חנה חרדון נ. מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון

פסק-דין בתיק ע"א 1918/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1918/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. חנה חרדון 2. משה חרדון נ ג ד המשיבים: 1. מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון 2. קופת חולים כללית 3. ד"ר אלי אשכנזי 4. חברת ביטוח כלל 5. המרכז לניתוחי עמוד שידרה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1205/09 שניתן ביום 29.1.2014 על ידי כב' השופט אליהו בכר תאריך הישיבה: כ"ה באייר התשע"ה (14.5.2015) בשם המערערים: בשם המשיבים 2-1: בשם המשיבים 5-3: עו"ד אמיר לוינשטיין עו"ד איתן האזרחי; עו"ד ד"ר שרון פינקלשטיין עו"ד ד"ר דוד שרים; עו"ד ליאת שחר פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. המערערת 1 (להלן: המערערת) ובעלה (המערער 2) הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למערערת, לטענתה, כתוצאה מרשלנותם של המשיבים. בבסיס התביעה שני ניתוחים בעמוד השדרה של המערערת: הראשון (להלן: הניתוח הראשון) בוצע ביום 5.12.2004 במרכז הרפואי רבין (קמפוס בילינסון) שבבעלות המשיבה 2, והשני (להלן: הניתוח השני) בוצע ביום 7.3.2005 על ידי המשיב 3, שפעל במסגרת המשיבה 5. 2. במסגרת הניתוח הראשון עברה המערערת כריתת דיסק פרוץ בגובה S1-L5. לגבי ניתוח זה נטען על ידי המערערים כי הוא בוצע בפועל על ידי ד"ר רות גור, שלא היו לה הכישורים לבצעו, ולא על ידי ד"ר ניסים אוחנה, כפי שסברה המערערת. עוד נטען לגבי הניתוח הראשון, כי המשיבים 1 ו-2 התרשלו בכך שלא היפנו את המערערת לבדיקות שונות שנדרשו, הן לפני הניתוח והן אחריו. נטען כי לא נמסרו למערערת הסברים מלאים, כך שהסכמתה לניתוח לא היתה "הסכמה מדעת". נטען גם כי המשיבים הנ"ל השתהו בביצוע הניתוח. המומחה מטעם המערערים, ד"ר יחיאל היילברון, חיווה דעתו כי ההתרשלות התבטאה גם בביצוע רשלני של חתך או מעיכה של השורש העיצבי וגם בכך שלא נכרת מלוא הדיסק וחלק ניכר ממנו נותר בגוף המערערת. במסגרת הניתוח השני קובעו החוליות בגובה S1-L5. לגבי ניתוח זה נטען, כי לא הוסברו למערערת הסיכונים הכרוכים בו והאלטרנטיבות הטיפוליות. ד"ר היילברון חיווה דעתו כי לא היה צורך בביצוע ניתוח בהיקף שעליו הוחלט והיה די בהרחקת שארית הדיסק. המערערת טענה כי בעקבות הניתוחים נגרמה לה נכות צמיתה בשיעור 100 אחוזים המתבטאת, בין היתר, בפרפלגיה, כמו גם נכות נפשית בשיעור 50 אחוזים. בהקשר זה יצוין, כי, לדאבון הלב, המערערת "סובלת מפגיעות דיסקליות בגבהים שונים בעמוד השדרה, הן הגבי, הן הצווארי והן המותני באופן הגורם לה למצוקה לא מבוטלת" (פסקה 39 בעמ' 23 לפסק הדין). אכן, נראה כי המערערת במצב רפואי לא קל וס­בלה רב, אלא שהשאלה שהועמדה להכרעה היא האם מצב זה נובע מכשלים כאלה ואחרים שהתרחשו במהלך הטיפול במערערת בשני הניתוחים הנדונים. 3. בית המשפט המחוזי שמע את העדויות, ובכללן עדויות המומחים מטעם כל הצדדים, ובפסק דין מפורט ומנומק היטב דחה את התביעה. נוכח מצבה הרפואי של המערערת היא לא חויבה בהוצאות. בית משפט קמא דן בכל טענות המערערים ודחה אותן לגופן. הוא מצא שלא היתה כל התרשלות בכך שמועד הניתוח הראשון לא הוקדם. בית המשפט דחה את האפשרות שהעלה המומחה מטעם המערערים במהלך הדיון לפיה המערערת סובלת מארכנואידיטיס (דלקת של אחת ממעטפות עמוד השדרה), כמו גם את טענת ההתרשלות שעניינה הותרת חלק מהדיסק בניתוח הראשון (שכן נפסק שזו הפרקטיקה המקובלת בניתוח המבוצע בעקבות פריצת דיסק). עוד נמצא, בהתבסס על מסמכים רפואיים, כי הניתוח הראשון היטיב את מצבה של המערערת וכי מצבה עובר לביצוע הניתוח השני לא נבע מהטיפול שניתן למערערת על ידי המשיבים 2-1. בית המשפט קבע כי עלה בידי המשיבים 2-1 לעמוד בנטל, שבו הם נשאו בשל ליקויים מסוימים שנפלו ברשומות הרפואיות, ולהוכיח כי את הניתוח הראשון ביצע ד"ר אוחנה כשד"ר גור סייעה בידו. באשר לניתוח השני נפסק, כי הוא, כמו קודמו, היטיב (לפחות בטווח הקצר) את מצב המערערת ולא הוכח כי ההחמרה המאוחרת במצבה קשורה לניתוחים. נפסק, כי הניתוח השני בוצע בהיקף שהתחייב מהמצב הרפואי. בית המשפט גם ציין כי הוא מעדיף בבירור את עדויותיהם של המומחים מטעם המשיבים על פני עדותו של המומחה מטעם המערערים. מעבר לכל אלה, בית המשפט קבע במפורש כי לא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול אותו קיבלה המערערת בגדרם של הניתוחים הנדונים לבין הפרפלגיה ממנה היא סובלת, כאשר "יש להניח כי מדובר בנכות פסיכוגנית", שכן גם אם היה נחתך העצב באזור הניתוח, לא היה בכך לגרום לנכות ממנה לכאורה סובלת המערערת. חיזוק לכך נמצא בבדיקה נוירולוגית שנערכה למערערת לאחר שני הניתוחים, כשעל פיה הממצאים הנוירולוגיים היו תקינים בעיקרם (מסמך 28 בתיק המוצגים של המשיבים 5-3, סיכום מחלה מיום 8.5.2005). בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את הטענות שעניינן העדר הסכמה מדעת. למקרה שתיקבע בערעור אחריות של מי מהמשיבים, ראה בית המשפט לנכון לחשב את סכומי הפיצויים, ומצא, כי, לאחר ניכויי המוסד לביטוח לאומי, הפיצוי היה מגיע לסך של 958,361 ש"ח. 4. בערעורם חוזרים המערערים על הטענות שנדחו על ידי בית המשפט המחוזי, וחלקו הארי של הערעור הוא ניסיון להביא לשינוי בממצאים שנקבעו על ידו. 5. לאחר שעיינו בכל החומר שבפנינו והאזנו ברוב קשב לטענות הצדדים שהועלו בדיון בערעור, לא מצאנו כי בידינו לקבל את הערעור. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי התמודד בפסק דינו עם שלל הטענות שהועלו על ידי המערערים והמומחה מטעמם ודחה אותן אחת לאחת. לא מצאנו לנכון לדחות את ממצאיו של בית משפט קמא, המעוגנים בתשתית הראייתית שהונחה לפניו, ובהעדפתו את עמדת המומחים מטעם המשיבים. ממצאים אלה הובילו, בדין, למסקנה אליה הגיע בית המשפט, ואין לגלות בפסק דינו טעות שבחוק. אשר על כן דין הערעור להידחות. 6. תהא הסיבה לכך אשר תהא, נראה כי המערערת מתייסרת בייסורים קשים עקב מצבה הרפואי. תקוותה כי הניתוחים יביאו להקלה - נכזבה, והיא סבורה שלא היה נכון לטפל בה בדרך בה נקטו המשיבים. אלא שבית המשפט מצא, וממצאיו מבוססים על אדנים ראייתיים מוצקים, כי אין קשר בין מצבה האורגני של המערערת לבין הניתוחים וכי אין מקום לייחס למשיבים, או למי מהם, התרשלות או סטייה מסטנדרט התנהלות מקצועית ראוי. בנסיבות אלה לא היה מנוס מדחיית התביעה, כפי שאין מנוס מדחיית הערעור. 7. המשיבים ביקשו כי המערערים יחויבו בהוצאות, בין היתר בשל הלשון המתלהמת בה נקטו בערעורם כלפי עדי המשיבים וכלפי בית משפט קמא. אכן, בתי המשפט אינם ממהרים לחייב בהוצאות בעלי דין שמצבם הרפואי קשה, אף אם תובענותיהם בקשר עם מצבם זה נדחות. במקרה דנא, יש מקום לחייב את המערערים בהוצאות, גם אם על הצד הנמוך, בשל הלשון שבה נקטו בערעורם וכיוון שמדובר בערעור מובהק על ממצאי עובדה ומהימנות, המערערים יישאו, אפוא, בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 5-3 בסכום זהה. ניתן היום, ‏ט' בסיון התשע"ה (‏27.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14019180_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il