משה פולר נ. בית החולים "העמק"

פסק-דין בתיק ע"א 1918/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1918/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. משה פולר 2. אמנון פולר 3. צילה פולר נ ג ד המשיבים: 1. בית החולים "העמק" 2. קופת חולים כללית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 17.1.08 בת.א. 2049/99 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות תאריך הישיבה: ח' בכסלו תש"ע (25.11.09) בשם המערערים: עו"ד א' רסיוק בשם המשיבים: עו"ד י' אבימור פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' גדות) מיום 17.1.2008 בת.א. 2049/99 במסגרתו נדחתה תביעתם של המערערים ונקבע כי אנשי הצוות הרפואי של בית החולים "העמק" בעפולה (להלן: בית החולים) פעלו באופן סביר ועל פי הנהוג בתקופה הרלוונטית. 1. המערער 1, משה פולר (להלן: המערער), נולד ביום 10.8.1980 במחלקת היולדות של בית החולים לאביו, המערער 2 ולאמו, המערערת 3 (להלן: האם). המערער נולד ללא סימני חיים, אולם לאחר שעבר טיפולי החייאה נותר בחיים. לימים התברר כי המערער סובל משיתוק מוחין קשה. העובדות בתמצית 2. ביום 27.7.1980 התקבלה האם לאשפוז בבית החולים כאשר היא במצב של "הריון עודף", שכן תאריך הלידה המשוער היה ביום 13.7.1980. בגיליון קבלתה של האם נרשם כי מהלך ההריון היה תקין וכי בעברה היו שני הריונות תקינים בשנים 1972 ו-1974 והריון נוסף בשנת 1977, שהסתיים בהפלה טבעית. בנוסף צוין בגיליון כי במשפחת האב יש סכרת. ממועד קבלתה היתה האם מאושפזת במשך שבועיים בבית החולים, במהלכם היתה נתונה תחת השגחה אשר כללה מעקב אחר דופק העובר, מצב הצירים, פתיחה, מצב צוואר הרחם וגובה החלק המקדים. המעקב כלל גם, בין היתר, מספר בדיקות באמצעות מוניטור. 3. ביום 10.8.1980, יום הלידה, בשעה 08:30 ניתן לאם פיטוצין לזירוז הלידה. מאותה העת ועד ללידה נבדקה האם כעשר פעמים כפי שפורט בתיק היולדת. לפי פירוט זה הבדיקה האחרונה נעשתה בשעה 17:00. המהלך הסופי של הלידה תועד על ידי ד"ר זלוטקין (כיום פרופ', להלן: פרופ' זלוטקין) בגיליון תיאור הלידה: "17:00 נקראתי בפתיחה שלמה ראש ב 3+ עקב ברדיקרדיה קשה. הולד הוצא ב Vacum (ראשון) ללא סימני חיים (אפגר 10/ 0-3) נקרא רופא ילדים ונשא הולד לפגייה עם טובוס..." (סעיף 5 לפסק הדין). בנוסף צוין באותו העמוד כי שעת הלידה היא 17:50. בעמוד הבא תואר "מהלך משכב הלידה". מהתיאור עלה כי עקב ברדיקרדיה קשה הוצא המערער בואקום כשהוא ללא סימני חיים. המערער הונשם ונשימות ספונטאניות הופיעו כעבור כ-10 דקות והוא הועבר למחלקת פגים. בדיקה שנעשתה למערער העלתה כי הוא במצב כללי בינוני וכי הוא "רדום, רפיון כללי". בנוסף דווח כי המערער סבל מפרכוסים. 4. לאחר הלידה אובחן אצל האם דימום מוגבר מהרחם ולאחר שבוצעה ביקורת של צוואר הרחם נמצא בו קרע מדמם. למרות שהקרע נתפר והדימום פסק, המשיך מצבה של האם להתדרדר. במהלך הרדמה כללית אובחן קרע בקיר הרחם ובניתוח דחוף בוצעה כריתה של הרחם והטפולות וכן קשירה של העורקים ההיפוגסטרים. 5. בשנת 1999 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 6.5.2004 הוחלט על פיצול הדיון כך שבשלב ראשון ידון בית המשפט אך ורק בשאלת אחריותם של המשיבים לנזקיו של המערער. במסגרת התביעה טענו המערערים כי הצוות הרפואי של בית החולים כשל בטיפול ובהשגחה אחר האם במהלך הלידה, וזאת למרות שהיו, כך לטענתם, גורמי סיכון שחייבו פיקוח מוגבר ולמרות שנעשה שימוש בפיטוצין לזירוז הלידה. לדבריהם, כבר בתקופה זו היה ידוע כי מדובר בחומר שעלול לגרום לקרע ברחם והצוות הרפואי שגה עת התייחס ללידה כאל לידה שגרתית בכל הנוגע לשיטת המעקב אחר מצבם של האם והילוד. לטענת המערערים לא קוימו בדיקות תכופות ומעקב צמוד אחר האם ואלו היו יכולים, כך לפי המערערים, לגלות במועד סימנים למצוקה עוברית ולאפשר את מניעת הנזק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי סקר את חוות הדעת של המומחים מטעם שני הצדדים. המערערים הסתמכו על חוות דעתו של פרופ' שנקר, אשר קבע כי האם היתה בסיכון הריוני גבוה בשל היותה במצב של הריון עודף, נוכח לידות קודמות של עוברים גדולים ומאחר והיתה סכרת במשפחתו של האב, ואילו המשיבים הסתמכו על חוות דעתו של פרופ' אוהל. בחוות דעת זו נקבע כי על פי מכלול הנתונים לא ניתן היה להתייחס אל האם כאל מי שנמצאת בסיכון הריוני רק מהטעם שעבר תאריך הלידה המשוער. לפי פרופ' אוהל גם גודל העוברים בלידות הקודמות אינו מהווה נתון רלוונטי שכן בשום שלב בהריון לא הועלה חשד שמדובר בעובר גדול. בית המשפט המחוזי העדיף בעניין זה את עמדתם של המשיבים, שנתמכה כאמור בחוות דעתו של פרופ' אוהל, וקבע כי נסיבות הריונה של האם לא חייבו פיקוח מיוחד. 7. בהמשך קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי האם חוברה במהלך הלידה למכשיר מוניטור אלקטרוני. לפי בית המשפט: " העובדה לפיה הרישום בגיליון מהלך הלידה, אשר הינו רישום מפורט, איננו כולל רישום מפורש לפיו [האם] חוברה למוניטור, ואיננו כולל גם פרמטרים רלוונטים למדידה במוניטור כגון תכיפות צירים ודופק בסיסי, מעידה, ברמה גבוהה של סבירות, כי לא בוצע חיבור למוניטור" (סעיף 14 לפסק הדין). בית המשפט ציין עוד כי האם לא העידה כלל וזאת מאחר ולטענתה היא לא יכולה לזכור את אירועי חדר הלידה משנת 1980. לפי בית המשפט החיבור למוניטור מהווה פעולה שיש אפשרות לזכור אותה ואם האם אינה זוכרת "אירוע כה מהותי בתיק", לא ניתן לצפות מהמשיבים לזכור אותו ולכן אין מנוס מלהתבסס בעיקר על הרישומים הרפואיים בכל הנוגע לסוגיה זו. 8. בית המשפט התייחס גם למספר מכשירי המוניטור שהיו באותה התקופה בבית החולים. המשיבים טענו, בהתבסס על עדויותיהם של פרופ' זלוטקין, האחות מאיה נותקין, אשר בדקה את האם עם קבלתה בבית החולים, ופרופ' שלו, שהיה מתמחה במחלקת יולדות בתקופה הרלוונטית, כי באותן השנים היה במחלקת היולדות בבית החולים מכשיר מוניטור אחד בלבד. המערערים חלקו על כך אולם לא הביאו כל עדות בעניין, אלא הסתמכו על עדותו של פרופ' שנקר אשר טען כי בבית החולים "הדסה" בירושלים היו באותה התקופה מספר מכשירי מוניטור, "בוודאי יותר מאחד". פרופ' שנקר הוסיף עוד כי כאשר מתייחסים למספר מכשירי המוניטור יש מקום להתייחס גם למספר הלידות. לדבריו, באותה התקופה היו בבית החולים "העמק" יותר לידות מאשר בבית החולים "הדסה". על סמך דברים אלו טענו המערערים כי ספק אם אכן היה רק מכשיר מוניטור אחד במחלקת היולדות וכי המשיבים היו אחראים לספק מכשירי מוניטור המותאמים למספר הלידות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו של המערערים וקבע כי זו "לא הוכחה על רקע המקובל והסביר באותה התקופה". בית המשפט קיבל את עדותו של פרופ' שלו לפיה הכנסת מכשירי המוניטור לחדרי הלידה והשימוש בהם היה באותה העת עדיין בחיתוליו. לפי עדותו של פרופ' שלו שימוש מורחב במכשירי מוניטור בחדרי הלידה החל בשנות התשעים. לדבריו, בשנות השמונים היו בבתי החולים הגדולים בארץ שניים או שלושה מוניטורים ואילו בבתי החולים המרוחקים היה רק מוניטור אחד. על רקע עדות זו, ובהעדר ראיה לסתור, קבע בית המשפט המחוזי כי בבית החולים היה מכשיר מוניטור אחד וכי לא הוכח כאמור כי החזקת מכשיר מוניטור אחד במחלקה, בתקופה הרלוונטית, מהווה התרשלות מצד המשיבים. 9. בית המשפט בחן את טענת המערערים לפיה גם אם היה רק מוניטור אחד במחלקה, היה צורך לעשות בו שימוש בלידה הנדונה וזאת נוכח הסיכונים והעובדה שמדובר היה ב"לידה בוששת" אשר זורזה באמצעות פיטוצין. לטענת המערערים לא ברור מדוע המערערת נשלחה למספר בדיקות מוניטור בימי האשפוז טרם הלידה ודווקא במהלך הלידה לא ניתנה כל הוראה לחברה למוניטור. בית המשפט ציין תחילה כי יש לבחון טענה זו של המערערים על רקע המקובל והסביר באותה התקופה וקיבל את עדותו של פרופ' שלו לפיה כאמור השימוש באותה התקופה במכשירי מוניטור לא היה שגור ושכיח. מעדויותיהם של עובדי בית החולים באותה התקופה עלה כי רובן המכריע של הלידות לא נוטרו והשימוש במוניטור היה שמור רק למקרים של יולדות עם מצב פתולוגי. בנוסף עלה מעדותו של פרופ' זלוטקין כי הרוטינה היתה לבדוק את מצב העובר בכל חצי שעה באמצעות סטטוסקופ וכי לא היה כל שוני ברמת המעקב במקרים בהם נעשה שימוש בפיטוצין. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך הרישומים הרפואיים, כי היולדת אכן נבדקה בכל חצי שעה וכי בבדיקות שנערכו בשעות 16:00 ו-16:30 לא נראו סימנים קליניים בלתי תקינים בצירים או בעובר. בית המשפט קבע עוד כי העובדה שהאם לא חוברה למוניטור, בשים לב לפרקטיקה הנהוגה בתקופה הרלוונטית, אינה מבססת רשלנות מטעם המשיבים. 10. נוכח קביעות אלה עבר בית המשפט המחוזי לבחינת טענת המערערים שלפיה גם אם בוצע מעקב ידני היה על הצוות הרפואי לבצעו באופן קפדני יותר מכפי שבוצע בפועל. המערערים הסתמכו בעניין זה על חוות דעתו של פרופ' שנקר שלפיה השגחה קפדנית יותר על הצירים והדופק העוברי יכולה היתה למנוע את הסכנה במתן הפיטוצין. לפי פרופ' שנקר יש לייחס את הקרע ברחם שנגרם לאם ואת מצוקותיו של העובר שאירעו בעקבותיו לפיטוצין שניתן לאם. בית המשפט המחוזי ציין כי פרופ' שנקר לא התייחס בחוות דעתו לתדירות המעקב הידני שנדרשה מהצוות הרפואי: "אין חולק כי נעשה מעקב על [האם], כמפורט בעמ' 14-15 לתיק היולדת ופרופ' שנקר לא התייחס, כאמור, בחוות דעתו לשאלה אם מעקב זה הוא מספיק ואם אין הוא מספיק – מהו מעקב מספיק לפי חוות דעתו" (סעיף 23 לפסק הדין). בית המשפט פנה לספרות הרפואית מאותה התקופה בה נכתב כי גירוי הרחם על יד מתן פיטוצין הינו הסיבה השנייה בשכיחותה לקרע של הרחם, לאחר קרע עקב צלקת מניתוח קיסרי קודם וכי בעת שימוש בפיטוצין יש להעריך את הצירים כל 15-10 דקות. עוד צוין בספרות כי עדיף שדופק העובר ינוטר באופן מתמשך, אולם אם אין הדבר אפשרי יש לנטרו כל 10-5 דקות. בית המשפט ציין כי אמנם עולה מכאן כי כאשר יולדת אינה מחוברת למוניטור יש לערוך ניטור תכוף מהניטור שנערך לאם, אולם קבע כי ההמלצות בספרות הרפואית אינן מבטאות בהכרח "את שהיה נהוג וסביר בפרקטיקה המקובלת באותה התקופה". בית המשפט הסתמך על העדויות ששמע וקבע כי המערערים לא הוכיחו כי תכיפות הניטור שבוצעה לאם מהווה רשלנות. המערערים טענו עוד כי לאחר השעה 14:20, עת הופיעה ירידת מים מקוניאליים אשר יכולה להעיד על מצוקה אפשרית של העובר, היה על הצוות הרפואי להגביר את המעקב אחר האם והעובר, אולם בית המשפט דחה טענה זו, קיבל את עדותם של האחות נותקין ושל פרופ' זלוטקין וקבע כי במקרה של מים מקוניאליים לא היה נהוג לחרוג מהמעקב הרוטיני, אלא ליתן פיטוצין לזירוז מהלך הלידה. 11. בית המשפט המחוזי קבע כי חוות דעתו של פרופ' שנקר, ככל שהיא מתייחסת לטענה כי היה על הצוות הרפואי לעקוב יותר אחר הצירים והדופק העוברי שיכולים להוות סימן לקרע ברחם, "מבוססת ברובה על הנחות או השערות". בית המשפט ציין כי פרופ' שנקר התייחס בחוות דעתו, בכל הקשור להתקדמות הפתיחה, לסירוגין לאמות המידה "אצבעות" ו"סנטימטרים", ולא הסביר זאת בחוות דעתו: "התייחסות זו למדד התקדמות הפתיחה על פי אמת מידה לא אחידה ושגויה יצרה עיוות בחוות הדעת ולפיכך מהלך הלידה, כפי שפורט בחוות הדעת, הינו שגוי ומוטעה" (סעיף 34 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי סקר את העדויות וקבע כי על פי הרישומים בגיליון מהלך הלידה נראה כי האם לא סבלה מצירים מוגברים. קביעה זו באה על רקע העובדה שברישומי כל הבדיקות ביום הלידה מסומן בעמדת הצירים חץ כלפי מטה. לפי עדותו של פרופ' זלוטקין חץ כלפי מטה מסמן צירים שהם חלשים או נורמליים אבל לא צירים חזקים. בית המשפט ציין כי פרופ' שנקר בחר שלא להתייחס לסימונים אלו בחוות דעתו, למרות שהיה עליו לעשות כן. בנוסף ציין בית המשפט כי דופק העובר, אשר נבדק אחת לחצי שעה, נמצא תקין בכל הבדיקות. נוכח דברים אלו דחה בית המשפט את הטענה כי האם סבלה מצירים תכופים או מוגברים החורגים מהרגיל ושיכולים היו להוות סימנים מקדימים לקרע ברחם. עוד נקבע כי גם אם היו סימנים מוקדמים, לא הוכח כי המשיבים התרשלו באבחונם. 12. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המערערים לפיה העדר של רישום באשר לקצב הזלפת הפיטוצין מהווה מחדל שאינו מאפשר לדעת האם ניתן פיטוצין בקצב מהיר בשלב כלשהו במהלך הלידה. המערערים טענו כי העדר הרישום מעביר את הנטל לכתפי המשיבים להוכיח כי לא התרשלו באשר לאופן מתן הפיטוצין. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי פרופ' שנקר לא ציין בחוות דעתו ולא העיד בבית המשפט כי קצב הזלפה לא תקין הוא שהביא למצבה של האם וכן לא העיד מפורשות כי בשנים הרלוונטיות היה נהוג לרשום בבתי החולים את קצב ההזלפה. בית המשפט קבע עוד, על סמך עדותו של פרופ' זלוטקין וחוות דעתו של פרופ' אוהל, כי מתן הפיטוצין וקצב הזלפתו נקבעו בפועל על פי התקדמות הלידה וכי המערערים לא הוכיחו כי המשיבים התרשלו בעניין זה. 13. במסגרת תביעתם הצביעו המערערים על "סתירות וקשיים ברישומים הרפואיים" אשר לטענתם יצרו ספק באשר למהימנות הרישום בגיליון הלידה. בית המשפט התייחס לטענה זו אולם קבע כי אין בה בכדי לשנות ממסקנתו לפיה כאמור המשיבים לא התרשלו בטיפולם באם. קביעה זו באה על רקע חוות דעתו של פרופ' שנקר אשר לא התייחסה כלל לקשיים ולטענות הנטענות. לפי בית המשפט פרופ' שנקר התייחס בחוות דעתו לשעה 17:00 כשעת הלידה וזאת למרות טענת המערערים כי "סביר להניח שהלידה ארעה זמן לא רב לפני 18:30", ורק בעדותו בבית המשפט תיקן פרופ' שנקר את חוות דעתו בעניין זה. 14. לסיום קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו כי מתקיים התנאי היסודי לתחולתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו", היינו כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי המשיבים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה וכי: "מכל מקום, [המשיבים] עמדו בחובת הראיה לפיה לא התרשלו, כאשר על פי הרישומים והעדויות בוצע מעקב רוטיני, בתכיפות סבירה, על פי אמות המידה שהיו מקובלות אז, ותוצאותיו של מעקב זה היו תקינות" (סעיף 56 לפסק הדין). בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים וקבע כי הצוות הרפואי של בית החולים פעל באופן הסביר והמקובל באותה התקופה: "גם אם היה רצוי מעקב תכוף וקפדני יותר, וגם אם היה בכך כדי למנוע את הנזק הקשה שנגרם [למערערים], אין אפשרות להחיל את אמות המידה הנהוגות היום על אמות המידה שהיו נהוגות בתקופה הרלוונטית" (סעיף 58 לפסק הדין). 15. תביעתם של המערערים נדחתה, ללא חיובם בהוצאות. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערערים 16. לטענת המערערים בית המשפט המחוזי התעלם מכך שכבר באמצע שנות השבעים היה ידוע בספרות הרפואית כי שימוש בפיטוצין עלול לגרום לקרע ברחם וכי מתן פיטוצין ליולדת מחייב ניטור רצוף, או לחילופין כל 10-5 דקות וכן מעקב מיוחד אחר צירי היולדת. לדברי המערערים, היה על בית המשפט המחוזי לבחון את התרשלות המשיבים על יסוד הידע הרפואי המשתקף בספרות היסוד הרפואית מאותה התקופה ולא רק על פי הנהלים המקובלים בבית החולים באותה התקופה. בנוסף טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי השימוש במוניטור בלידה בה ניתן פיטוצין לא היה מקובל בתקופה הרלוונטית. לדבריהם קביעה זו מנוגדת לחוות דעתו של פרופ' שנקר, מומחה בעל כישורים וידע לגבי מידת השכיחות של שימוש במוניטור בלידות בהן ניתן פיטוצין בתקופה הרלוונטית. 17. המערערים יוצאים כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אי חיבורה של האם למוניטור במהלך הלידה אינו מבסס את התרשלות המשיבים. לדבריהם, הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי צריכות היו להובילו לקביעת מסקנה לפיה משלא הופעלו קריטריונים מיוחדים לגבי יולדת שקיבלה פיטוצין, הופרה חובה רפואית כלפיה והיתה בכך התרשלות. לטענתם, בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא קבע כי לא היה מקום ליתן לאם פיטוצין מבלי שיש לבית החולים את היכולת לפעול בהתאם להוראות השימוש בתכשיר הרפואי הנ"ל. 18. לטענת המערערים אי שמירת רישומי המוניטור של כלל היולדות בבית החולים ביום הלידה גרמה להם לנזק ראייתי ומנעה מהם להוכיח כי לא היתה כל מניעה מלחבר את האם למוניטור. לדבריהם, עובדה זו צריכה לגרום להעברת נטל ההוכחה אל כתפי המשיבים. בנוסף טוענים המערערים כי החובה לצפות את היווצרותו של הקרע ברחם נולדה ברגע בו החל מתן הפיטוצין, ומשלא צפו המשיבים אפשרות זו ולא נקטו במעקב מיוחד אחר האם, הם הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. לטענתם, אם היה מתבצע ניטור ומעקב קפדני אחר האם ניתן היה לגלות סימנים מקדימים המבשרים על האפשרות להיווצרות קרע ברחם, אולם לא ניתן לקבוע כי אם לא נתגלו סימנים כאלו, הם כלל לא היו. לדברי המערערים היה על המשיבים, לאור הספרות הרפואית של אותה התקופה, לצפות את אפשרות הקרע ולהיערך לקראתה באמצעות ניטור ומעקב תכופים יותר שידגימו סימנים מבשרים אפשריים. 19. המערערים חוזרים על טענתם בדבר חסרים ופגמים מהותיים שנתגלו ברישומים הרפואיים, אשר יש בהם, כך לטענת המערערים, כדי להעביר את נטל ההוכחה למשיבים וזאת בשל הנזק הראייתי שנגרם להם. לדבריהם, בית המשפט המחוזי לא התייחס לסיבה שבעטיה הופסק מתן הפיטוצין לאם ולפי המערערים מדובר בעניין מהותי שהיה צריך להירשם בגיליון הרפואי. המערערים מתייחסים שוב לקצב הזלפת הפיטוצין וטוענים כי אי רישומו מהווה מחדל שאינו מאפשר כיום לדעת אם ניתן פיטוצין בקצב מהיר מדי בשלב כלשהו במהלך הלידה. 20. לטענת המערערים בית המשפט המחוזי התעלם מן "הליקויים והכשלים" שנפלו לטענתם בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' אוהל, המומחה מטעם המשיבים וכן לדבריהם "טענותיו" של בית המשפט המחוזי כלפי חוות דעתו של פרופ' שנקר, המומחה מטעמם, "אינן מוצדקות ואין בהן כדי לפגוע במשקל חוות דעתו". 21. לסיום מציינים המערערים כי אין כל מחלוקת שהקרע ברחם אירע במועד קרוב ללידה אולם לטענתם רק באמצעות ניטור רציף או תדיר מאוד ניתן היה לגלות סימנים מבשרים של השתנות בפרמטרים שונים, גם אם מדובר בשינויים מינוריים, ובכך למנוע את התוצאה הסופית, היינו הקרע ברחם. לטענתם, אי עריכת הניטור כפי שנדרש לפי הספרות הרפואית והידע הרפואי באותה התקופה, גרמה להחמצת האפשרות לגילוי סימנים מוקדמים. החמצה זו מהווה לטענת המערערים התרשלות חמורה של המשיבים והיא הגורם לנזקו הקשה של המערער. תגובת המשיבים 22. לטענת המשיבים הערעור דנן מופנה כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי אשר התבססו על הראיות שהונחו לפניו והעדויות שנשמעו לפניו ואין כל מקום להתערב בהם. לטענת המשיבים יש להעניק משקל רב לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה למרות פרק הזמן הארוך שחלף מיום הלידה, הם הצליחו להוכיח את טענותיהם. בנוסף טוענים המשיבים כי אין להתעלם מכך שהמערערים בחרו שלא להעיד את האם מן הטעם כי היא לא זוכרת דבר מיום האירוע. לדבריהם במצב כזה אין כל גרסה העומדת אל מול גרסתם, המגובה ברשומות מוסדיות מפורטות ובעדויותיהם של מרבית חברי הצוות הרפואי אשר טיפל באם במהלך הלידה. דיון והכרעה 23. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו סבורני כי יש לדחות את הערעור דנן. 24. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים, על הראיות שהונחו לפני בית המשפט ועל קביעות מהימנות ומשקל, הן ביחס לחוות הדעת שהוגשו על ידי מומחים מטעם הצדדים והן ביחס לעדויות שנשמעו בבית המשפט. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, אינו מתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אלא במקרים מיוחדים כגון מקום בו התשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל, או מקום בו בולטת בפסק הדין "טעות משפטית שורשית" [ע"א 11587/05 פרידמן נ' עיריית חיפה (לא פורסם, 23.3.2008) (להלן: עניין פרידמן); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (להלן: עניין רגב)]. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים, כמו המקרה דנן, בהם התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי מבוססת על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה [ראו, בין היתר: עניין פרידמן, פסקה 15 לפסק הדין; ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4) 687, 695; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית – 2009) 668]. 25. המקרה שלפנינו אינו אחד מאותם המקרים הנדירים בהם יש לסטות מהכלל האמור. בית המשפט המחוזי הכריע בשאלת רשלנותם של המשיבים על סמך תשתית ראייתית שהתבססה, בנוסף לחוות דעת המומחים הרפואיים, על הרישומים הרפואיים מאשפוזה של האם ומהלידה עצמה וכן על עדויותיהם של מרבית חברי הצוות הרפואי אשר טיפלו באם במהלך אשפוזה בבית החולים ובמהלך הלידה. זה המקום לציין כי בית החולים סיפק רישומים רפואיים מלאים ומפורטים ביותר ואיתר את חברי הצוות הרפואי, וזאת כאשר הדיון בתביעה החל כ- 24 שנים לאחר יום הלידה. הפסיקה חזרה והדגישה פעמים רבות את חובת הרופאים לערוך רישום רפואי מדויק, הואיל והוא מאפשר לעקוב אחר תהליכים שהתרחשו בעבר ואחר החלטות שנתקבלו: "הצורך בשמירתם של אלה ברור. רישומים אלה מהווים תיעוד על מצבו הרפואי של החולה ועל טיפולים שקיבל בתאריכים הנזכרים ברישומים. חשיבותם הרבה של רישומים רפואיים היא בכך, שניתן יהיה לעיין בהם ולהשתמש במידע האצור בהם, הן לצורך המשך טיפול בחולה בעתיד, והן כראיה למצבו ולטיפול רפואי שקיבל. לפיכך, אין די בקיום רישום מסודר כנדרש. ללא שמירה על הרישומים, נעקרת כל התועלת שניתן להפיק מהם" [ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה, פ"ד נב(1) 145, 157; כמו כן ראו: ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817, 824]. במקרה דנן עמד בית החולים בחובתו זו, עת תיעד כאמור את אשפוזה של האם ואת מהלך הלידה על פי הסטנדרטים שהיו נהוגים באותה התקופה ושמר על תיעוד זה במשך עשרות שנים. בנסיבות אלה בית המשפט המחוזי יכול היה לבסס את הכרעתו בין היתר על רישומים רפואיים מפורטים וכך הוא עשה. לכך יש להוסיף את העובדה שנתאפשר לבית המשפט המחוזי לחקור את חברי הצוות הרפואי אשר טיפלו באם, לבחון את מהימנותם של הרישומים הרפואיים ולקבוע את משקלן של טענות ההגנה של המשיבים. דברים אלו רק מחזקים את ההחלטה כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, המבוססים כאמור על תשתית ראייתית רחבה ביותר. 26. המערערים חזרו לפנינו על טענתם לפיה ברישומיו של בית החולים נפלו "פגמים וכשלים מהותיים" אשר גרמו להם לנזק ראייתי. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו ואין לי אלא להצטרף לקביעתו זו. כפי שאפרט בהמשך, השאלה האם הצוות הרפואי התרשל נבחנת בהתאם לסטנדרט שהיה נהוג באותה העת בידי צוות רפואי סביר [ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד, פ"ד נב(4) 849, 871 (להלן: עניין פלד)]. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים לפיה בתקופה הרלוונטית לא היה נהוג לרשום את קצב הזלפת הפיטוצין או לשמור את רישומי המוניטור של כלל היולדות בבית החולים. במסגרת עדותו העיד פרופ' אוהל כי: "יחסית למה שהיה נהוג בשנת 80, נכון לומר שיש כאן רישום מעבר למקובל בתכיפות שלו" (עמוד 61 לפרוטוקול). ובהמשך: "יש סטנדרט של רישום ומעקב שהוא שונה ממה שמקובל היום. אנחנו מדברים [על] לפני 25 שנה" (עמוד 68 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי קיבל כאמור דברים אלו, וסבורני שבדין הוא עשה כן. לאחר שעיינתי בתיק הרפואי שהיה לפני בית המשפט המחוזי סבור גם אני כי מדובר ברישומים מפורטים ביותר, המציגים לפני בית המשפט תמונה רחבה וכוללת. 27. גם את טענתם של המערערים לפיה בית המשפט התעלם מליקויים וכשלים שנפלו בחוות דעתו של פרופ' אוהל, המומחה מטעם המשיבים, אין בידי לקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' אוהל התבססה, בין היתר, על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידו לאחר ששמע את עדותו של זה וכן את עדותו של פרופ' שנקר, המומחה מטעם המערערים. על סמך עדויות אלה, ובהתחשב ביתר התשתית הראייתית שהונחה לפניו החליט בית המשפט המחוזי איזו חוות דעת להעדיף. מדובר בממצא עובדתי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, וככזה אין כל מקום להתערב בו במסגרת הערעור דנן: "אין זה דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב באלה, כאשר המימצאים והמסקנות מושתתים על חומר ראיות שהיה מקובל על הערכאה ששמעה הראיות, וכך הוא גם המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר והשופט מאמץ דעה של אסכולה או שיטה אחת ומעדיף אותה על פני אסכולה ושיטה אחרת, שגם לה יש מהלכים ואחיזה באותו תחום, ואין הפעלת השיטה האחת מצביעה על היעדר שיקול מקצועי או על רשלנות. זהירות מיוחדת מתחייבת בשטח הרפואה, שאינה מדע מדויק, ובה עדיין קיימים שטחים נרחבים, הנתונים לחקר ולהתפתחות מתמידים, ולא כל תגובה של החולה המסוים לטיפול ספציפי ניתנת לצפייה מראש, אף בזהירות המקסימאלית" (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 172-171). 28. טענתם המרכזית של המערערים הינה כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את השאלה האם המשיבים התרשלו "על יסוד הידע הרפואי המשתקף בספרות היסוד הרפואית מאותה התקופה ולא רק על פי הנהלים המקובלים בבית החולים באותה התקופה". לצערי, איני יכול לקבל גם את טענתם זו. הפסיקה דנה פעמים רבות בשאלה כיצד יש לבחון את התנהגותו של הרופא ושל הצוות הרפואי וכפי שציינתי לעיל שבה וחזרה על הקביעה לפיה: "כלל ידוע הוא כי את התנהגותו של הרופא יש לבחון לפי הידוע והמקובל בעת הרלוונטית לטיפול שניתן, ויש לעשות כן לפי קנה-המידה של הרופא הסביר ולא לפי זה של הרופא העילוי" (עניין פלד, עמ' 871; כמו כן ראו: ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור (לא פורסם, 20.3.2008); ע"א 2649/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מה(2) 142). בנוסף, התייחסה הפסיקה לשאלה מהי אמת המידה שעל רקעה יש לבחון את פעולתו של הצוות הרפואי וקבעה כי אמת המידה היא זו אשר נהגה בבית החולים בפועל: "לא בכל מקרה אותו סוג של מידע הוא נגיש לכל רופא במידה זהה. במובן זה, חובת הזהירות רגישה לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בעוד שבבית החולים שבו הונהגה הפרקטיקה החדשה ההתפתחות המחקרית הייתה ידועה ונגישה באופן סביר, הרי שמבחינה אובייקטיבית, בבתי חולים אחרים לא הייתה התפתחות זו נגישה באותה מידה... ...תוצאה זו אף משקפת את עקרון הצפיות העומד בבסיס הטלת האחריות בגין מעשה רשלני: מקום שבו הפרקטיקה החדשה היא רווחת, צפוי הוא כי נקיטתה של הפרקטיקה הישנה תוביל לגרימת הנזק למערער. מקום שבו הפרקטיקה טרם נקלטה, לרופא הסביר קשה יותר להביא בחשבון את מכלול המידע הקיים, ועל-כן רמת הצפיות הנדרשת ממנו על בסיס אובייקטיבי היא נמוכה יותר" [ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 957 (להלן: עניין שטרן)]. 29. ואכן, בית המשפט המחוזי הכריע בטענה בדבר רשלנותם של המשיבים רק לאחר שקבע מה היתה הפרקטיקה המקובלת באותה התקופה בבית החולים "העמק", בית החולים בו נולד המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שהיה רק מכשיר מוניטור אחד בבית החולים וכי לא נערך בו שימוש במהלך הלידה אינה חורגת מהפרקטיקה שהיתה נהוגה בבית החולים. כפי שעלה מעדויותיהם של פרופ' זלוטקין, האחות נותקין ופרופ' שלו, אשר עבדו בבית החולים באותה התקופה, שימוש במכשיר המוניטור היה באותה התקופה בחיתוליו ונעשה אך בלידות עם מצב פתולוגי. השלושה אף העידו כי בתקופה זו היו הרופאים עורכים ליולדת ניטור ידני בכל חצי שעה, וכי לידות בהן נעשה שימוש בפיטוצין לא היו יוצאות דופן בעניין זה. בית המשפט קיבל את עדויותיהם וקבע כי אלה אכן משקפות את הפרקטיקה שהיתה נהוגה באותה התקופה בבית החולים ושעל פיה פעל הצוות הרפואי במהלך לידתו של המערער. 30. נכון הוא כי לא בכל מקרה מהווה הפרקטיקה הרפואית הנוהגת את חזות הכל: "בדרך כלל החלטותיו ופעולותיו של רופא צריכות להיות מבוססות על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלוונטית בעולם הרפואה. יחד עם זאת סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות-נורמטיביות ועל כן ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, בהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרט ההתנהגות הנדרש.... ...קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת אינה יכולה לחרוץ כשלעצמה את גורלה של שאלת ההתרשלות" [דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד (לא פורסם, 19.5.2003) (להלן: עניין קליפורד)]. אולם יחד עם זאת נקבע כי: "אין ספק כי קיומה של פרקטיקה מקובלת מהווה פרמטר, ואפילו פרמטר חשוב, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי, אולם אין היא הפרמטר היחיד אשר בית המשפט יתחשב בו" [שם, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ת' אור]. וכן: "אף שאין השימוש בפרקטיקה מקובלת מהווה הגנה הרמטית לרופא שכשל באותה פרקטיקה, נוצרת לדעתי חזקה שהשימוש באותה הפרקטיקה אינו רשלני" [שם, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן]. איני חושב שהמקרה שלפנינו הוא אחד מהמקרים בהם למרות שבית החולים פעל על פי הסטנדרט שהיה מקובל באותה התקופה בלידות שבהן ניתן פיטוצין, יש לראותו בכל זאת כמי שהתרשל בעת הטיפול באם. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערערים לא הצליחו להוכיח כי על רופא סביר היה לפעול בצורה אחרת, השונה מהפרקטיקה שהיתה נהוגה בבית החולים באותה העת. פרופ' שנקר אף ציין בעדותו כי הסיבה לכך שהיה בבית החולים "הדסה" יותר ממוניטור אחד, היתה העובדה שמדובר בבית חולים אוניברסיטאי, בו שימשו המוניטורים גם לצרכי מחקר ואף הוא, במסגרת חוות דעתו ועדותו בבית המשפט, לא ציין מה היתה הפרקטיקה שלפיה היה על בית החולים לפעול. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הספרות הרפואית מאותה התקופה ומהמלצותיה לגבי לידה בה ניתן ליולדת פיטוצין לפיהן יש להעריך את הצירים כל 15-10 דקות ולנטר את דופק העובר בכל 10-5 דקות, אולם הסתמך על מכלול העדויות שלפניו, אשר תיארו את המצב במדינת ישראל בכלל ובבית החולים בפרט, וקבע כי אין המדובר בפעולות שהיה על הרופא הסביר לבצע באותה התקופה. משכך, ובניגוד לעניין קליפורד, לא ניתן לומר כי במקרה דנן הוכיחו המערערים כי היה על רופא סביר לפעול אחרת בנסיבות העניין. כאמור, בית המשפט מחוזי בחן את התשתית העובדתית הרחבה שהונחה לפניו וקבע כי לא עולה ממנה כי הסיכונים הטמונים בשימוש בפיטוצין היו ידועים באותה התקופה, או היו צריכים להיות ידועים לרופא הסביר, ומשכך פעילותם של המשיבים, הן במהלך אשפוזה של האם והן במהלך הלידה, אינו עולה לגדר התרשלות ויש לראותם כמי שפעלו, כמו כל רופא סביר, על פי הסטנדרט הרפואי באותה התקופה. 31. אף אם השתלשלות האירועים במהלך הלידה הובילה בסופו של יום לפגיעה קשה מאוד במערער ובהוריו, הרי ש: "יש להיות ערים לעובדה כי לא כל פגיעה, ותהא הפגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. תהליך ההיריון והלידה הינו תופעה שנלווה לה לא אחת יסוד של אי-ודאות, ולעתים סיכון בצדה" (עניין רגב, עמ' 632). ואכן, וכפי שציין גם בית המשפט המחוזי, ייתכן שהיה רצוי לבצע מעקב תכוף יותר אחר האם והעובר, אולם דברים אלו אינם אלא חוכמה שלאחר מעשה, ולא על פיה בוחנים אנו את מעשיהם של המשיבים [ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן, פ"ד טו 1974, 1977 (1962)]. במקרה שלפנינו, על סמך כל החומר שהונח לפנינו ועל סמך התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, אין כל מקום לקבוע כי המשיבים התרשלו בטיפולם באם במהלך הלידה. 32. אשר על כן הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏י"ג בניסן התש"ע (28.3.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08019180_W09.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il