בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. מחול עמיד עו"ד

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1912/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עמיד מח'ול, עו"ד 2. כונס הנכסים רשמי 3. דוד קליינר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' אילני) בפש"ר 47589-04-16 מיום 27.1.2020 תאריך הישיבה: י"א באדר התשפ"א (23.2.2021) בשם המערער: עו"ד יובל ברגיל; עו"ד עדי סמואל בשם המשיב 1: בעצמו; עו"ד ענת גוב ארי בשם המשיב 2: עו"ד אסף ברקוביץ' פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' אילני) מיום 27.1.2020 בפש"ר 47589-04-16, בה נקבע כי כספים שהתקבלו בהליך הוצאה לפועל שנפתח נגד מר דוד קליינר (להלן: החייב) יועמדו לטובת כלל נושיו במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל בעניינו. הרקע לערעור החייב היה בעליה של דירת מגורים ברחוב ישראל זרחי בירושלים (להלן: הנכס). במרוצת השנים הטילו שלושה מנושיו, וביניהם המערער ועיריית ירושלים, עיקולים על הנכס. בשנת 2013 מומשו זכויותיו של החייב בנכס במסגרת הליך הוצאה לפועל שנפתח נגדו על ידי כונס נכסים מטעם בנק מזרחי טפחות בע"מ, נושה מובטח שלזכותו רבצה משכנתא על הנכס (להלן: בנק מזרחי). נוכח העובדה שהתמורה שהתקבלה ממימוש הנכס עלתה על סכום חובו של החייב לבנק מזרחי, נותר בקופת ההוצאה לפועל סכום של כ-990,000 ש"ח. בהמשך לכך, ובעקבות תביעה נפרדת שהגיש צד שלישי נגד בנק מזרחי, קבעה רשמת ההוצאה לפועל ביום 14.5.2014 כי יש להותיר בקופת ההוצאה לפועל סכום של 500,000 ש"ח עד להכרעה בתביעה (להלן בהתאמה: החלטת ההקפאה ו-הכספים שבמחלוקת), וביום 15.6.2015 ניתנו הוראות נוספות בנוגע לחלוקת יתרת כספי התמורה. עיריית ירושלים, שכזכור נמנתה אף היא עם הנושים שהטילו עיקול על הנכס, הגישה ביום 21.4.2016 בקשה למתן צו כינוס לנכסי החייב לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 20.7.2016 נעתר בית המשפט לבקשה והורה על מתן צו כינוס. בהמשך לכך, ביום 28.9.2017 הוכרז החייב כפושט רגל ומשיב 3, עו"ד עמיד מח'ול, מונה כנאמן לנכסיו. ביום 25.5.2017 נדחתה התביעה שניהל הצד השלישי נגד בנק המזרחי ועל רקע זה הגיש המערער בקשה למתן הוראות בה עתר לחלק את הכספים שבמחלוקת בהתאם להוראות הרשמת מיום 15.6.2015. המערער ביסס את בקשתו על הוראת סעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה) וכדי שעיני הקורא תרוצנה בפסק הדין נביא כבר עתה את לשון הסעיף, כדלקמן: "נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל לגבי נכסים של חייב, לרבות עיקול חוב המגיע לחייב, לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת הנאמן אלא אם השלים אותה לפני יום מתן צו הכינוס ולפני שנודע לו כי הוגשה בקשת פשיטת רגל או כי החייב עשה מעשה כאמור בסעיף 72(2). (ב) לענין פקודה זו, השלמתה של הוצאה לפועל היא, לגבי נכסים – בתפיסתם ומכירתם, ובעיקול חוב – בקבלת החוב. (ג)[...]". לטענת המערער, עם מכירת הנכס על ידי בנק המזרחי הושלמה הוצאתו לפועל ויחד עמה השתכללה זכותו הקניינית ביחס לעיקול שהטיל על הנכס באופן שהוא זכאי ליהנות מפירותיו. לעומתו, הנאמן טען כי סיווגו של העיקול שוּנה לאחר מכירת הנכס ל"עיקול חוב" ובנסיבות אלה חלה הסיפא של סעיף 91(ב) לפקודה שלפיה "השלמתה של הוצאה לפועל היא [...] בעיקול חוב – בקבלת החוב". על כן, שעה שמעקלי הנכס ובתוכם המערער לא קיבלו לידיהם את הכספים שבמחלוקת, הרי שהליך ההוצאה לפועל טרם בא לכלל סיום ומשמעות הדבר היא כי הכספים שייכים לקופת פשיטת הרגל ועתידים להתחלק בין כלל הנושים. הכנ"ר צידד בעמדת הנאמן. המחלוקת הובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי, כאשר השאלה שהועמדה להכרעתו הייתה, מהי נקודת הזמן שבה הגיע הליך ההוצאה לפועל ביחס לנכס לכלל סיום והחל הליך פשיטת הרגל של החייב. לאחר סקירת החקיקה והפסיקה בסוגיה בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי אין מקום לאבחן בין "נכס" ובין "חוב" בכל הנוגע לשאלת קו הגבול הקיים בין הליכי הוצאה לפועל ובין הליכי פשיטת רגל. נקבע כי "חוב" ו"נכס", לעניין זה, חד הם ויש לראות במועד שבו התקבלו כספים בידי נושים, בלא תלות בסוג הנכס שמומש, ככזה שבו הושלם הליך הוצאה לפועל. בית המשפט הדגיש כי אף שסעיף 91(ב) מבדיל לעניין מועד השלמת הליכי הוצאה לפועל בין נכסים ובין חובות, אין בכך כדי לשלול מסקנה אחרת שעולה בקנה אחד עם תכלית הפקודה וההיסטוריה החקיקתית שלה. בית המשפט סקר בהרחבה את ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, עמד על הבעייתיות שבנוסחו ועל פסיקה שעוררה זאת בעבר והביע דעתו כי המחוקק לא התכוון לקבוע קו גבול שונה בין נכס ובין חוב לעניין סיום הליכי הוצאה לפועל. ההתייחסות הנפרדת לנכס ולחוב על פי לשון הסעיף נובעת, כך קבע בית המשפט, מן האופן שבו הם יוצאים מידי החייב. בית המשפט מצא חיזוק לעמדתו בכך שההבחנה בין נכס לבין חוב בסוגיה זו לא נותרה על כנה בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון). על יסוד טעמים אלה נקבע כי אין הצדקה לאבחן בין נכס ובין חוב בכל הנוגע למועד השלמת הליכי הוצאה לפועל באופן שפוגע בעיקרון השוויון בין הנושים, וכי יש להעדיף פרשנות המביאה להרמוניה חקיקתית בין כלל תחומי המשפט לפיה נקודת סיומו של הליך הוצאה לפועל היא בעת קבלת הכספים המעוקלים בידי הנושים ללא קשר לסוג הנכס שמומש. לגופו של עניין נקבע אפוא, כי הליכי ההוצאה לפועל ביחס למימושו של הנכס לא הושלמו טרם מתן צו כינוס לנכסי החייב. על כן, דחה בית המשפט את בקשת המערער, אימץ את עמדת המשיבים וקבע כי הכספים שבמחלוקת ייוותרו בקופת פשיטת הרגל. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים המערער טוען כי החלטתו של בית המשפט עומדת בסתירה מובהקת ללשון סעיף 91(ב) לפקודת פשיטת הרגל אשר מורה מפורשות כי השלמת הוצאה לפועל של נכסים היא בתפיסתם ומכירתם. זאת, להבדיל מהליכי הוצאה לפועל של עיקול חוב, אשר באים לכלל השלמה רק עם קבלת כספי החוב בידי הנושה. לגישתו, בית המשפט סטה מן האמור בסעיף 91(ב) לפקודה באופן מרחיק לכת בכך שקבע כי אין להבדיל בין נכסים ובין חובות לעניין סיום הליכי ההוצאה לפועל. גם מן הבחינה ההגיונית לא ניתן להשלים עם מצב שבו החלטת ההקפאה תעמוד למערער לרועץ מקום בו היה אמור לזכות בכספים שבמחלוקת אשר נתקבלו נוכח פעולות שנקט. ההחלטה מנוגדת אף לפסיקתם העקבית של בתי המשפט המחוזיים שעמדו על האבחנה האמורה בסעיף 91(ב) בין נכסים ובין חובות. סקירת התמורות החקיקתיות שחלו בראייה היסטורית ביחס להוראת סעיף 91(ב) לפקודה דווקא תומכת בגישתו של המערער, בניגוד לקביעת בית המשפט. תוצאת ההחלטה מפרה גם את שיווי המשקל בין השחקנים בהליך חדלות הפירעון, חוטאת לתכלית החקיקה ומאפשרת שימוש לרעה בהליכי המשפט. זאת, מן הטעם שהדיבידנד שיחולק כעת לעיריית ירושלים, שכזכור יזמה את הליך פשיטת הרגל של החייב, צפוי להיות גבוה במידה לא מבוטלת מזה שהיה מחולק במסגרת הליך ההוצאה לפועל. מטעמים אלו כולם, נטען כי אין מקום להותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה. מן העבר השני הנאמן סמך את ידיו על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הליכי ההוצאה לפועל ביחס לנכס לא הושלמו טרם מתן צו הכינוס לנכסי החייב והסכים עם התוצאה הסופית של ההחלטה לפיה יש להעביר את כספי התמורה לקופת פשיטת הרגל ולחלקם בין כלל הנושים. עם זאת, הנאמן טען כי בית המשפט צריך היה להגיע לתוצאה האמורה מנימוקים שונים. לשיטתו, העובדה שהנושה המובטח הוא זה שפעל למימוש הנכס ולא המערער, מובילה למסקנה כי הוראת החוק הרלוונטית לענייננו היא הסיפא של סעיף 91(ב) לפקודה שעניינה ב"עיקול חוב", להבדיל מן הרישא שעוסקת ב"עיקול נכס". מדובר למעשה בנושה מן השורה שחפץ להוציא אל הפועל "עיקול חוב" שטרם הושלם ביחס לכספים שלא הועברו לידיו עובר למתן צו הכינוס ועל כן אין מקום לאפשר לו לזכות בקדימות על פני נושים אחרים. הכנ"ר צידד בעמדת הנאמן והדגיש בפתח דבריו כי עקרון השוויון שלפיו אין להעדיף פירעונו של נושה אחד על רעהו נחשב ל"עקרון העל" בדיני הנשייה. הוא החרה-החזיק אחרי הנאמן וטען כי נסיבות ענייננו באות בגדר סעיף 91(ב) סיפא לפקודה, היינו כי עסקינן ב"עיקול חוב", וכל עוד הכספים לא חולקו הרי שהליך ההוצאה לפועל לא הושלם. הטלת עיקול אינה מקימה לנושה זכות או קדימות מהותית ובהתאם לפסיקה הנוהגת, דינם של כספים שנולדו ממימוש נכס בהוצאה לפועל וטרם חולקו לנושים המעקלים נכון למועד מתן צו הכינוס – לעבור לקופת פשיטת הרגל. הכנ"ר תָמֵהַּ נוכח טענתו של המערער כי הוא זכאי לקדימות נוכח פעילותו למימוש הנכס ומטעים כי כונס הנכסים מטעם בנק המזרחי הוא זה שפעל למימוש כאמור ולא המערער. משלא ניתן צו מימוש ואף לא קיימת כל הכרעה שיפוטית באשר לאופן חלוקת הכספים שבמחלוקת, הרי שהמערער אינו מוגדר כנושה מובטח. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שהנכס נמכר והעיקול שהוטל גם מטעם המערער אינו רובץ עליו עוד, אזי הליך ההוצאה לפועל יושלם רק במועד חלוקת הכספים שבמחלוקת. משפעולה זו לא הושלמה, בצדק הורה בית המשפט על העברת הכספים שבמחלוקת לקופת פשיטת הרגל. החייב הודיע לבית המשפט כי אין לו עניין בערעור או בתוצאותיו. דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון לפנינו, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור – אך זאת מנימוקים שונים, תוך אימוץ עמדת הנאמן והכנ"ר. כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי אין לאבחן בין נכס לבין חוב לעניין סיום הליכי הוצאה לפועל וכי הליכים אלו מגיעים לתומם רק כשהנושה מקבל את כספי החוב או את תמורת הנכס לידיו. בהתאם לכך, הורה בית המשפט כי הכספים שבמחלוקת יועברו לקופת פשיטת הרגל חלף העברתם לידי המערער. ברם, המערער סבור כי הליכי ההוצאה לפועל הסתיימו עם מימוש הנכס על ידי בנק המזרחי ומשכך עתר לקבוע כי יש להעביר את הכספים לידיו. כידוע, משניתן צו כינוס נגד חייב מושהים כל ההליכים האינדיווידואליים התלויים ועומדים נגדו ואין אפשרות להיפרע ממנו אלא במסגרת הליכי פשיטת הרגל (סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל; ראו גם: סעיף 121(3) לחוק חדלות פירעון המחיל ביחס ליחיד את הוראות סעיפים 32-29 לחוק זה (שכותרתם הקפאת הליכים), העוסקים בהקפאת הליכים נגד תאגיד; כן ראו עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים 182-170 (2019) (להלן: הפטר)). בהקשר של הליכי הוצאה לפועל ניתן לאותו עקרון ביטוי גם בסעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל אשר מתווה את מערכת היחסים בין נושי החייב שהחלו לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל ובין בעל התפקיד שמונה לו בהליך פשיטת הרגל. אחת מתכליות סעיף 91 לפקודה היא לשמור במידת האפשר על השוויון בין הנושים, בהינתן "עיקרון-העל" בדיני חדלות פירעון על פיו קיים שוויון בתוך קבוצות נושים מאותו סוג ואין להעדיף נושה אחד על פני נושה אחר (סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל; סעיף 232 לחוק חדלות פירעון; ראו גם: ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' Better Place Inc., פסקה 28 (13.12.2017); ע"א 679/17 מרכז לוגיסטי בי רבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, פסקה 33 (11.2.2018); רע"א 4233/18 ערבליך נ' אורן הראל, נאמן לנכסי החייב חיים ביאלוסטוצקי, פסקה 10 (28.1.2019); ע"א 7188/18 עו"ד אריק אמיר נ' חנאי, פסקה 63 (28.12.2020); דוד האן דיני חדלות פירעון 616 (מהדורה שנייה, 2018); הפטר, עמוד 1195; גבריאל הלוי דיני חדלות פירעון ושיקום כלכלי 1014 (2020)). ואכן, בית משפט זה נדרש באחת הפעמים להוראות סעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל וקבע כך: "מטבע הדברים שחייב להיקבע קו גבול בין הליך הוצאה לפועל לבין הליך פשיטת רגל. קו גבול זה נקבע לעניין גביית חוב על ידי נושה בקבלתו על ידו. אם הנושה לא קיבל את החוב לפני מתן צו כינוס או לפני אחת החלופות האחרות, אלא רק לאחר נקודות הציון הנזכרות, חובה עליו להשיב הכספים לקופה, לטובת כלל הנושים. ההוראות שבסעיף 91 לפקודה באות ליישם בהקשר של הוצאה לפועל את עקרון היסוד בדבר שוויון בין נושיו של החייב" (רע"א 4941/06 אלפסי נ' עו"ד אופיר נאמן על נכסי החייב חיים ידין, פסקה 5 (16.7.2006) (להלן: עניין אלפסי); ראו גם: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 394-392 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס); הפטר, עמוד 647). בענייננו, הצדדים אינם חלוקים על הנחת המוצא שלפיה "כל עוד לא נסתיימו הליכי ההוצאה לפועל, מעמדו של הנושה המעקל אינו מקנה לו כל זכות מהותית בנכס המעוקל" (ע"א 542/85 המועצה הישראלית ליצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטכסטיל בע"מ, פ"ד מב(4) 559, 564 (1989)). על רקע זה ובהתחשב במסגרת הנורמטיבית שהובאה לעיל, השאלה שניצבת לפנינו היא, האם הליך ההוצאה לפועל ביחס לכספים שבמחלוקת הגיע לכלל סיום טרם מתן צו כינוס לנכסי החייב? אקדים את המאוחר ואציין כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה וכי משמעות הדבר היא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שיש להורות על העברת הכספים שבמחלוקת לקופת פשיטת הרגל. למען הסדר הטוב ראיתי לשוב ולסקור את השתלשלות העניינים שקדמה למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי באופן כרונולוגי. התבוננות על ציר הזמן מעלה כי תחילה הוטלו עיקולים על הנכס על ידי הנושים הלא מובטחים, בין היתר מטעם המערער; בשנת 2013 מומש הנכס על ידי כונס נכסים מטעם בנק המזרחי וחלק מסוים מכספי התמורה הועבר לידיו; ביום 14.5.2014 הוקפאה יתרת כספי התמורה (הכספים שבמחלוקת) במסגרת החלטת ההקפאה עד להכרעה בהליך משפטי שנוהל נגד בנק המזרחי; ביום 20.7.2016 ניתן צו כינוס לנכסי החייב; ביום 25.5.2017 הופשרו הכספים שבמחלוקת ובהמשך הדרך עתר המערער להעברתם לידיו. מצב העניינים המשתקף מלוח הזמנים המתואר, עליו אין חולק בקרב הצדדים, הוא כי הכספים שבמחלוקת הופשרו לאחר מתן צו הכינוס לנכסי החייב וטרם נתקבלו בידי המערער. בנסיבות אלה, הכספים שבמחלוקת מהווים "חוב" כמשמעו בסעיף 91(ב) לפקודת פשיטת הרגל הקובע, כזכור, כי "השלמתה של הוצאה לפועל היא [...] בעיקול חוב – בקבלת החוב". העובדה שמדובר בכספים שמקורם במימוש נכס שעליו הוטל עיקול גם מטעם המערער, שאינו נושה מובטח, אינה מעלה או מורידה מאוּמה בהיבט זה, שעה שבנק המזרחי הוא זה אשר פעל למימושו של הנכס ולמכירתו. זאת ועוד, עובר למתן החלטת ההקפאה לא ניתנה כל הוראה בדבר אופן חלוקת הכספים שבמחלוקת בין המעקלים השונים ובדבר שייכותם למי מהם (השוו: פש"ר (מחוזי ת"א-יפו) 58019-12-13 בנק דיסקונט לישראל נ' שדה, פסקה 11 (31.12.2014)). בהקשר זה חשוב לציין כי לצורך השלמת הליך הוצאה לפועל ביחס לעיקול חוב נדרש שהתמורה תתקבל בפועל בידי הנושה או בא כוחו או לכל הפחות בקיומו של צו המורה על העברת הכספים לנושה לאלתר (הפטר, עמוד 648). ברם, תנאים אלו לא התקיימו בענייננו, ומכאן שהליך ההוצאה לפועל של המערער לא הושלם בהתאם לאמור בסעיף 91(ב) לפקודה בנוגע לעיקול חוב (ראו והשוו: עניין אלפסי, פסקה 4; ראו גם: פש"ר (מחוזי ת"א-יפו) 1002/07 עו"ד יניב אינסל – הנאמן נ' עיני, פסקה 14 (19.1.2010); פש"ר (מחוזי מרכז לוד) 12125-08-13‏ עו"ד גיא גולדפרב, כונס הנכסים נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 7 (23.8.2015)). אף שהמערער וגורמים נוספים הטילו עיקולים על הנכס, הרי שבסופו של יום הנכס מומש על ידי גורם אחר – בנק מזרחי – ובכך נסתיימו למעשה הליכי ההוצאה לפועל של הבנק. ניסיונותיו של המערער למצוא חוט מקשר בין ההליכים שנקט בנק המזרחי ביחס לנכס ואשר נסתיימו עם מימושו ובין העיקול שהוטל עליו מטעמו – שכזכור לא תרם לבסוף מאומה למימוש – נדונו אפוא לכישלון. אשר על כן, לא נפל פגם במסקנתו הסופית של בית המשפט המחוזי כי יש להשיב את הכספים שבמחלוקת לקופת פשיטת הרגל ובנקודה זו הערעור דנן נדחה. אף שהמסקנה אליה הגעתי כאמור זהה למסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אעיר כי להשקפתי אין לאמץ את פרשנות בית המשפט המחוזי לסעיף 91(ב) לפקודה וכי בהתאם ללשון הסעיף יש להבחין בין נכס ובין חוב לעניין סיום הליכי הוצאה לפועל. לפי תורת הפרשנות המקובלת, בבוא בבית המשפט לפרש חוק עליו להידרש, בראש ובראשונה, ללשון החוק ולמשמעויות אותן היא יכולה לשאת. הלשון היא זו הקובעת את גבולות פרשנות דבר החקיקה (ראו: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 18 (26.2.2012); ע"א 8511/18 פקיד שומה נתניה נ' דלק הונגריה בע"מ, פסקה 27 (26.1.2020); רע"א 7451/19 עזבון המנוח גבריאל אסולין נ' דרויש, פסקה 6 (12.10.2020); ע"א 3042/19 ‏אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב יצחק יפה נ' רייכמן, פסקה 21 (29.12.2020); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה, 97 (1993)). רק כאשר הלשון נושאת בקרבה מספר משמעויות לשוניות אפשריות, תיבחר הפרשנות המשפטית העולה מלשון החוק אשר מממשת בצורה המיטבית את תכליתו (עע"מ 4955/07 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד סד(2) 353, 377-376 (2010); דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקה 17 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (12.9.2017); בע"מ 2255/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 23 (23.2.2020)). בענייננו, והדבר אף נזכר בהחלטת בית המשפט המחוזי, קריאה "פשוטה" של סעיף 91(ב) לפקודת פשיטת הרגל מגלה כי בכל הנוגע למועד סיומם של הליכי הוצאה לפועל ישנה הבחנה מפורשת בין "נכס" ובין "חוב". כך, בעוד שהשלמתה של הוצאה לפועל לגבי נכסים היא "בתפיסתם ומכירתם", בכל הנוגע לעיקול חוב, קו הסיום הוא "בקבלת החוב". קשה לומר אפוא כי לשונו של סעיף 91 לפקודה אינה ברורה או כי היא נושאת בקרבה מספר משמעויות לשוניות אפשריות. מעבר לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי בענייננו, אבחנה זו מוכרת והיא אכן יושמה לא אחת על ידי בתי המשפט המחוזיים (וראו: בר"ע (מחוזי ת"א) 10248/74 פנחס נ' עודה, פ"מ תשל"ה (2) 556, 570 (1975); פש"ר (מחוזי ב"ש) 5276/09 לחכים נ' עוה"ד ישראל בודה (2.11.2010) (להלן: עניין לחכים); פש"ר (מחוזי ת"א-יפו) 603-06-14 דוויק נ' כונס הנכסים הרשמי (12.11.2014); פש"ר (מחוזי ת"א-יפו) 24367-05-15 עירית תל אביב-יפו נ' כונס הנכסים הרשמי (26.7.2017); פש"ר (מחוזי חיפה) 3946-01-19‏ ‏הירש נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה, פסקה 4 (30.9.2020) (להלן: עניין הירש) (יצוין כי על ההחלטה בעניין הירש תלוי ועומד ערעור בבית משפט זה (ע"א 7427/20)); ואף נזכרה בספרות: גרוניס ולוין, עמוד 33; הפטר, עמוד 649). הצדדים, כל אחד בתורו, תלו יהבם בחוק חדלות פירעון ועשו בו שימוש כתימוכין לחיזוק עמדתם. אף בית המשפט המחוזי ביקש לחזק את מסקנתו הפרשנית המתוארת על יסוד הקבוע בחוק חדלות פירעון. אמנם, לחקיקה חדשה תתכן השפעה פרשנית מסוימת על חוק קיים-ישן (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 55-51 (1993); עע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה, פסקאות 27-25 (18.11.2008); ע"א 7765/04 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' זכי דוגה ובניו בע"מ, פסקה 53 (5.8.2010); ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז, פסקה 47 (19.3.2018)). אלא שאני סבור כי בענייננו ניתן לחלץ מהוראות החוק החדש תמיכה דווקא בגישה פרשנית הפוכה מזו של בית המשפט המחוזי. סעיף 29(1) לחוק חדלות פירעון קובע כי: "לא יהיה ניתן לפתוח הליכי גבייה של חובות עבר נגד התאגיד או להמשיך בהליכי גבייה שטרם הושלמו; לעניין זה, יראו הליך גבייה כהליך שהושלם, לגבי נכסים – בקבלת מלוא התמורה בעד מכירתם בידי הנושה, ולגבי עיקול חוב – בתשלום החוב לנושה" סעיף 218 לחוק חדלות פירעון כולל הוראות משלימות לאלו האמורות בסעיף 29(1) לחוק דלעיל, בהאי לישנא: "נתפס נכס של החייב במסגרת הליך גבייה ובמועד מתן הצו לפתיחת הליכים טרם התקבלה בידי הנושה מלוא התמורה בעד מכירתו, יחולו הוראות אלה: (1)  אם הנכס טרם נמכר – ייכלל הנכס בנכסי קופת הנשייה וההוצאות שהוצאו לתפיסתו ומכירתו יהיו שעבוד ראשון על הנכס; (2)  אם הנכס נמכר – תיכלל התמורה שהתקבלה ממכירתו, לאחר ניכוי ההוצאות שהוצאו לתפיסתו ולמכירתו, בנכסי קופת הנשייה". על פניו ומבלי צורך לדקדק פורתא במילות החוק, ההסדר שנקבע בחוק חדלות פירעון משנה את הדין שעוגן בסעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל ואשר הגדיר את סיום השלמת הליכי ההוצאה לפועל ביחס לחוב ולנכס באופן שונה. ואכן, בדברי ההסבר לחוק חדלות פירעון צוין ביחס לסעיף 218 לחוק זה כך: "ההגדרה המוצעת באותו סעיף [מדובר על סעיף 29 לחוק חדלות פירעון – ד' מ'] להליכי גבייה שטרם הושלמו רחבה וכוללת את כל שרשרת הגבייה עד להשלמת הליכי הגבייה, דהיינו המועד שבו מקבל הנושה את כספו. בהתאם, נכסים שטרם הושלמו הליכי הגבייה לגביהם הם חלק מנכסי קופת הנשייה" (דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 1027, 711). כמו כן, בדברי ההסבר לסעיף 29 לחוק חדלות פירעון נאמר כי: "מוצע להגדיר את השלמת ההליכים כמועד שבו מקבל הנושה את כספו דהיינו המועד שבו אין צורך לנקוט עוד בכל פעולה לתשלום החוב" (שם, עמוד 626). בספרות צוין כי הסיבה לשינוי שהביא עמו חוק חדלות פירעון בסוגיה זו ביחס למודל הקבוע בפקודת פשיטת הרגל, הוא ככל הנראה הרצון לקבוע קו גבול אחיד לשני סוגי הליכי הגבייה – עיקול חוב ועיקול נכס – מתוך מטרה להגביר את הוודאות והיציבות (הפטר, 649). הנה כי כן, בהסדר החקיקתי החדש יש כדי להעיד באופן ברור על מדיניותו של ההסדר הישן ולאשש את כוונתה של לשונו. לאמור: בעוד שפקודת פשיטת הרגל הבחינה לעניין סיום הליכי הוצאה לפועל בין נכס ובין חוב, חוק חדלות פירעון קובע מועד זהה באשר לסיומם של הליכי הגבייה השונים. יש בכך, לגישתי, כדי לחזק את הסברה כי לא ניתן לקרוא לתוך לשונו של סעיף 91 לפקודה משמעויות לשוניות נוספות. "'גבול הפרשנות הוא גבול הלשון', ולא ניתן לפרש חוק באופן שאינו מוצא אחיזה מספקת בלשונו, גם אם על פני הדברים פרשנות זו מגשימה את תכלית החוק" (בע"מ 8152/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 12 (16.1.2020)). מעבר לכך, הצבת סעיף 91 לפקודה אל מול הסעיפים המקבילים בחוק חדלות פירעון (סעיף 29(1) וסעיף 218) מעלה כי בבסיס כל אחד מדברי החקיקה האמורים מצוי מבחן שונה. מטרת המבחן העומד בבסיס הוראת סעיף 91 לפקודה היא איתור המועד שבו החוב או הנכס יצאו מידי החייב (ראו: ע"א 9559/11 מנהל מיסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים, פסקה 10 (30.9.2013) (להלן: עניין שעלים); עניין לחכים). על כן, באשר לחוב, הרי שזה יוצא באופן סופי מידו של חייב רק בעת שבה הוא מועבר בפועל לידי נושיו; לעומת זאת, נכס יוצא סופית מידו של חייב עת הוא נתפס על ידי הנושה (או בעל תפקיד שמונה לשם לכך) או נמכר לו. מנגד, סעיפים 29(1) ו-218 לחוק חדלות פירעון מיועדים ליישם מבחן אחר המכוון את זרקורו לעבר המועד שבו נפרע הנושה את חובו מן החייב. כך גם עולה מדברי ההסבר לחוק חדלות פירעון אשר צוטטו לעיל, לפיהם "מוצע להגדיר את השלמת ההליכים כמועד שבו מקבל הנושה את כספו דהיינו המועד שבו אין צורך לנקוט עוד בכל פעולה לתשלום החוב" (ההדגשה אינה במקור). לאמור: בכל אחד מן המקרים – עיקול חוב ועיקול נכס – יפרע הנושה את חובו בנקודת הזמן שבה יועבר סכום כסף לידיו. אכן, שיקולים פרקטיים של אחידות ונוחות תומכים בהחלפת המבחן שעמד בבסיס סעיף 91 לפקודה במבחן החדש המעביר את קו סיומו של הליך גבייה, הן בנוגע לנכס והן ביחס לחוב, למועד קבלת מלוא הכספים ביד הנושה (השוו: רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, פ"ד נז(2) 108, 115 (2003); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 812-811 (2006); ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק), פסקה 15 (13.7.2008); רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פסקה 29 (7.10.2009)); כמו גם שיקולים שעניינם הגברת הוודאות והיציבות (הפטר, 649). למקרא החלטת בית המשפט המחוזי עולה כי אף הוא היה ער לשוני בין המבחנים העומדים ביסוד דברי חקיקה אלו, בציינו כי "ההתייחסות הנפרדת לנכס וחוב [במסגרת סעיף 91 לפקודה – ד' מ'] נובעת מן האופן שבו הם יוצאים מידי החייב". על יסוד כל אלה, לא היה מקום לצקת לסעיף 91 לפקודה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה ועם התכלית שהוראותיו נועדו לשרת, הגם שפרשנות זו מתיישבת עם לשון הסעיפים המקבילים בחוק חדלות פירעון ועם התכלית הראויה שעומדת ביסודם. לפני סיום, ראיתי להעיר שלוש הערות נוספות. האחת, כי לא נעלם מעיניי פסק הדין שניתן בע"א 293/59 צ'רנוצקי נ' קשקוש, פ"ד יד 64, 69 (1960) (להלן: עניין צ'רנוצקי) שם הותיר בית משפט זה בצריך עיון את השאלה מה הדין במצב שבו נכס נמכר בהליכי הוצאה לפועל לפני מועד מתן צו הכינוס אך התמורה טרם חולקה בין הנושים המעקלים. ואולם, על פני הדברים נראה שאין הנדון דומה לראיה. בעניין צ'רנוצקי התייחס בית המשפט למצב שבו המעקל הוא זה שפעל למימוש הנכס, בעוד שבענייננו הנושה המובטח הוא זה שפעל למימושו של הנכס ולא המערער-המעקל (ראו גם: עודד מאור ואסף דגני על כונס נכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מנהלית 505 (2015)). שנית, ער אני להערתו של השופט י' עמית בעניין שעלים הנ"ל לפיה "המונח 'השלמת המכירה' בסעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל, אינו מועד אישור המכירה על ידי ראש ההוצאה לפועל, אלא לכל הפחות מועד מתן הצו הפורמלי, ושמא אף לאחר מכן, רק עם תשלום מלוא התמורה" (שם, פסקה 10). דא עקא, שאיני סבור כי די בהערת אגב זו שהובאה בהקשר של מיסוי מקרקעין ושאינה כה מובהקת וחד משמעית, כדי לתמוך בפרשנות שניסה בית המשפט המחוזי ליצוק לסעיף 91(ב) לפקודת פשיטת הרגל (השוו: פש"ר (מחוזי מרכז לוד) 26851-10-18 מיכאל נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, פסקה, פסקה 11 (1.7.2020); עניין הירש, פסקה 4). שלישית, ראוי לציין כי המשמעות המעשית שבפסק דין זה אינה כה רבה, בהינתן העובדה שחוק חדלות פירעון שינה, כאמור לעיל, את המדיניות הקבועה בסעיף 91 לפקודה והתווה האחדה בכל הנוגע לקו הגבול של הליכי הגבייה השונים. סוף דבר על כן, אם תישמע דעתי, הערעור יידחה. עם זאת, בשים לב להכרעתי ולכך שבמובן מסוים עמדתו של המערער נתקבלה (אף שלא לעניין התוצאה הסופית), אציע שלא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט דוד מינץ, לפיה דין הערעור להידחות. עם זאת, דרכי לתוצאה זו שונה מדרכו של חברי, ותואמת במידה רבה את דרכו של בית המשפט קמא (כב' השופטת מרים אילני). אבהיר בקצרה את עמדתי. עניינו של ההליך דנן בשאלה האם עיקול שהוטל על ידי המערער, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק) על נכס של חייב (המשיב 3, מר דוד קליינר. להלן: החייב) במסגרת הליכי הוצאה לפועל, תופס נגד נאמן (המשיב 1, עו"ד עמיד מח'ול. להלן: הנאמן), אשר התמנה במסגרת הליכי חדלות פירעון שנפתחו בעניינו של אותו חייב בהתאם לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה). הכללים החלים ביחס לעניין זה ברורים וידועים: מרגע שנפתח הליך קולקטיבי של גביה נגד החייב, דהיינו הליך חדלות פירעון, אין להמשיך בקיומם של הליכי גביה פרטניים נגדו, כלומר הליכי הוצאה לפועל. ואולם, פתיחת הליכי גביה קולקטיביים (חדלות פירעון) אינה שוללת את זכות הנושה ליהנות מהליכי גביה אינדיווידואליים (הוצאה לפועל) שהושלמו עובר לפתיחת הליכי חדלות הפירעון. כללים אלה מוצאים את ביטויים ביחס להליך שלפנינו בסעיף 91(א) לפקודת פשיטת הרגל: "נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל לגבי נכסים של חייב, לרבות עיקול חוב המגיע לחייב, לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת הנאמן אלא אם השלים אותה לפני יום מתן צו הכינוס ולפני שנודע לו כי הוגשה בקשת פשיטת רגל או כי החייב עשה מעשה כאמור בסעיף 72(2)". להשלמת התמונה יצוין כי כיום מעוגנים כללים אלה ברישא של סעיף 29(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון), המבהיר כי הקפאת ההליכים החלה ממועד מתן צו לפתיחת הליכי חדלות הפירעון (סעיפים 25(א)(3) ו-121(3) לחוק) משמעה, בין השאר, כי: "לא יהיה ניתן לפתוח הליכי גבייה של חובות עבר נגד התאגיד או להמשיך בהליכי גבייה שטרם הושלמו". השאלה המרכזית השנויה במחלוקת במקרה שלפנינו היא האם הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי הבנק נגד החייב הושלמו קודם לפתיחת הליכי פשיטת הרגל בעניינו. חברי, השופט מינץ, כמו גם בית המשפט קמא, הגיעו למסקנה כי התשובה על כך שלילית, ועל כן דין תביעת הבנק לעדיפות על פני הנאמן מכוח העיקול שהטיל להידחות. דרכם לתוצאה זו שונה: בית המשפט קמא סבר כי הדין החל, הן לפי פקודת פשיטת הרגל והן לפי חוק חדלות פירעון, הוא שהשלמת הליך ההוצאה לפועל, בלא תלות בסוג העיקול, היא בקבלת הכספים בידי הנושה (הבנק), ומאחר שבענייננו אירוע זה טרם התרחש, ידו של הנאמן על העליונה. חברי, השופט מינץ, סבור כי זהו אומנם הדין הרצוי, ואף הדין החל לפי החוק החדש, חוק חדלות פירעון. ואולם, לשיטתו, לפי החוק הישן, פקודת פשיטת הרגל, דין זה חל רק ביחס ל"עיקול חוב", בעוד שביחס להליכי הוצאה לפועל הננקטים ביחס ל"נכס", כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, חל לפי הפקודה דין שונה. דין זה מקדים את השלמת הליכי העיקול למועד בו יוצא הנכס סופית מידי החייב, דהיינו המועד בו נתפס הנכס ונמכר, וזאת אף אם טרם התקבלה התמורה בידי הנושה שהטיל את העיקול. לפיכך, נזקק חברי לדון אף בשאלה האם לפנינו "עיקול חוב" או "עיקול נכס", ואישר את הכרעת בית המשפט קמא רק לאחר שהשתכנע כי בעיקול חוב עסקינן. השאלה מתי נשלם הליך ההוצאה לפועל, לעניין התחרות שבין הנושה בהליך ההוצאה לפועל לבין הנאמן בהליך חדלות הפירעון, היא שאלה אליה התייחס המחוקק במפורש. בפקודת פשיטת הרגל הופיעה התייחסות זו בסעיף 91(ב) לפקודה (להלן: סעיף 91(ב) לפקודה), שזו לשונו: "לענין פקודה זו, השלמתה של הוצאה לפועל היא, לגבי נכסים – בתפיסתם ומכירתם, ובעיקול חוב – בקבלת החוב". בחוק חדלות פירעון מופיעה ההתייחסות המקבילה בסיפא של סעיף 29(1), המורה כי "לעניין זה, יראו הליך גבייה כהליך שהושלם, לגבי נכסים – בקבלת מלוא התמורה בעד מכירתם בידי הנושה, ולגבי עיקול חוב – בתשלום החוב לנושה". חברי, השופט מינץ, סבור כי השוני בניסוח מלמד כי בעוד שלפי חוק חדלות פירעון קבלת הכספים בידי הנושה הייתה נקודת הסיום של הליך ההוצאה לפועל הן ביחס לעיקול נכסים והן ביחס לעיקול חובות, הרי שלפי פקודת פשיטת הרגל נהג כלל זה רק ביחס לעיקול חובות, בעוד שלעניין עיקול נכסים הושלם העיקול ביציאת הנכס מידי החייב. עמדתי הפרשנית שונה. לשיטתי הן לפי פקודת פשיטת הרגל והן לפי חוק חדלות פירעון, נוהג כלל אחיד ביחס למועד השלמת הליכי ההוצאה לפועל. על כך שראוי שינהג כלל אחיד דומה שאין חולק. אין כל טעם המצדיק כי נושה אשר עיקל את חשבון הבנק או המשכורת של החייב יזכה לעדיפות על פני הנאמן רק במועד בו התקבלו הכספים בידיו, בעוד שנושה אשר עיקל את רכבו או את ביתו של החייב יהיה זכאי לעדיפות על פני הנאמן במועד מוקדם יותר, למשל, המועד בו אושרה עסקת המכירה על ידי ראש ההוצאה לפועל (השוו לדבריו של השופט (כתוארו אז) שלמה לוין בע"א 584/81 כונס הנכסים הרשמי נ' קרני, פ"ד לו(3) 747, 755-752 (1982) (להלן: עניין קרני)). ויובהר, הסיבה לכך שהמחוקק מצא לנכון לאבחן בין עיקול נכסים בהליכי הוצאה לפועל לעיקול חובות בהליכי הוצאה לפועל אינה שמועד השלמת המימוש הוא שונה, אלא שדרך המימוש היא שונה. מימוש נכסים (לרוב, מקרקעין ומיטלטלין) בהוצאה לפועל נעשה במקרה הרגיל על דרך של תפיסתם ומכירתם לצד שלישי (ראו פרקים ב' ו-ג' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ובמיוחד סעיפים 21, 27 ו-36 לחוק), בעוד שמימוש חובות מבוצע באמצעות גביית החוב מצד ג' החייב בתשלומו (להלן: צד ג') (ראו פרק ד' לחוק ההוצאה לפועל, ובמיוחד הסיפא של סעיף 47 לחוק). המחוקק ביקש להבהיר כי השלמת ההוצאה לפועל ביחס לכל סוגי הליכי המימוש אינה בעצם הטלת העיקול, ואף לא במינוי כונס נכסים או בתפיסת הנכס, אלא רק במימוש העיקול (כפי שהבהיר בית המשפט קמא בפסקאות 33-27 להחלטתו, מטעם זה בוצעו במהלך השנים תיקונים בנוסח של סעיף 91(ב) לפקודה). מאחר שמימוש העיקול נעשה בדרך שונה ביחס לנכסים מזה, וביחס לחובות מזה, הבחין המחוקק בגדר סעיף 91(ב) לפקודה בין שני הסדרים שונים – ביחס לעיקול נכסים הורה שהעיקול מושלם "בתפיסתם ומכירתם" (שהיא כאמור דרך המימוש המקובלת של עיקול מקרקעין ומיטלטלין); ביחס לעיקול חוב הורה שהעיקול מושלם "בקבלת החוב", דהיינו בקבלת הכספים מצד ג' (שהיא כמובהר דרך המימוש המקובלת של עיקול חובות). לא ברור מניסוח זה מתי מסתיימות פעולות המימוש הללו, דהיינו: מתי מסתיימת מכירת הנכס – האם ביציאת הנכס מידי החייב או בקבלת התמורה על ידי הנושה; מתי מסתיימת קבלת הכספים מצד ג' – האם בתשלומם על ידי צד ג' להוצאה לפועל או בקבלתם על ידי הנושה. על כך שהצורך בהבחנה בין עיקול נכסים לעיקול חובות נובע מדרך המימוש השונה, ולא מכך שמועד השלמת המימוש הוא שונה, ניתן ללמוד בנקל מהעובדה שהבחנה זו נשמרה גם בחוק חדלות פירעון, בו אליבא דכולי עלמא, אין שוני במועד השלמת המימוש בין עיקול נכסים לעיקול חובות (וראו נוסח סעיף 29(1) לחוק חדלות פירעון, המבחין בין דרכי המימוש השונות ביחס לשני סוגי העיקולים: לגבי עיקול נכסים – "מכירתם בידי הנושה"; ולגבי עיקול חוב – "תשלום החוב לנושה"; ראו גם סעיף 218 לחוק חדלות פירעון). זאת ועוד, הבחנה זו נזכרת גם בהסדרי חוק מקבילים, ומטעמים דומים: השוו למשל, להוראות סעיפים 20-17 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, הכוללים התייחסות נפרדת למימוש זכויות, בשל כך שהוא מבוצע במקרה הרגיל באמצעות מימוש הזכות שמושכנה, דהיינו במקרה של חוב, גביית כספים מצד ג' (למימוש משכון על זכות ראו נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מישכון זכויות פרק שביעי, חלק ב', ובמיוחד עמודים 432-429 (2005)). משנמצא כי ההבחנה בין עיקול נכסים לעיקול חובות בסעיף 91(ב) לפקודה (כמו גם בסעיף 29(1) לחוק חדלות פירעון) אינה נדרשת בגלל שמועד השלמת המימוש הוא שונה, אלא בשל הבדלים בדרכי המימוש, חוזרת למקומה השאלה, ומתי מושלם מימוש העיקול – ביציאת הנכס מידי החייב או בקבלת הכספים בידי הנושה? סעיף 29(1) לחוק חדלות פירעון נותן לכך תשובה ברורה ומפורשת, משנקבע כי השלמת הליך המימוש היא רק בקבלת הכספים על ידי הנושה (קרי מלוא תמורת הנכס, במקרה של מימוש עיקול על נכס, והסכומים ששולמו על ידי צד ג', במקרה של עיקול חוב). לעומת זאת, סעיף 91(ב) לפקודה מותיר מקום לפרשנות, מאחר שאיננו כולל אמירה ברורה בעניין זה. ודוק, סעיף 91(ב) לפקודה מבהיר כי העדיפות תוקנה לנושה רק עם ביצוע פעולת המימוש (מכירה ביחס לעיקול נכסים, וגביית החוב מצד ג' בעיקול חוב), דהיינו שלא ניתן להסתפק בהטלת העיקול או באישורו, ואף לא בתפיסת המעוקלים או מינוי כונס נכסים לגביהם. ואולם אין בו התייחסות לשאלה האם די בכך שפעולת המימוש (מכירה או גביה) הגיעה לשלב בו היא בלתי הפיכה (יציאת הנכס המעוקל מבעלות החייב) או שמא נדרש שפעולת המימוש התקדמה עד להשלמתה (תשלום הכספים שהתקבלו בהליך המימוש לידי הנושה). בבואנו להידרש לשאלה זו, הרי שהעמדה העדיפה בעיני היא שרק עם קבלת התמורה בידי הנושה מסתיים הליך ההוצאה לפועל, ולפיכך עד למועד זה, אין הנושה בהליכי ההוצאה לפועל יכול לגבור על הנאמן בהליכי חדלות פירעון. לכך מספר טעמים: ראשית, כעניין של עקביות פסיקתית, הרי שעמדה זו מתחייבת מהפסיקה לעניין עיקול חוב, לפיה אין רואים את הליך ההוצאה לפועל כפעולה שהושלמה בתשלום הכספים על ידי צד ג', אלא רק בקבלתם של הכספים על ידי הנושה (ראו רע"א 4941/06 אלפסי נ' עו"ד אופיר נאמן על נכסי החייב חיים דיין, פסקאות 5-4 (16.7.2006). פסק הדין ניתן אומנם בדן יחיד (השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס), ואולם אין חולק כי הוא מייצג את הדין הנוהג). בהעדר הצדקה לקביעת דין שונה בעניין זה בין עיקול נכסים לעיקול חובות (ראו פסקה 5 לעיל), ובשים לב למובהר לעיל לעניין טעמי ההבחנה בין הפעולות הללו בסעיף 91(ב) לפקודה, הלכה זו יפה בעיני גם לעניין עיקול נכסים (והשוו לדברי השופט יצחק עמית בע"א 9559/11 מנהל מיסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים, פסקה 10 (30.9.2013)). שנית, דיני חדלות פירעון שואפים להביא לשוויון בין נושי החייב, וזאת, בין השאר, באמצעות הגבלת האפשרות לנקוט בהליכי מימוש אינדיווידואליים (ראו: ע"א 10650/08 אלישיוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 81 לפסק דינה של השופטת אילה פרוקצ'יה (14.11.2010); רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקה 19 לפסק דינו של השופט דוד מינץ (26.1.2021)). דחיית מועד השלמת המימוש, אשר ממנו ואילך זוכה הנושה המעקל, אשר פעל באופן אינדיווידואלי, לעדיפות על פני הנאמן, הפועל בשם כלל הנושים, משרתת בצורה ראויה יותר את התכלית האמורה (זו גם המגמה המאפיינת את הפסיקה הוותיקה, שלמרות נוסח החוק בשעתו, סירבה להכיר בעדיפות המעקל בשלבים מוקדמים של הליך המימוש. ראו ע"א 293/59 צ'רנוצקי נ' קשקוש, פ"ד יד 64, 69-68(1960); עניין קרני, פסקה 6 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) שלמה לוין). שלישית, פרשנות זו יוצרת אחידות בין פקודת פשיטת הרגל לחוק חדלות פירעון, והגם שאין לכפותה במקרים בהם הדבר איננו מתיישב עם לשון ההסדרים השונים או עם תכליות נבדלות שיש להם, הרי שכאשר הדבר אפשרי מבחינת לשונם ומתיישב עם תכלית זהה העומדת ביסודם – שאני (והשוו: ע"א 3178/12 שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, פסקה 62 לפסק דינו של השופט יורם דנציגר (17.11.2014); רע"א 8233/08‏ כובשי נ' שוורץ, פסקה 37 לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל (10.10.2010); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 416 (2003)). המסקנה העולה מהדיון התמציתי שהוצג לעיל היא שהפרשנות העדיפה לסעיף 91(ב) לפקודה היא שהשלמת הליך ההוצאה לפועל היא רק במועד בו התקבלו הכספים בעקבות מימוש העיקול על ידי הנושה, וזאת בין אם מדובר בקבלת התמורה ממכירת הנכס המעוקל (בעיקול נכסים) ובין אם בקבלת התשלום מצד ג' (בעיקול חוב). בכך מושגת הרמוניה פרשנית: הן הרמוניה פנימית (בתוך סעיף 91(ב) לפקודה) והן הרמוניה חיצונית (בין פקודת פשיטת הרגל לחוק חדלות פירעון); גם התכלית של שמירת השוויון בין הנושים נמצאת נשכרת, ואחידות הפסיקה – נשמרת. בענייננו אין חולק כי הבנק טרם קיבל כספים כלשהם בעקבות העיקול שהטיל קודם להליכי פשיטת הרגל. לפיכך, בין אם נראה בבנק כמי שעיקל נכס (כטענתו) ובין אם נראה בו כמי שעיקל חוב (כעמדת חברי), אין הוא יכול לגבור על הנאמן, ועל כן דין ערעורו להידחות. מאחר שלשיטתי צדק בית המשפט קמא הן בהכרעתו והן בהנמקתו, אציע, אם תתקבל עמדתי, לחייב את הבנק בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח לטובת הנאמן ולטובת הכנ"ר (סה"כ 20,000 ש"ח). ש ו פ ט השופט נ' הנדל: 1. חבריי מסכימים לעניין התוצאה הסופית שלפיה דין הערעור להידחות. אף אני סבור כך. יחד עם זאת, חבריי נחלקו לעניין ההנמקה שמובילה לתוצאה זו. המחלוקת שנתגלעה ביניהם נוגעת לפרשנותו של סעיף 91(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), הקובע את המועד שבו נשלם הליך הוצאה לפועל לגבי נכסים ולגבי עיקול חוב. השופט ע' גרוסקופף סבור כי השלמתו של הליך הוצאה לפועל, בלא תלות בסוג העיקול, היא במועד קבלת הכספים בידי הנושה. השופט ד' מינץ לעומתו סבור כי זהו הדין ביחס לעיקול חוב, ואולם ביחס לנכסים נשלם ההליך במועד שבו הנכס נתפס ונמכר, גם אם טרם התקבלה תמורת המכירה בידי הנושה. המחלוקת האמורה לא שינתה לעניין התוצאה במקרה הנדון, שכן השופט ד' מינץ מצא לקבוע כי בענייננו מדובר בהליך הוצאה לפועל המתייחס לעיקול חוב. בהינתן שהכספים שבמוקד הערעור לא התקבלו אצל המערער-הנושה, הסכימו חבריי שההליך לא הושלם ולכן דין הערעור להידחות. יוער כבר כעת, כי גם מחוץ לנסיבות ענייננו המחלוקת שתוארה אינה בעלת משמעות רבה. חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 שנכנס לתוקפו ביום 15.9.19, ביטל את פקודת פשיטת הרגל, וכיום קובע מפורשות בסעיף 29(1) כי הליך הוצאה לפועל נשלם הן לגבי נכסים הן לגבי עיקול חוב במועד קבלת הכספים בידי הנושה. בכל זאת, ברצוני לנמק את מסקנתי. 2. במחלוקת שנפלה בין חבריי, דעתי עם השופט ע' גרוסקופף. כמוהו, אף אני סבור כי לשון סעיף 91(ב) לפקודה אינה חד-משמעית, והיא מותירה מקום לפרשנות ביחס לשאלת המועד שבו נשלם הליך ההוצאה לפועל. לגבי עיקול חוב, נשאלת השאלה מתי מסתיימת "קבלת החוב" – האם כאשר הכספים מתקבלים בקופת ההוצאה לפועל או כאשר אלה מגיעים לידי הנושה. שאלה זו נענתה בפסיקת בית משפט זה, עת נקבע כי נדרשת קבלה של הכספים אצל הנושה (ראו: רע"א 4941/06 אלפסי נ' עו"ד אופיר נאמן על נכסי החייב חיים דיין (16.7.2006)). באופן דומה, לגבי נכסים מתעוררת השאלה האם "תפיסתם ומכירתם" מסתיימת בעת שהנכס יוצא מידי החייב או בעת שתמורת המכירה מתקבלת אצל הנושה. שאלה זו הושארה בפסיקה קודמת של בית משפט זה בצריך עיון (ראו: ע"א 293/59 צ'רנוצקי נ' קשקוש, פ"ד יד 64, 69א' (1960)). ביחס לשאלה האמורה הייתי נשען על עיקרון-היסוד בדיני חדלות פירעון בדבר שוויון בין נושי החייב. מעבר לכך שעקרון השוויון הוא כלל חשוב במשפט וחוצה את התחומים השונים שבו, יש אף שיקול מעשי בהקפדה על עיקרון זה בדיני חדלות פירעון, והוא האפשרות של החייב להעדיף לשלם לנושה מסוים על פני חברו. דינים אלה נועדו לא רק לסייע לחייב, אלא גם לעשות צדק חלוקתי בין הנושים - תוך הבנה כי אלה לא בהכרח יזכו לקבל את מלוא החוב המגיע להם. מטרה זו חשובה גם לסעיף 91 לפקודה. הפרשנות שלפיה מכירת נכס מסתיימת עם קבלת התמורה אצל הנושה, דוחה את המועד שהחל ממנו זוכה הנושה-המעקל האינדיווידואלי לעדיפות על פני הנאמן הפועל בשם כלל הנושים; והיא אף מחילה דין שוויוני לגבי נושה שעיקל נכס של החייב ולגבי נושה שעיקל חוב שמגיע לחייב מצד שלישי. כפי שציין השופט ד' מינץ, פרשנות זו נתמכת גם בשיקולים של אחידות ונוחות וכן בשיקולים שעניינם הגברת הוודאות והיציבות. מהצד האחר, לא מצאתי טעם מהותי המצדיק את הפרשנות שלפיה מכירת נכס מסתיימת כאשר הנכס יוצא מידיו של החייב. פרשנות זו מיטיבה עם הנושה-המעקל ביחס לנאמן באופן שאינו מתיישב, לטעמי, עם התכלית של שוויון בין הנושים; והיא אף יוצרת דין שונה לעניין השלמת ההליך בעיקול חוב ובעיקול נכס מבלי שישנה הצדקה לכך. כמובן מבחינה אנליטית ניתן לאבחן בין עיקול חוב ובין עיקול נכס, אך השאלה היא האם רצוי לעשות זאת. גישה זו מקבלת חיזוק לנוכח ההסדר הקבוע בחוק החדש, שמחיל דין שווה ביחס לשני סוגי העיקולים. בנסיבות אלה, מבין שתי המשמעויות האפשריות מבחינה לשונית, הייתי מעדיף את זו שמגשימה טוב יותר את תכלית החקיקה. 3. כאמור, הפועל היוצא של המסקנה הפרשנית שלפיה מכירת נכס מסתיימת עם קבלת הכספים בידי הנושה, היא שבין אם מדובר במקרה הנדון בעיקול חוב ובין אם מדובר בעיקול נכס, ממילא הליך ההוצאה לפועל לא הושלם ולכן דין הערעור להידחות. בנסיבות, אני מצטרף לא רק לעמדת השופט ע' גרוסקופף, אלא גם לקביעתו לעניין ההוצאות. ש ו פ ט הוחלט כאמור לדחות את הערעור ובדעת השופטים נ' הנדל ו-ע' גרוסקופף לחייב את המערער בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח לטובת הנאמן ובסכום של 10,000 ש"ח לטובת הכנ"ר. ניתן היום, ‏ט"ז באייר התשפ"א (‏28.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20019120_N05.docx אש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1