שחם שושנה נ. מנס רפאל

בבית המשפט העליון ע"א 1912/93 כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערערת: שושנה שחם נ ג ד המשיב: רפאל מנס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ה.פ. 495/90 שניתן על ידי כב' השופט ד"ר ג' קלינג ביום 22.2.93 תאריך הישיבה: כ"א בתמוז תשנ"ו (8.7.96) בשם המערערת: עו"ד מ' גלוסקא בשם המשיב: עו"ד מ' כספי פ ס ק - ד י ן השופט י' טירקל: הרקע 1. המערערת, שושנה שחם (להלן - "המערערת"), היא עורכת דין והיא אשתו של עורך דין אריה שחם (להלן - "אריה שחם"). המשיב, רפאל מנס (להלן - "המשיב"), התגורר במשך שנים בחו"ל ומאז שנת 1983 טיפל אריה שחם בנכסיו ובכספיו בישראל. המשיב בטח באריה שחם - שיחסיו איתו ועם משפחתו חרגו ממסגרת היחסים המקובלים שבין לקוח לפרקליטו - ולא ביקש לקבל דו"חות על מצב נכסיו וכספיו. רק כאשר הגיע לארץ, בחודש מרץ 1990, סוכם בינו לבין אריה שחם כי ביום 20.3.90 יפגשו עם רואה חשבון יוסף שחק, שהיה אמור לערוך דו"ח מבוקר. כאשר הגיע המשיב למשרדו של אריה שחם, משם היו אמורים לצאת אל מקום הפגישה עם רואה החשבון, איבד אריה שחם את עשתונותיו, פרץ בבכי ותוך בקשות סליחה וגילויי צער שהביע כלפי המשיב, התוודה לפניו שגנב את כספו. בשלב זה הגיעו למשרד אנשים נוספים, לרבות המערערת, והיו עדים למתרחש. בין הנוכחים, ובעיקר בין אריה שחם והמשיב, שמררו שניהם בבכי, היו חילופי דברים, שבמהלכם התברר, מפי אריה שחם, שאין הוא יכול להחזיר למשיב את הכספים שנטל ממנו. המשיב דרש כי דירתם של המערערת ושל אריה שחם (להלן - "הדירה") תימכר והחוב יוחזר מכספי התמורה. אריה שחם הסכים לדרישה ובאותו מעמד כתב מכתב - שהוכתר בכותרת "הצהרת כוונות" - המשקף סיכום זה. על המסמך חתמו הוא והמערערת. למחרת היום, ביום 21.3.90, בשעות הצהריים, כתב אריה שחם מכתב חדש, שגם עליו חתמה המערערת, לפיו הופקדו בידי נאמן שטרי מכר ומכתב לצורך מכירת הדירה. הוסכם כי במשך שבועיים ינסו אריה שחם והמערערת למצוא קונה לדירה "במחיר מקסימלי" ואם לא יעלה הדבר בידיהם יהיה הנאמן רשאי להעבירה על שמו של המשיב "במחיר הגבוה ביותר שניתן לקבלה בשוק". אולם, בשעות הערב של אותו יום, הוסכם לשנות הסדר זה ותחתיו בא זכרון דברים, בין אריה שחם והמערערת לבין המשיב, לפיו היתה הדירה אמורה לעבור לבעלותו של המשיב. נקבע בפרוש כי "מחיר הדירה במוסכם 750,000$ שיהווה החזר החוב של אריה שחם לרפי מנס". כן נקבעו בזכרון הדברים הוראות מפורטות בדבר סילוק המשכנתא שהיתה מוטלת על הדירה על ידי המשיב, שיטת ההתחשבנות בין הצדדים, דרך החזרת יתרות שיגיעו לצד מן הצדדים, עניני ציוד ומטלטלין הנמצאים בדירה, מועד מסירת החזקה - 15.7.90, דמי השכירות עבור התקופה שעד הפינוי וענינים נוספים. למחרת היום, ביום 22.3.90, נעשה בין אריה שחם לבין המשיב "הסכם להחזרת חוב אישי", המבהיר ענינים שונים שבזכרון הדברים וכן מוסיף עליהם. כן נעשה באותו יום הסכם למכירת הדירה למשיב, במתכונת המקובלת של הסכמי מכר כאלה. שלא כקודמיו הודפס ההסכם ולא נכתב בכתב יד ונכללו בו, בין היתר, הוראות בדבר "פיצוי מוסכם וקבוע מראש", בסכום השווה ל 25,000$, שישלם הצד שיפר את ההסכם "הפרה יסודית", וכן הגדרת ההפרה היסודית. ביום 2.5.90 שלח בא כוחה של המערערת מכתב למשיב לפיו מודיעה המערערת על ביטול ההסכמים והמסמכים שעליהם חתמה (לשם רהיטות הקריאה יכונו להלן כל ההסכמים והמסמכים יחד - "ההסכמים"). כן הגישה המערערת, ביום 6.5.90, תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו, על דרך של המרצת פתיחה, בה ביקשה "להצהיר על בטלותם של ההסכמים מחמת היותם נגועים בכפיה, עושק ו/או אי חוקיות". בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. מכאן ערעורה של המערערת. הנמקותיו העיקריות של בית המשפט המחוזי 2. כפי שנראה להלן די בעיקרי הממצאים שבעובדה, שקבע בית המשפט המחוזי, ובמסקנות המשפטיות העיקריות העולות מהם, כדי לדחות את הערעור. השאלה שהציג לעצמו בית המשפט המחוזי היתה ה"אם יש תוקף למכירת זכויותיה של המבקשת (המערערת שלפנינו - י.ט.) בדירה". בבואו להשיב עליה בדק תחילה אם יש יסוד בראיות לטענותיה של המערערת כי חתמה על ההסכמים עקב כפיה שכפה עליה המשיב, שהיא עילת ביטול לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים") וכן מחמת עושק מצידו, שהוא עילת ביטול לפי סעיף 18 לחוק החוזים. כן בחן את טענתה "כי מכירת הדירה נועדה לחפות על עבירותיו של אריה שחם", לאור הצהרתו של המשיב בזכרון הדברים לפיה לא ינקוט נגד האחרון "בתלונה פלילית ו/או בתביעה פלילית", אם תועבר הדירה כמוסכם ויאומתו נתונים מסוימים שאריה שחם הצהיר עליהם. אשר לטענות בדבר כפיה ועושק ציין בית המשפט כי למערערת ולאריה שחם ענין משותף להציל את הדירה מידיו של המשיב ולכן העידו שניהם - ואף ניסו לחזק זה את עדותו של זה - כי הדירה הוצאה מידיהם באיומים, שאותם תיארו בעדויותיהם בפירוט. בית המשפט לא הביע את דעתו על אריה שחם - שלא היה צד להליכים - ועל עדותו משום שסבר שנכון שלא לעסוק בפסק הדין "באותם צדדים הנוגעים לאריה שחם אשר הכרעה בהם לא היתה חיונית"; וכן, כלשונו, משום ש"סברתי שככל שאמעט בקביעות הנוגעות לאריה שחם, ייטב להליכים שיינקטו אם יינקטו, בין אריה שחם למשיב". לעומת זאת דחה מכל וכל את גירסתה של המערערת אשר, כלשונו, "שיקרה במצח נחושה", ושקריה הוכחו לא רק מתוך עימות גירסתה עם גירסתו של המשיב אלא גם מעימות גירסתה עם גירסתו של אריה שחם. מפאת חשיבותם יובאו להלן מקצת דבריו: "דבריה של המבקשת אינם ראויים לאמון באף אחד מהענינים בעלי משמעות להכרעה בבקשתה. זאת, לא רק לאור נכונותה של המבקשת לשקר כאשר נראה לה שהדבר משרת את מטרותיה, אלא מכיון שגירסתה של המבקשת אינה אמינה כשלעצמה" (עמ' 12-11 לפסק הדין). בהעדר ראיה אחרת שניתן להשתית עליה את טענותיה של המערערת בדבר נסיבות הכפיה והעושק - אף לא עדותו של אריה שחם - נותרו הטענות ללא תשתית עובדתית ולפיכך דחה אותן בית המשפט. אשר לטענה שההסכמים בטלים מחמת אי חוקיות סבר בית המשפט שמשמעות הדברים שנכתבו בענין זה בזכרון הדברים היא שאם תועבר הדירה על שמו של המשיב ויאומתו נתונים מסוימים שאריה שחם הצהיר עליהם לא ינקוט המשיב הליכים פליליים נגדו, אך אין בכך כדי לחייב את המשיב להמנע מהגשת תלונה. עוד ציין כי בהסכמים שנעשו אחרי זכרון הדברים - כמו, לדוגמא, בהסכם המודפס למכירת הדירה למשיב - נשמט ענין זה כליל ולפיכך אין הם נגועים באי חוקיות. מטעמים אלה נדחתה גם טענתה השלישית של המערערת. ההשגות על פסק הדין ודחייתן 3. בא כוח המערערת השיג על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערת איננה מהימנה. לדעתו, נעשו המשיב ועדיו (אותם אנשים נוספים שהגיעו למשרדו של אריה שחם אחרי המשיב ביום 20.3.90), שותפים לדבר עבירה בשל אותה אי חוקיות. בית המשפט היה חייב להביא זאת בחשבון ולא להעדיף את גירסתם על פני זאת של המערערת. עוד סבר שדבריה של המערערת הוצאו מהקשרם וכן יש הסבר לדברים שבית המשפט מצא שהם דברי שקר. לחיזוק טענותיו הוסיף שבכל הנושאים, למעט הטענה בדבר קיום איום פיזי, אימץ בית המשפט את עדותה של המערערת. מכאן שהיה על בית המשפט לקבל את גרסתה גם בענין הכפיה והעושק ולא לדחותה. לענין אי החוקיות טען כי ההוראות שבזכרון הדברים, בדבר ההמנעות מנקיטת הליכים פליליים נגד אריה שחם, הן הסכם להסות את אשמתו של אריה שחם, תמורת העברת הדירה על שם המשיב. לפיכך הן מהוות עבירה לפי סעיף 253 לחוק העונשין, תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק העונשין"). 4. בהשגות אלה אין ממש. העיון בפסק הדין מראה שלא היתה מחלוקת ממשית בין העדים לגבי התמונה הכללית של הארוע, כפי שתוארה למעלה. לפיכך אין ב"אימוץ" דבריה של המערערת בענינים מסוימים - אם ניתן לכנות כך את העובדה שבית המשפט הסתמך גם על חלק מתיאוריה - כדי להעלות או להוריד לענין מהימנותה. אין צריך לומר שההסברים שנתן בא כוחה לשקרים שנתגלו בעדותה אינם עושים אותם לדברי אמת. יתר על כן, בית המשפט בדק את גירסתה מזויות ראיה שונות וסמך גם על העובדה (שנחזור ונעמוד עליה בהמשך) שהיא עורכת דין, שבעבר עבדה בפרקליטות המחוז, ומותר להניח שהבינה היטב מה היא עושה ועל מה היא חותמת. על פי כל אלה - וניתן לשער שגם על פי התרשמותו הכללית - הגיע למסקנה ששקרים היו בפי המערערת וכי אין היא ראויה לאמון. לפיכך העדיף את גירסתו של המשיב. בקביעה כזאת אין מקום להתערב. כך נותרו, כאמור, טענות הכפיה והעושק של המערערת ללא כל תשתית עובדתית ובדין דחה אותן בית המשפט. 5. הוא הדין בהשגתה בענין אי החוקיות. השגה זאת מבוססת על דברים שנכתבו בזכרון הדברים, שזו לשונם: "5. רפי מצהיר בזאת כי לא יפנה ולא ינקוט בכל צעד שהוא נגד אריה שחם בתלונה פלילית ו/או בתביעה פלילית באם תועבר הדירה ברח' שלמה בן-יוסף 32 ברמת אביב ג' לבעלותו של רפי מנס ויאומתו נתוני המגרשים של רפי מנס כפי שהינם מפורטים בזכרון דברים זה. 6. למימוש יתרת החוב, במידה ויגיע לרפי לאחר ברור ההתחשבנות, יהיה רשאי רפי לפעול אך ורק במישור האזרחי. וכנ"ל לגבי מקרה הפוך בו ישאר חוב של מנס למוכרים הם יהיו רשאים לפעול במישור האזרחי". ראוי לציין כי ענין ההליכים הפליליים נזכר רק בזכרון דברים זה וזכרו לא בא במסמכים שנעשו אחריו, לרבות ההסכם המודפס למכירת הדירה. מכך משתמע שהצדדים להסכם זנחו ענין זה, או ויתרו עליו, וכך עבר מן העולם. זאת ועוד. לפי פשט לשונו של סעיף 253 לחוק העונשין ("המקבל או מנסה לקבל טובת הנאה לעצמו - - בעד אי גילוי או כיסוי של מעשה עוון או פשע - - - " וכו'), שעליו סמך בא כוח המערערת את טענתו, אין העיסקה שלפנינו באה בגדר הסעיף. מזכרון הדברים בשלימותו וכן מתיאור האירוע עולה בבירור כי העברת הדירה למשיב לא באה תמורת חיפוי על עבירה אלא תמורת חובו של אריה שחם למשיב. הצהרתו של המשיב שלא ינקוט בהליכים פליליים היתה כמין "סרח עודף" להסדר זה ולא חלק אינטגרלי ממנו. בדין נדחתה, אפוא, גם טענה זאת. טעמים נוספים לדחיית התביעה 6. ניתן היה להגיע לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי לענין הכפיה והעושק גם מתוך בחינת התמונה הכללית של מהלך האירועים, שאין לגביה מחלוקת ממשית, ועל פי העיון בהסכמים, כשלעצמם. כפי שראינו התחילה הפרשה בפגישתם של אריה שחם והמשיב, ביום 20.3.90 בשעות אחר הצהריים, שכבר בראשיתה איבד אריה שחם את עשתונותיו, פרץ בבכי ותוך בקשות סליחה וגילויי צער שהביע כלפי המשיב, התוודה לפניו שגנב את כספו. נסיבות אלה מדברות בעד עצמן ומעידות על חרטה ועל כוונה מצידו לתקן את המעוות. לתחושות אלה היתה שותפת גם המערערת, כפי שעולה מדבריה (שצוטטו בעמ' 5 לפסק הדין) "אני חשך עלי עולמי כי לא העליתי בדעתי שבעלי יהיה חייב למישהו כסף - - - הייתי בהלם כי בעלי לא עמד ולא אמר זה לא נכון לא לקחתי מהם כלום. הבנתי שכנראה הוא לקח מהם". התחייבות להשיב גניבה בנסיבות שכאלה קשורה בוודאי לתחושה של לחץ ומצוקה אצל המתחייב, אך זאת תחושה פנימית שלו הנובעת מיסורי מצפון, שאיננה נובעת בהכרח מגורם חיצוני שהפעיל עליו לחץ או ניצל את מצוקתו. בהעדר ראיה מהימנה לסתור - שבמקרה הנדון לא היתה - אין כאן "כפיה" ואין כאן "עושק". לא זאת בלבד. אפילו נניח שהסכמתם הראשונית של אריה שחם ושל המערערת להחזיר את הכסף מתוך כספי התמורה של הדירה לכשתימכר, כאמור ב"הצהרת הכוונות", הושגה עקב איומים, או תוך ניצול מצוקתם, הנה מעידים השינויים שנעשו בתוכנם של ההסכמים וכן מעידים מועדי עשייתם - למחרת, 21.3.90, ולמחרתיים, 22.3.90 - על כך שנעשו בשיקול דעת ומתוך יישוב הדעת. ממסמך למסמך ומיום ליום הוספו להסכמים הוראות הבאות להגן על אינטרסים של שני הצדדים ונגרעו אחרות. גם מותר לשער שאחרי שחלפה סערת הרוחות הראשונה, וחלפו שתי יממות אחריה, היה סיפק בידי אריה שחם ובידי המערערת לחזור ולהרהר במשמעויות של התחייבויותיהם. לאור כל אלה ולאור העובדה שענין לנו בשני עורכי דין בעלי נסיון בתחום המשפט האזרחי, היה על המערערת להביא ראיות כבדות משקל כדי לבסס את טענותיה. זאת לא עשתה. 7. טעם נוסף שעל פיו בלבד ניתן היה להגיע לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הוא האיחור במתן הודעת הביטול מצד המערערת למשיב. לפי סעיף 20 לחוק החוזים: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". ראינו שהארוע הסוער שבמהלכו נולד המסמך הראשון - זה שכונה "הצהרת כוונות" - נכתב ביום 20.3.90 ואילו הודעת הביטול נשלחה ביום 2.5.90; דהיינו, 43 ימים לאחר מכן. בית המשפט המחוזי ציין כי אריה שחם עזב את הארץ בסוף חודש מרס 1990 ושב לקראת סוף חודש אפריל 1990 וכי, כפי שאמרה המערערת במשטרה, "עם נסיעתו הסתיים הסיוט". נראה שסבר שהיה על המערערת לבטל את המכירה לכל המאוחר במשך תקופת העדרו של אריה שחם מן הארץ, משום שהכפיה - אפילו היתה כזאת - פסקה כאשר יצא מן הארץ. מכאן שהמערערת לא יצאה ידי חובת מתן ההודעה "תוך זמן סביר" ונשללה ממנה זכות הביטול. (עמ' 17 לפסק הדין). 8. גם אני סבור שאיחורה של המערערת פוסל את הודעתה אולם מסקנה זאת צריכה עיון נוסף. "סבירותו" של הזמן לפי סעיף 20 לחוק החוזים היא מן הדברים שאין להם שיעור. כפי שנאמר: "סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תראה כבלתי סבירה - - - ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים" (דברי הנשיא א' ברק בע"א 760/77 גדעון בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג (3), 567, 575). עוד נאמר כי: "סבירותו של הזמן לצורך מסירת הודעת הביטול איננה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי (ע"א 760/77 הנ"ל, בעמ' 575), אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו - - - " (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 395/83 אריה שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ ואח', פ"ד לט (2), 737, 740). (עיין בדיונים בסוגיה, בין היתר לעניין האבחנה בין עילת הביטול בשל כפיה לבין עילת הביטול בשל עושק, אצל ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב) עמ' 1098 - 1102; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) עמ' 265 - 267). עמדתי על כך שהשינויים שנעשו בהסכמים ומועדי עשייתם מעידים על כך שנעשו בשיקול דעת ומתוך יישוב הדעת. בודאי שמסקנה זאת כוחה יפה לגבי ההסכם המודפס למכירת הדירה. הכפיה, אפילו היתה כזאת, פסקה, אפוא, ביום שנעשה - 22.3.90. אולם, אפילו פסקה רק כאשר יצא אריה שחם מן הארץ, ימים ספורים לאחר מכן, היתה המערערת חייבת להודיע למשיב על הביטול מיד, ולכל המאוחר תוך 13 ימים; זאת, לאור נסיבותיה של הפרשה שלפנינו, ובעיקר לאור המועדים שצויינו בהסכם זה. כפי שנקבע בסעיף 2א. להסכם, חתימתם של אריה שחם והמערערת עליו "מהווה ראיה לקבלת סך" של 630,000$ "כנגד יפוי כוח בלתי חוזר של המוכרים לקונה", והם אכן חתמו על יפוי הכוח. עוד נאמר בסעיף 4ב. כי "הדיווח למס שבח יעשה בשומה עצמית ומיד לאחר חתימת ההסכם". משהיו מסמכים אלה (ומסמכים נוספים שעליהם חתמו) בידי המשיב היה רשאי לנקוט מיד בהליכים הדרושים לשם רישום הדירה על שמו והיה עלול לעשות זאת בכל יום. לפי סעיף 2ב. גם התחייב המשיב לפרוע את המשכנתא הרובצת על הדירה תוך 14 ימים. אם סברה, אפוא, המערערת שיש לבטל את ההסכמים מחמת כפיה ועושק היה עליה להודיע על הביטול מיד, ולכל המאוחר תוך 13 ימים, כדי למנוע את העברת חלקה בדירה למשיב, למנוע את פרעון המשכנתא על ידיו שלא לצורך, וגם כדי למנוע הפסדים מעצמה וממנו. היא לא עשתה דבר אלא המתינה עד שובו של בעלה מחו"ל; כנראה משום שהעברת הדירה למשיב אכן נראתה לה באותו זמן כדרך ראויה להחזרת החוב. אולם, בחלוף העתים, נמוגו, כנראה, רגשות החרטה והבושה שנתעוררו בלבה בזמנם, כאשר נתגלה לה שאריה שחם שלח ידו בכספי המשיב, ופינו את מקומם, כמאמר הכתוב, ל"חשבונות רבים" (קהלת ז', כ"ט). עילות הביטול מחמת כפיה ועושק - הערות משלימות 9. דומני שלא אצא ידי חובתי אם לא אעמוד גם על מקצת ההיבטים המשפטיים של הסוגיות שהונחו לפנינו, שעל היבטיהן העובדתיים עמדתי למעלה. הואיל ודינו של הערעור להידחות מן הטעמים שפורטו, אעשה זאת בקיצור. הכפיה 10. עילת הביטול מחמת כפיה הוגדרה בסעיף 17 לחוק החוזים כך: "17.(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה". נאמר ש"כפיה הינה לחץ חיצוני השולל את היכולת להפעיל רצון חופשי או שהוא גורע ממנה. בעוד שטעות הינה פגם תודעתי (קוגניטיבי), מהווה הכפיה פגם רצוני (ווליטיבי). מי שנתון לכפיה פועל בידיעת הנתונים, אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה" (ד' פרידמן ונ' כהן, שם, בעמ' 889). על הפגיעה בחופש הרצון החוזי של המתקשר, תוך אזכור בהסכמה של דברים אלה, אמר הנשיא מ' שמגר: "ככלל, חוזה זוכה לגושפנקא משפטית בשל היותו ביטוי לרצון הצדדים. פגם ברצון הצדדים שומט את הבסיס למתן הגושפנקה המשפטית לחוזה. הוא מקנה עילת ביטול למתקשר שרצונו נפגע. אכן, חופש הרצון מתפרש בצורה רחבה כאשר נבחנים פגמים ברצונו של צד לחוזה. לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר ברירה סבירה אחרת. אם ישנה ברירה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי" (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 705, 740. ההדגשות שלי - י.ט.)). האם פעלו על המערערת לחצים כה כבדים עד שנשלל ממנה "עצם הרצון המינימלי" והאם היתה כאן "פגיעה חריפה" בחופש הרצון שלה? בענין זה דחה בית המשפט המחוזי, על פי ראיות שהיו נאמנות עליו, את דבריה של המערערת בדבר איום באקדח שכוון כלפי אריה שחם ובדבר איום בנקיטת הליכים פליליים, באומרו שאיננו מאמין לה גם בענין זה (עמ' 12 ו - 16 לפסק הדין). עם זאת קבע שהיה עליה "מורא הפומבי שעשוי להנתן להסתבכותו של בעלה, ומורא זה בלבד" (עמ' 12) וכי האיום העיקרי שהיה "תלוי באויר" היה בשל צלם שהמתין בחדר המדרגות (עמ' 16). מסופקני אם על רקע פרסום קודם ברדיו, בדבר זיוף פסק דין על ידי אריה שחם, יש לפרסום נוסף, בדבר הסתבכות כספית שלו, אותו משקל שיש לפרסום כזה לגבי אדם שלא יצא עליו שום לעז. לפיכך לא הייתי רואה בחשש מפני הפרסום הנוסף "איום" כמשמעותו בסעיף 17 לחוק החוזים. אכן, היה יסוד לקביעה כי המערערת היתה נתונה בלחץ פסיכולוגי מסוים, אולם לחץ זה לא בא מצידו של המשיב, או מצד "אחר מטעמו", כאמור בסעיף, אלא נבע ממקור אחר; לפיכך נראה שלא היתה זכאית לבטל את ההסכמים מכוחו (עיין בדיון בסוגיה אצל ד' פרידמן ונ' כהן, שם, בעמ' 962 וכן בעמ' 851 ואילך). יתר על כן, במקרה שלפנינו, היה מדובר במכירת דירה שבעלי הדין קבעו בהסכמים שמחירה 750,000$, כאשר, לטענת המערערת, היה שוויה קרוב למיליון דולר. אין זה מתקבל על הדעת שהחשש מפני הפרסום הנוסף - ואפילו היה עולה בידי הצלם לצלם את אריה שחם - פגם ברצונה החופשי של המערערת עד כדי כך שהסכימה למכור דירה כה יקרת ערך, ולטענתה - גם בהפסד גדול. אפילו נראה בכל אלה "איום" לא יכול להיות ספק שלא שלל את חופש הרצון החוזי של המערערת ולא פגע בו פגיעה חמורה. כאן המקום לחזור למה שכבר נאמר על משמעות היותה של המערערת עורכת דין. עובדה זאת מעלה את "סף ההוכחה" שמעליו על הצד הטוען לכפיה לדלג. סבורני שיש דמיון בין מקרה כזה לבין מקרה שבו אומתה חתימתו של הטוען לכפיה על ידי נוטריון (דברי השופט ת' אור בע"א 493/91 מזרחי ואח' נ' מזרחי ואח' (טרם פורסם; תקדין-עליון, כרך 96 (2), 418). בשניהם פועלת נגדו ההנחה שחתם מרצונו החופשי. במקרה הראשון, משום שחזקה על עורך דין שהוא מבין את המשמעות של חתימתו על מסמך; במקרה השני, משום שהנוטריון אישר שהחתימה בפניו נעשתה מרצונו החופשי של החותם. העושק 11. עילת הביטול מחמת עושק הוגדרה בסעיף 18 לחוק החוזים כך: "18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". במקום אחר אמרתי כי: "על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העשוק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")" (ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762, 767). האם בא אותו מצב של לחץ פסיכולוגי, שבו היתה המערערת נתונה, כאמור לעיל - בשל "מורא הפומבי שעשוי להנתן להסתבכותו של בעלה", בצירוף מורא הצלם שהמתין בחדר המדרגות - בגדר "מצוקה", כמשמעותה בסעיף 18 לחוק החוזים? (לא נטען שהמערערת לוקה בחולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון). בע"א 403/80 הנ"ל אמרתי כי "חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית, וחוסר הנסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון" (שם, בעמ' 767). ראינו שלא זה היה המצב במקרה שלפנינו. שיקול דעתה של המערערת כאשר גמרה בלבה למכור את הדירה על מנת לפרוע את חובו של אריה שחם היה מלכתחילה ב"נתיבו הנכון". הלחץ הפסיכולוגי שבו היתה נתונה לא הסיט את שיקול דעתה מנתיבו ואין יסוד לקביעה שהיתה במצוקה, כמשמעותה בסעיף. מאלף לציין כאן כי לפי המשפט העברי, אונס הבא מצד המתקשר הנפגע בעצמו, הקרוי בתלמוד "אונסא דנפשיה" (בבא בתרא מ"ז ע"ב), אינו נחשב אונס כל עיקר (עיין ש' ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי (מכון הרי פישל, תשל"ד) 117). האם ניצל המשיב את מצוקתה של המערערת, אם ניתן לראות את הלחץ שבו היתה נתונה כ"מצוקה"? גם כאן חייבת התשובה להיות שלילית. מן המלה "ניצול" שביסוד השני של עילת העושק, משתמעת ידיעה של העושק-המנצל על מצוקתו של העשוק, כשם שמשתמעת ממנה גם מידה של אי מוסריות מצדו. המשיב, כמו כל הנוכחים בפגישה הנזכרת ביום 20.3.90, שמע את וידויו של אריה שחם, ראה את התנהגותו והבין שאין בידיו כספים כדי לפרוע את חובו. על רקע זה אין לראות את דרישתו לפרוע את החוב על ידי מכירת הדירה כדרישה בלתי מוסרית וכניצול של מצוקה. גם היסוד השלישי שעליו מושתת הסעיף - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו - לא נתקיים. בצדק קבע בית המשפט המחוזי שאין לראות את הסכום שנכתב בטופס של משרד התיווך שאליו פנו המערערת ואריה שחם כהערכה של שמאי אלא כדרישה שלהם. לפיכך, בהעדר ראיות נוספות שעליהן רשאי היה בית המשפט לסמוך, לא עלה בידי המערערת להוכיח שהמחיר המוסכם של הדירה - 750,000$ - נופל במידה בלתי סבירה ממחירה בשוק. בקשותיה של המערערת להגיש ראיות נוספות 12. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי ביקשה המערערת להגיש ראיות נוספות: הודעה שמסר המשיב במשטרה כאשר נחקר בעקבות תלונה שהגישה נגדו וכן דו"ח על סיכום החקירה של המשטרה בענין זה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מן הטעם שלא ניתן הסבר מדוע לא הוגשו הראיות במועדן וכן משום שמצא שאין הן "ראויות להיות מובאות כראיות מפריכות". בבקשתה מיום 10.1.94 (להלן - "הבקשה הראשונה") חזרה המערערת על בקשתה לפנינו. כן ביקשה להגיש אישור של בית הדין הרבני על כך שבעלה, אריה שחם, לא הפקיד שם גט. בבקשתה מיום 30.11.94 (להלן - "הבקשה השניה") ביקשה להגיש את פרוטוקול עדותו של המשיב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתנה במסגרת דיון בתובענה שהגיש אריה שחם נגד המשיב, בענין מכירת הדירה למשיב (תיק ה"פ (ת"א) 310/91 אריה שחם נ' רפאל מנס (לא פורסם)), וכן את פרוטוקול עדותו של עד ההגנה שמאי סימון שם. בבקשתה מיום 21.11.95 (להלן - "הבקשה השלישית") ביקשה להגיש את פרוטוקול עדותו של המשיב בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין וכן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק ה"פ (ת"א) 310/91 הנ"ל, שניתן ביום 16.3.95. בבקשתה מיום 4.6.96 (להלן - "הבקשה הרביעית") ביקשה להגיש את כתב התביעה ואת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתובענה שהגיש המשיב נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן - "הבנק") (ת"א (י-ם) 868/92 רפאל מנס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם)), שניתן ביום 28.3.95. בפסק דין זה חוייב הבנק לשלם למשיב כספים שהופקדו בחשבון הבנק שהיה משותף לו ולאריה שחם; כן ביקשה שם להגיש את החלטת הנאמן בפשיטת הרגל של אריה שחם בענין תביעת החוב שהגיש המשיב. בבקשתה מיום 18.12.96 (להלן - "הבקשה החמישית") ביקשה להגיש את פסק דינו של בית משפט זה, שדחה את ערעורו של הבנק על פסק דינו הנזכר של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 3131/95 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רפאל מנס (לא פורסם)), שניתן ביום 26.11.96. בבקשתה מיום 1.4.97 (להלן - "הבקשה הששית") ביקשה להגיש את החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו, מיום 20.3.97, לפיה העברת הדירה מצד אריה שחם למשיב תולדתה באילוץ והיא נחשבת כמעשה מרמה הבטל כלפי הנאמן לפי סעיף 98 (א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] , תש"ם - 1980 (להלן - "פקודת פשיטת הרגל") (תיק פשיטת רגל 1163/90 (המר' 6871/90) גד שילר עו"ד - הנאמן על נכסי החייב נ' רפאל מנס (לא פורסמה). הדיון בבקשות 13. כפי שנראה להלן אין יסוד לבקשות. אעמוד בקצרה על טעמי דחייתן. לפי תקנה 457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". שתי עילות לקבלת ראיות נוספות בערעור: האחת כי הערכאה הראשונה סרבה שלא כדין לקבל ראיה; על עילה זאת סומכת בקשתה הראשונה של המערערת לגבי רוב הראיות. העילה השניה מסמיכה את ערכאת הערעור להרשות הבאת ראיה נוספת, מקום שיש צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת"; על עילה זאת סומכת יתרת בקשתה הראשונה של המערערת וכן בקשותיה הנוספות. יודגש כי "תנאי בל יעבור הוא, כי המבקש יראה גם שהראיה הנוספת עשויה לעזור לו, שאם לא כן, שוב אין טעם להתיר הבאתה" (ע"א 210/65 (המר' 371/65) בנק איגוד לישראל בע"מ נ' בנק "אגודת ישראל" בע"מ, פ"ד יט (2) 585; ע"א 325/68 (המר' 273/68, 725/68) איטונג-בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ואח', פ"ד כב (2) 901; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 853). הבקשה הראשונה עיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בענין שתי הראיות הראשונות הנזכרות בבקשה - הודעת המשיב במשטרה והדו"ח על סיכום החקירה - ולא מצאתי שדחה את הבקשה להגישן "שלא כדין". כפי שקבע היה סיפק בידי המערערת להביא את הראיות במועדן והמערערת גם לא הסבירה כראוי את מחדלה. יודגש, לענין ראיות נוספות שהובאו באיחור, כי "אין ליתן היתר זה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט ולא ייעשה צדק" (זוסמן, שם, עמ' 510 והאסמכתאות שם). אשר לאישור של בית הדין הרבני בתל-אביב-יפו, על כך שאריה שחם לא הפקיד שם גט, אין באישור זה כדי לסתור את קביעותיו המפורטות של בית המשפט המחוזי בענין מהימנותה של המערערת, שצוטטו למעלה בהרחבה, ואין בהגשתו כדי לסייע בידיה. הבקשה השניה והבקשה השלישית המערערת לא היתה בעלת דין בתובענה בתיק ה"פ 310/91 הנ"ל. בפסק הדין שניתן שם נדחתה תביעתו של אריה שחם לבטל את הסכמי המכירה. אין לראות כיצד יש בעדויות שנגבו שם ובפסק הדין שניתן כדי לסייע בידי המערערת בטענותיה בתובענה הנדונה. אשר לבקשה להגיש את פרוטוקול עדותו של המשיב בבית הדין המשמעתי, לא הוברר במסגרת איזה הליך ניתנה. מכל מקום אין בדברים שהעיד שם, אחרי שהעיד בבית המשפט המחוזי ולאור האמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו, כדי להשפיע בדיעבד על התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בענין שלפנינו. הבקשה הרביעית והבקשה החמשית לפי הנטען בבקשות אלה עולה מן הראיות שהגשתן נתבקשה כי הבנק חוייב להשיב למשיב את סכומי החוב שחב לו אריה שחם. משנפרע החוב, נשמט הבסיס מתחת להסכמים שעליהם חתמה, שמטרתם היתה פרעון אותו חוב. גם בבקשות אלה אין ממש. במהלך הדיון בתביעה נשוא הערעור שלפנינו בבית המשפט המחוזי, לא חלקה המערערת על כך שאריה שחם חייב כספים למשיב. העובדה שניתן פסק דין נגד הבנק לזכות המשיב אינה שוללת, כשלעצמה, את קיומו של החוב. יתר על כן, כפי שעולה מן העיון בפסק דין זה מעיד הוא על היפוכו של דבר. כפי שנאמר שם, בין היתר: "מקובלות עלי - כנכונות וכמוכחות - גם הטענות הבאות: - - - (ו) התחייבותם של שחם ואשתו להעביר את כל זכויותיהם בדירתם לתובע (כמשתקף מן המוצגים ת13/, ת14/ ות15/) איננה מעלה ואיננה מורידה. מכל מקום, הוכח בפועל כי סכומי הכסף ששחם גנב מן התובע, באמצעות החשבון וממנו, בערכם ליום התביעה, עולים בהרבה על סכום התביעה (כאשר משערכים את הסכומים, המקוריים - הנומינליים לערכי יום הגשת התביעה, בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית). בין כך ובין אחרת, כפי שכבר בואר לעיל, סכום התביעה הוא פחות ממחצית מן הסכום שהיה עומד לזכות התובע בחשבון, במרס 90, אלמלא איפשר הבנק לשחם לרוקן אותו. (ז) - - - התובע - בהעמידו את תביעתו על ארבעה מליון ש"ח בלבד - כבר הפחית מחוב הבנק הרבה יותר מערך הסכומים שהבנק יכול היה להביא להפחתתם אילו עמד בחובת הראיה (והייתי מוסיף, אפילו אם היו מפחיתים מן הסכום המגיע ממנו גם את שוויה של דירת שחם ואשתו)" (ההדגשות שלי - י.ט.) (ת"א (י-ם) 868/92) רפאל מנס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם; דינים מחוזי, כרך כ"ו (2), 511). הבקשה הששית אין ללמוד לעניננו דבר מהחלטתו של בית המשפט בבקשת הנאמן לבטל העדפה מכוח סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. אין זהות בין בעלי הדין; האילוץ שבו דובר שם הופעל כלפי אריה שחם ונבחן לפי הוראות פקודת פשיטת הרגל; בענין שלפנינו נדונו הכפיה והעושק שהופעלו, לפי הטענה, כלפי המערערת ואלה נבחנו לפי חוק החוזים. על כך נאמר: "לדיני האילוץ החוזיים אין ולא כלום עם שאלת קיום האילוץ בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, שחצרותיהן של שתי סוגיות אלה אינן נוגעות זו בזו" (דברי המשנה לנשיא בע"א 3052/92 אברהם קיהן נ' ש' ובר, עו"ד ואח' (לא פורסם; תקדין-עליון 94 (1) 898). לפיכך יש לדחות גם את בקשתה הששית של המערערת. סיכום 14. למערערת לא עומדת עילה משפטית כלשהי שמכוחה זכאית היא לבטל את ההסכמים שעליהם חתמה. הסכמים אלה גם אינם נגועים באי חוקיות שבעטיה הם בטלים. לפיכך דין ערעורה להדחות ואני מציע שכך נעשה. עוד אני מציע כי המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, א' בשבט תשנ"ח (28.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93019120.M02 /מפ