קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

החלטה בתיק ע"א 1907/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1907/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' אלון המערערות: 1. קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ 2. איילה תומר נ ג ד המשיב: בנק המזרחי המאוחד בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 2015/02 שניתן ביום 1.2.05 ע"י כבוד הרשם ש' ברוך תאריך הישיבה: י' בחשון התשס"ח (22.10.07) בשם המערערות: עו"ד ליאור דובדבני בשם המשיב: עו"ד רונן קצף פסק-דין השופט י' אלון: 1. הבנק המשיב תבע את המערערות בבית המשפט המחוזי בסדר דין מקוצר לתשלום 4,182,148 ש"ח, סכום המהווה את יתרת חובן של המערערות בחשבון שניהלו בבנק. המערערות ביקשו רשות להתגונן. בהחלטה מיום 1.2.05 דחה בית המשפט קמא (כבוד הרשם ש' ברוך) את בקשתן ובהתאם לכך ניתן פסק דין המקבל את התביעה. בפנינו ערעור המערערות על פסק הדין, ועל ההחלטה בה נדחתה בקשתן לרשות להתגונן. 2. בבקשת הרשות להתגונן לא חלקו המערערות על כך כי חשבונן בבנק הגיע ליתרת החובה בסכום שנתבע מהן. זאת למעט סכום של 21,282 ש"ח שעל פי חוות דעת מומחה מטעמן מקורו בהעברת כספים לפקדונות מול יתרות חריגות ואשר אין לחייבן בגינו. הבנק הסכים לגרוע סכום זה מסכום התביעה. טענתן בבקשת הרשות להגן היתה כי במהלך ניהול חשבונן בבנק נוצרה מערכת יחסים מיוחדת בינן לבין מנהל הסניף בו נוהל החשבון. אותו מנהל שימש כל העת מליץ יושר בדבר יכולתן הפיננסית בפני ספקים ולקוחות, לא התריע בפניהן על יתרות החובה בחשבון שהלכו ותפחו ולא מנע בעדן המשך ניהול החשבון והמשך מתן אשראי. אולם, בעקבות מיתון במשק בשלהי שנת 2001, לאור אי הצלחת המערערת 1 בגיוס משקיע לחברה ולאור נטישת לקוחות גדולים של המערערת 1 – שינה לפתע מנהל הסניף את טעמו, עצר באחת את האשראי וכתוצאה מכך קרסו עסקי המערערות באופן מוחלט. המערערות טענו בבקשת הרשות להתגונן כי דרך ההתנהלות האמורה של הבנק ושל מנהל הסניף הסבה להן נזקים כבדים. מחד גיסא קרן האשראי השופעת שניתנה להן ושהובילה להצטברות יתרת החובה הגדולה ומאידך גיסא הפסקת האשראי באיבחה אחת. על פי הטענה דרך ההתנהלות של הבנק לא עלתה בקנה אחד עם חובת תום הלב שהבנק חב בה ועמדה בניגוד לסטנדרטים בנקאיים מקובלים. לאור זאת טענו המערערות כי זכאיות הן להיפרע מהבנק את הנזקים שנגרמו להן עקב ההתנהלות האמורה, וזכאיות הן לקיזוז נזקים אלה מיתרת חובן לבנק. על כן ולשם כך דין הוא שתינתן להן רשות להתגונן. דא עקא, המערערות לא נקבו בבקשתן סכום נזק נטען כלשהו, לא פירטו מעשה או אירוע ספציפי המגבשים לטענתן עילת תביעה מוגדרת ומופרטת ולא ייחסו סכומי נזק נטענים למעשים או מחדלים נקובי שם או פרטים. 3. בית המשפט קמא קבע כי טענותיהן האמורות של המערערות אין בהן להצדיק מתן רשות להתגונן שכן, כמפורט בהחלטה: "אין חולק שלמבקשות חוב כלפי הבנק. אין חולק שמדובר בסכומי כסף ניכרים שנטלו המבקשות (המערערות – י"א) ושבהשבתם הן חייבות. העובדה שהמבקשות טוענות כי בהנהלות הבנק שהיתה לשיטתן בלתי תקינה (ויש תימוכין מסויימים לטענות הללו בתשתית שהוצגה בפני), אין בה די כדי להצדיק מתן רשות להתגונן, באשר היה על המבקשות להצביע על סכומי כסף ספציפיים שנגרעו מהן כתוצאה ממחדלי הבנק. אין די באמירה הגורפת של המערערת 2 בחקירתה כי היא מיחסת לבנק את מלוא נזקיה, שהרי גם היא אינה חולקת על העובדה לפיה היא חייבת כספים לבנק. חובה היה על המבקשות להתכבד וליצור תשתית ראייתית אלטרנטיבית לטענות הבנק. היה על המבקשות לכמת את נזקיהן והיה עליהן לעשות כן בתצהיר. משלא עשו כן דין בקשתן בהליך הנוכחי להידחות. זאת, מבלי שהדבר יגרע מזכותן להגיש תביעה נפרדת כנגד הבנק בגין נזקיהן הנטענים – ככל שהן מסוגלות להוכיח נזקים שכאלה." בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה משיג בא כוח המערערות כנגד קביעותיו אלה של בית המשפט קמא. לדבריו, משהעלו המערערות בבקשת הרשות להתגונן ראשית ראיה לעצם האפשרות כי התנהלות הבנק – באמצעות מנהל הסניף – היתה בלתי תקינה, די היה בכך להיעתר לבקשתן לרשות להתגונן. אמנם, בבקשת הרשות ובתצהיר המערערת 2 לא כומתו ולא פורטו סכומי הנזק הנטענים, עילות התביעה המפורטות או תשתית הראיות הרלוונטית לענין כל אלה. אולם – כך הטענה – די בכך שקיימת ראשית ראיה לעצם האפשרות הנטענת להתנהלות בלתי תקינה של הבנק. 4. דין הערעור להדחות. "כבר נפסק פעמים רבות, כי נתבע, המבקש רשות להגן, צרך להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו: ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ (פ"ד כ(3) 265) וטענת קיזוז אינה יוצאת מכלל זה. כבר נאמר, שמי שמבקש רשות להתגונן בטענה שיש לו תביעה שכנגד (בהנחה שמדובר באותם מקרים נדירים שבהם תינתן רשות להגן על יסודה), חייב להעלות את תביעתו 'בתביעה נקודתית מסוימת וברורה, שנטענה בתצהירו של מבקש הרשות להתגונן כדרך שטוענים תביעה בפרשת-תביעה' (השופט ח' כהן בע"א 288/63 מלון סמדר בע"מ נ' גנים רחובות חברה לבנין בע"מ (פ"ד י"ז 2885) וכלל זה חל גם לגבי טענת קיזוז" (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 526-527 (1982)). דברים מפורטים יותר נפסקו בע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 767 (1986) כדלהלן: "מול תביעה בסדר דין מקוצר ניתן לחעלות טענת קיזוז, אולם במה דברים אמורים: טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת… יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא, ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן." הדברים המצוטטים לעיל מפסיקת בית משפט זה יפים כנתינתם לענין הערעור שבפנינו – והלכה שנפסקה בהם יושמה כראוי על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו בה נדחתה בקשת המערערות לרשות להתגונן. לאור זאת אנו מחליטים לדחות את הערעור. המערערות ישלמו למשיבה הוצאות הערעור בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ו בחשון התשס"ח (7.11.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06019070_A11.doc /עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il