פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1924/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1924/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו מיום 28.10.2010 וגזר דינו מיום 26.1.2011 של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 382-05-10 שניתנו על ידי כב' השופטים י' כהן, סג"נ; א' הלמן וב' ארבל תאריך הישיבה: כ"ז בניסן התשע"ה (16.04.15) בשם המערער: עו"ד הלאל קאסם בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד נילי פינקלשטיין הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' כהן (סג"נ), א' הלמן ו-ב' ארבל) שניתן בתפ"ח 382-05-10 (הכרעת דין מיום 28.10.2010 וגזר דין מיום 26.1.2011), בגדרו הורשע המערער על-פי הודאתו בסדרה של עבירות מין חמורות, הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בכוח, ניסיון לחטיפה לשם ביצוע עבירת מין וכן בעבירה של איומים. בגין הרשעות אלה נדון המערער, בין היתר, ל-21 שנות מאסר בפועל. בגדרו של הערעור מבקש המערער לחזור בו מהודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון ולערער על הרשעתו, ולחלופין - כלפי העונש שנגזר עליו. רקע 1. כתב האישום המתוקן מיום 14.10.2010 מציג מסכת של שלושה אירועים נפרדים שבהם מיוחסים למערער עבירות מין כמפורט להלן: האישום הראשון – על-פי המתואר באישום הראשון, ביום 19.3.2009 נכנס המערער לדירתה של י.ב.ש.ד, קשישה בת 82 הסובלת מסוכרת (להלן: מתלוננת 1), דחף אותה תוך שהוא מכה אותה בחזה באגרופו, תפס אותה בכוח, הצמיד את ידו אל פיה והפילה. בעודה שכובה על הרצפה גרר אותה המערער אל תוך חדר השינה, הרימה באכזריות למיטתה והפשיטה בכוח למרות תחנוניה כי יפסיק. לאחר מכן פישק את רגליה, נשכב עליה במלוא כובד משקלו תוך שהוא נוגע באיבר מינה ולבסוף בעל אותה. במהלך האירוע נהג המערער כלפי מתלוננת 1 באלימות, ירק עליה וחנק אותה. בשלב מסוים ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לתוך פיה של מתלוננת 1, ומשלא הצליח בכך, שפשף את איבר מינו באיבר מינה עד שבא על סיפוקו. רק אז הניח לה המערער ונמלט מהדירה. כתוצאה ממעשיו של המערער נזקקה מתלוננת 1 לטיפול רפואי, נגרמו לה פצעים ודימומים באזור איבר המין וסימני חבלה באזור החזה. האישום השני – ביום 4.12.2009 עצר המערער את רכבו ליד מ.ג, צעירה ילידת 1990 (להלן: מתלוננת 2) שעמדה בתחנת אוטובוס בצומת נחל חדרה. המערער הציע למתלוננת 2 לקחתה למחוז חפצה והיא נעתרה להצעתו. לאחר נסיעה קצרה הסיט המערער את הרכב למקום חשוך והחנהו בצמוד לגדר הבטיחות, בצורה שמנעה את פתיחת הדלת בצד הנוסע. או אז התנפל המערער על מתלוננת 2, נגע בחזהּ וניסה לנשק אותה בכוח על פיה וצווארה. המתלוננת 2 ניסתה לברוח מהרכב, אך המערער תפס בה בחוזקה וחנקה עד שאיבדה את הכרתה. מששבה הכרתה, גילתה מתלוננת 2 כי היא נמצאת מחוץ לרכב בעוד המערער מצמידה בכוח למעקה הבטיחות ורוכן עליה מאחור. המערער חיכך את איבר מינו בגופה של מתלוננת 2 והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. בהמשך, השכיב המערער את מתלוננת 2 על הכיסא ברכב, הפשיטה ממכנסיה וחולצתה, פישק בכוח את רגליה, חיכך את איבר מינו באיבר מינה ואף ניסה, ללא הצלחה, להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של מתלוננת 2. המערער המשיך לחכך את איבר מינו באיבר מינה עד שבא לסיפוקו. כתוצאה ממעשיו של המערער נותרו על גופה של מתלוננת 2 סימני חבלה רבים. האישום השלישי – ביום 19.4.2010 החנה המערער את רכבו ליד נ.מ, ילידת 1987 (להלן: מתלוננת 3), שעמדה בתחנת אוטובוס בצומת המוביל. המערער התנפל על מתלוננת 3, נצמד לגופה, ניסה להרים את חצאיתה ולגעת בחזהּ. מתלוננת 3 ניסתה להשתחרר מאחיזתו של המערער אך המערער לפת בכוח בגרונה בשתי ידיו וגרר אותה לכיוון רכבו תוך שהוא מאיים "אם לא תבואי איתי אני ארצח אותך". המתלוננת זעקה לעזרה, אולם המערער לא נרתע עד אשר נחלץ לעזרת המתלוננת 3 שוטר שנקלע במקרה למקום. המערער נמלט מהמקום עם רכבו ולאחר חיפוש הוא נלכד ונעצר. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת חבלות שונות וכן נגרם נזק לרכושה. ההליכים עד מתן גזר הדין 2. ביום 30.6.2010 החלה להישמע בבית משפט קמא פרשת התביעה והמתלוננת 1 נחקרה בחקירה ראשית ונגדית. לאחר שמיעת עדותה ביקשו הצדדים כי התיק יועבר להליך גישור. במהלך חודש אוקטובר 2010 קוימו שלוש ישיבות גישור בפני כבוד סגן הנשיא ת' כתילי, והליך הגישור הסתיים ביום 14.10.2010 כשהצדדים הסכימו על תיקון כתב האישום והודאת המערער בכל העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. עוד הוסכם בהסדר הטיעון, כי הצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. ביום 28.10.2010 הרשיע בית משפט קמא את המערער, על-פי הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום המתוקן מיום 14.10.2010. בגין האישום הראשון הורשע המערער בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בצרוף סעיף 25 לחוק. בגין האישום השני הורשע המערער בעבירה של חטיפה לשם ביצוע עבירות מין לפי סעיף 374א בנסיבות סעיף 377א(7) לחוק, בעבירה של ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בצרוף סעיף 25 לחוק ובעבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ב) בצרוף סעיף 345(ב)(3) לחוק. בגין האישום השלישי הורשע המערער בעבירה של ניסיון חטיפה לשם ביצוע עבירת מין לפי סעיף 374א בצרוף סעיף 377א(7) לחוק, בעבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ב) בצרוף סעיף 345(ב)(3) לחוק ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק. גזר הדין 3. טרם מתן גזר הדין הוגשו לבית המשפט תסקירי נפגעות עבירה בעניינן של שלושת המתלוננות. כפי שעולה מגזר הדין, בתסקיר בעניינה של מתלוננת 1 נקבע כי היא סובלת מתגובות פוסט טראומטיות המאפיינות נפגעות עבירות מין וכי האירוע המתואר הפך אותה מאשת משפחה מתפקדת לאישה נזקקת, הזקוקה לטיפול סיעודי מלא והסובלת מירידה בתפקודיים קוגניטיביים. מתלוננת 1 איבדה את תחושת הביטחון בביתה, וחיה בחרדה עד כדי שהיא מסרבת להיכנס לחדר השינה בביתה שלה. מהתסקיר בעניינה של מתלוננת 2 עולה כי היא נפגעה פגיעה קשה ביותר, המתבטאת בתחושת חוסר אונים, מצוקה רבה, אבדן אמון בבני אדם, פגיעה ביכולת לקיים קשר זוגי, וסימנים של פוסט טראומה. ההערכה העולה מהתסקיר היא שסיכוייה של מתלוננת 2 להחלמה ולשיקום הם נמוכים. מהתסקיר בעניינה של מתלוננת 3 עולה כי למרות שמדובר באישה צעירה וחזקה ביותר, אשר גילתה תעצומות נפש אל מול הטראומה שחוותה, עדיין ניכרים בה אותות האירוע, המתבטאים בתחושת דכאון וייאוש, נטייה להסתגרות והתבודדות, איבוד תחושת הביטחון והאמון וקושי לחוש קירבה ואינטימיות. כמו כן, הוגש לבית משפט קמא תסקיר מבחן, ממנו עלה כי המערער, יליד 1988, הוא צעיר בעל אישיות דלה המתקשה לתקשר עם זולתו. המערער נשר ממסגרת לימודית בגיל צעיר ואף לא הצליח לרכוש מיומנויות של קריאה וכתיבה. המערער הודה בפני קצינת המבחן בעובדות כתב האישום וחזר על כך כי התנהגותו הייתה מוטעית. על-פי התסקיר, העדר האמפטיה, הקושי להתחבר לנזק שגרם, היותו מרוכז בעצמו והעדר התובנה למניעיו מוליכים למסקנה לפיה קיימת סבירות גבוהה להישנות מעשיו המיניים הפוגעניים של המערער בעתיד. 4. בגזר הדין מיום 26.1.2011 סקר בית משפט קמא את מעשיו של המערער ועמד על האכזריות בה נהג כלפי המתלוננות ועל ההשלכות הקשות שהיו למעשיו עליהן, כפי שנלמד מתסקירי נפגעות העבירה. נקבע, כי מאחר ומדובר בשלושה מקרים שונים ונפרדים, שבוצעו במתלוננות שונות, מוצדקת הטלת עונשים הולמים בנפרד לכל אירוע, ובמצטבר, בהתאם לרף הענישה המחמיר שנקבע בצדן של כל אחת מהעבירות ובפסיקה הרלבנטית. בנוסף קבע בית משפט קמא, כי מעשיו של המערער נמצאים במדרג העליון, החמור ביותר, של עבירת האינוס; כי נסיבות ביצוע המעשים חמורות; וכי מעשי המערער מעידים על היותו מסוכן ביותר לציבור. בית משפט קמא ציין כי לא התעלם מהשיקולים לקולא בעניינו של המערער, אך קבע כי משקלם של שיקולים אלה מתגמד נוכח השיקולים לחומרה המנויים בגזר הדין. עם זאת, בית משפט קמא הדגיש כי ניתן משקל להודאת המערער, שחסך למתלוננות 2 ו-3 את עוגמת הנפש הכרוכה בהבאתן לעדות. נוכח כל אלה, גזר בית משפט קמא על המערער עונש של 21 שנות מאסר בפועל; שלוש שנות מאסר על תנאי לבל יעבור במשך שלוש שנים כל עבירה המנויה בסימן ה' לפרק י' לחוק, למעט עבירה לפי סעיף 349; קנס בסך 10,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו; פיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננות 1 ו- 2, ופיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלוננת 3. 5. עוד יוער, ולעניין זה אשוב בהמשך, כי בפתח הדיון מיום 26.1.2011 שבמהלכו ניתן גזר הדין, טען בא-כוחו דאז של המערער – עו"ד עדנאן ח'ליחל ע"ה –כי מזה מספר ימים הוא מאוים, ורמז כי מקור האיומים הוא ב"אנשים שהצהירו בפני המגשר ... שהם מסכימים להסכם שנערך". ככל הנראה הכוונה לאביו ולדודו של המערער. טענות הצדדים 6. ערעורו של המערער מופנה לעניין ההרשעה וכן לעניין העונש. בערעורו טוען המערער, כי הסכמתו להסדר הטיעון שהושג במסגרת הגישור נבעה מלחץ של בני משפחה אשר היו נוכחים בגישור, שמטרתם העיקרית היתה לסיים את ההליך המשפטי בהקדם האפשרי, וכי הודאתו לא ניתנה מרצון חופשי ובניגוד מוחלט לאמונתו בחפותו. לטענת המערער, ההודאה ניתנה ללא שהוסבר לו מהן ההשלכות של הודאה במעשים שיוחסו לו, ורק בשל רצונו לרצות את בני משפחתו, ובעיקר את אביו ודודו, שטעו לחשוב כי הודאתו תטיב עמו ובה בעת תחסוך מהמשפחה את הבושה הכרוכה בניהול ההליך לגופו. עוד נטען בהודעת הערעור, כי יש להסיק מהצהרתו של עו"ד ח'ליחל ע"ה, לפיה הוא מקבל איומים, כי רק לאחר שנחתם הסדר הטיעון הפנימו בני משפחתו של המערער את משמעותו של ההסדר, וכי איומים אלה נובעים מתוך חרטה על הלחץ שהפעילו כלפי המערער לקבל החלטה שהתגלתה בדיעבד כשגוייה. 7. מלבד הטענה בדבר נסיבות מתן ההודאה, מעלה המערער עוד מספר רב של טענות הנוגעות לחומר הראיות. המערער מנתח את חומר הראיות ומצביע על מחדלים בחקירה, סתירות בגרסאות המתלוננות והעדר ראיות התומכות בתשתית העובדתית שהוצגה. כל אלה מצדיקים, לטענתו של המערער, את קבלת הערעור במלואו. כל זאת כאשר בית משפט קמא כלל לא נדרש לדיון בראיות נוכח הודאת המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. לחלופין, מפנה המערער את הערעור כלפי גזר הדין וטוען כי בעת גזירת העונש לא ניתן משקל ראוי לשיקולים של שיקום, וכן לנסיבותיו האישיות ובהן גילו הצעיר. 8. בעיקרי טיעון מטעמה, טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו וכי יש להותיר את הרשעתו על כנה. המשיבה מציינת כי הבקשה להתיר למערער לחזור בו מההודאה עלתה לראשונה במסגרת נימוקי הערעור, אשר הוגשו רק ביום 22.9.2011, כשהודעת הערעור הלא מנומקת הוגשה ביום 9.3.2011, כלומר – זמן רב לאחר מתן גזר הדין וחודשים ארוכים לאחר ההודאה עצמה. נסיבות אלו מעלות, לגישת המשיבה, חשד ממשי בדבר המניע שבבסיס הבקשה לחזור מההודאה. עוד נטען, כי אין בנסיבות שתוארו בנימוקי הערעור כדי לבסס את המסקנה כי מסירת ההודאה נבעה מלחץ פנימי או חיצוני, וכי המערער אף לא טרח לבסס את דבריו בתצהיר שלו עצמו או של מי מבני משפחתו. מן העבר השני, מצביעה המשיבה על קיומן של מספר נסיבות המעידות כי הודאתו של המערער ניתנה באופן חופשי, וביניהן העובדה כי הליך הגישור היה ממושך והתפרש על-פני מספר פגישות; ההסברים שניתנו למערער על-ידי השופט המגשר בדבר הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהסדר טיעון והשהות שהייתה למערער לשקול את עמדתו בין מועד הצגת הסדר הטיעון לבין יום מתן גזר הדין. זאת ועוד, לגישת המשיבה, האיומים שהופנו כלפי בא-כוחו הקודם של המערער אינם מבססים את טענת המערער, מאחר שנראה כי איומים אלה מבטאים את התנגדותם של בני המשפחה להסדר, דבר שאינו מתיישב עם טענתו של המערער בדבר לחץ שהופעל על-ידי אותם בני משפחה, עובר להגעה להסדר הטיעון, לקבל את ההסדר ולהודות במעשים. לעניין טענותיו של המערער בדבר מחדלי חקירה, טוענת המשיבה כי אין מקום להתמודד עם חומר הראיות הגולמי במסגרת הדיונית הנוכחית, וכן כי המערער לא הבהיר מהי המסגרת המשפטית שבגדרה מועלות טענות אלו. 9. בדיון שנערך בפנינו שב המערער על טיעונו לעניין הכרעת הדין ועל בקשתו לחזור בו מההודאה. בנוסף, לעניין גזר הדין, טען המערער כי יש לתת משקל הולם למצבו המשפחתי הקשה ולאפשרויות השיקום העומדות בפניו. מנגד, טענה המשיבה שהעונש שהושת על המערער הוא אומנם חמור, אך הולם את הנסיבות המחמירות בהן בוצעו המעשים. לטענת המשיבה, כל אירוע מהאירועים המתוארים בפסק הדין מצדיק עונש חמור, לא שכן הצטברותם של שלושת האירועים. עוד יוער, כי טרם הדיון הוגש על-ידי שירות המבחן תסקיר משלים, לפיו המערער משולב בתעסוקה במסגרת מאסרו, אך אינו מראה רצון להשתלב בהליך טיפולי. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית 10. חזרתו של נאשם מהודאתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) המורה כך: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". חזרה מהודאה טעונה אפוא קבלת רשותו של בית המשפט, ותאושר רק בהתקיימם של "נימוקים מיוחדים שיירשמו". על-פי ההלכה שהשתרשה בפסיקה, מתן היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות, למשל כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה במיוחס לו שלא מתוך רצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודאתו (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 7 (19.1.2004)). על אף שסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי מתייחס לחזרה מהודאה במהלך המשפט המתנהל בפני הערכאה המבררת, נקבע בפסיקה כי נתונה לבית המשפט הסמכות לאפשר חזרה מהודאה בכל שלב של ההליך המשפטי, כולל בשלב הערעור (ע"פ 122/08 טומבק נ' מדינת ישראל, פס' 19 (11.11.2014) (להלן: עניין טומבק)). עם זאת, לשלב בהליך שבו מבקש הנאשם לחזור מהודאתו יש משמעות רבה באשר לאופן שבו יתייחס בית המשפט לבקשתו (ראו: ע"פ 6349/11 שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל, פס' 19 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (10.6.2013) והאסמכתאות המצויות שם) (להלן: עניין שניידר). בשלבים מוקדמים בהליך, עובר למתן גזר הדין, ניתן להלום גישה מקלה יותר, לפיה יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו במצבים בהם סבור הנאשם כי טעה בשיקולים שהובילו אותו להודאה (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מח(5) 798, 801 (1991); עניין טומבק, שם). ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, קל וחומר במסגרת ערעור, עולה החשש "מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תימרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט" (רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל, פס' 7 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.09.2009)). אותו חשש גובר מקום בו הודאת הנאשם ניתנה במסגרת הסכם טיעון (ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, פס' 12 (36.11.07)). כאשר קיים חשש ממשי לניצול מניפולטיבי של החזרה מהודאה להשגת רווח דיוני פסול, על בית המשפט לנקוט בגישה מחמירה יותר, כפי שקבע השופט ח' מלצר בעניין שניידר: "ביחס לתקופה שלאחר מתן גזר הדין (לרבות בשלב הערעור), ההלכה היא כי כדי שתענה בקשת נאשם לחזור בו מהודאתו, עליו להוכיח את התקיימותן של נסיבות חריגות במיוחד, כגון (ואין מדובר ברשימה סגורה): אי-הבנתו את משמעות הודאתו, או את משמעות הסדר הטיעון (בין היתר, על רקע של היעדר ייצוג משפטי); היעדר אזהרה כי בית המשפט איננו חייב לכבד את הסדר הטיעון; הפרת אמונים מצד סניגורו, או כל כשל אחר בייצוג ועוד" (שם, פס' 18) (ההדגשה במקור). וכן יפים לכאן דבריו של השופט נ' סולברג בע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.3.2014) (להלן: עניין ע"פ 6028/13): "אין לאפשר שימוש לרעה בזכויותיו של נאשם. רשות לנאשמים לחזור בהם מהודיתם ולחזור לשלב ההוכחות, מסיגה לאחור גם את המתלוננים שחפצים בסיום הפרשה, בשיקום, במבט צופה פני עתיד, מבלי לדוש עוד בכאבם. לא בכדי מורה החוק כי יש צורך ב'נימוקים מיוחדים שירשמו', כדי שהודיה והסדר טיעון לא יהיו תלויים על בלימה, על מנת להבטיח בטחון, יציבות ורצינות" (שם, פס' 11) (ההדגשה במקור). מן הכלל אל הפרט 11. בקשתו של המערער לחזרה מהודאתו הופיעה לראשונה בנימוקי הערעור שהוגשו לבית משפט זה כשמונה חודשים (!) לאחר שנחתם גזר הדין בגדרו הושת עליו עונש כבד. זאת, לאחר שההרשעה התבססה על הודאה שנמסרה מספר פעמים, כשהמערער היה מיוצג. כמצוין לעיל, במצב דברים זה נדרשות נסיבות חריגות שבחריגות לאישור בקשה לחזרה מהודאה, נסיבות שספק אם מתקיימות בענייננו. 12. לטענת המערער, הודאתו ניתנה תחת לחצם של בני משפחתו, ומבלי שהבין לעומקה את משמעות הודאתו במסגרת הסכם הטיעון. ואולם, המערער לא הציג בפנינו את האופן שבו הופעל עליו הלחץ על-ידי קרובי המשפחה ולא גיבה את דבריו בתצהיר. כאשר בחזרה מהודאה בשלב הערעור עסקינן, הנטל המוטל על המערער להוכיח כי אכן הופעל כלפיו "לחץ חיצוני" להודות במיוחס לו הוא נטל כבד, ולא ניתן להסתפק באמירות בעלמא. כמו כן, לא די להראות שסביבתו של המערער תמכה בהסדר הטיעון שבמסגרתו הודה במעשיו, אלא יש להוכיח כי הופעל על המערער לחץ שעלול היה להביאו להודות הודאת שווא, שהוא מעבר להבעת דעה או מתן עצה (ואף המלצה). בהקשר זה, מקובלים עליי דבריה של המשיבה לפיהם האיומים שהופנו כלפי בא-כוחו הקודם של המערער אינם תומכים בגרסתו ואף מעידים כי קרובי המשפחה, שכביכול לחצו על המערער להודות במסגרת הסדר הטיעון, מתנגדים לאותו הסדר (ודוק – התנגדות לכאורית זו בוטאה עוד לפני שהיה ידוע מה העונש שנגזר על המערער, כך שאם אכן קמה התנגדות להסדר בקרב בני המשפחה, יש בכך להקשות על הטענה שהם הפעילו על המערער לחץ לקבלו). 13. גם טענתו של המערער לפיה הודאתו ניתנה מתוך חוסר הבנה וללא שהשלכות ההודאה יוסברו לו כנדרש מעלה קושי. בניגוד לטענת המערער, פרטיו של הסדר הטיעון, וכן משמעות ההודאה בעובדות ובעבירות המיוחסות לו, הוסברו לו מספר פעמים, כולל הסבר שניתן בשפה הערבית. מצאתי לנכון לפרט את ההזדמנויות שבהן הובהרו הדברים: - בפרוטוקול ישיבת הגישור מיום 14.10.2010 מובאים דברי המערער לפיהם: "לאחר שפרטי ההסדר הוסברו לי על-ידי בית המשפט בשפה הערבית הבעתי את הסכמתי לכל פרטי ההסדר. מבקש לאמצו". - בדיון בבית משפט קמא מיום 28.10.2010 מסר בא-כוחו דאז של המערער: "אני הסברתי לנאשם (המערער – צ.ז) את כתב האישום המתוקן, הסברתי את העובדות, את העבירות, הנאשם מבין מה זה הודאה, אני גם הסברתי בשפה הערבית כדי להסיר ספק את כל האמור לעיל". - בפרוטוקול אותו דיון נרשמו דברי המערער, לפיהם: "אני מבין את כתב האישום המתוקן, את העובדות ואת העבירות וכמו שהסבירו לי גם בשפה הערבית, הבנתי גם בדיון הקודם, אני מבין מה זה הודאה, אני מבין את העובדות ואת הוראות החיקוק ואני מבקש להודות בכתב האישום המתוקן". - בתסקיר מיום 27.10.2010 מציינת קצינת המבחן: "בהתייחסותו לעבירות המיוחסות לו מודה [המערער – צ.ז] בעובדות. במהלך שיחתנו עמו חזר ואמר כי התנהגותו הייתה מוטעית". מהפירוט שלעיל עולה תמונה לפיה פרטי הסדר הטיעון הוסברו למערער מספר פעמים, וכן כי המערער הודה בעובדות ובעבירות המיוחסות לו במספר הזדמנויות, ובין היתר בשיחה עם קצינת המבחן. יתרה מכך, אף בנימוקי הערעור נכתב על-ידי המערער: "אומנם הוסברו למערער פרטי ההסדר והמערער הביע הסכמתו להסדר, אך המערער בשעתו היה נתון ללחץ ולהשפעתם של בני משפחתו" (ההדגשה אינה במקור). הנה כי כן, המערער בכבודו ובעצמו מעיד בהודעת הערעור כי הסכים להסדר לאחר שהוסברו לו פרטיו, ודברים דומים נאמרו על-ידי באו כוחו דהיום, עו"ד קאסם, בדיון בערעור. באותו דיון אף הוסיף בא-כוחו של המערער: "נכון שהוסבר למרשי בערבית. אין לנו טענה אחרת מלבד הלחץ שהופעל". בנוסף יש להזכיר כי בין פגישת הגישור האחרונה לבין יום הדיון בבית משפט קמא שבו הוצג בפני בית המשפט הסדר הטיעון, חלפו שבועיים ימים, שבהם היה יכול המערער לשקול את בחירתו להסכים להסדר הטיעון ולחזור בו ללא שנדרש אישור בית המשפט. המערער לא ניצל הזדמנות זו, ואף לא חזר בו בדיון מיום 26.1.2011 שבו יכול היה המערער כבר לדעת כי בני המשפחה, שכביכול לחצו עליו לקבל את הסדר הטיעון, מתנגדים למעשה להסדר הטיעון. 14. בהערת אגב אעיר, כי בדיון בערעור העלה עו"ד קסאם את הטענה לפיה על המערער הופעל לחץ לא רק מצד בני משפחתו אלא גם מצד בא-כוחו הקודם, עו"ד ח'ליחל ע"ה, שנפטר לפני הדיון בערעור. טענה זו, שאינה מופיעה בנימוקי הערעור, היא למעשה טענה של "כשל בייצוג", והלכה פסוקה היא כי "אין כל מקום להידרש לבקשה לחזרה מהודאה בה נטען למעשה כשל ייצוג, בלא שתוצג עמדתו של עורך הדין שייצג בראשונה" (ראו: עניין ע"פ 6028/13, פס' 8 והאסמכתאות המצויות שם). אומנם, למרבה הצער, עו"ד ח'ליחל אינו עוד עמנו, אך עיון בגזר הדין מעלה כי המערער יוצג באותו הליך גם על-ידי עורך דין נוסף – עו"ד עותאללה, שגם נכח בישיבות הגישור. מן הראוי היה להשיג את תגובתו של עו"ד עותאללה לדברים אלה, ודי בהימנעותו של המערער מלפעול כך כדי להצדיק את דחיית הטענה. משלא נמצא בסיס לטענתו של המערער בדבר לחץ חיצוני שהופעל עליו (על-ידי קרובי משפחתו או באי-כוחו) או לטענתו לפיה הודאתו ניתנה בחוסר הבנה, אמליץ לחבריי לדחות את בקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו, ומשכך, לדחות גם את ערעורו על הכרעת הדין. 15. כאמור לעיל, המערער הקדיש חלק נרחב מכתב הערעור לניתוח מפורט של חומר הראיות, וטען לקיומם של מחדלי חקירה וסתירות בגרסאות המתלוננות. אעיר כי טענות עובדתיות אלה לא נבחנו על-ידי בית משפט קמא מאחר והכרעת הדין ניתנה על סמך הודאתו של המערער ללא שנבחנה התשתית העובדתית בתיק. אציין, כי ככל שמטרתו של המערער בהתייחסות לראיות הייתה לשכנע בחפותו, לא היה מקום להעלות טענות אלה בערעור, וזאת מאחר שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לנתח ראיות שכלל לא נדונו בערכאה הדיונית ושכלל אינם נמצאים לפניה. אם, לעומת זאת, מטרתו הייתה להצביע על כשל בייצוגו בערכאה הדיונית, שהתבטא בקריאה מוטעית של הראיות, היה עליו לציין זאת במפורש ולהסביר כיצד חומר הראיות תומך בטענה זו. הערעור לעניין העונש 16. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, למעט במצבים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מן העונשים המוטלים בדרך כלל בנסיבות דומות (ע"פ 1902/14 מדינת ישראל נ' נתנוב, פסקה 7 (1.7.2014); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). מעיון בגזר דינו של בית משפט קמא, ובנימוקיו של המערער לעניין העונש, עולה כי אין המקרה שלפנינו נכנס בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש, ועל כן אמליץ לחבריי להשאיר את העונש שהטיל בית משפט קמא על כנו. 17. המערער הורשע במעשי מין מרובים שבוצעו בשלוש הזדמנויות שונות, בשלוש מתלוננות שונות (אחת מהן היא קשישה חסרת ישע), כאשר המערער לא נמנע מלנקוט באלימות קשה והשפלה בדרך לסיפוק יצריו. המערער תקף את המתלוננות באלימות יצרית ובלתי מרוסנת, תוך התעלמות ממצוקתן, וגרם להן נזקים רבים בגוף ובנפש. בגין מעשים אלה, אותם הגדיר בית המשפט קמא כאכזריים וקשים ביותר, הושת על המערער עונש חמור ומשמעותי של 21 שנות מאסר בפועל. על אף שמדובר בעונש חמור במיוחד, שלא בנקל יושת על נאשם, תיאור המעשים בכתב האישום מעיד כי במקרה זה העונש הולם את ריבוי העבירות ואת חומרתן. 18. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא כאשר לא העניק את המשקל הראוי לגילו הצעיר, לעברו הנקי ולהשפעה ההרסנית של עונש המאסר הממושך על אפשרויות השיקום ועל סיכויו לחזור ביום מן הימים לחיות חיים נורמטיביים. לעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה שיקולים של גמול, וכן החובה להגן על הציבור, גוברים במקרה דנא על שיקולים של תיקון ושיקום (וראו: ע"פ 7340/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (24.6.2013)). אל מול הנסיבות לקולא שמעלה המערער עומדים חומרת המעשים, האכזריות שבהם וכן האיום שעודנו נשקף לציבור מהמערער. בכל אלה יש בכדי להצדיק את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. 19. סוף דבר, אם דעתי תשמע, יידחה הערעור על הכרעת הדין וכן הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ה (‏1.6.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11019240_L13.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il