עיד אלסאנע נ. מינהל מקרקעי ישראל

החלטה בתיק בג"ץ 1925/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1925/12 : כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותר: עיד וואסל אלסאנע נ ג ד המשיב: מינהל מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד גלעד אבני בשם המשיב: עו"ד תדמור עציון פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. העותר משתייך לשבט הבדואי תראבין. בעקבות הרחבת היישוב עומר, נערך בשנת 2005 הסכם לפינוי בני שבט תראבין ממקום מושבם הקודם, ושיכונם מחדש בישוב קבע בקרבת עומר – כפר תראבין, לאחר שאושר תכנון סטטוטורי. במסגרת הסכם זה הוקצו מגרשי מגורים בכפר החדש – בדרך של מכר – לבני השבט. השטחים החקלאיים הצמודים לכפר נותרו בבעלות המדינה, אך הושכרו לבני שבט תראבין בהסכמים פרטניים, בין שכירויות ארוכות טווח ובין קצרות טווח. במסגרת זו, נחתם בין המינהל לבין העותר הסכם שכירות חקלאי עונתי לגידולי בעל (פלחה) בחלקת המקרקעין גוש 100227/4 חלקה 1 (להלן: החלקה). ההסכם היה בתוקף בין 1.9.2010 ל- 31.8.2011 (המועד להגשת המסמכים הנדרשים לחידוש החוזה הוארך על-ידי המינהל עד ה- 15.9.2011)). 2. העותר גידל בחלקה גידולי שלחין והתקין בה מערכת השקיה, וזאת בניגוד לאמור בהסכם השכירות שלו עם מינהל מקרקעי ישראל, המגביל את הגידולים האפשריים בחלקה לגידולי בעל, ואוסר על התקנת מתקנים בה ללא אישור המינהל. המינהל ראה בפעולות אלו הפרה של ההסכם ועל כן הודיע לעותר ביום 12.9.2011 כי עליו לפנות את החלקה באופן מיידי. העותר פנה למשרד החקלאות כדי לקבל אישור לגידול גידולי שלחין בחלקה ולקבלת מכסת מים. אישור זה לא התקבל שכן העותר לא המציא אישור בדבר זכויותיו במקרקעין מאת המינהל, כדרישת משרד החקלאות. ביום 17.11.2011 קיבל העותר התראה שנייה לפינוי המקרקעין. העותר השיג על הוראת הפינוי למינהל, אך השגותיו נדחו וביום 18.12.2011 הוצא לו צו לסילוק יד ופינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 (להלן: חוק פינוי קרקע). העותר פנה לבית משפט השלום בבאר שבע בדרישה לביטול הצו מפאת חוסר סמכות. בעקבות הסכמת הצדדים על קיומו של פגם בהליך הוצאת הצו, הורה בית משפט השלום (כב' השופט א' אדם) על ביטולו. ביום 16.1.2012 הוצא לעותר צו חדש לסילוק יד ופינוי המקרקעין, שלאחריו פנה הוא בשנית לבית משפט השלום בבאר שבע, בבקשה לבטלו. בדיון שנערך בעניין ביקש העותר לחזור בו מבקשתו ולמחוק את התובענה. בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת ע' קויפמן) נענה לבקשה ומחק את תביעת העותר (החלטה מיום 22.2.2012). 3. בעתירה שלפנינו משיג העותר על החלטת המינהל לפינויו מהמקרקעין ומבקש להורות למינהל להקצות לו זכויות חכירה לטווח ארוך או לחלופין להאריך מדי שנה את הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים. לטענת העותר הסכם השכירות הפרטני שלו הוא לא יותר מהסכם "פורמאלי" שאיננו משקף את מלוא התחייבויות שנתנה המדינה לבני השבט בהליך העברתם לישוב החדש. לשיטתו יש לראות את ההסכם כחלק ממארג הסכמי הפינוי של השבט, במסגרתם של אלו האחרונים התחייבה המדינה להעמיד לרשות העותר את המקרקעין לצרכי חקלאות, ללא הגבלת זמן וללא כל מגבלות על תנאי עיבוד האדמה – כך לשיטתו. עוד טוען העותר כי כוונתם האמיתית של הצדדים במערכת ההסכמים ביניהם הייתה להקנות לחקלאי השבט זכות שביושר על המקרקעין שבעיבודם או לכל הפחות רישיון להחזיקם ולעבדם לתקופה בלתי מוגבלת. כן נטען כי התנהלותו של המינהל בפרשה לקתה בחוסר תום לב. בהקשר זה מלין העותר על המילכוד שאליו נקלע, שבו מחד גיסא מסרב המינהל לחדש את חוזה השכירות בשל סוג הגידולים בחלקה, ומאידך גיסא, הוא אינו מספק לעותר אישור זכויות בקרקע – הנדרש על ידי משרד החקלאות לשם קבלת האישורים הדרושים לשם קבלת מכסות מים לגידולי שלחין. 4. המינהל טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף מפאת קיומו של סעד חלופי. לדבריו, עתירה זו מהווה ניסיון לעקיפת ההליכים הקבועים בחוק, וכי על העותר היה להעלות טענותיו במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום בבקשתו לביטול הצו לסילוק יד ממקרקעי ציבור. לשיטת המינהל, טענותיו העיקריות של העותר עניינן בפרשנות חוזה השכירות עם המינהל והסכם המסגרת עם שבט התראבין, על כן עליהן להתברר בבית המשפט האזרחי המוסמך. אף לגופם של דברים, סבור המינהל כי דין העתירה להידחות. בתגובתו מיום 14.5.2012, עדכן המינהל כי בינתיים העותר הסיר את מערכות ההשקיה, וזרע בחלקה גידולי בעל. 5. העותר ביקש להגיב לתגובת המינהל וחזר על טענותיו בעתירה. העותר הוסיף כי הוא ניסה לפעול לשינוי סוג הגידולים המותרים לו בחלקה, ולראייה צירף את פנייתו למשרד החקלאות עובר לחתימת הסכם השכירות, לשם הסדרת מכסת מים. עוד ציין העותר כי התנהלות המינהל כלפיו עולה כדי הפלייה, שכן נגד תושבים אחרים בכפר לא ננקטו צעדים כאמור בנסיבות דומות. 6. דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. העותר העלה טרונייה באשר לצו הפינוי שהוצא לו. סעיף 5ב(א) לחוק פינוי קרקע קובע כי "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". בענייננו, לא זו בלבד שעמד לרשות העותר סעד חלופי בבית משפט השלום כאמור, אלא שהוא אף החל לנקוט בו בהגישו תובענה המכוונת לצו הפינוי. כידוע, בית משפט זה לא יידרש לעתירה, כאשר עומד לעותר סעד חלופי, ולכן דין העתירה להידחות על הסף (השוו: בג"ץ 6442/11 בורובסקי נ' עיריית חולון (לא פורסם, 18.9.2011); בג"ץ 5571/11 מועצת הכפר קבאלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2011)). לכך יש להוסיף כי אם העותר סבר כי הוא זכאי להארכת הסכם השכירות כפועל יוצא של פרשנות הסכמי הפינוי עליהם הוא עומד, רשאי היה לפנות – גם בנפרד מהאמור – בבקשת סעד לבית המשפט האזרחי המוסמך. במסגרת זו, אין מניעה שבית המשפט הרגיל ידון בטענה המופנית נגד המעשה המינהלי, על יסוד עילות שמקורן במשפט המינהלי (בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים (לא פורסם, 11.8.2008)). העתירה נדחית אפוא בשל קיומו של סעד חלופי. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ב (‏15.7.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12019250_M05.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il