פסק-דין בתיק ע"פ 1908/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1908/01
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
פאדי מרזוק
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 21.1.01 בת.פ
101/00 שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' פיזם, י' דר, א' רזי
תאריך הישיבה:
ז' בטבת התשס"ג
(12.12.02)
בשם המערער:
עו"ד שלומי בלומנפלד
בשם המשיבה:
עו"ד רבקה לוי-גולדברג
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
רקע
עובדתי וכתב אישום
1. פאדי
מרזוק (להלן - "המערער") הוא בן דודו של המנוח, והיב מרזוק (להלן -
"המנוח"). בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה טענה המשיבה, כי
בחודש נובמבר 1999 החליט המערער לגרום למותו של המנוח, ולמטרה זו ניסה לרכוש לעצמו
אקדח, אך הדבר לא עלה בידו. משנודע למערער, בתאריך 4.12.99, כי אשתו של המנוח
וילדיו יוצאים את ביתם למספר שעות, החליט לבצע את זממו. הוא נטל מביתה של דודתו שם
התגורר, סכין מטבח וכובע גרב, ובדרכו לביתו של המנוח אף הצטייד במקל. בהגיעו לבית
המנוח לא מצאו בביתו, והחליט לארוב לו במקום סמוך כשהוא מסתתר בין עצים.
בסמוך
לשעה 11:00 שב המנוח לביתו, ואז יצא המערער ממקום מחבואו ונקש על הדלת. מיד לאחר
שהמנוח פתח את הדלת, תקף אותו המערער במקל שבידו, חנק אותו, ודקר אותו דקירות
רבות, תחילה עם הסכין שהביא עמו, וכאשר להבה של זו נשבר, המשיך המערער בדקירות
באמצעות סכינים שנטל מביתו של המנוח. לאחר שביצע את זממו, עטף המערער את כובע
הגרב, הסכינים ושברי הלהבים במגבת שנטל מהבית, והטמין אותם מתחת לגל אבנים בשולי
הכפר ערערה. כמו כן מסר המערער את בגדיו המגואלים בדמו של המנוח לאחיו הצעיר, וזה
שרף אותם.
כתוצאה
מהתקיפה נגרם מותו של המנוח, ובבדיקה התגלו על הגופה שמונה פצעי דקירה בבית החזה,
ששה בבטן, עשרה בגב ובמותניים, וכן באגן ובשורש כף יד ימין. פגיעות נוספות נמצאו
באבריו הפנימיים של המנוח: הריאות, הסרעפת, הכבד והטחול. בראש נמצאו פצעי קרע עם
דימום תת-עכבישי, שברים בשיניים, ושבר בעצם הלשון.
המערער
הואשם בביצועה של עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז -
1977.
הכרעת הדין בערכאה
הראשונה
2. במהלך
הדיון בבית משפט קמא, הודה המערער בכך שמותו של המנוח נגרם על ידו. הוא אישר כי
כאשר הגיע לביתו של המנוח הוא נשא עמו סכין, ולגרסתו זהו נוהג מקובל על בני הכפר.
מיד עם בואו הוא שאל את המנוח אם הוא זוכר כי אנס את אחותו לפני כ-12 שנים, ועל כך
השיב לו המנוח בלשון בוטה, היינו, שהוא מתכוון לעשות מעשה דומה גם לאמו של המערער.
בתגובה, חבט המערער עם המקל שהיה בידו בחזהו של המנוח, וזה האחרון לא נותר חייב,
ורץ למטבח משם חזר ובידיו שני סכינים. השנים החלו להתגושש, ולגרסת המערער, אף
שניסה להשתחרר מאחיזתו של יריבו ולברוח, מנע זאת המנוח ממנו כאשר חסם את דרכו. זאת
ועוד, לטענת המערער, עמד המנוח לדקור אותו עם הסכינים שבידיו, אך הוא מנע זאת ממנו,
ולבסוף נאלץ לדקור את יריבו "בכוונה להגן על גופו ועל חייו" (כלשונו).
רק כאשר נפל המנוח על הרצפה, הצליח המערער להימלט מהזירה כשהוא נוטל עמו את
הסכינים והמקל.
3. בבואו
להכריע את הדין, הדגיש בית משפט קמא, כי העדרם של עדי ראיה אובייקטיבים לאירוע,
מציב בפניו קושי, הואיל וגרסתו של המערער נותרת גרסה יחידה, ועל כן שינן לעצמו כי
עליו לנהוג זהירות-יתר בעת בחינתן של הראיות שהובאו בפניו. חרף זאת, נמצא כי אמרות
אשר נרשמו מפיו של המערער-עצמו, מפלילות אותו כמי שתכנן את מעשה הרצח לאחר שהחליט
להמית את קורבנו, והן גם מפריכות כליל את הטענה בדבר קנטור. בית המשפט הוסיף
והיפנה לתמליל הקלטה של שיחה אשר התקיימה בתאריך 16.12.99, במסדרון תחנת המשטרה
(ת/37), בין המערער לאשת המנוח, כראיה שיש בה להצביע על מניע אפשרי למעשה הרצח.
כוונת הדברים לכך, שבמהלך שיחה זו נמנעה אשת המנוח מלהביע כעס כלפי מי שהואשם ברצח
בעלה, ואילו מפיו של המערער לא נשמעה נימת חרטה כלשהי, וכל אלה משתלבים היטב עם
רשימה של שיחות ארוכות שקיימו השניים בשעות הקטנות של הלילה אשר קדם לרצח.
בית
משפט קמא לא נתן אמון בעדותו של המערער, הרשיעו בעבירת רצח, וגזר עליו מאסר עולם.
3. נימוקי
הערעור
המערער
חזר בפנינו על הטענות אשר השמיע בבית משפט קמא. להשקפתו, ראוי היה להמיר את הרשעתו
מעבירת רצח להריגה, הואיל ולא התכוון להמית את המנוח, אלא להכותו בלבד. כן טען, כי
המנוח קינטר אותו כאשר הטיח לעברו את אותה אמירה בוטה שהתייחסה לאמו. המערער מלין
עוד על כך שבית משפט קמא לא ראה צורך לקבוע אם מעשה האונס שבוצע באחותו אכן התרחש,
הואיל, ולהשקפתו, זה הרקע שלאורו ניתן היה להבין את עוצמת הקנטור שהיתה גלומה
בדבריו של המנוח ("אני אעשה את אותו דבר גם לאמא שלך"). לנוכח כל אלה,
ולאור חוות דעת של מומחים לבריאות הנפש אשר הוגשו מטעם המערער, נטען, כי בדבריו של
המנוח מתקיימים שני מבחניו של הקנטור - האובייקטיבי והסובייקטיבי. באשר ליסוד
הנפשי בעבירת רצח, הפנה בא-כוח המערער לאותן חוות-דעת רפואיות שהוגשו מטעמו, הואיל
ולהשקפתו יש בהן כדי להבהיר שלא התקיימה במערער "ההחלטה להמית", ולפחות
יש בחוות הדעת כדי להצביע על קיומו של ספק ביחס לקיומה של כוונה שכזו. לבסוף נטען,
כי נכון היה להחיל על המערער את הוראותיו של סעיף 300א' לחוק העונשין, ולגזור לו
עונש מופחת לאור היותו לוקה בהפרעה נפשית חמורה.
דיון
4. ערעור
זה מופנה בעיקרו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, וכידוע אין זו דרכה של
ערכאת ערעור להתערב בממצאים מסוג זה. אך לא מחמת הלכה זו בלבד סברתי כי דינו של
הערעור להדחות, אלא בעיקר משום שהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, ואשר בחלקן
מתבססות על דבריו של המערער-עצמו, מפריכות מכל וכל את קו ההגנה בו נקט, ולהלן
אבהיר את הדברים:
א)
בחקירת המערער מיום 8/12/99 הוא טען, כי בעת שהיה בן 9 שנים בלבד אנס המנוח את
אחותו בת ה-13, וגרסה זו נשמעת תמוהה במיוחד לאור היחסים ההדוקים ששררו בין המערער
למנוח עד ליום הרצח ממש, יחסים עליהם העידו מספר מעדי המשיבה. כך או כך, על פי
גרסת המערער, הוא נמנע במשך כל השנים מלספר לאיש על אירוע זה, ונצר אותו בלבו. עם
זאת, בכל פעם שראה את אחותו, תקפו אותו רחמים מחד, וזעם מאידך, עד שבסמוך לרצח
גמלה בלבו ההחלטה, כי הגיע הזמן לפרוק מעליו את תסכולו ולהשיב למנוח כגמולו.
המערער מסר בחקירתו, כי "חשבתי בראש שלי שאני אתנקם בו אני ארביץ לו על מה
שהוא עשה" (ראו עמ' 5 של ת/6), והוסיף: "לא הייתי מתכוון להרוג אותו אלא
אני הייתי מתכוון לתת לו מכות".
ב)
אך זה אינו העניין היחיד עליו העיד המערער בת/6, הואיל והוא הוסיף ואמר, כי בשתי
הזדמנויות אשר קדמו לרצח, הוא פנה לאנשים וניסה לרכוש אקדח. כאשר נשאל על ידי אחד
החוקרים אם אמר לאחד מאלה שאליהם פנה, שהוא זקוק לאקדח כדי להרוג את מי שאנס את
אחותו, השיב המערער (ראו עמ' 19):
"בסדר אולי אני דיברתי את זה סיפרתי אני לא אמרתי לו שאנס את
אחותי, אמרתי לו אני רוצה אקדח אם אתה יכול לסדר לי...".
כאשר חזר השוטר
ושאל באותו עניין, התפתל המערער בתשובתו ואמר:
"אני לא אמרתי לו בדיוק שהוא אנס את אחותי... אמרתי לו... שזה
סיפור של כבוד".
ג)
עובר לביצוע הרצח טרח המערער להתקשר לאשת המנוח, כדי ללמוד מפיה על תוכניותיו של
בעלה, ועל מנת לוודא שביום המחרת יהיה המנוח לבדו. ככל הנראה, נהג המערער כך כדי
להבטיח שאיש לא יפריע לו לבצע את זממו, ושלא יהיו עדים למעשה העבירה המתוכנן, אשר
עלולים להסגירו לרשויות החוק או למנוע את בריחתו.
ד)
בעוד שבגופתו של המנוח אותרו 28 פצעי דקירה, אותן גרם המערער באמצעות הסכין שהביא
עמו ושתיים שנטל מביתו של המנוח, בגופו של המערער לא נמצאו סימני חבלה כלשהם, וגם
הפציעה היחידה שנראתה על ידו נגרמה, כך על פי גרסת המערער, שלושה ימים לאחר
האירוע. ואינך יכול שלא לתהות כיצד באירוע כה קשה ואלים, יצא המערער ללא פגע
והיחיד שנפגע היה המנוח.
ה)
בתאריך 16.12.99 הוקלטה שיחתו של המערער עם אשתו של המנוח, ובמהלכה נשמע אומר את
אלה:
"אני לא מתחרט על מה שעשיתי ולא יבוא יום שאתחרט אלא להיפך אני
שמח שמח מאוד".
5. אני סבור, כי לנוכח כל האמור, רשאי היה בית משפט קמא
לדחות את גרסתו של המערער, ולהעדיף על פניה את גרסת המשיבה, היינו, ההחלטה להמית
את המנוח גמלה בלבו של המערער, ימים רבים קודם למפגשם בתאריך 4.12.99, ואין לך
ראיה טובה יותר לכך מאשר ניסיונותיו של המערער לרכוש אקדח, תוך שהוא מבהיר לאלה
שאליהם פנה, כי הוא מתכוון להרוג את מי שחילל את "כבוד משפחתו". מסקנה
זו בדבר ההחלטה להמית מתבקשת גם מההכנות שעשה המערער לקראת מפגשו עם המנוח (הצטייד
בנשק-קר ווידא שהמנוח יהיה בבית לבדו), ללמדך שאין מדובר בפרץ רגעי של זעם, אלא
במעשה שקדמה לו מחשבה ותכנון. ואם נדרשה ראייה נוספת לכך, נדמה כי זו מצויה
באלימות הקשה בה נהג המערער בקורבנו.
לנוכח
מסקנות אלו, ובעיקר החלטתו של המערער להמית את המנוח, אין זה מעלה ואין זה מוריד
מה היה המניע מכוחו הוא פעל, ועל כן אני שותף להשקפתו של בית משפט קמא, לפיה לא
נדרשה כלל הכרעה בטענת האונס. על מנת להניח את דעת הכול וכדי להסיר ספק, אני טורח
להבהיר כי גם לו הנחתי את ההנחות המיטיבות עם המערער - שהמנוח אנס את אחותו; הוא
הלך לבית המנוח כדי להכותו בלבד; המנוח הטיח בפניו את אותן מלים שהתייחסו לאמו -
לא היה בכל אלה כדי לבסס את טענת הקנטור מכוחה התגונן המערער.
המערער,
על פי גרסתו-שלו, שם את פעמיו לביתו של המנוח לא כדי לקיים בירור תרבותי על אירוע
האונס, אלא במטרה לגמול למנוח בדרך אלימה על חטאו מן העבר. והרי מי שנוהג כך צריך
להניח לחובתו, כי צפה את האפשרות שקורבנו יתגונן ואף ילווה זאת במלים עולבות, ועל
כן אין מדובר בתגובה שהמערער לא יכול היה לצפותה, אלא כזו שהיא תוצר לוואי של
העימות האלים אותו הוא יזם. מכאן, גם אם הגיב המנוח באותן מלים שהמערער ייחס לו,
ניטל מאלו גורם ההפתעה שעוצמתו מצדיקה לעתים להימנע מלהטביע על מצחו של נאשם את
תווית הרוצח. זאת ועוד, האונס התרחש על פי גרסתם של המערער ואחותו 9 שנים לפני
האירוע הנוכחי, ובשנים שחלפו מאז היו יחסיו של המערער עם המנוח ומשפחתו קרובים
ביותר. חלוף הזמן, אף שלעתים אין הוא מקהה את עוצמת העלבון והכאב הכרוכים באינוס
של בן-משפחה, יש בו ללמד כי המערער התברך ביכולת לרסן את דחפיו, ועל כן קשה להניח
כי התפרצותו האלימה והקטלנית נבעה מאותן מלים שהמנוח הטיח לעברו. כך או כך כבר
נקבע, כי השמעתם של דברי גידופים, בין אם השומע מורגל בהם ובין אם לאו, לא ניתן
לראות בכך קנטור השולל "כוונה תחילה" בעבירת רצח (ראו ע"פ 655/78,
663, שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד(1), 63, 73; ע"פ
392/91, שץ נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 299, 309). ואם נדרשה ראייה
נוספת לכך שהמערער לא פעל כפי שפעל מחמת קנטור, די לשוב ולהצביע על תגובתו האלימה
שהיתה בבחינת מסע נקמה ארוך, שככל הנראה נמשך גם לאחר שהמנוח כבר היה חסר אונים.
והרי הלכה היא ש"קנטור, מעצם טבעו, הוא מצב רגעי חולף, שלאחריו 'אדם מן
היישוב' (או: 'האדם הסביר') מתעשת, שולט ברגשותיו ואינו ממשיך להיכנע לסערת הרוח
שנתחוללה בקרבו" (ראו ע"פ 357/95, וייצמן נ' מדינת ישראל,
פד"י נא(4), 577, 589).
6. לנוכח
כל האמור, דעתי היא כי התקיימו במערער כל רכיביה של עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2)
לחוק העונשין, ובכללם "ההחלטה להמית". ביחס לזו האחרונה המסקנה בדבר
קיומה מתבסס הן על ניסיונותיו של המערער להשיג אקדח במטרה מוצהרת להרוג את מי שפגע
בכבוד משפחתו, והן על מספרן הרב של הדקירות בהן נדקר המנוח ואשר רבות מהן כוונו
לבית החזה. לפיכך אני מציע לדחות את הערעור על ההרשעה, וכך לנהוג גם ביחס לעתירתו
של בא-כוח המערער, להחיל על שולחו את הוראותיו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין בדבר
עונש מופחת. אכן, לבית משפט קמא הוגשו חוות דעת רפואיות על מצבו הנפשי של המערער,
אך באף אחת מהן אין די לגבש ממצא בדבר הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי,
וממילא לא הוגבלה יכולתו של המערער להבין את אשר הוא עושה או להימנע מהמעשה.
ש ו פ
ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו
פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, י"ח בטבת
תשס"ג (23.12.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01019080_O03.doc/ שמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il