פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1914/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1914/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות 3. פלוני 4. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר והמשיב 4: עו"ד בעז קראוס; עו"ד עמית אלזם בשם המשיבים: עו"ד שילנסקי רחל בשם המשיבה 2: עו"ד יורם הרשקוביץ; עו"ד תומר אלטוס בשם המשיב 3: עו"ד ד"ר שרון פרילינג פסק-דין השופט ג' קרא: העתירה והצדדים לה עתירה למתן צו על תנאי לבטל את פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה (המשיב 1, ולהלן: בית הדין הארצי) מיום 25.1.2018 (ע"ע 38243-11-15) בגדרו נקבע כי העותר אינו מהווה "אלמן מבוטחת" כמשמעות ביטוי זה בתקנון קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (להלן: הקרן או המשיבה 2). המשיבים 4-3 הינם ילדיהם המשותפים של העותר ואשתו המנוחה (להלן: המנוחה) שהלכה לבית עולמה ביום 20.3.2011. רקע והליכים קודמים 1. בשנת 1978 נישאו העותר והמנוחה. מנישואין אלה נולדו להם המשיבים 3 ו-4. בשנות התשעים היגר העותר לארצות הברית (להלן: ארה"ב) במסגרת עבודתו כמדען, והוא מתגורר שם עד היום. בעקבות פטירת המנוחה, החל העותר לקבל מהמשיבה 2 קצבת שאירים בהיותו "אלמן מבוטחת". 2. המשיב 3 פנה ללשכה המשפטית של הקרן וטען כי העותר אינו מהווה "אלמן מבוטחת" כמשמעותו בתקנון, ולאחר בירור הטענה, ביום 15.8.2011 הודיעה הקרן לעותר כי היא מפסיקה את תשלומי הקצבה. הנימוק לכך היה שלא הוכח קיומו של משק בית משותף בין העותר לבין המנוחה בשנים שקדמו לפטירתה, כנדרש בתקנון. בעקבות כך, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי להכרה בו כזכאי לקצבת שאירים. 3. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר א' גילצר-כץ, ונציגי הציבור ח' קפלניקוב ו-א' ביהרי) (להלן: בית הדין האזורי) קיבל את התביעה וקבע כי העותר זכאי לקצבת שאירים (ק"ג 49730-10-12). בית הדין ייחס משקל משמעותי, בין היתר, לכך שהעותר היה מגיע לישראל מספר פעמים בשנה, כאשר במהלך ביקוריו, ניהלו העותר והמנוחה חיים משותפים והתגוררו יחד בדירה משותפת; המנוחה הציגה עצמה לרוב כנשואה; והעותר והמנוחה ניהלו "בדרכם שלהם" שיתוף כלכלי. בית הדין ייחס משקל פחות לכך שהעותר לא הפקיד לחשבון המשותף את משכורתו; רכוש העותר בארה"ב רשום על שמו בלבד; העותר דיווח לרשויות המס בארה"ב כי הוא "single", ולא אדם נשוי; ולא הגיע מיד לישראל עת נודע לו על מחלת המנוחה. בית הדין הדגיש כי בתקופתנו, ייתכנו סוגים שונים של חיי זוגיות. 4. על פסק-דינו של בית הדין האזורי הגיש המשיב 3 ערעור ובו טען כי העותר אינו מהווה "אלמן מבוטחת" לצורך קבלת קצבת שאירים מהקרן. בית הדין הארצי (כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה, כב' השופט ר' פוליאק, כב' השופטת ח' אופק גנדלר, ונציגי הציבור נ' מאיר ו-א' פלד) קיבל את הערעור וקבע כי לצורך זכאות לקצבת שאירים, יש להוכיח זוגיות ומגורים משותפים, כאשר המגורים המשותפים מהווים חזקה לניהול משק בית משותף. בית הדין ציין כי אמנם הפסיקה הכירה באפשרות להגמיש את הדרישה למגורים משותפים כאשר זו אינה מתקיימת כפשוטה ולשונה, אך בנסיבות אלו עשויה להתבקש תוספת ראייתית משמעותית לשם ביסוסו של משק בית משותף. בית הדין הארצי סבר כי במקרה דנן, הואיל ולנפרדות הפיזית התלוותה גם נפרדות כלכלית, והדרישה הראייתית המוגברת לביסוס הטענה בדבר ניהול משק בית משותף לא מולאה, אין לראות בעותר כ"אלמן מבוטחת". בית הדין נימק מסקנה זו בארבעה טעמים: (א) מאז שנות התשעים לא התקיימה שותפות כלכלית בין המנוחה לעותר בנכסים שצבר העותר; (ב) העותר לא הפקיד באופן שוטף כספים בחשבון המשותף ולא ניתן להסיק מהתנהלותו על שיתוף כלכלי בין השניים, אלא, לכל היותר, על השתתפות מסוימת בהוצאות משק הבית; (ג) צורת הדיווח של העותר לרשויות המס בארה"ב כ"single" לא הייתה מתאפשרת אלמלא הנפרדות הכלכלית; (ד) ביטוי המחויבות הזוגית של העותר כלפי המנוחה לפני מותה אינו מתיישב עם מחויבות הזוגית וקשירת הגורל המצופות מבני זוג בעתות משבר. פסק-דין זה הוא שעומד במרכז העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 5. העותר טוען כי המסקנה המשפטית אליה הגיע בית הדין הארצי שגויה, ועל כן, יש לבטל את פסק-דינו מכיוון שהוא מביא לעיוות דין, וכי התערבות בית משפט זה נדרשת משיקולי צדק. העותר טוען, בתמצית, כי בית הדין הארצי התעלם מראיות שהונחו לפניו שהעידו על שיתוף כלכלי בין העותר למנוחה, וכי בפסק-הדין נפלו שגיאות משפטיות ועובדתיות שכן העותר הוכיח בראיות שונות כי העותר והמנוחה חיו חיי שיתוף ושהעותר נאלץ לשהות בארה"ב בשל אילוץ אובייקטיבי. כן לשיטתו, עתירתו מעלה סוגיה משפטית בדבר הגדרת "אלמן מבוטחת" הינה בעלת השלכות רחבות היקף. עוד נטען כי קביעתו של בית הדין הארצי ביחס למשקל התוספת הראייתית הדרושה לשם ביסוס משק בית משותף עומדת בסתירה לקביעת בית הדין הארצי בפסק-דין אחר בעניין זה (ע"ע 4247-12-15 מימון נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.2017), ולהלן: עניין מימון) וכי יש לקבוע הלכה מנחה בסוגיה. 6. לאחר הגשת העתירה, הגיש העותר בקשה לצירוף ראיה חדשה מכוח תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הראיה אותה ביקש לצרף היא כרטיסי טיסה שרכש ימים ספורים עובר לפטירתה של המנוחה על מנת להגיע לישראל ולסעוד אותה, נסיעה אשר תוכננה לחודש ימים. 7. אביא להלן את תגובות המשיבים בקצרה. המשיבים 3-2 טוענים בתגובותיהם כי מדובר בערעור על פסק-דינו של בית הדין הארצי, בעניינו הפרטי של העותר. על כן, לטענתם, אין מדובר בעניין עקרוני ויש לדחות את העתירה על הסף תוך חיוב העותר בהוצאותיהם. עוד טוען המשיב 3 שהעותר מציג את המסכת העובדתית בצורה מטעה. המשיב 4 צירף לתגובתו את תצהיר העדות הראשית שהגיש לבית הדין האזורי, ציין כי הוא מסכים עם טענות העותר וביקש לקבל את העתירה. דיון והכרעה 8. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבות בפסיקתו תיעשה במקרים חריגים בלבד – כשנפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית הנושאת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 7559/17 ח.מ. תרבוטון (1994) בע"מ נ' נמט, בפסקה 6 (30.10.2017)). למרות שהעותר מבקש לייחס לעתירה נופך עקרוני, טענותיו הן טענות ערעוריות המכוונות ליישום הוראות תקנון הקרן בעניינו הפרטני ביחס לזכאותו לקצבת שאירים. בית הדין הארצי בחן את שאלת היותו "אלמן מבוטחת" בהתאם להגדרה בתקנון, וקבע כי לא הוכח קיומו של משק בית משותף, כנדרש. אמנם ביישום הדין על עובדות המקרה הגיע בית הדין הארצי לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין האזורי, שינוי זה גרידא אינו מוביל בהכרח למסקנה שקרתה "טעות משפטית מהותית" או שנדרשת התערבות בהחלטת בית הדין הארצי משיקולי צדק. דומה כי בית הדין הארצי העניק משקל רב יותר מבית הדין האזורי לנסיבות שהעידו על הפרדה כלכלית, מבלי לסתור את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. לפיכך, לא מצאנו כי העתירה דנא באה בגדר המקרים יוצאי הדופן שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה (השוו בג"ץ 7269/17 הררי נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 6 (‏13.11.2017); בג"ץ 8882/17 שמיע נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקאות 9-8 (25.2.2018)). 9. זאת ועוד, קביעת בית הדין הארצי בעניינו של העותר כלל אינה סותרת את קביעתו בעניין מימון ביחס לתוספת הראייתית הדרושה לשם ביסוס קיום משק בית משותף, שם נקבע כי: "בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף – קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת – לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים – רבה יותר" (עניין מימון, בפסקה 26; ההדגשה אינה במקור – ג'.ק). העותר טוען כי המגורים הנפרדים היו פרי אילוץ אובייקטיבי, ועל כן, התוספת הראייתית הדרושה בעניינו אינה צריכה להיות רבה. אולם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי "כעולה מהעדויות [העותר – ג'.ק] אכן התגורר בחו"ל לצורך עבודתו והמנוחה ניסתה לחיות בארה"ב, אולם ככל הנראה ללא הצלחה" (פסקה 15 לפסק הדין), אך גם קבע כי "המנוחה בחרה להישאר בארץ, כיוון שנוח לה להישאר... מהעדויות עלה בבירור כי המנוחה לא נסעה עם [העותר – ג'.ק] בשל רצונה להישאר בארץ מטעמים שונים ובין השאר, בשל רצונה לסעוד את אמה (בשנים הראשונות) למרות שבהתחלה הצטרפה המנוחה אל [העותר – ג'.ק] לארה"ב אולם חזרה לארץ" (פסקה 10 לפסק הדין). זאת ועוד, בעניינו של העותר, בית הדין הארצי קבע כי: "בענייננו, מוכנים אנו להניח – מבלי להכריע – כי עקב ביקוריו הרציפים של [העותר – ג'.ק] בארץ לא [ההדגשה במקור – ג'.ק] נחצה רף הסבולת של גמישות הדרישה למגורים משותפים חרף המגורים הממושכים בארצות הברית. יחד עם זאת, סבורים אנו כי בנסיבות העניין התוספת הראייתית הנדרשת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום משק בית משותף – משמעותית. ונבהיר, המנוחה נפטרה בשנת 2011, ו[העותר – ג'.ק] מאז שנות התשעים בארצות הברית. המדובר בתקופה ממושכת, השוקלת לצד דרישת תוספת ראייתית משמעותית לקיומם של חיי שיתוף במסגרת משק בית משותף. זאת ועוד. סיבת ההגירה – מיצוי והגשמת היכולות המקצועיות בתחום עיסוקו המדעי [ההדגשה אינה במקור – ג'.ק] – קבועה או למצער אינה קצובה (להבדיל ממטרות אחרות זמניות במהותן), והיא אכן התממשה על פני תקופה ארוכה בציר הזמן מאז שנות התשעים ועד פטירת המנוחה ב 2011. נוכח אלה נדרש בנסיבות הענין מאמץ מוגבר על מנת לשכנע כי חרף כך המשיכו בני הזוג לנהל משק בית משותף כך שניתן לראותם כמי שהתגוררו יחדיו במועד פטירתה" (פסקה 18 לפסק הדין). ברי כי בית הדין הארצי סבר כי סיבת ההגירה – ומכאן המגורים הנפרדים – איננה פרי אילוץ אובייקטיבי, אלא "מיצוי והגשמת היכולות המקצועיות בתחום עיסוקו המדעי". משכך, קביעת בית הדין הארצי לפיה נדרשת תוספת ראייתית משמעותית במקרה דנן אינה סותרת את הקביעה בעניין מימון. בנסיבות אלה, לא מצאתי להרחיב אודות הבקשה לצירוף ראיה חדשה או המסגרת הדיונית בה הוגשה, וממילא אין בה כדי להועיל לעותר. 10. סוף דבר, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבים 1, 2 ו- 3 בסך 2,500 ש"ח כל אחד. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשע"ח (‏9.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18019140_Q02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il