביקשה שבית הדין יפטר את המשיב מעבודתו, ויפסול אותו משירות המדינה עד שיגיע לגיל 65, שאז יתחיל לקבל את הקיצבה לה הוא זכאי על פי החוק. אולם, בשלב זה, בית הדין נתן ביטוי לדברי השבח שהורעפו על המשיב ולדברי ההערכה על תרומתו למערכת הבטחון. כדברי בית הדין, "השבחים על עבודתו המסווגת והמיוחדת עולים על המשוער". לכן ראה בית הדין לנכון, ברוב דעות, להסתפק באמצעי משמעת מתונים, שיאפשרו למשיב להמשיך במילוי תפקידו בשירות המדינה. בהתאם לכך הטיל בית הדין על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: "1. נזיפה חמורה. 2. הקפאת דרגתו למשך שלוש שנים מהיום". דעת המיעוט, לעומת זאת, אמרה כי "יש להטיל על הנאשם עונש של פיטורים, לפסול אותו משירות המדינה ולזכותו בגימלה עם פיטוריו". הערעור לבית משפט זה: טענות הצדדים 3. המשיב השלים עם ההרשעה ועם גזר הדין. אך המדינה הגישה ערעור על גזר הדין. בערעור נאמר בשם המדינה, בין היתר, כך: "המערערת תטען כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב אינם הולמים את חומרת העבירות בהן הורשע, תדירותן, טיבן והקלון שדבק בהן, וכי הם מחטיאים את מטרותיו של ההליך המשמעתי. ... המעשים נעשו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, כל זאת אגב ניצול יחסי מרות מצד בעל תפקיד בכיר בשירות הציבורי כלפי חיילות צעירות, זוטרות, בשירות חובה. ... המערערת אינה חולקת כי ככל שהדברים נוגעים למישור הפלילי, מעשיו של המשיב, כל אחד לעצמו, מצויים ברף הנמוך יחסית של הנורמה הפלילית (אם כי לנוכח תדירות העבירות, ריבויין והנסיבות בהן בוצעו, יש בהן חומרה גם במישור הפלילי). ברם, המערערת תטען כי ככל שהדברים נוגעים למישור המשמעתי - מעשים שבמהותם עולים כדי התנהגות שאינה הולמת, הנושאת עימה קלון - הרי שמדובר במעשים המצויים ברף הגבוה יחסית של הנורמה המשמעתית. ... המערערת תטען כי בית הדין לא נתן דעתו לכך שמעשיו של המשיב, מעשים בגינם הורשע בפלילים ונמצא כי יש בהם קלון, הם ביטוי לתופעה חברתית חמורה ורווחת. המערערת תטען כי בית הדין לא היה ער לטיבו ולעצמתו של האינטרס הציבורי, המחייב להלחם בנגע חברתי זה ולעשות לעקירתו משורש. המערערת תטען כי בגזר הדין יש כדי להעביר מסר לפיו המאבק בשירות הציבורי כנגד עבירות מנהלים בכירים על רקע מיני, נעצר, כאשר מדובר במנהל בכיר ומוכשר, מסר שיש בו כדי להביא להיטשטשות הערכים, לפגוע בתדמיתו של המנהל בשירות הציבורי ובאמון כלל הציבור בשירות הציבורי". לפיכך מתבקש בית משפט זה, מטעם המדינה, להורות על פיטורי המשיב מעבודתו לאלתר. 4. המשיב ענה לטענות אלה, באמצעות בא-כוחו, בעת הדיון שהתקיים בבית המשפט. הוא טען בעיקר כי אמצעי המשמעת שבית הדין הטיל במקרה זה אינם חורגים מן האמצעים המקובלים במקרים מעין אלה. המשיב, לטענתו, אף כי נהג שלא כחוק, לא עשה דברים חמורים; החיילות שנפגעו לא היו נתונות לפיקודו; הוא הביע חרטה כנה; השירות שנתן למערכת הבטחון במשך שנים רבות היה מסור, ותרומתו למערכת זאת היתה גדולה, כפי שרבים וחשובים העידו; ולאור כל אלה אין זה ראוי כי בית המשפט יתערב בהחלטה של בית הדין. הדין המשמעתי כנגד הדין הפלילי 5. לצורך הכרעה בין הטענות משני הצדדים יש להקדים ולהציג את ההבדל המהותי בין הדין המשמעתי לבין הדין הפלילי. ההבדל נובע מן התכלית: הדין המשמעתי נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של הדין הפלילי. עיקר התכלית של הדין המשמעתי הוא הגנה על השירות הציבורי. הצורך בהגנה על השירות הציבורי אינו בא לידי ביטוי מלא בהליך הפלילי. גם אם בהליך הפלילי נגזר על עובד הציבור עונש של קנס, מאסר או עונש אחר, עדיין יש צורך לברר אם ראוי לנקוט נגדו גם הליך משמעתי: האם ראוי שאותו עובד ציבור יישאר בתפקידו, או שמא ראוי להעבירו לתפקיד אחר, או להורידו בדרגה, או אף לפטרו מן השירות, וזאת כדי למנוע פגיעה נוספת של אותו עובד בשירות הציבורי, או כדי להגן על תדמית השירות ועל אמון הציבור, וכן כדי לשרש תופעות פסולות בשירות הציבורי ולהרתיע עובדי ציבור אחרים מהתנהגות שאינה הולמת את השירות. "לפיכך, המשקל שראוי לייחס לנסיבות שבהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי. בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות. לכן, השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה": עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 94-93. ראו גם בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין משמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 861. בהתאם לכך, "טעות היא להתייחס לפיטורים כאל עונש גרידא", גם אם מבחינתו של עובד הציבור פיטורים הם בגדר עונש, המתווסף לעונש שהוטל עליו בדין הפלילי. ראו עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם). השאלה הנכונה היא, בעיקר, אם התכלית של הדין המשמעתי מצדיקה פיטורים של המשיב, כטענת המדינה, בעקבות העבירות בהן הודה ובהן הורשע, תחילה על ידי בית משפט השלום ולאחר מכן על ידי בית הדין למשמעת. 6. העבירות בהן המשיב הורשע הן, על פי מהותן, עבירות של הטרדה מינית. ראו סעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח1998-. אכן, המשיב לא הועמד לדין לפי חוק זה, אף כי החוק כבר נכנס לתוקף באותו מועד, כיוון שהעבירות בוצעו על ידו לפני שחוק זה נחקק. עם זאת, כדי לקבוע עמדה כלפי עבירות אלה, ובהתאם לכך גם לקבוע את אמצעי המשמעת הראויים לעבירות אלה, מן הראוי להתייחס אליהן על פי מהותן, כלומר, כעבירות של הטרדה מינית. מהי, אם כן, העמדה הראויה של הדין המשמעתי כלפי עבירות של הטרדה מינית? התופעה של הטרדה מינית 7. מסתבר כי התופעה של הטרדה מינית קיימת ונפוצה מזה זמן רב, אם לא מאז ומתמיד, בישראל כמו במדינות אחרות. אולם רק לפני שנים מעטות נתגבשה בישראל מודעות ציבורית לגבי היקף התופעה וחומרת הפגיעה של הטרדה מינית, באופן מיוחד במקומות עבודה, ובכלל זה בשירות הציבורי. ראו עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650 (להלן - משפט בן אשר­). לדוגמה, על פי סקר שנערך בשנת 1986 בקרב עובדות בשירות המדינה בישראל, 40% מן העובדות נתקלו במהלך עבודתן בהטרדה מינית, ו31%- נפגעו ממעשים פיזיים בעלי אופי מיני. ראו שם, בעמ' 668. ההיקף והחומרה של תופעה זאת הובילו להכרה כי יש צורך להיאבק בתופעה, בין היתר באמצעות ענישה. אי לכך נחלצה הכנסת לחוקק את החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח1998-. החוק קובע כי הטרדה מינית היא עבירה פלילית, שדינה מאסר, וכן גם עוולה אזרחית המזכה בפיצוי כספי. 8. אולם ברור כי עד כה החוק למניעת הטרדה מינית לא שירש את התופעה של הטרדה מינית, וספק אם הוא צמצם אותה. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, והוא קורא, שומע ויודע כי התופעה של הטרדה מינית עדיין רווחת. למרבה הצער, השירות הציבורי אינו יוצא מן הכלל, ונראה כי יש בשירות הציבורי ארגונים מסויימים בהם ההטרדה המינית רווחת במיוחד. במשפט בן אשר נאמר (בעמ' 663-662) כי ההטרדה המינית, אף שהיא עלולה להתרחש בכל מקום ובכל נסיבה, "מוכרת היטב בקרב ארגונים בעלי אופי גברי כמו צבא ומשטרה". לאחרונה נתרבו הדיווחים על ריבוי מקרים של הטרדה מינית במערכת הבטחון. בעקבות דיווחים אלה התקיימה ביום 15.8.2000 ישיבת חירום של ועדת הכנסת לקידום מעמד האשה, לצורך דיון בתופעה של הטרדה מינית במשרד הבטחון. בישיבה זאת הוצג, בין היתר, מכתב שנשלח יום קודם לכן על ידי נציב שירות המדינה אל ראש אגף כח אדם בצבא. במכתב זה נאמר שהרוב המכריע של העובדים במשרד הבטחון שומרים על נורמות התנהגות נאותות, ועם זאת "נציבות שירות המדינה טיפלה ומטפלת בתלונות רבות יחסית של הטרדות מיניות מצד עובדים במשרד [הבטחון] כלפי החיילות ולכן יש להוסיף מקרים רבים הידועים לנו שבהם החיילות חוששות להתלונן עקב החשיפה ואי הנעימות הכרוכים בכך". מאבק ארגוני נגד הטרדה מינית 9. בשל ההיקף והחומרה של ההטרדה המינית במערכת הבטחון, הוחלט במערכת זאת להחמיר את ההתייחסות כלפי מקרים של הטרדה מינית. בדיון שהתקיים ביום 15.8.2000 בוועדת הכנסת לקידום מעמד האשה, אמרה קצינת ח"ן ראשית, תא"ל ס' יוגב, כי אשתקד פוטרו מן הצבא 40 קצינים ונגדים שהואשמו בהטרדה מינית. כמו כן, הרמטכ"ל, רב-אלוף ש' מופז, הוציא הנחיה הקובעת כי בכל מקרה של תלונה על הטרדה מינית במסגרת הצבא יש לקיים את החקירה תוך 45 ימים, ולהעביר את ההמלצות לפרקליטות. באותה ישיבה ציין הסמנכ"ל למשאבי אנוש במשרד הבטחון, מר צ' כהן, כי משרד הבטחון רואה "יותר מאשר בחומרה ובשאט נפש כל מקרה של הטרדה מינית". הוא הציג בפני הוועדה מכתב של מנכ"ל משרד הבטחון, מר עמוס ירון, מיום 14.8.2000 בו נאמר כי "הנהלת המשרד ואני אישית כמנכ"ל נפעל במלוא החומרה כלפי כל מקרה של הטרדה מינית, על מנת לבער את הנגע... אינני מוכן להיות סובלני כלפי כל מקרה שיתגלה ואיני מוכן לתת גיבוי לכל מי שיפר את הנורמות. בענין זה נפעל ללא פשרות... כל עובד יכול לפנות אלי במישרין ואני מבטיח כי הבירור יהיה מיידי, יסודי ונוקב". זה מקרוב הוגשה לבית משפט זה עתירה (שטרם הוכרעה) על ידי נגד בשירות קבע בצבא, שהורשע בדין משמעתי בגין הטרדה מינית של חיילת, ובעקבות ההרשעה החליט הרמטכ"ל להתיר את התחייבותו, כלומר, לפטרו מן הצבא: בג"ץ 4159/00 חדד נ' הרמטכ"ל והפצ"ר. הנספחים שהעותר צירף לעתירה זאת מלמדים על המדיניות העכשווית של הצבא כלפי התופעה של הטרדה מינית. במכתב שנשלח אל העותר על ידי עוזר הרמטכ"ל, ביום 30.4.00, נאמר בין היתר כך: "הרמטכ"ל הוא שנושא באחריות לעקירתה מן השורש של תופעת ההטרדה המינית בצה"ל והוא רואה עצמו אחראי לשלומן של חיילות הנמצאות בתורנות עם מפקדים. לאור זאת, אין הרמטכ"ל מוצא לנכון להשאיר מפקד בשירות צבאי, כשהוא כשל בהתנהגותו, בזמן ביצוע תפקידו, כלפי מי שנתונה באותה העת תחת מרותו ואחריותו". ובראיון עם הרמטכ"ל, שפורסם בעתון "במחנה" ביום 10.9.99, צוטט הרמטכ"ל כדלקמן: "כל מי שהורשע בהטרדה מינית מגיע לוועדה להתרת חוזים, ועל פי סמכויות הרמטכ"ל משוחרר מצה"ל". בפסק דין שניתן זה לא מכבר על ידי בית משפט זה, התייחס בית המשפט לעמדה של מערכת הבטחון כלפי הטרדה מינית במסגרת הצבא, וכך אמר: "במכתבו של שר הבטחון, מר משה ארנס, לחברת הכנסת נעמי חזן, מיום 25.2.99, מצטט השר, בהסכמה, את תשובת הרמטכ"ל המקובלת עליו. בתשובה זו, בא לידי ביטוי ה'אני מאמין' של השר ושל הרמטכ"ל בסוגיה שלפנינו. בין השאר נאמר בה כי 'הרמטכ"ל רואה בצה"ל ארגון בו נורמות ההתנהגות שוללות פגיעה בכבוד האדם, לרבות הטרדה מינית, ולמערכת ישנה מחוייבות לשמור, בכלל זה, על שלומן, בטחונן וכבודן של המשרתות והמשרתים בו'. בהמשך, מפורטים הצעדים הננקטים על ידי צה"ל ליישום נורמות אלה ולביעור הנגע. בסיום המכתב נאמר כי 'לדעת הרמטכ"ל אין מקום, ככלל, להמשך שירותם במסגרת הצבאית של אנשי קבע שכשלו בעבירות מסוג זה... גם במקרים בהם הוחלט שלא לשחרר מצה"ל תגרור ההרשעה בתחום זה השפעה מתמשכת על קידום בתפקיד ובדרגה'": בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי ואח', פ"ד נג(2) 62, 72, השופטת שטרסברג-כהן. ראוי הצבא להערכה על הצעדים הנמרצים שהוא נוקט בעת האחרונה, בהתאם למדיניות של הרמטכ"ל, לאכיפת החוק נגד הטרדה מינית. מדיניות שיפוטית כלפי הטרדה מינית 10. גם בית משפט זה, המופקד על אכיפת החוק, חייב לומר את דברו בנוגע למאבק בהטרדה מינית, ובכלל זה בהקשר של הדין המשמעתי. עד כה לא באו בפני בית משפט זה אלא מקרים מעטים בהם בית המשפט נתבקש לדון באמצעי משמעת שהוטלו בגין הטרדה מינית. יש בהם מקרים שבית המשפט אישר אמצעים חמורים, עד כדי פיטורים משירות המדינה ושלילה של הזכות לפיצויי פיטורים או הזכות לגימלה. ראו עש"מ 2/73 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 365; עש"מ 2/89 חבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עש"מ 3328/91 זחלאקה נ' נציב שירות המדינה (לא פורסם). אך יש בהם גם מקרים שבית המשפט הסתפק באמצעים מתונים יותר, כגון, הורדה בדרגה והעברה לתפקיד אחר. ראו עש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 867; ראו גם עש"מ 7/86 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אולם באף אחד ממקרים אלה לא ביקש בית המשפט לקבוע באופן ברור מדיניות כללית לגבי אמצעי המשמעת הראויים במקרים של הטרדה מינית, והמקרים מעטים במספר ונבדלים זה מזה, עד שלא ניתן להסיק מהם על מדיניות כזאת. מהי, אם כן, המדיניות שראוי לבית משפט זה לנקוט כלפי מקרים של הטרדה מינית בשירות הציבורי? 11. על הפגיעה הנובעת מהטרדה מינית נאמר במבוא להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז1997-, כך: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן". פגיעה כזאת, הנובעת מהטרדה מינית, מחייבת תגובה חמורה של מערכת המשפט. אכן, כך הגיב בית המשפט על הטרדה מינית במסגרת הדין הפלילי. בע"פ 2695/93 שירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו דן בית משפט זה בערעור על הרשעה בביצוע מעשים מגונים במסגרת של מקום עבודה פרטי, אמר השופט ד' לוין (בפיסקה 12) כך: "אין לסבול את התופעה, שלמרבה הצער נפוצה היא, כי מעבידים ואנשים בעלי שררה יפעילו סמכותם על הנתונים למרותם כדי להפיק לעצמם טובת הנאה מינית. הכפיפות של הנתונים למרותם של כאלה מעמידה אותם במצוקה אמיתית, ולא אחת ירכינו ראש ולמורת רוחם ישלימו עם התנהגות כזו, שלא זו בלבד שיש בה פסול וטעם לפגם, אלא שיש בה כדי להשפיל את האדם בו מבוצע המעשה ולפגוע פגיעה קשה בכבודו ובצנעת פרטיותו. יש לטעת בליבם של אלה את התחושה ואת הבטחון שיש דין ויש דיין, ויש מי שאמון על הגנת זכויותיהם כאזרחים". שאלת ההתייחסות כלפי הטרדה מינית, הפעם במסגרת השירות הצבאי, עלתה בפני בית המשפט לאחרונה, בבג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי ואח', פ"ד נג(2) 62 (להלן - משפט ניר גלילי). בעתירה זאת נתבקש בית המשפט למנוע קידום בדרגה של תא"ל ניר גלילי, לאחר שנמצא אשם בדין משמעתי בהתנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת שהיתה נתונה למרותו. אמנם החיילת הסכימה לאותה התנהגות, אך בנסיבות המקרה לא נמצא די בכך כדי לשלול מן ההתנהגות את האופי של התנהגות בלתי הולמת. השוו סעיף 3(א)(6) לחוק למניעת הטרדה מינית. וכך אמרה השופטת שטרסברג-כהן (בעמ' 71-70). "בעת הפרשה שימש המשיב מפקד בסיס האימונים בצאלים, והיה המפקד בעל הדרגה הבכירה ביותר בבסיס שבו שירתה העותרת. העותרת הייתה באותה עת חיילת בשירות סדיר, ושירתה כפקידתו האישית. ביחס זה שבין מפקד בכיר לפקודתו, טבוע באופן אינהרנטי חוסר שוויון תהומי. בצד אחד עומד המפקד, הכריזמטי, הסמכותי, שכל הסובבים סרים למרותו ולמוצא פיו, כשפער של מעמד, דרגה, גיל, וניסיון מפרידים בינו לבין העותרת. בצד השני ניצבת חיילת צעירה, חסרת ניסיון, במפגש ראשון עם מסגרת זרה וחדשה מחוץ לבית, מסגרת לא וולונטרית שבה היא נתקלת בהיררכיה צבאית ברורה ובמפקד העומד בראשה. מצב דברים זה מקים מערכת יחסים רגישה ועדינה, העלולה להוות קרקע להצמחת עשבים שוטים של ניצול לרעה של סמכות ומרות. מערכת היחסים האינטימית בין המשיב לעותרת, הגם שהייתה בהסכמה, היא אכן ביטוי לכך. במערכת יחסים שבה אמור המפקד לשמש דוגמה ומופת, במערכת יחסים שהיא מעצם טיבה וטבעה מערכת יחסי נאמנות ומשמורת, עומדת התנהגותו של המשיב בניגוד חריף להתנהגות הראויה המצופה ממפקד בצה"ל. היא פוגעת בכבודה של החיילת ובחירותה. היא פוגעת בחובת הנאמנות שחבים המפקד כפרט, והצבא כגוף, למתגייסות לשורותיו, לבני משפחותיהן ולחברה בכללותה. חובה זו מגלמת את הציפייה מכל מפקד לשמור מכל משמר על הפיקדון היקר המופקד בידיו, שהוא המשאב האנושי, ובענייננו - החיילת. ככל שדרגתו של המפקד גבוהה יותר וגילו מבוגר יותר כך נרחבות יותר המרות והסמכות שהוא מקרין וכך גדולה יותר האחריות שעל כתפיו". לפיכך החליט בית המשפט לקבל את העתירה ופסק שתא"ל ניר גלילי לא יקודם בדרגה. בית המשפט נקט עמדה גם כלפי הטרדה מינית כעבירת משמעת בשירות הציבורי. וכך אמר במשפט בן אשר (בעמ' 675): "כיום מן המוסכמות הוא, בישראל כמו במדינות אחרות, שהטרדה מינית, מעבר לנזק החומרי שהיא עלולה לגרום, פוגעת בכבוד האדם. אין ספק, שהיא בגדר התנהגות שאינה הולמת שום אדם, ובוודאי שהיא אינה הולמת את עובד המדינה, ומכאן גם שהיא אף עלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, בניגוד לסעיף 17(3) לחוק המשמעת". עד כדי כך, שהטרדה מינית עשוייה להיחשב, לפחות במקרים חמורים של הטרדה מינית, כעבירה שיש עמה קלון. ראו, לדוגמה, עש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 867, 873; משפט בן אשר בעמ' 683: אכן, כך גם נפסק במקרה הנדון: בית הדין למשמעת פסק כי הרשעת המשיב על ידי בית משפט השלום היא הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, והמשיב לא ערער על פסק הדין של בית הדין למשמעת. אמצעי משמעת ראויים נגד הטרדה מינית 12. על רקע זה ניצבת השאלה במקרה הנדון: מה הם אמצעי המשמעת הראויים במקרה של הרשעת עובד ציבור בעבירת משמעת שהיא, על פי מהותה, עבירה של הטרדה מינית? הטרדה מינית, כעבירת משמעת, כוללת צורות שונות ומשונות של התנהגות פסולה שיש לה אופי מיני. יש בהן, בקצה אחד, צורות קלות מבחינת הפסול המוסרי והפגיעה בקרבן, ויש בהן, בקצה השני, צורות חמורות מבחינה זאת. ראו ההגדרה של הטרדה מינית בסעיף 3 של החוק למניעת הטרדה מינית וכן במשפט בן אשר. ברור, לכן, שהחומרה של אמצעי המשמעת בכל מקרה ומקרה אמורה לתת ביטוי לחומרה של ההטרדה המינית באותו מקרה. בהתאם לכך, אמצעי המשמעת במקרה של הטרדה מינית עשויים לנוע מאמצעי קל כמו התראה או נזיפה ועד אמצעי חמור כמו פיטורים משירות המדינה תוך שלילת זכויות לפיצויים ולגימלה ואף פסילה לשירות המדינה. עם זאת, המהות של הטרדה מינית מחייבת באופן עקרוני, כפוף לנסיבות של כל מקרה, גישה מחמירה מצד הממונים על עובד הציבור הנאשם בהטרדה כזאת, מצד בית הדין למשמעת וכן גם, בהליך של ערעור, מצידו של בית משפט זה. מה הטעם לגישה המחמירה? ראשית, היקף התופעה. ההטרדה המינית, כפי שעולה ממחקרים, היא תופעה רווחת, גם בשירות הציבורי. נראה שהיא אחת מעבירות המשמעת הנפוצות ביותר. וככל שהעבירה, כל עבירה, נפוצה יותר, כך פגיעתה קשה יותר. לכן דבר רגיל הוא שבית המשפט מחמיר את האמצעים בהם הוא נוקט כאשר עבירה מסויימת מתפשטת ופגיעתה גוברת. אמצעים חמורים יותר אמורים להעביר מסר מרתיע, לעצור את התפשטות העבירה ואף להפחית את שכיחותה ככל שניתן. שכיחות העבירה של הטרדה מינית מצדיקה גישה כזאת גם כלפי עבירה זאת. שנית, הטרדה מינית שונה במהותה מעבירות משמעת אחרות, והשוני מצדיק אף הוא גישה מחמירה כלפי עבירה זאת. בדרך כלל עבירות משמעת פוגעות בתפקוד ובתדמית של השירות הציבורי. כך גם הטרדה מינית במקום העבודה, שהיא מעכירה את האווירה ומשבשת את יחסי העבודה, ולכן היא פוגעת, בהכרח, בתפקוד התקין ובתדמית הראויה של השירות. אך, מעבר לכך, ההטרדה מינית פוגעת גם באופן אישי בשותפים לעבודה, לא פעם פגיעה קשה, ולעתים קרובות דווקא בעובדים פגיעים במיוחד, מחמת דרגה נמוכה או מעמד רופף במקום העבודה, או מחמת סיבה אחרת. עובדים אלה זכאים להגנה יעילה, גם לצורך התפקוד התקין של השירות, קודם כל על ידי הממונים עליהם, ואם אין די בכך, על ידי בית הדין ובית המשפט. יעילות ההגנה היא, באופן כללי, פועל יוצא של חומרת האמצעים שבית הדין ובית המשפט נוקטים נגד עובדים שנמצאו אשמים בהטרדה מינית. שלישית, הטרדה מינית שונה מעבירות משמעת אחרות בהיבט נוסף. בדרך כלל, אדם שנכשל בעבירת משמעת, ובמיוחד בעבירה שיש עמה קלון, כגון עבירה של גניבה או שוחד, מודע היטב לכך שהוא עושה דבר שלא ייעשה, לא רק בניגוד לחוק, אלא גם בניגוד למוסר החברתי ולמינהל התקין. לכן, אדם המוחזק בעיני עצמו אדם הגון, וחזקה שכאלה הם העובדים בשירות המדינה, רובם אם לא כולם, ימנע עצמו מעבירה כזאת. אך לא בהכרח כך לגבי עבירה של הטרדה מינית. אפשר שאדם המוחזק בעיני עצמו ובעיני יודעיו כאדם הגון, שלא יעלה על דעתו לבצע עבירה של גניבה או שוחד, ואף לא עבירת משמעת של התרשלות או התפרעות בעבודה, יסתבך ביודעין, ללא תחושה של אשמה, בעבירה של הטרדה מינית. וכך לא רק אדם צעיר ותמים אלא גם אדם מבוגר ומנוסה, ולא רק עובד זוטר, כלפי עובד אחר במעמדו, אלא גם, ואולי במיוחד, עובד בכיר כלפי עובד הכפוף לו. וכבר נאמר במקורות, שכל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו. אכן, אדם כזה, היודע בדרך כלל להבחין בין טוב לבין רע, יכול לתפוס מעשה של הטרדה מינית כאילו הוא מעשה של מה בכך, אולי אפילו מעשה חינני של רוח נעורים, המתיישב עם תדמית של גבריות, ומכל מקום מעשה טבעי, ולכן גם מעשה נסבל מבחינת המוסר החברתי. ייתכן שאפשר לייחס תפיסה כזאת של הטרדה מינית לחינוך אישי, או לתרבות של חברה מסויימת או לאווירה השוררת במקום נתון. כך או כך, כיוון שתפיסה כזאת רווחת בקרב עובדים הגונים, המבקשים להימנע מרע, חשוב להעביר אליהם מסר חד-משמעי האומר כי הטרדה מינית היא מעשה רע מכל בחינה, ובכלל זה מבחינה מוסרית, ולכן היא נחשבת עבירה שיש עמה קלון. מסר כזה, על מנת שיהיה יעיל, חייב לבוא לידי ביטוי בנקיטת אמצעים חמורים נגד עובד שנמצא אשם בהטרדה מינית. אמצעים כאלה יכולים לצמצם את היקף התופעה של הטרדה מינית בשירות הציבורי. ורביעית, בגלל המהות של הטרדה מינית, קיימת רתיעה מצד הקורבנות, גם כאשר הם נפגעים מאד מן ההטרדה, להגיש תלונה רשמית נגד המטריד, שהוא לעתים קרובות אחד העובדים הבכירים והמכובדים במקום העבודה, או להעיד נגדו במשטרה או בערכאה שיפוטית. תלונה כזאת כרוכה על פי רוב בחקירה מביכה על ידי הרשויות הממונות על אכיפת החוק, ובעקבותיה מתן עדות וחקירה נגדית בפני ערכאה שיפוטית, בחשיפה אפשרית לפרסום בתקשורת, ולעתים גם בתגובה פוגעת במקום העבודה, עד כדי אילוץ לפרוש מאותו מקום. כל אלה גורמים לכך שלעתים קרובות קורבנות של הטרדה מינית סופגים את ההשפלה והמצוקה, ונמנעים מתלונה, כשהתוצאה הסבירה היא שההטרדה תימשך ותציק, לאותו קרבן או לקרבן אחר. גם בכך נבדלת ההטרדה המינית מעבירות משמעת אחרות, בהן כל עובד יכול להניח שתוגש נגדו תלונה, אם יעבור את העבירה. זהו גורם מרתיע בעבירות משמעת בדרך כלל, אך גורם זה נחלש בעבירות של הטרדה מינית, בגלל הרתיעה של קרבן העבירה מהגשת תלונה רשמית. המקרים בהם מוגשת תלונה רשמית על הטרדה מינית הם מקרים חריגים, על פי רוב מקרים בהם ההטרדה פגעה בקורבן בחומרה, ולכן הם מצדיקים גישה מחמירה, גם לגוף המקרה הנדון וגם לצורך הרתעת הרבים. 13. המסקנה העולה מן האמור היא, כי במקרים חמורים של הטרדה מינית, מן הראוי לנקוט אמצעים חמורים, כלומר, פיטורים משירות המדינה, ואם נסיבות המקרה מצדיקות זאת, אולי גם אמצעים נוספים הנלווים לפיטורים, כמו שלילת הזכות לפיצויי פיטורים ולגימלה ואף פסילה משירות המדינה. אמצעים חמורים כאלה נדרשים במקרים חמורים של הטרדה מינית הן בשל הפגיעה בחבר לעבודה, הן משום שהעבירה כרוכה בקלון, והיא פוגעת גם בתפקוד וגם בתדמית של שירות המדינה, וכן לצורך הרתעת הרבים, כדי לצמצם ככל שניתן את התופעה של הטרדה מינית. אכן, אין בכך חידוש: בית משפט זה כבר אישר בעבר, במקרים של הטרדה מינית חמורה, פיטורים תוך שלילת זכויות נוספות. ראו לעיל, פיסקה 10. אין צורך, ומסתבר שגם אין אפשרות, להגדיר באופן מדוייק מקרים חמורים של הטרדה מינית שיש בהם כדי להצדיק אמצעי של פיטורים מן השירות. מידת החומרה של ההטרדה היא פועל יוצא של נסיבות שונות: צורת ההטרדה ועוצמת הפגיעה בקרבן, ולעניין זה יש לזכור כי הטרדה מינית, כמשמעותה בסעיף 3 של החוק למניעת הטרדה מינית, כוללת גם עבירות פליליות חמורות, כמו מעשה מגונה לפי סעיף 348 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא מאסר לתקופה של שבע שנים ואף עשר שנים, וסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא מאסר לתקופה של שבע שנים ואף תשע שנים, לפי הנסיבות; משך ההטרדה, אם היא חד-פעמית או נמשכת לאורך זמן רב; המספר של קרבנות ההטרדה, אם אחד ואם יותר; מעמד המטריד כלפי הקורבן; ונסיבות נוספות ומיוחדות לכל מקרה. צירוף הנסיבות של המקרה הוא שצריך לקבוע את מידת החומרה של העבירה, והוא גם שצריך לקבוע, תוך התחשבות בנסיבות האישיות של העבריין, את אמצעי המשמעת ההולמים את המקרה. ויתכן, כמובן, שגם מקרה חמור של הטרדה מינית לא יצדיק, בהתחשב בנסיבות האישיות של העבריין או בנסיבות מיוחדות אחרות, אמצעי חמור של פיטורים מן השירות. המקרה הנדון: נסיבות לחומרה 14. כיצד לשפוט, אם כן, את המקרה הנדון לאור הנסיבות המיוחדות של מקרה זה? לדעתי, המקרה הנדון הוא מקרה של הטרדה מינית חמורה. החומרה של מקרה זה נובעת משילוב של נסיבות אחדות, כדלקמן. א. המשיב הודה והורשע בביצוע מעשים מגונים ורמזים מגונים, בעלי אופי של הטרדה מינית, בניגוד לסעיף 348(ג) וסעיף 210 לחוק העונשין, נגד ארבע נשים. ראו לעיל פיסקה 1. הכמות היא איכות. להבדיל מהטרדה מינית של אשה אחת, שיכולה אולי להיות מתורצת במשיכה מיוחדת לאותה אישה, אולי אפילו כנסיון (אמנם בלתי-ראוי) לחיזור, הטרדה מינית של ארבע נשים, בזו אחר זו, ואולי אפילו זו וזו בו-זמנית, היא כבר שיטה של הטרדה מינית. גם אם כל מקרה של הטרדה כזאת, שבא לידי ביטוי בחיבוק או נשיקה או אמירה מינית, אינו מקרה חמור, הצירוף של המקרים, האחד רודף את השני, עושה את ההטרדה המינית התנהגות גסה ומשפילה במיוחד: לא נותר בה מאום מקירבה רגשית וחיבה נפשית, אלא כולה ביזוי של האדם כמכשיר לגירוי וסיפוק מיני. אכן, כפי שבית הדין למשמעת קבע לגבי המשיב, "לא היה קשר חברתי ביניהם ולא היה כאן חיזור לקירבה נפשית". התנהגות כזאת היא פסולה במיוחד והפגיעה שלה קשה במיוחד. ב. ההטרדה המינית בה הורשע המשיב הופנתה, בכל ארבעת המקרים, כלפי חיילות בשירות חובה, שהוצבו על ידי הצבא לשרת במשרד הבטחון. אכן, האיסור על הטרדה מינית חל על כל אדם כלפי כל אדם, אך חומרה מיוחדת נודעת להטרדה מינית של חיילת בהיותה בתפקיד כחיילת: "חיילת צעירה, חסרת נסיון, במפגש ראשון עם מסגרת זרה וחדשה מחוץ לבית, מסגרת לא וולונטרית שבה היא נתקלת בהיררכיה צבאית ברורה ובמפקד העומד בראשה": משפט ניר גלילי, לעיל פיסקה 11, בעמ' 71-70. בית המשפט הוקיע בלשון חריפה את התופעה של הטרדה מינית של חיילות. שם. אמנם בית המשפט דיבר על הטרדה מינית של חיילת במסגרת הצבא. אך הדברים תופסים, בשינויים שאינם מהותיים, כלפי חיילות שהוצבו על ידי הצבא לשרת במשרד הבטחון. בית המשפט דיבר (שם) על הטרדה מינית של חיילת על ידי מפקד בכיר כפגיעה, בין היתר, "בחובת הנאמנות שחבים המפקד כפרט, והצבא כגוף, למתגייסות לשורותיו, לבני משפחותיהן ולחברה בכללותה. חובה זו מגלמת את הציפייה מכל מפקד לשמור מכל משמר על הפיקדון היקר המופקד בידיו". חובה זו קיימת ועומדת גם כאשר הצבא מציב חיילת לשירות במשרד הבטחון, והיא חלה ומחייבת גם את העובדים הבכירים במשרד זה, הנכנסים כביכול לנעלי המפקד. בדרך כלל החיילת רואה לעצמה זכות ותועלת לשרת במשרד הבטחון, והיא מעוניינת להישאר במשרד, אך גם אם היא מוכנה לוותר על זכות זאת, אין היא אדון לעצמה לקום מהיום למחר ולעזוב את משרד הבטחון משום שאחד העובדים מציק לה. בשל כך או אחרת, החיילת עשוייה להיראות בעיני עובד במשרד כטרף קל לסיפוק מיני. עובד כזה צריך לדעת כי הטרדה מינית של חיילת חמורה יותר מהטרדה מינית של עובדת אזרחית: היא פוגעת גם ביחס האמון וההערכה כלפי הצבא, לא רק מצד החיילת ומשפחתה, אלא גם מצד הציבור הרחב, ויש בה טעם של מעילה באמון. יש בכך כדי להצדיק אמצעים חמורים במקרה של הטרדה מינית של חיילת. אכן, הצבא גיבש לעצמו מדיניות מחמירה של פיטורים משירות הקבע בעקבות הרשעה בהטרדה מינית. ראו לעיל פיסקה 9. מבחינה עניינית אין הבדל גדול במהות, ולכן גם לא צריך להיות הבדל גדול באמצעי המשמעת, בין הטרדה מינית של חיילת במסגרת הצבא לבין הטרדה כזאת במסגרת של משרד הבטחון. ג. מימד של חומרה מתווסף לעבירות בהן הורשע המשיב גם בשל אורך הזמן בו בוצעו העבירות. ההטרדה המינית של חיילת זו ואחרת על ידי המשיב נמשכה לאורך זמן, חלק ניכר מזמן השירות הצבאי, ובסך הכל מעשי ההטרדה של ארבע החיילות, בהם הוא הורשע, נמשכו כשלוש שנים. משמע, לא מדובר במעידה חד-פעמית, או בהתנהגות פסולה במשך תקופה קצרה, אלא בהתנהגות שהיתה הרגל ממושך. אורך הזמן בו בוצעה עבירה עשוי להוסיף חומרה לכל עבירה. הוא מוסיף חומרה גם להטרדה המינית על ידי המשיב במקרה הנדון. ד. המשיב הינו עובד ותיק ובכיר במשרד הבטחון: מנהל היחידה לעסקאות יצוא מיוחדות באגף לסיוע ויצוא בטחוני. המעמד הבכיר, כשם שיש עמו זכות ויתרון, כך גם יש עמו נטל ואחריות. כפי שנאמר בעש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184, 191: "עובדי המדינה אף הם נבדלים זה מזה. גם אם כולם כפופים לאותו דין, יהיו אלה חוקי המדינה או כללי המשמעת, אין מקפידים עם כולם באותה מידה. ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר. יש מקום לצפות ולדרוש ממנהל כללי של משרד ממשלתי יותר מאשר מצפים ודורשים מן המזכירה שלו, כשם שיש מקום להקפיד עם המפקח הכללי של המשטרה יותר מכפי שמקפידים עם שוטר מן השורה". ברוח זאת דיבר בית המשפט גם בהקשר של הטרדה מינית בשירות המדינה: "בהטרדה מינית הנעשית מעמדה של מרות או השפעה, מעבר לפסול שבעצם ההטרדה, יש גם ממד של ניצול לרעה של התפקיד או של המעמד, שהרי התפקיד או המעמד הוקנו כדי לשרת את המוסד, ולא כדי להקנות טובת הנאה אישית... אכן, הטרדה מינית על-ידי בעל סמכות, במובן הרחב, כלפי מי שנתון לסמכותו, היא סוג חמור במיוחד של הטרדה מינית": משפט בן אשר (לעיל, פיסקה 7), בעמ' 687-686. לגבי הטרדה מינית של חיילות על ידי קצינים בכירים בצבא, אמר בית המשפט, במשפט ניר גלילי (לעיל פיסקה 11, בעמ' 70), כך: "מאלו יש לצפות שיהוו דוגמה אישית. עם אלה יש להקפיד ולדקדק כחוט השערה". אמנם המשיב לא היה מפקד של החיילות, אותן הטריד, ואף לא היה ממונה עליהן. אך הוא עובד בכיר, בעל מעמד והשפעה, באגף בו הן עבדו. מבחינתן אין הבדל גדול בין עובד כזה לבין עובד אחר, אולי זוטר יותר, הממונה עליהן. במצב זה נודעת חומרה נוספת להטרדה המינית על ידי המשיב. ה. גם אם לא כל עבירה של הטרדה מינית היא בהכרח עבירה שיש עמה קלון, הנה במקרה זה, כפי שבית הדין למשמעת פסק, העבירות בהן המשיב הורשע הן גם עבירות לפי חוק העונשין ויש עמן קלון. הקלון, כשהוא דבק בעובד בכיר, עלול לפגוע באופן ממשי בתדמית המשרד, וכפועל יוצא גם באמון הציבורי כלפי הצבא והמשרד, והוא עלול להעכיר את האווירה במשרד באופן שיפגע בתפקוד המשרד. "הציבור זכאי לכך שעובדי המדינה, הפועלים מטעמו ולמענו, יהיו אנשים אמינים והגונים. אמון הציבור בשרות המדינה, ושיתוף הפעולה בין הציבור לבין השירות, תלויים בכך. האמון ושיתוף הפעולה עלולים להתערער אם יתברר לציבור כי עובד המדינה, העומד עליו לשרתו, עבר עבירה שיש עמה קלון": עש"מ 4411/99 מדינת ישראל נ' אלקלעי (טרם פורסם), בפיסקה 2 לפסק הדין. אם המשיב יישאר במשרתו וימשיך למלא את תפקידו בשירות המדינה, כפי שבית הדין למשמעת החליט, מה יאמרו לעצמן החיילות שהעזו להתלונן נגדו, או החיילות המשרתות כיום במשרד הבטחון, או חיילות העומדות להיות מוצבות לשירות במשרד זה, או בני המשפחות של חיילות אלה, או אחרים בציבור הרחב? צירוף הנסיבות לחומרה מוביל למסקנה שמן הראוי לנהוג כלפי המשיב, בעקבות הרשעתו על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית הדין למשמעת, כפי שראוי היה לנהוג, לפי מדיניות הצבא, כלפי קצין בכיר שהיה מורשע בהטרדה מינית של מספר חיילות לאורך זמן, כלומר, לסיים את עבודתו בשירות המדינה. אולם זהו רק צד אחד של המקרה. בצד השני, במקרה זה כמו בכל מקרה, יש לשקול את הנסיבות לקולה, כפי שהוצגו מטעם המשיב. המקרה הנדון: נסיבות לקולה 15. המשיב מציין נסיבות אחדות לקולה, שיש בהן, לטענתו, כדי למנוע אמצעי משמעת חמורים יותר מאלה שהוטלו עליו על ידי בית הדין למשמעת. הוא מציין, בין היתר, כי הודה בעובדות בפני בית משפט השלום, ובכך פטר את החיילות מן הצורך לתת עדות, וכי הוא ומשפחתו כבר נפגעו באופן קשה מאז הוגשו התלונות נגדו ובמשך התקופה הממושכת של חקירה והתדיינות בעניין זה. נוסף לכך, הנסיבות העיקריות לקולה, אותן הוא מציין, הן אלה: א. העבירות, בהן הורשע המשיב, בוצעו על ידו לפני שנים אחדות: משנת 1993 עד שנת 1996. הזמן שעבר מאז יש בו, כשלעצמו, כדי להקהות במידת-מה את חומרת העבירות. זאת ועוד. באותן שנים, בהן בוצעו העבירות, המודעות החברתית להיקף ולחומרה של ההטרדה המינית היתה מוגבלת, הרבה יותר מאשר כיום. ויש לזכור כי החוק למניעת הטרדה מינית נחקק רק בשנת 1998. לכן, טוען המשיב, אין זה צודק לשפוט את המשיב, שעבר עבירה של הטרדה מינית לפני שנים, לפי אמת המידה המחמירה המקובלת כיום. אולם, יש להשיב על כך, העבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348 לחוק העונשין ורמזים מגונים לפי סעיף 210 לאותו חוק, בהן הורשע המשיב, היו קיימות וידועות כבר אז. לא זו בלבד. כבר אז היה קיים גם איסור מפורש של הטרדה מינית בתקשי"ר (תקנון שירות המדינה). וכך אמר סעיף 43.422 ("מעשה בעל אופי מיני - לרבות דיבור או רמיזה") לתקשי"ר: "(א) לא יעשה עובד מעשה בעל אופי מיני כלפי עובד אחר, אם יש במעשה כדי לפגוע באותו עובד או בכבודו או כדי להטרידו, או אם המעשה נעשה שלא בהסכמתו, במפורש או מכללא". אכן, כבר אז היו פסקי דין של בית משפט זה שקבעו כי הטרדה מינית היא עבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), ואף היו מקרים בהם בית משפט זה אישר, בעקבות הרשעה בהטרדה מינית, פיטורים משירות המדינה. ראו, לדוגמה, עש"מ 2/73 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 365. אמנם נכון שלא היתה אז עקביות בנוגע לאמצעי המשמעת הראויים במקרה של הטרדה מינית, בעיקר בבית הדין למשמעת, והיו מקרים בהם ננקטו אמצעים מתונים באופן יחסי. אולם אדם שעובר עבירה צריך לדעת שהוא חשוף לאמצעים, במסגרת האמצעים שנקבעו בחוק, שיהיו הולמים את העבירה כפי שהיא נתפסת בעת גזר הדין. השוו משפט ניר גלילי (לעיל פיסקה 11), בעמ' 74-73. ב. המשיב טען גם כי העובדה שלא הושעה מעבודתו, לא במשך ההליך הפלילי ולא במשך ההליך המשמעתי, מלמדת כי הממונים עליו בשירות המדינה, בדרג הבכיר ביותר, לא סברו כי המעשים בהם הואשם, ולאחר מכן אף הורשע, חמורים עד כדי כך שראוי להפסיק את עבודתו, ולו באופן זמני. אך, גם אם כך סברו הממונים על המשיב, מה יש בכך לומר? אפשרות אחת היא, שהממונים על המשיב לא תפסו בחומרה מעשים של הטרדה מינית במסגרת המשרד, אף לא הטרדה של חיילות. אולם, אם כך, היתה זאת תפיסה מוטעית. תפיסה כזאת, אם אמנם היא רווחת בקרב הדרג הגבוה של שירות המדינה, מחזקת את הצורך בפסק דין שיסלק כל ספק, יקבע באופן ברור כי הטרדה מינית כמו במקרה הנדון היא פסולה מיסודה, ויבהיר היטב כי אין מקום לגישה סלחנית במקרה כזה, אף לא כלפי עובד בכיר, מסור ומוצלח. אפשרות שניה, נפרדת או נוספת, היא שהממונים על המשיב היו מעוניינים בהמשך העבודה של המשיב על יסוד שיקולים של טובת המשרד. על אפשרות זאת דיבר בית המשפט, בהקשר של עבירת משמעת מסוג אחר, בעש"מ 4411/99 מדינת ישראל נ' אלקלעי (טרם פורסם) (בפיסקה 13 לפסק הדין): "העובדה שהממונים על המערער אפשרו לו להמשיך בעבודתו הרגילה, גם לאחר שהוגשה נגדו תובענה בבית הדין למשמעת, אין לה אלא משקל מועט. הדעת נותנת כי הממונים על המערער ראו לנגד עיניהם רק תמונה צרה של עבודת היחידה עליה הם ממונים, ולא ראו את התמונה הכללית של שירות המדינה, אף לא שקלו את המשמעות וההשלכה של מקרה זה על מקרים עתידיים. מכל מקום, המערער אינו יכול להיבנות כיום מן ההתנהגות של הממונים עליו: התנהגות זאת פעלה עד כה לטובתו, שכן ניתן לו להמשיך בעבודתו הרגילה במשך תקופה ארוכה, ואין בה כדי לחסן אותו מפני אמצעי המשמעת הראויים לפי נסיבות המקרה". ראו גם עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 95. כך גם כאן. אין אני מתכוון לומר כי ראוי היה להשעות את המשיב מעבודתו, שכן שאלת ההשעיה היא שאלה נפרדת ושונה מבחינת המהות והשיקולים, אלא רק זאת, שגם אם המשיב לא הושעה, אין בכך כדי למנוע כיום נקיטה באמצעי המשמעת הראויים. ג. המשיב הוא עובד מצטיין, שגילה מסירות לתפקידו והעלה תרומה חשובה לבטחון ישראל. שורה ארוכה של עדי אופי נכבדים מאד, שדעתם שקולה ונחשבת, העידה על כך. כפי שבית הדין למשמעת ציין בגזר הדין, "בפי כולם היו דברי שבח וקילוסין, לא רק ליכולות המקצועיות התרומיות והמיוחדות של הנאשם ונחיצות המשך שירותו למערכת הבטחון, אלא גם הפניית זרקור אל מידותיו האישיות, עזרתו לזולת ורוחב ליבו". בית הדין התרשם מכך מאד והוסיף: "אנשים מעטים יכולים להציג עבר כל כך מפואר, מעשים טובים של פעולה אמיתית למען האומה ולמען בטחון המדינה". אכן, דברי ההערכה והשבח שהורעפו על המשיב היוו שיקול מרכזי בהחלטה של בית הדין בדבר אמצעי המשמעת שראוי להטיל על המשיב. וכך אמר בית הדין: "פעולותיו של הנאשם לטובת המדינה, כל עדי האופי שהעידו על חשיבות עבודתו ומצויינותו בעבודה, כל אלה שהעידו על רוחב ליבו ונדיבותו, כל מכתבי ההוקרה והשבח שהוצגו לבית הדין, כולם יחד צריכים להכריע את כף המאזניים, לעומת העבירות שקרו בין 1996-1993, ולזכותו במידת החסד והרחמים ולהשאירו על מכונו, לשרת את המדינה כפי שעשה זאת עד היום". אני מסכים כי לא יהיה זה נכון להתעלם מדברי ההערכה והשבח למשיב או מדעתם של רבים וטובים במערכת הבטחון כי רצוי שהמשיב יישאר בעבודתו. אולם, כפי שכבר נאמר, השיקול העיקרי בדין המשמעתי הוא טובת השירות הציבורי, והכוונה היא לשירות הציבורי במובן הרחב, לרבות הערכים עליהם השירות בנוי, ולא רק התועלת למחלקה זאת או ליחידה אחרת בה עובד הציבור משרת. אכן, גם הנסיבות האישיות של העובד, לרבות הצלחתו בעבודה, הם שיקולים ראויים, אך משקלם בדין המשמעתי נחלש. ראו לעיל פיסקה 5. כך גם לגבי עובדים בכירים. מצד אחד, חזקה על עובד בכיר שהצטיין והצליח בעבודתו, ובשל כך התקדם בתפקיד ובדרגה, ומכאן גם שלא פעם הממונים עליו יהיו מעוניינים להשאיר אותו במקום העבודה גם אם הורשע בדין משמעתי, לתועלת השירות הציבורי כפי שהם רואים אותה. אך, מן הצד השני, על עובד כזה מוטלת אחריות מיוחדת, שכן עליו לשמש מנהיג ודוגמה, ולכן במקרה שהוא נכשל בעבירת משמעת שיש עמה קלון הכשלון קשה במיוחד ופוגע במיוחד. במקרה כזה עליו לתת את הדין על העבירה כמו עובד זוטר, גם אם הוא מביא תועלת לשירות הציבורי יותר מעובד זוטר, משום שכולם צריכים להיות שווים בפני החוק, וכן משום שאחרת אי-אפשר יהיה לאכוף משמעת על יתר העובדים, והדין המשמעתי עשוי להתערער מן המסד. כפי שנאמר בעש"מ 917/99 מדינת ישראל נ' חמזה (טרם פורסם): "המשיב זוקף לזכותו הישגים של ממש כמורה וכמנהל, ואף זכה להערכה ושבח מצד רבים וטובים, חברים לעבודה ואנשי ציבור. אולם אין באלה כדי לחסן אותו מפני אמצעי משמעת, ככל שיידרש מן הבחינה של טובת הציבור והמינהל הציבורי, כאשר כשל בצורה חמורה". גם במשפט ניר גלילי (לעיל פיסקה 11) הועלתה בפני בית המשפט טענה דומה: הרמטכ"ל ושר הבטחון ביקשו לקדם את המשיב בדרגה על יסוד הצטיינותו בשירות ונחיצותו לצבא. בית המשפט השיב לטענה זאת לאמור (בעמ' 70): "כמי שמופקד בראש ובראשונה על הבטחון, הציבו הם בראש מעייניהם את צורכי צה"ל ואת התרומה הגדולה שהמשיב יכול לתרום לצה"ל אם יקודם. אין לנו ספק ברצינות ובכנות שיקולם זה. אין לנו ספק שהשיקול נעשה בתום-לב ובלא שרירות. אין אנו מטילים דופי בפן זה של שיקול-דעתם ואין אנו מתיימרים להתערב בהערכה המיוחדת שהמשיב זוכה לה מצד מפקדיו כמפקד, כלוחם וכבעל כישורים מקצועיים מעולים. בכל אלה סומכים אנו על הרמטכ"ל שהוא המוציא והמביא בעניין מקצועיות צבאית. אולם, ככל שהדבר מתייחס לפן הערכי-נורמטיבי-מוסרי, נראה לנו, כי נפל פגם מהותי בהחלטה, עקב אי-מתן משקל הולם וראוי לכל אחד מן השיקולים הספונים בפן זה, שכל אחד מהם הוא בעל משקל סגולי רב-עוצמה, ובהצטברם יחד מכריעים הם את הכף בצורה חד-משמעית להתערבות בהחלטה, עד כדי ביטולה". דברים שהיו נכונים שם, לגבי התערבות בית המשפט, בדרך של עתירה, בהחלטה של הרמטכ"ל לקדם קצין בצבא, ודאי שהם נכונים, בשינויים הנדרשים, לגבי התערבות, בדרך של ערעור, בהחלטה של בית הדין למשמעת. סיכום 16. בית הדין למשמעת החליט, ברוב דעות, להטיל על המשיב אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והקפאת דרגה למשך שלוש שנים. משמע, המשיב יכול להישאר בתפקידו ולהמשיך בעבודתו כרגיל, באותו מקום, וכלפי חוץ עולם כמנהגו נוהג. מהו המסר המתקבל מהחלטה זאת? בית הדין וודאי לא נתכוון להעביר מסר שמפחית מחומרת העבירות שבוצעו על ידי המשיב, או מקל ראש בפגיעה שנגרמה לחיילות, או פוגע במאבק נגד הטרדה מינית בשירות הציבורי. עם זאת, העובדים במשרד הבטחון, הרואים את המשיב עובד כרגיל, וכן אף הציבור הרחב, עלולים לקבל מסר אחר: כאילו אחד בפה ואחד בלב, שאף כי החוק אוסר הטרדה מינית, והכל מוקיעים תופעה זאת, בפועל לא נוהגים כלפיה בחומרה, לפחות כאשר מדובר בעובד בכיר ומצליח. מסר כזה מסוכן למינהל הציבורי ולחברה בישראל. הוא לא מגן באופן ראוי על כבוד האדם והוא לא מרתיע באופן מספיק מפני פגיעה בכבוד. הוא אינו נותן ביטוי הולם לצורך במאבק נמרץ לביעור הנגע של הטרדה מינית מקרב השירות הציבורי. אם אלה אמצעי המשמעת שבית הדין מטיל על עובד בכיר שהודה בהטרדה מינית של ארבע חיילות במשך שלוש שנים, מה האמצעים שבית הדין עשוי להטיל על עובד זוטר שיימצא אשם בהטרדה מינית של אשה אחת, בתקופה קצרה, אם בכלל מקרה כזה יובא עוד בפניו? אמנם כנגד המסר הנדרש, מבחינה ערכית ומבחינה מעשית, יש להעמיד את השיקולים לקולה, שיש בהם כדי לרכך את אמצעי המשמעת: בעיקר את השירות המסור והתרומה הגדולה של המשיב בעבודתו, וכן גם את הפגיעה הקשה שכבר נגרמה לו ולמשפחתו מאז הוגשה נגדו התלונה הראשונה בגין הטרדה מינית. אולם שיקולים אלה, במקרה הנדון, אינם חזקים, ומכל מקום אינם גוברים על השיקולים לחומרה. האיזון הראוי בין השיקולים לקולה לבין השיקולים לחומרה בא לידי ביטוי בפסק הדין של בית הדין למשמעת, לא בהחלטת הרוב, אלא בדעת המיעוט שכך אמרה: "אין זו מעידה חד-פעמית של הנאשם. המעשים נמשכו שלוש שנים ומעורבות בהם ארבע חיילות. הנאשם ניצל לרעה את מעמדו הרם, ועל שירות המדינה להוקיע מתוכו בעלי תפקיד שאינם מסוגלים לכבוש את ייצרם ומנצלים לרעה את מעמדם". 17. לפיכך הגעתי למסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה על גזר הדין של בית הדין למשמעת ולהחליט על פיטורי המשיב משירות המדינה. התביעה ביקשה מלכתחילה, וכן גם בערעור, כי המשיב ייפסל לשירות המדינה עד שיגיע לגיל 65, ורק אז יתחיל לקבל את הגימלה המגיעה לו על פי החוק. אך נראה לי כי בנסיבות המקרה פסילת המשיב לשירות המדינה עד שיגיע לגיל 65 אינה מידתית. בהקשר זה אפשר וראוי לתת ביטוי לשיקולים לקולה. בהתאם לכך אני מחליט לפסול את המשיב לשירות המדינה לתקופה של חמש שנים מיום שהפיטורים ייכנסו לתוקף. לא נתבקשתי מטעם המדינה, ואיני רואה לנכון, לפגוע בזכויות כספיות המגיעות למשיב על פי דין, לרבות פיצויי פיטורים. הפיטורים ייכנסו לתוקף ביום ג' חשון התשס"א (1 בנובמבר 2000). ניתן היום, כ"א באב התש"ס (22.8.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00019280.I03