מדינת ישראל נ. נח אבירם

פסק-דין בתיק ע"פ 1920/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1920/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: נח אבירם ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.01.2014 בתיק ת.פ 3055-04-13 שניתן על-ידי כב' השופטת מ' ברנט תאריך הישיבה: י"ג בניסן התשע"ה (02.04.2015) בשם המערערת: עו"ד נורית הרצמן בשם המשיב: עו"ד דוד גולן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט) בת"פ 3055-04-13 מיום 29.1.2014 בו נגזרו על המשיב 28 חודשי מאסר בפועל, תקופות שונות של מאסר על תנאי, פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 7 שנים ותשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח. עובדות המקרה 1. נגד המשיב הוגש ביום 3.4.2013 כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, ושיבוש מהלכי משפטי לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום, ביום 30.11.2012 נהג המשיב במשאית בראשון לציון כשעמו ברכב יושב בנו הקטין. במהלך הנסיעה, מחק המשיב מסרון מהטלפון הנייד שלו ולא הבחין בבוריס קוצובסקי (להלן: המנוח) אשר רכב על אופניו בשול הדרך. המשיב פגע בחלק האחורי של האופניים עם הפינה הקדמית-ימנית של ארגז המשאית ומעוצמת הפגיעה נעקרה מראת המשאית ממקומה והמנוח הועף מאופניו ונחבט בקרקע. המשיב שאל את בנו לאשר אירע והבן השיב לו כי הוא פגע ברוכב אופניים. למרות זאת, המשיך המשיב בנהיגה ואמר לבנו כי יסיע אותו לבית סבו וסבתו (הורי המשיב) ולאחר מכן ישוב למקום התאונה. לאחר שהוריד את בנו בבית סבו וסבתו, כך על פי כתב האישום, שב המשיב לאזור התאונה, החנה את המשאית במקום שאינו בולט לעין, הגיע ברגל למקום התאונה והעמיד פנים כאילו הוא עובר אורח תמים העסוק באימוני ספורט. כל אותה העת שכב המנוח מדמם על הקרקע מבלי שהמשיב ניגש אליו. עובר אורח שחלף במקום התאונה הבחין במנוח והחל להגיש לו עזרה ובהמשך הגיעו למקום גם פקחים של עיריית ראשון לציון ואחד מהם הבחין במשיב כשהוא משליך לשיחים את מראת המשאית שנעקרה כתוצאה מהפגיעה במנוח. הפקח חשד כי המשיב היה מעורב בתאונה ועיכב אותו אך המשיב הכחיש בפניו כל מעורבות בתאונה. בהמשך הגיעה המשטרה למקום והמשיב נלקח לחקירה. המנוח פונה ממקום התאונה לבית החולים, שם נפטר כתוצאה מהחבלות שספג בראשו. 2. ביום 16.10.2013, ובהתאם להסדר טיעון שהושג בין התביעה למשיב, הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו, והפנה אותו לקבלת תסקיר של שירות המבחן. בתסקיר שהוגש בעניינו של המשיב עמד שירות המבחן על נסיבותיו האישיות של המשיב, ובין היתר, על היותו גרוש ואב לילד בן 11 המצוי במשמורתה של גרושתו, ועל הקשר המשמעותי הקיים בין הבן לבינו. שירות המבחן התרשם מאורח החיים הנורמטיבי שניהל המשיב עד קרות התאונה אך ציין כי במהלך 21 השנים שבהן הוא מחזיק ברישיון נהיגה נרשמו לחובתו 26 עבירות תנועה ובהן: נהיגה במהירות מופרזת, שימוש בטלפון בזמן נהיגה ואי ציות לתמרורים. על כן סבר שירות המבחן כי המשיב מתקשה לשמור על גבולות חיצוניים וציין כי הוא התקשה לשוחח בפתיחות אודות התנהלותו באירוע התאונה, מתקשה להבין את המשמעות העמוקה של מעשיו ומרוכז בעיקר בחרדה מפני המחיר שהוא צפוי לשלם בגין מעשיו. עם זאת, צוין כי ניכר שהתאונה מהווה עבורו אירוע משברי וטראומתי וכי הוא חש בושה ואשמה על התנהגותו. שירות המבחן דיווח כי נוכח הקשיים הרגשיים שהפגין המשיב הוא שולב בקבוצת טיפול המיועדת לנהגים שהיו מעורבים בתאונות קטלניות. המשיב התמיד להגיע למפגשי הקבוצה וניכר כי במהלכם החל להתבונן באופן ביקורתי על מעשיו. שירות המבחן הוסיף וציין כי אלמלא העבירות הנלוות לפגיעה היה ממליץ לשקול בחיוב מאסר שירוצה בעבודות-שירות, אך הוא מודע לכך שנוכח חומרת העבירות בהן הורשע המשיב ותוצאותיה הקשות של התאונה, הוא צפוי לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. עם זאת, נוכח נסיבותיו האישיות ובהתחשב בכך שלא היה מעורב בעבר בפלילים, המליץ שירות המבחן שלא למצות את הדין עם המשיב ולדחות את תחילת ריצוי העונש על מנת לאפשר לו להשלים את ההליך הטיפולי. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 3. בהתאם להסדר הטיעון, עתרה המערערת להטיל על המשיב עונש מאסר בפועל בן 48 חודשים וכן מאסר מותנה, פסילה, קנס ופיצוי, ואילו המשיב טען כי יש להסתפק במקרה דנן במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. ביום 29.1.2014 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המשיב ועמד על חומרת מעשיו בציינו כי הם ראויים לכל גינוי. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי נסיבותיו של המקרה דנן הן חמורות במיוחד, נוכח הפקרת המנוח על ידי המשיב וניסיונו לשבש את חקירת התאונה. בית המשפט עמד על כך שהמחוקק ביקש להחמיר בעונשם של מי שהפקירו אדם לאחר שפגעו בו וציין כי אין מקום להסתפק במקרה דנן בעונש שאינו כולל רכיב משמעותי של מאסר בפועל. עוד ציין בית המשפט כי מהפסיקה שהציגו הצדדים עולה שמתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 24 ל- 48 חודשי מאסר בפועל. כשיקול לחומרא שאינו קשור לנסיבות האירוע עצמו, ציין בית המשפט קמא את עברו התעבורתי של המשיב הכולל, בין היתר, עבירות של שימוש בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה ומעורבות בתאונת דרכים. עוד ציין בית המשפט קמא כשיקול לחומרא את התרשמותו של שירות המבחן כי המשיב מתקשה לגלות אמפטיה כלפי המנוח ומשפחתו ועסוק בעיקר בחרדה מפני העונש הצפוי לו. לקולא ציין בית המשפט קמא את העובדה שאחד המניעים שהביאו את המשיב לעזוב את מקום התאונה מבלי להושיט עזרה למנוח היה רצונו לגונן על בנו הקטין שהיה עמו במשאית בעת התאונה. עוד ציין בית המשפט קמא לזכות המשיב את העובדה שהתאונה היוותה בעבורו אירוע משברי וטראומתי ואת התגייסותו להליך הטיפולי בו שולב. בהתחשב במכלול השיקולים הללו, הטיל בית המשפט המחוזי על המשיב את העונשים שפורטו לעיל בפתח פסק-הדין, וביום 2.3.2014 החל המשיב לרצות את מאסרו. הטיעונים בערעור 4. בערעור דנן שהגישה המדינה היא מלינה על קולת העונש וטוענת כי העונש שנגזר על המשיב אינו הולם את חומרת מעשיו ואת תוצאותיו הקשות של האירוע. לטענת המדינה התאונה אשר בה מצא המנוח את מותו נגרמה בשל רשלנות חמורה מצד המשיב כמי שנהג בכלי רכב כבד אשר לו פוטנציאל פגיעה מוגבר במשתמשים אחרים בדרך. למרות זאת הרשה לעצמו למחוק מסרון בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה במקום להתרכז בדרך. בהקשר זה מדגישה המדינה כי המשיב כלל לא שם לב לכך שפגע במנוח, ובנו הוא זה שציין את הדבר בפניו. עוד מדגישה המדינה את העובדה כי לאחר שפגע במנוח הפקיר אותו המשיב לצד הכביש וגם לאחר ששב למקום התאונה לא פנה להושיט לו עזרה אלא ניסה לטשטש את עקבותיו ולשבש את החקירה. בנסיבות אלו, כך טוענת המדינה, מתחם העונש שקבע בית המשפט קמא נמוך מידי והיא מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לגזור על המשיב עונש ברף התחתון של מתחם זה. בתמיכה לטענותיה מפנה המדינה למקרים בהם נגזרו על מי שהורשעו בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית בלבד, ללא עבירות נלוות, 30 חודשי מאסר בפועל ומכאן, לטענתה, עולה המסקנה כי יש להחמיר בעונשו של המשיב אשר בנוסף לעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית הורשע גם בעבירות חמורות נוספות של הפקרה לאחר פגיעה ושיבוש מהלכי משפט. 5. המשיב טוען מנגד כי אין מקום להתערב בעונש שגזר עליו בית המשפט קמא המצוי בגדרי הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים. לטענתו, אין מדובר במקרה הפקרה קלאסי שכן הוא לא הבחין מיד בפגיעה במנוח ולאחר שהדבר התברר, ביקש להרחיק את בנו ממקום התאונה בטרם ישוב לשם. לטענתו, לאחר ששב למקום התאונה הבחין כי המנוח כבר מקבל טיפול וזו הסיבה שלא ניגש להושיט לו עזרה. נסיבות אלו, כך טוען המשיב, יש בהן כדי להפחית מחומרת מעשיו ועוד הוא טוען כי העונש שנגזר עליו הוא קשה ביותר עבורו שכן מדובר במאסר ראשון והוא מוסיף ומציין כי השתלב בהליך שיקומי בין כותלי הכלא. לטענת המשיב, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, הודאתו באשמה, לקיחת האחריות מצדו והשתלבותו בהליך שיקומי העונש שנגזר עליו הולם ומידתי ואין להחמיר בו. 6. בתסקיר המשלים שהוגש בשלב הערעור מדווח שירות המבחן כי לאחר תחילת מאסרו גילה המשיב אותות מצוקה ועל כן הוגדר כאסיר בהשגחה ובהמשך התייצב מצבו והגדרה זו הוסרה. לדברי שירות המבחן המשיב שולב באגף הפתוח ובקבוצה טיפולית לנהגים עבריינים, אך נוכח קשייו להסתגל לתנאי המאסר עיקר כוחותיו מופנים להתמודדות היומיומית עם החיים בבית הסוהר. לפיכך, הוא מתקשה להפגין חיבור רגשי למשמעות של מעשיו ומתייחס אליהם כאל כישלון נקודתי. עם זאת, מציין שירות המבחן כי המשיב אינו מטשטש את חומרת התנהגותו וניכר כי הוא מתחיל להתבונן באופן ביקורתי על הדרך בה נהג במהלך התאונה ולאחריה. שירות המבחן מתרשם כי כוחותיו של המשיב להתמודד עם המאסר שהוטל עליו מוגבלים ומתדלדלים ומעריך כי החמרה נוספת בעונשו תביא לרגרסיה במצבו, תחליש אותו ותערער את יציבותו הרגשית. לפיכך ממליץ שירות המבחן שלא להחמיר בעונשו של המשיב ולהותיר על כנו את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו. דיון והכרעה 7. בית משפט זה עמד לא פעם על הצורך להחמיר בענישה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים בכלל ובאלה הקטלניות בפרט (ראו, למשל, ע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל (24.3.2011), בפסקאות 20-17; ע"פ 6064/05 שרעבי נ' מדינת ישראל (1.9.2005), בפסקה 4). נקיטת יד קשה נגד עברייני תנועה שגרמו בנהיגתם הרשלנית למותם של אחרים יש לה מקום גם באותם המקרים אשר בהם מדובר בנאשמים נורמטיביים שהעולם העברייני זר להם ואשר מטבע הדברים יתקשו להתמודד עם מאסר מאחורי סורג ובריח. בהקשר זה כבר נפסק כי "אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה" (ראו, ע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (8.9.2004)). הטעם לכך הוא שאל מול הקושי אותו חווה הנאשם שגרם לתאונת הדרכים הקטלנית, ניצבים נפגעי הקטל בדרכים שחייהם נגדעו וכן בני משפחתם שחייהם השתנו ולא ישובו עוד לעולם להיות כשהיו. המימדים המדאיגים של הקטל בדרכים, מחייבים על כן הטלת ענישה מרתיעה גם כאשר הנהג הפוגע ניהל אורח חיים נורמטיבי טרם קרות התאונה (ראו, ע"פ 3359/04 גאנם נ' מדינת ישראל (13.9.2004), בפסקה 6; ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל (23.9.2007), בפסקה ט'). במקרה דנן, המשיב לא רק שחטא ברשלנות שגרמה למותו של המנוח, הוא גם הסתלק ממקום התאונה מבלי שהושיט לו עזרה, הפקיר אותו לצד הדרך, וניסה לשבש את חקירת התאונה לאחר מעשה, בהשליכו אל בין השיחים את המראה שנעקרה מן המשאית בעקבות התאונה. התנהלות זו, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, ראויה לכל גינוי ובניגוד לטיעוני המשיב היא מצויה ברף החומרה העליון של העבירות בהן הורשע המשיב. בנסיבות אלו, העונש שנגזר על המשיב אכן אינו משקף כראוי את חומרת מעשיו ואת והפגיעה הקשה שגרם למנוח ולבני משפחתו. מסקנה זו מתבקשת ביתר שאת בהינתן רמת הענישה הנוהגת והמקובלת בעבירות של גרם מוות ברשלנות בלבד, בלא העבירות החמורות הנוספות שבהן הורשע המשיב במקרה דנן (ראו לדוגמא, ע"פ 708/10 שלאפה נ' מדינת ישראל (14.06.2010); ע"פ 7434/04 אלקיעאן נ' מדינת ישראל (23.2.2005); רע"פ 2957/12 חן נ' מדינת ישראל (15.7.2012)). אשר על כן, דין הערעור להתקבל. ואולם, בהתחשב בהסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, בנסיבותיו האישיות של המשיב, בהמלצת שירות המבחן וכן בכך שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את מלוא חומרת הדין עם הנאשם, אנו מורים כי עונש המאסר שהוטל על המשיב יועמד על 36 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט קמא יעמדו בעינם. ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ה (‏26.4.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14019200_V03.doc