הקרן להנצחת השבטים ויוסף הצדיק נ. מפקד פיקוד המרכז

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 19231-05-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: הקרן להנצחת השבטים ויוסף הצדיק נגד המשיבים: 1. מפקד פיקוד המרכז 2. הקרן למורשת קבר יוסף והמקומות הקדושים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד טל מזר בשם המשיב 1: עו"ד שרון הואש-איגר בשם המשיבה 2: עו"ד אריה ארבוס; עו"ד אהוד לנדאו פסק-דין השופט יחיאל כשר: רקע עניינה של העתירה בטענת העותרת, הקרן להנצחת השבטים ויוסף הצדיק, כנגד הנחיה שלפיה ניהול אתר קבר יוסף הופקד בידי המשיבה 2, הקרן למורשת קבר יוסף והמקומות הקדושים. בתמצית, בעתירתה עתרה העותרת לביטול ההנחיה הנטענת האמורה; לביטול החלטה מיום 1.4.2025 במסגרתה נדחתה בקשת העותרת להפעיל ימי תפילה עצמאיים בקבר יוסף, שלא באמצעות המשיבה 2; ולכך שתינתן לגופים נוספים האפשרות להכניס קבוצות מתפללים לקבר יוסף באופן עצמאי. בהתאם להחלטתי מיום 11.5.2025, ולארכה שניתנה בהחלטתי מיום 7.7.2025, הגיש המשיב 1, מפקד פיקוד מרכז, ביום 6.8.2025, תגובה מקדמית לעתירה. בתגובה המקדמית הבהיר המשיב 1 כי כל גורם פרטי, לרבות העותרת, שרוצה לתאם כניסות לקבר יוסף מול צה"ל, רשאי לעשות כן, וככל שבקשתו תאושר יצורף לשיירת הרכבים הנכנסת לקבר יוסף במועד שיתואם יחד עם גורמי צה"ל. המשיב 1 הסביר כי התשובה שקיבלה העותרת ביום 1.4.2024, העומדת בבסיס העתירה, מקורה בטעות. על כן, טען המשיב 1 כי דין העתירה להידחות מאחר שהיא נשענת על טענות עובדתיות שגויות. עוד טען המשיב 1 כי יש לדחות את העתירה גם מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, שכן לטענתו העותרת עושה דין לעצמה ומארגנת כניסות לקבר יוסף בניגוד לנהלים, ובלי לתאם עם גורמי צה"ל. לבקשתה, הגישה העותרת, ביום 27.8.2025, תשובה לתגובת המשיב 1. בתשובתה, טענה העותרת כי למעשה ניתנו לה כל הסעדים להם עתרה שכן המשיב 1 חזר בו מהקביעה כי הכניסות לקבר יוסף יבוצעו רק באמצעות המשיבה 2. על כן, לשיטתה של המבקשת יש ליתן פסק דין המבהיר כי למשיבה 2 אין אחריות בלעדית על הכניסות לקבר יוסף, וכי העותרת רשאית לתאם עם גורמי הביטחון כניסות לקבר יוסף. בתשובתה, הדגישה העותרת כי מקורה של העתירה בעמדת המשיב 1 מיום 1.4.2025, במענה לפנייתה, שלפיה "מעכשיו כניסות לקבר יוסף מתבצעות מול המנהלת ולא דרכנו", וכעת בתגובתו המקדמית הבהיר המשיב 1 כי הודעה זו ניתנה בשגגה. לטענת העותרת, שגגה זו אינה אלא שינוי מדיניות של המשיב 1 בעקבות הגשת העתירה. על כן, לטענת העותרת, יש לחייב את המשיב 1 בהוצאותיה של העותרת על בסיס החזקה שלפיה אם התקבל הסעד בעקבות הגשת העתירה, חזקה שהעתירה מוצדקת ויש לפסוק הוצאות לטובת העותר. בהחלטתי מיום 28.8.2025 הוריתי למשיב 1 להשיב לעניין הבקשה לפסיקת הוצאות משפט לטובת העותרת. ביום 15.9.2025 הגיש המשיב 1 תגובה לבקשה לפסיקת הוצאות בה טען כי דין הבקשה להידחות, שכן הטענה שלפיה המשיב 1 שינה את מדיניותו בעקבות הגשת העתירה, משוללת כל יסוד. לשיטתו של המשיב 1, העותרת לא קיבלה בעקבות הגשת העתירה את הסעד לו עתרה, שכן ממילא זו הייתה מדיניותו עובר להגשת העתירה. לטענתו של המשיב 1, אכן נפלה שגגה במענה שהועבר לעותרת, אך המדיניות ביחס לכניסה לקבר יוסף כלל לא השתנתה. המשיב 1 טען כי מדיניות זו אף הייתה ידועה לעותרת אשר פנתה בעצמה לתאם את הכניסה לקבר יוסף, ואף נענתה בחיוב. על כן, לטענת המשיב 1 אין מקום לפסוק הוצאות לטובתה של העותרת. בהקשר זה מוסיף המשיב 1 כי אין להתעלם מחוסר ניקיון כפיה של העותרת המובילה כניסות בלתי חוקיות למתחם קבר יוסף, ובכך יש כדי לשלול פסיקת הוצאות לטובתה בעתירה דנן. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 14.9.2025 הגישה המשיבה 2 תשובה קצרה מטעמה בה הותירה את שאלת פסיקת הוצאות לשיקול דעת בית המשפט. דיון והכרעה בשים לב להצהרתו של המשיב 1 בתגובתו המקדמית שלפיה מדיניותו היא כי כל גורם פרטי העונה על דרישות הביטחון רשאי לפנות ולתאם כניסה מאובטחת למתחם קבר יוסף, הרי שהעתירה באה לכלל מיצוי ודינה להימחק. השאלה הטעונה הכרעה אפוא היא האם יש מקום לפסוק הוצאות משפט לטובתה של העותרת. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לשם הכרעה בשאלה זו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם מוצו הליכים בטרם הוגשה העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה היא שהובילה לקבלתו של הסעד המבוקש (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, 219 (1994); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פסקה 5 (21.4.2010), להלן: עניין איוונוב); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד: משפט מינהלי דיוני 465-464 (2017), להלן: ברק-ארז). ביחס לכך נקבעה בפסיקה חזקה שלפיה ככל שהעותר קיבל את הסעד לו עתר הרי שהגשת העתירה הייתה מוצדקת, והנטל עובר לכתפיו של המשיב להוכיח כי לא הייתה הצדקה להגשת העתירה או כי לא היה קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד המבוקש בעתירה (בג"ץ 79191-12-24 מיוחס נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.4.2025); בג"ץ 4649/24 התעוררות בירושלים (ע"ר) נ' שר הפנים, פסקה 6 (29.1.2025); עניין איוונוב, פסקה 5; ברק-ארז, עמ' 468-464). בענייננו חלוקים הצדדים האם היה צידוק בהגשת העתירה והאם הגשת העתירה הובילה למתן הסעד שהתבקש בה: העותרת סבורה כי מדיניותו של המשיב 1, עובר להגשת העתירה, הייתה כי הכניסות לקבר יוסף יבוצעו רק באמצעות המשיבה 2, ומדיניות זו שונתה בעקבות הגשת העתירה. לעומת זאת, המשיב 1 טוען כי מדיניותו העקבית הייתה כי כל גורם רשאי לתאם מולו כניסה לקבר יוסף, וכי נפלה שגגה במענה שהועבר מטעמו לעותרת. אם כן, גם לשיטתו של המשיב 1 נפלה שגגה במענה שניתן מטעמו לעותרת – מענה שבעקבותיו הוגשה עתירתה של העותרת. על כן, סבורני כי היה צידוק בהגשת העתירה ואף אם אין קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מדיניותו של המשיב 1, הרי שמונחת לפתחו אחריות מסוימת באשר לאי-בהירותה של מדיניותו. משכך, סבורני כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובת העותרת. בנסיבות העניין, ובפרט בשים לכך שמדיניותו של המשיב 1 הובהרה מבלי שהעתירה הגיעה לכלל דיון בפני הרכב (ראו: בג"ץ 36721-03-25 גורנלר נ' לשכת הגיוס ירושלים יחידת מיטב, פסקה 4 (10.8.2025)), וכי עסקינן בהבהרת שגגה שנפלה במענה שניתן לעותרת מטעמו של המשיב 1, ודומה כי העותרת עצמה פנתה מספר פעמים בהתאם למדיניות זו ונענתה בחיוב, הרי שיש מקום לפסוק הוצאות על הצד הנמוך. אשר על כן, המשיב 1 יישא בהוצאות העותרת על סך של 2,500 ש"ח. ניתן היום, ב' טבת תשפ"ו (22 דצמבר 2025). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט