פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1907/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב העותר: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מיכאל דינציס פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המכוונת נגד החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 24.2.2021 ופסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.2.2022 אשר דחה ערעור שהגיש העותר על ההחלטה האמורה. בתמצית שבתמצית ייאמר כי העותר והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 2006 ונולדו להם 3 ילדים. לימים עלו יחסיהם על שרטון, כאשר ביום 4.2.2020 ביקשה המשיבה מהעותר לעזוב את הבית בו התגוררו השניים עם ילדיהם, ובהמשך, ביום 20.5.2020 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה וכן תביעות נוספות שעניינן בהסדרי שהות, מזונות, חלוקת הרכוש ותשלום הכתובה. ביום 31.8.2020 התגרשו הצדדים, וכעת נותרו על פרק התביעות האחרות, כאשר לענייננו רלוונטית סוגיית הרכוש. ביום 24.2.2021 נתן בית הדין הרבני האזורי בחיפה החלטה בדבר חלוקת הרכוש בין הצדדים, הנוגעת, בין היתר, לחלוקת הדירה הרשומה על שם העותר והמשיבה. נקבע, כי בהינתן שהדירה רשומה על שם הצדדים בחלקים שווים, יש לחלק את הבעלות בה באופן שווה ביניהם. עוד נקבע כי יש לראות בסיוע כספי בסך 165,000 ש"ח, שניתן מאת אימה של המשיבה לצורך מימון הדירה – כ"הלוואה", ולא "מתנה" כטענת העותר, ומכאן שעל שני הצדדים מוטלת החבות, כל אחד בגובה מחצית הסכום, להחזיר את החוב לאם המשיבה. כן נדחתה טענתו החלופית של העותר כי מדובר בסיוע שניתן כנגד סיוע כספי שהעניק אביו של העותר מדי חודש בחודשו, הן מהטעם שזו לא הוכחה כדבעי והן מהטעם שגם הורי המשיבה נהגו להעביר לזוג סיוע חודשי. על ההחלטה האמורה והחלטה נוספת שאינה מענייננו, הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ביום 16.2.2022 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור בציינו את הדברים הבאים: "לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בנימוקי החלטת בין הדין קמא שקבע את קביעתו העובדתית לאחר חקירת הצדדים והתרשם מהם ומהחומר שהמציאו שאכן יש לחלק בין הסכום הגבוה שאם המשיבה סייעה לצדדים בהלוואה לרכישת נכס הוני לבין סיוע הדדי שוטף של הורי הצדדים וכמו שציין בנימוקיו. עוד המציא נימוקים הלכתיים מובהקים שאינם מותירים ספק שאין מקום להתערב במסקנתו הבנויה על אדני ההלכה לאחר ניתוח הנתונים העובדתיים". העותר לא אמר נואש והגיש את העתירה שלפנינו, במסגרתה חוזר הוא על נימוקיו כי יש לראות בסיוע הכספי שניתן על ידי אם המשיבה כ"מתנה", וכן טען כי שגה בית הדין הרבני כאשר התעלם מהתמיכה הכספית שניתנה מצד משפחתו של העותר. לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים בלבד, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני (ראו מיני רבים: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 271 (2006); בג"ץ 5806/17 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, פסקה 7 (1.10.2017)). בענייננו, טענותיו של העותר – הנוגעות לממצאיהם ומסקנותיהם של בתי הדין הרבניים – הן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, ולפיכך אינן נמנות עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. למעלה מן הצורך יובהר כי כפי שנקבע בפסיקה בעבר, בבואו של בית המשפט להכריע בשאלה האם יש לסווג כספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך נישואיהם כמתנה או כהלוואה, נקודת המוצא היא כי יש להחיל את "חזקת המתנה", דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם (ראו: ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1954); ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 287-286 (1990); ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 811 (1994); רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן, פסקאות ט'-י"א (28.8.2012); רע"א 8068/16 קטן נ' כהן (25.1.2018)). ודוק, ההנחה הטמונה בחזקה זו היא כי אין במשבר בחיי הנישואין שהתרחש לאחר מכן כדי להוביל למסקנה כי מתנות שקיבלו בני הזוג מהוריהם במהלך נישואיהם יהפכו להלוואות. ואולם, ככל חזקה שאינה חלוטה, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, והנטל לסתור זאת מוטל על הטוען אחרת (שם). בענייננו, בית הדין הרבני האזורי מצא כי למרות שלא נערך הסכם הלוואה בכתב, יש לתת אמון בעדות המשיבה לפיה דובר מלכתחילה בהלוואה ("יש התכתבות שהיא אמרה שזו הלוואה ותצטרך את הכסף בהמשך". פרוטוקול מיום 22.7.2020, שורות 49-48), וזאת, בשים לב לכך שהיא מתיישבת עם מכלול הנסיבות, ובכלל זה – העובדה שבני הזוג ניסו להשיג הלוואה למימון הדירה ובהינתן סכום הכסף המשמעותי שהעבירה אם המשיבה באותה הזדמנות (להבדיל מהסכומים הנמוכים בהרבה שהעבירו הורי שני הצדדים באופן שוטף). עינינו הרואות: מדובר בקביעה עובדתית-פרטנית לפיה המשיבה עמדה בנטל להפריך את "חזקת המתנה", כך שבנסיבות העניין יש לראות בכספים שהועברו על ידי אם המשיבה ככספי הלוואה. קביעות עובדה ומהימנות אלה, שהתבססו על התרשמות בית הדין הרבני האזורי מהראיות והעדויות, היו מקובלות על בית הדין הרבני הגדול, ולא מצאנו כי נפל בקביעתן פגם המצדיק התערבותנו. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, ומטעם זה בלבד, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בסיון התשפ"ב (‏12.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22019070_Y05.docx למ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il