פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 1904/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1904/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 06.10.2010 ומיום 27.01.2011 ב-תפ"ח 1430-09-09, שניתנו על ידי כב' השופטים א' שיף, סגן נשיא (אב"ד), ח' הורוביץ וצ' קינן. תאריך הישיבה: כ"ג בסיון התשע"ב (13.06.2012) בשם המערער: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-תפ"ח 14390-09-09 (כב' השופטים א' שיף-סג"נ, ח' הורוביץ, צ' קינן), בגדרו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: מעשה מגונה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345 (ב)(1) ו- 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); מעשה סדום (ריבוי עבירות), לפי סעיף 347(א)(1) רישא לחוק העונשין; בעילה אסורה בהסכמה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 346(א)(1) רישא לחוק העונשין ועבירות מין במשפחה (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 351(ב) ו- 351(ג)(3) לחוק העונשין. המערער זוכה מביצוע עבירות של בעילה אסורה בהסכמה ומעשה סדום בקטינה שמלאו לה 16 וטרם מלאו לה 18 שנים, תוך ניצול יחסי תלות ומרות, לפי סעיפים 346(א)(1) סיפא ו- 347(א)(1) סיפא לחוק העונשין. 2. המערער נידון לארבע שנות מאסר בפועל, ולשנתיים מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך 3 שנים עבירה מהעבירות שבסימן ה' בפרק י' לחוק העונשין, ויורשע בגינה בתוך התקופה או לאחריה. כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 60,000 ₪. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין. עובדות כתב האישום 3. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום היה המערער בן זוגה של אחות המתלוננת, וביום 23.05.2001 הוא אף נישא לה. עפ"י כתב האישום, החל משנת 1999 ועד לתחילת שנת 2001, נהג המערער ללמד את המתלוננת, ילידת 20.09.1985, מדיטציה, וזאת במהלך ביקוריו בבית הוריה, שם התגוררה. במסגרת המדיטציה, נהג המערער לבצע במתלוננת מעשים מגונים, והציג בפניה מצג שווא, לפיו המעשים מהווים חלק מהדרכת המדיטציה. בהתבסס על מצג שווא זה קיבל המערער, במרמה, את הסכמת המתלוננת למעשים. המערער נהג להפשיט את המתלוננת מבגדיה, לנשק אותה על שפתיה, לגעת בחזה ובאיבר מינה, מעל הבגדים ומתחת לבגדים, ולהתחכך על גופה של המתלוננת. לקראת שנת 2001, במהלך ביקור בבית הורי המתלוננת, שכנע המערער את המתלוננת למצוץ את איבר מינו, והיא עשתה כן. מתחילת שנת 2001 ועד לשנת 2003, נהג המערער לבעול את המתלוננת, להכניס את איבר מינו לפיה ולבצע בה מעשים מגונים כמפורט לעיל, בעת ביקוריו בבית הוריה. זאת "תוך ניצול יחסי המרות והתלות בינו ובין המתלוננת, ולאחר שמלאו למתלוננת 16 ועד שמלאו לה 18 שנים", לשון כתב האישום. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 4. במסגרת תשובתו לכתב האישום, הודה המערער בביצוע המעשים המיניים שיוחסו לו בכתב האישום, אך טען כי אלו בוצעו בהסכמה, ללא מרמה וללא ניצול של יחסי תלות או מרות. לאור זאת הוא הודה בביצוע עבירת בעילה אסורה בהסכמה של קטינה מתחת לגיל 16, לפי סעיף 346(א)(1) רישא לחוק העונשין, ובמהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הודה המערער גם בביצוע מעשה סדום (ריבוי עבירות), לפי סעיף 347(א)(1) רישא לחוק (סעיף 53 להכרעת הדין). 5. המחלוקת העובדתית בין הצדדים, שהונחה לפני הערכאה הדיונית, נגעה לשאלה האם המגע המיני, שקיימו המתלוננת והמערער מאז היתה המתלוננת בת 14 ועד תחילת שנת 2001, עת היתה כבת 15, מקורו במרמה מצידו של המערער, אשר שכנע את המתלוננת, כי מדובר בחלק מתרגילי המדיטציה. בית משפט קמא התרשם באופן חיובי מעדות המתלוננת, שלדבריו, היתה עקבית, לא נטתה לתיאורים מוגזמים, ואף אישרה עובדות שאינן נוחות לה או אינן פועלות לחיזוק גרסתה. עדותה של המתלוננת אף השתלבה בעדויות אחרות שנשמעו בבית המשפט. חיזוק נוסף מצא בית המשפט המחוזי בעובדה, כי המערער הכחיש בהודעותיו במשטרה את עצם קיומו של המגע המיני עם המתלוננת, בעוד שבבית המשפט הוא שינה את גרסתו, וטען כי בעקבות תרגילי המדיטציה התפתחו ביניהם, בהדרגה ובהסכמה, יחסים מיניים. בית המשפט קבע כי המתלוננת האמינה למערער, כי המעשים המיניים הינם חלק מתרגול המדיטציה, וכאשר העלתה בפניו ספקות, ובפרט כאשר היא הביעה את רצונה לספר על כך לאחותה, הוא תמרן אותה להמשיך במעשים המיניים, בטענה כי מדובר בתרגול. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להרשיע את המערער בביצוע מעשים מגונים בהסכמה שהושגה במרמה, וזאת על בסיס עדותה של המתלוננת. מאחר שהמערער נישא לאחות המתלוננת ביום 23.05.01, ואין מחלוקת כי גם אז בעל אותה וביצע בה מעשי סדום ומעשים מגונים, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע העבירות האמורות בבן משפחה, וזאת החל ממועד הנישואים ועד הגיעה של המתלוננת לגיל 16. באשר לעבירות המין, שעפ"י הטענה ביצע המערער במתלוננת מאז מלאו לה 16 ועד הגיעה לגיל 18 תוך ניצול יחסי מרות ותלות ביניהם, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, משום שלא הוכח כי הוא נשא מחשבה פלילית לפיה הוא מנצל נסיבות של תלות או מרות, לשם ביצוע המעשים המיניים, בשנים הרלוונטיות. בית המשפט הבהיר, כי משלב תום המרמה, שיתפה המתלוננת פעולה עם המערער מרצון, ולא גילתה כוונה מעשית לנתק עימו את הקשר, כאשר בשלב מאוחר יותר, היא אף נתקלה בקושי רגשי לעשות כן. לגישת בית המשפט המחוזי, התלות הרגשית שפיתחה המתלוננת במערער אינה נופלת לגדר התלות, כפי מובנה הפלילי בסעיף 346(א)(1) סיפא לחוק העונשין. 6. במסגרת קביעת עונשו של המערער, שקלה הערכאה הדיונית את חומרת המעשים שביצע, ובכלל זה את העובדה שהוא ניצל, בערמומיות ובמרמה, את האמון שהמתלוננת ובני משפחתה נתנו בו, כדי לספק את צרכיו המיניים. בנוסף, התחשב בית המשפט בפגיעה הקשה במתלוננת, אשר נוצלה ע"י המערער בתקופה בה היתה צריכה לעצב את זהותה המינית כאישה, ובצלקות והמשקעים שמעשיו הותירו בה, כעולה מתסקיר קורבן העבירה שהוגש בעניינה. לזכותו של המערער, נשקלו עברו הנקי, הודאתו בבעילה אסורה בהסכמה, רמת מסוכנותו הנמוכה- בינונית, חרטתו הכנה, הנזק הכלכלי, החברתי והמשפחתי שנגרם לו, התהליך הטיפולי שעבר, והעובדה שמעשיו אינם מצויים ברף הגבוה של עבירות המין. בית המשפט לא התעלם גם מהעובדה, כי הבעילה האסורה בהסכמה ומעשי הסדום, בגינם הורשע המערער, מוגדרים כעבירות סטטוטוריות, שבהם שאלת ההסכמה למעשים אינה רלוונטית. טיעוני המערער 7. במסגרת הערעור על הכרעת הדין, ובעיקרי הטיעון, טען, ב"כ המערער, עו"ד טל ענר, כי יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין בשלושה נושאים. ראשית, יש לבטל את הרשעת המערער בביצוע מעשים מגונים בהסכמה שהושגה במרמה, משום שהמתלוננת ידעה להבחין בין מעשים מיניים לבין תרגילי מדיטציה, ועל כן לא היה כל יסוד של מרמה במעשיו של המערער. בהקשר זה, כך נטען, מתקיימות נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות בית משפט של ערעור בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא, על פיהם פסק כי המתלוננת הבינה, רק בדיעבד, כי רומתה ע"י המערער. עוד הוסיף ושנה ב"כ המערער, כי מתן אמון בעדות המתלוננת רק על בסיס התרשמות בלתי אמצעית מעדותה, להבדיל מקביעת מהימנות הנאחזת בראיות חיצוניות, מקימה ספק סביר באשמת המערער, באופן המצדיק את זיכויו מהעבירה האמורה. שנית, כך נטען, גם אם תתקבל טענת התביעה, כי היחסים בין הצדדים הושתתו, בראשיתם, על יסוד של מרמה, הרי שיש לבטל את הרשעת המערער בביצוע מעשים מגונים בהסכמה שהושגה במרמה, בהתייחס לתקופה שלגביה הורשע המערער במקביל, גם בבעילה אסורה בהסכמה. לשיטת בא-כוח המערער, לא ייתכן שבאותה תקופה, במהלכה קיימו המערער והמתלוננת יחסי מין ומין אוראלי בהסכמת המתלוננת, בוצעו מעשים מגונים, מתוך מרמה. בא-כוח המערער אף הצביע על קיומו של כשל לוגי נוסף, כלשונו, אשר נובע מהמעבר החד והשרירותי מיחסים מיניים המבוססים על מרמה, ליחסים המתקיימים בהסכמה. לדידו, הנסיבות מחייבות קיומה של הנחה, לפיה עוד טרם שהחלו יחסי המין בהסכמה, בתחילת שנת 2001, התקיימו בין הצדדים מגעים מיניים בהסכמה, שאין מקורם במרמה מצידו. לאור זאת, נטען, כי יש לבטל את הרשעת המערער בביצוע מעשים מגונים במרמה, גם ביחס לתקופה שקדמה למועד בו החלו השניים לקיים יחסי מין מלאים, היינו מאז מלאו למתלוננת 14 שנים ועד לתחילת שנת 2001. שלישית, טען בא-כוח המערער, כי יש לבטל את הרשעת המערער בעבירות מין במשפחה, שהן מהעבירות החמורות והקשות בחוק העונשין, משום שאלה נולדו עקב החלטה מקרית ושרירותית של המערער להינשא לאחות המתלוננת, ביום 23.05.2001. בא-כוח המערער הבהיר כי הרשעת המערער בעבירות אלו, בנוסף להרשעות בביצוע העבירות האחרות שיוחסו לו באותה תקופה, אינה תואמת את עובדות המקרה, לפיהן קיימו הצדדים מערכת יחסים ארוכה עוד קודם למועד החתונה, ותקופה ממושכת לאחריה. הרשעתו של המערער גם אינה משרתת את האינטרס המוגן בעבירות אלו – היינו הגנה מפני פגיעות מיניות, בתוך התא המשפחתי. בנסיבות אלה, יש הצדקה, לגישת בא-כוח המערער, לבטל את ההרשעה בעבירות מין במשפחה, משום שעומדת למערער "הגנה מן הצדק", לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982 (להלן:"חסד"פ"), ולחילופין יש בכך משום שיקול משמעותי להקלה בעונש שהושת על המערער. 8. המערער גם קבל על חומרת העונש שהוטל עליו. לטענת בא-כוח המערער, בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לחורבן המוחלט של חיי המערער בעקבות ההרשעה, כשם שלא התחשב כראוי בעובדה, כי המערער נרתם מרצונו להליך טיפולי משמעותי, ולא נתן דעתו לעדויות מומחי ההגנה, לפיהן הוא יכול להשתלב בהליך טיפולי ארוך טווח, לאחר שעמד בהצלחה בתהליך טיפולי ראשוני. כמו כן, נטען כי יש ליתן משקל משמעותי להודאת המערער במרבית העובדות הרלוונטיות, ולחרטתו המלאה והכנה. תשובת המשיבה 9. בא-כוח המשיבה, עו"ד אבי וסטרמן, ביקש לדחות את הערעור על שני חלקיו. בתגובה לבקשת המערער לזכותו מביצוע המעשים המגונים, תוך הסכמה שהושגה במרמה, נטען כי אין לסטות מההלכה, לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. לשיטתו של עו"ד וסטרמן, יש להלכה זו משנה תוקף, כאשר עסקינן בעדויות של קורבנות של עבירות מין, שמטבען אינן קוהרנטיות וברורות. בא-כוח המשיבה הוסיף וטען, כי המתלוננת פירטה בעדותה, באופן ברור ומשכנע, את התהליך, שבדיעבד התברר כמתוכנן ומניפולטיבי, בגדרו הביא אותה המערער להסכים לביצוע מעשים מיניים בגופה. המתלוננת הבחינה בבירור, בעדותה בבית המשפט, בין המעשים המגונים, שבוצעו בה במסווה של שיעורי מדיטציה, ליתר עבירות המין, שנעשו בה, במובחן משיעורים אלו. מעבר לכך, עדות המתלוננת התיישבה גם עם עדויות אחרות שנשמעו בבית המשפט, ועל כן, לא נפל כל פגם בקביעת בית משפט קמא, אשר נתן אמון בעדותה. אשר לטענה בדבר הקושי הלוגי להרשיע את המערער בביצוע מעשים מגונים במרמה, במקביל להרשעתו בביצוע עבירות מין אחרות, הובהר כי מדובר בטענה מוטעית מבחינה עובדתית, שכן עפ"י כתב האישום אין חפיפה בביצוע המעשים המגונים במרמה, לבין עבירות הבעילה האסורה בהסכמה ומעשה הסדום, בשתיהן הודה המערער. המעשים המגונים בוצעו במתלוננת עד לתחילת שנת 2001, ויתר העבירות בוצעו ממועד זה ועד לשנת 2003. אין גם כל תימוכין להנחת בא-כוח המערער, כי טרם שהחלו המערער והמתלוננת לקיים יחסי מין מלאים בהסכמה, מתחייבת תקופת ביניים, אשר גם במהלכה קיימו המערער והמתלוננת מגעים מיניים מוסכמים, מבלי שאלו הושתתו על מרמה מצדו של המערער. עוד טען בא-כוח המשיבה, כי אין לבטל את הרשעת המערער בביצוע עבירות המין במשפחה, וזאת משום שמעשי המערער פגעו בערך המוגן בעבירות אלו. אין גם ממש בטענה, כי הרשעת המערער בעבירות החמורות, רק משום המועד הפורמלי של נישואיו לאחות המערערת, אינה צודקת. בא-כוח המשיבה הוסיף וטען, כי המתלוננת ובני משפחתה ראו במערער כאחד מבני המשפחה, עוד טרם נישא המערער לאחות המתלוננת, ועבירות המין שביצע במתלוננת התאפשרו רק בשל האמון שמשפחתה נתנה בו. בנסיבות אלו, סבור בא-כוח המשיבה כי הקביעה "השרירותית", כביכול, של מועד הנישואין, כנסיבה המחמירה את אופי העבירות, רק הקלה עימו. לאור האמור, ביקש עו"ד וסטרמן לדחות את הערעור על הכרעת הדין. בהתאם לאמור לעיל, ולאור הנזק שנגרם למתלוננת, נטען, כי יש גם לדחות את הערעור לעניין העונש, שכלל אינו חמור , בנסיבות דנן. דיון והכרעה הערעור על ההרשעה בביצוע מעשים מגונים בהסכמה שהושגה במרמה 10. בא-כוח המערער ביקש כי נתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא, עליהם השתית את הרשעת המערער בביצוע מעשים מגונים בהסכמת המתלוננת, שהושגה במרמה. כלל ידוע מימים ימימה כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, דרך כלל, בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, על אף סמכותה לעשות כן מכוח סעיף 212 לחסד"פ. זאת, בשל היתרון המוקנה לערכאה הדיונית בהתרשמות בלתי אמצעית מהראיות ומהעדים שנשמעו לפניה. כך נאמר, לפני שנים רבות, ע"י השופט זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, בעמ' 1074-1073 (1963): ״יסוד מוסד הוא בהלכות ראיות, כי מהימנותו של העד שהעיד מסורה ללבו של השופט הדן בענין, ואינה - בדרך כלל- חוזרת ונבדקת על- ידי בית-המשפט לערעורים. טעמו של דבר כנראה בעליל הוא, שהמניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד', ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך)- כל אלה, בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד". באותה נימה חזר ושנה בית המשפט העליון בע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.04.2012): " יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט מקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים" [ראו גם ע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.05.2012) ו- ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 19.04.2012)]. 11. בא-כוח המערער הצביע על הקושי הנעוץ בקביעת ממצאים עובדתיים, בהסתמך על התרשמותו של בית המשפט מהעדויות שנשמעו לפניו, להבדיל מביסוס הכרעת הדין על ראיות חיצוניות לה. לאור זאת, כך עולה מטיעוני בא-כוח המערער, על ערכאת הערעור, להרחיב, ולא לצמצם, את היקף ההתערבות בממצאי הערכאה הדיונית, כאשר אלו מבוססים על התרשמות בלבד. כפי שהובהר לעיל, עמדה זו מנוגדת להלכה הפסוקה, וממילא בעניינו, וכפי שיובהר להלן, הציגה הערכאה הדיונית ראיות חיצוניות המחזקות את עדות המתלוננת, מלבד עצם ההתרשמות מעדותה. 12. ההלכה, בדבר צמצום היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו ע"י הערכאה המבררת, חלה, ביתר שאת, בערעורים הנוגעים לעבירות מין. לרוב, בנסיבות אלו, עומדת לפני הערכאה הדיונית גרסת הקורבן אל מול גרסת הנאשם, כאשר, במרבית המקרים, אין אדם אחר היכול להעיד על שהתרחש בין הצדדים במועדים הרלוונטיים, ובית משפט קמא מתבקש להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות. מאחר שרק הערכאה הדיונית צופה בעדים ובוחנת אותם באורח בלתי אמצעי, מוקנה לה יתרון משמעותי בקביעת ממצאי מהימנות ובקביעת ממצאי העובדה הרלוונטיים, יתרון שאותו חסרה ערכאת הערעור (ע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 06.05.2010]). לא יהא זה מיותר להזכיר כי בעבירות חמורות אלו, מתקשים הקורבנות לזכור בפרטי פרטים, ובאורח מסודר וקוהרנטי, את אשר נעשה בגופם, לעיתים לפני זמן רב. בנסיבות אלה, אין ביכולתה של ערכאת הערעור לבוא בנעלי הערכאה הדיונית, אשר צפתה בעדות הקורבן, תוך שהוא מגולל את סיפור המעשה, ולעיתים מתקשה לתאר את הפרטים האינטימיים או לבטא בבהירות את תחושותיו, עת נעשו בו המעשים הנלוזים, ולקבוע מסקנות בדבר מהימנות עדותו. הערכאה הדיונית, היא זו שנחשפה לטון דיבורו של הקורבן, להפסקות ברצף תיאור המעשים, ולשפת גופו של קורבן העבירה, כאשר לערכאת הערעור אין דבר מלבד הפרוטוקול ומסמכים המתעדים את האמור. (ראו בהקשר זה את חוות דעתה של השופטת ע' ארבל בע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 12.01.2012]). הדברים נכונים, מקל וחומר, כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות בתוככי התא המשפחתי (ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.06.2012]). 13. אמנם, וכפי שציין ב"כ המערער, על ההלכה בדבר צמצום היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית בתיקי עבירות מין, נמתחה, לא מכבר, ביקורת ע"י השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בע"פ 3250/10 הנ"ל, ובלשונו: " תמוה בעיני מדוע יש לצמצם את היקף שיקול דעתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית דווקא כאשר מדובר בעבירות מין. במצב דברים זה לא רק שהערכאה הדיונית יכולה להסתפק בהנמקה לצורך הרשעה בעבירות מין; הרי מכוח הכלל המצמצם את יכולתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים כאלה "זוֹכה" הערכאה הדיונית לחסינות רבה יותר מהתערבות בממצאיה, בהשוואה לסוגים אחרים של עבירות. לגישתי, הרחבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בשלב הערכת הראיות אמורה להוביל לכך שערכאת הערעור תבחן דווקא בקפדנות יתרה את מסקנותיה של הערכאה הדיונית. חובה לזכור, כי כל הקלה ראייתית (כפי שנעשה ביחס לעבירות מין), מעצימה את החשש של הרשעות שווא....אכן, העובדה שעדותו של קורבן לעבירת מין מתאפיינת בהבעות רגש ובקושי רב במתן עדות רהוטה בהחלט צריכה להוות שיקול מרכזי עת נבחנת ההצדקה להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית. בנוסף, באותם מצבים בהם נסמכת ההרשעה על הכרעה בין שתי עדויות סותרות, ברור כי יש ליתן אף לנתון זה את המשקל הראוי בשלב הערעור. אך סיבות אלה אינן מצדיקות לגישתי קביעה א-פריורית בדבר היקף התערבות מצומצם מן הרגיל של ערכאת הערעור". ואולם, נראה בעיניי כי בדבריו אלה, ביקש השופט גרוניס להזהיר מפני שימוש בלתי מבוקר בהלכת אי ההתערבות האמורה, ולוודא כי ערכאת הערעור תעשה בה שימוש, רק כאשר קיימת לכך הצדקה בנסיבות העניין. זאת, בעיקר לאור העובדה, כי לצורך הרשעה בעבירות מין, בית המשפט אינו מחוייב למצוא בראיות שלפניו, ראייה מסייעת לעדות הקורבן, ודי אם ינמק, מדוע בחר להשתית את ההרשעה על עדותו היחידה של הקורבן (ראו סעיף 54 (א) לפקודת הראיות: פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). סבורני, כי מכוח ההקלה הראייתית האמורה, גרס השופט גרוניס, כי אין לצמצם את מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, כאשר זו דנה בעבירות מין, ביחס למתחם ההתערבות המוקנה לערכאת הערעור, שעה שמדובר בעבירות אחרות (ראו בעניין זה ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.6.2012]). אוסיף עוד, כי בין אם תתקבל גישה זו או הגישה האחרת, אין בכך כדי להועיל למערער, שכן לא נמצא בנסיבות העניין, טעם של ממש להתערב בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער, כפי שאפרט להלן. 14. ברבות השנים התפתחו בהלכה הפסוקה חריגים לכלל אי ההתערבות, העשויים להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ללא קשר לסוג העבירות בהן היא דנה. חריגים אלו פורטו על-ידי השופט הנדל בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.06.2012): " הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא...; השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון...; השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות ...; הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה..." [חריגים אלה ונוספים פורטו גם בע"פ 8149/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 08.09.2011]. 15. בענייננו, ביקש בא-כוח המערער, למעשה, להצביע על טעויות מהותיות בהערכת מהימנות המתלוננת ע"י בית המשפט המחוזי, המצדיקות התערבות בממצאיו. ואולם, לא מצאתי כי קיימות טעויות מעין אלה. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדות המתלוננת, ובפרט בעדותה לעניין יסוד המרמה, שאפיין את תחילת היחסים האינטימיים בינה לבין המערער. בית המשפט ציין בהכרעת הדין, כי המתלוננת היתה באותה תקופה נערה תמימה בת 14, ללא ניסיון מיני שעה שמולה עמד המערער שהיה בוגר, כריזמטי מאוד, ומוערך ע"י כל בני משפחתה, כאשר "כולם רצו לרצות אותו ולפעול לפי מבוקשו" (פסקה 67). המערער, כפי שהובהר בהכרעת הדין, שימש מעין אוזן קשבת למתלוננת והיה לה כמעין גורו ומדריך רוחני. על רקע נסיבות אלו, היא גם האמינה לו, כי המעשים המיניים, שביצע בה, הם חלק מתרגילי המדיטציה, בהם התעניינה. עדותה של המתלוננת, לעניין מעשי המרמה, הובאה באריכות ובפירוט בהכרעת הדין (פסקאות 71-68 להכרעת הדין), וממנה עולה בבירור דבר המרמה, אשר ליוה את ביצוע המעשים המגונים בה. וכך העידה המתלוננת: "הסביר לי שיש תיאוריה ויש מעשי ..אז הסביר לי שצריך למצוא תנוחה..שאפשר להיות בה הרבה זמן, כשמתחילים עדיף בשכיבה..הוא אמר שהוא צריך לגעת לי באיזשהו אזור בגוף כדי להעביר את חום הגוף שלו..אז הוא אמר שהוא ישים את היד מעל החזה שלי..שאלתי אותו אז אם אפשר מקום אחר, כי קצת לא נעים..אז הוא שם לי יד על הברך ואמר לי 'את מבינה שמפה ככה אי אפשר להרגיש, כי זה צריך להיות קרוב ללב'..". ובהמשך "השלב הבא שהוא שם לי יד ממש על החזה..הייתי אומרת שזה מביך קצת ושקשה לי להתרכז קצת...הוא אמר שזה בסדר ושאח"כ אלמד לא להתייחס לתחושות האלה של מביך ולא נעים ושאדע להתרכז ולהמשיך לעשות את המדיטציה..השלב אחרי זה היה שהוא מזיז את היד על החזה...כשהייתי מזיזה לו את היד,הוא היה כאילו מרגיע אותי,שאני אחכה קצת ושאני אתרכז. באמת הייתי מצליחה להתעלם ולהתרכז בנשימות..ואז כל פעם זה המגע התקדם ואח"כ זה היה מתחת לחולצה, על החזה. הייתי אומרת לו שזה מאוד מביך ואני מעדיפה שזה יהיה על הבגדים..הוא היה כאילו נעלב מזה .כאילו 'מה את חושבת שאני עושה, אני בא ללמד אותך משהו' כאילו הכל מאוד טהור...השלב הבא אחרי הנגיעות בחזה מתחת לחולצה...הוא שאל אותי אם אני חושבת שאוכל היום להוריד את החולצה, שזה יהיה צעד משמעותי בשבילי ושאני מאוד מרוכזת היום וזה יכולה להיות הרגשה מדהימה של התעלות והתנתקות...ואח"כ היינו כל פעם עושים מדיטציה בלי חולצה...אם ביקשתי לעשות את זה עם חולצה, אז הוא אמר 'מה פתאום , אם הגענו לרמה הזו, מה פתאום לחזור אחורה, חבל על ההתקדמות'... השלב הבא היה נשיקות..כשהיה עושה לי את המדיטציה הוא היה נועל את הדלת...הוא אמר שפשוט למישהו שנכנס מהצד ולא מודע לכל התהליך זה יכול להראות מוזר או לא בסדר...בשלב האחרון הייתי פשוט ערומה ללא בגדים, היה מוריד לי את התחתונים, זה כאילו שלב הכי מתקדם, במקביל גם שכחתי להגיד שהוא נתן לי לקרוא ספרים על בודהיזם... זה הסתדר לי עם האין אני והנשמה שלך חלק מהעולם, הגוף שלך חלק מכל מכלול החומרים...אח"כ הוא התפשט לגמרי, הוא היה מתחכך בי כזה על הבטן עד שהוא היה מגיע לסיפוקו". בניגוד לטענת בא-כוח המערער, לא עלה מעדות המתלוננת, כי בשלב האמור, היא ידעה להבחין בין תרגילי מדיטציה לבין מעשים המגונים, וזאת בשונה מעדותה לעניין מעשי הבעילה ומעשי הסדום, המצוטטת בנימוקי הערעור (ראו עדות המתלוננת בעמ' 15, 37, 39 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, המובאת בסעיף 23 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). העובדה כי מדובר בנערה אינטליגנטית וחכמה, אינה מעידה, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, על מצבה הרגשי בעת ביצוע המעשים, ויש בסיס לקביעת בית המשפט, לפיה המתלוננת, כיתר בני משפחתה ,העריצה את המערער, ועל כן סברה באמת ובתמים, כי המעשים המגונים הינם חלק מתרגילי המדיטציה. גם טענת בא-כוח המערער, כי בעקבות ספרים שקראה המתלוננת "יש להניח שידעה" כי מדיטציה אינה כוללת מעשים מסוג זה, אינה מועילה למערער, כאשר המתלוננת העידה מפורשות כי לא ידעה על כך (עמ' 10, ש' 12 לפרוטוקול מיום 24.02.2010) ובית המשפט קבע כממצא, כי המתלוננת האמינה לטענתו הכוזבת של המערער, לפיה מדובר בחלק מתרגול המדיטציה. 16. בית משפט קמא מצא חיזוק לעדותה של המתלוננת, באשר ליסוד המרמה, גם בדברי הפסיכולוג שטיפל בה, אשר העיד על מצבה של המתלוננת, עת סיפרה לו על שהתרחש במהלך תרגילי המדיטציה. טענת בא-כוח המערער, כי התחושות, אשר הציפו את המתלוננת במהלך הטיפול, יכולות להעיד על תחושות אשמה וחרטה, שחשה בעקבות מעשיה, ולא על כך שהיא חוותה ניצול מיני בידי המערער, הוצגה בפני הפסיכולוג במהלך עדותו. הגם שהפסיכולוג לא שלל אפשרות זו, הוא ציין, ובית המשפט קיבל את עמדתו, כי הוא מתקשה להאמין כי מדובר אך רק בסימפטומים של חרטה, ולדעתו הדברים נוגעים "להשפלה שקשורה לסמכות ולאמון שהופר...החרטה שהמתלוננת מתארת זה אולי כשהיא לא אמרה לא בצורה יותר תקיפה אבל ניצול סמכות והמאון שרחשה לשי והדרך שלשם ניתב את מערכת היחסים ובתחושה שלה ניצל את התמימות שלה, את הקרבה שלה ואמון המשפחה שלה בו, זה אני חושב מבדיל מחרטה" (פסקאות 49 ו- 63 להכרעת הדין). 17. בית המשפט קבע מפורשות (פסקה 62), כי אין ליתן אמון בגרסת המערער בנוגע לביצוע המעשים המיניים: "עדות הנאשם לפיה המגע המיני ביניהם החל מחוץ להליך המדיטציה וללא קשר אליו איננה מהימנה.." ובהמשך ציין בית המשפט כי: "עדות הנאשם לגבי שלב סיום המדיטציה ומעבר ברור לחלק מיני מובהק ומוסכם לא הייתה משכנעת. הנאשם התחמק וטען כי איננו זוכר את הסיטואציה בה הציע למתלוננת לראשונה להתנשק עימו. מצד שני, הדגיש כי לפני כל מעשה מיני שהחל בו היה שואל אותה ומבקש את הסכמתה". בנוסף, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה, המתלוננת בת ה-14, חסרת הניסיון המיני, בחרה לפלרטט עם בן הזוג של אחותה האהובה, כשהיא יודעת שאין מדובר בתרגול מדיטטיבי גרידא (פסקה 73). 18. בא-כוח המערער הלין בערעורו, גם על הסממנים שמצא בית המשפט לגבי האופן בו העידה המתלוננת, אשר חיזקו את עמדתו כי יש ליתן אמון בגרסתה. ואולם, בעבירות מין, אשר נטען כי התרחשו בתוך התא המשפחתי או במסגרת המעגל הקרוב למתלונן, יש חשיבות רבה, ובכך יתרונה של הערכאה הדיונית, לחפש את "אותות האמת" גם באופן מסירת העדות, וכן בפרטים שהמתלוננת בחרה לומר או להשמיט מעדותה. בענייננו, התרשם בית משפט קמא ממהימנות המתלוננת גם לאור העובדה, כי היא לא הגזימה בתיאור ההתרחשויות, ומצא כי עדותה לא היתה קטגורית, אלא "כללה דקויות ואמירות שאינן בבחינת 'שחור ולבן'", והדבר בא לידי ביטוי, למשל, באופן בו תיארה את הפעם הראשונה, בה בוצע בגופה מעשה סדום (פסקה 58 להכרעת הדין). כמו כן, ציין בית המשפט, כי המתלוננת לא ניסתה להשחיר את פניו של המערער, כאשר אישרה כי המעשים המיניים לא בוצעו בעקבות איומים או שימוש באלימות (פסקה 59 להכרעת הדין), והיא אף מסרה עובדות העשויות לכרסם באמיתות גרסתה או שלא היו נוחות לה. באופן זה, כבר בעת מסירת הודעתה במשטרה, סיפרה המתלוננת כי קיימה יחסי מין עם המערער לאחר הגיעה לגיל 18שנים, כשכבר לא התגוררה בבית הוריה, והיה לה בן זוג (פסקה 59 להכרעת הדין). אציין עוד, כי לא מצאתי כל פגם בעובדה כי בית המשפט מצא חיזוק למהימנות המתלוננת, גם בשקריו של המערער במשטרה, שקרים שהתבררו רק בעדותו בבית המשפט, כאשר טען בחקירתו כי לא היו לו יחסים מיניים עם המתלוננת. 19. בית משפט קמא החליט להרשיע את המערער בהתבסס על עדותה היחידה של המתלוננת, תוך שהוא מנמק בהרחבה, מדוע החליט לעשות כן. כמו כן, הבהיר בית המשפט כי עדותה של המתלוננת, הן לעניין יסוד המרמה, והן ככלל, נתמכת בעדויות אחרות שנשמעו בפניו, כולל עדות אמה, אחותה, הפסיכולוג שטיפל בה, חברותיה, ובן זוגה בתקופה הרלוונטית (פסקה 61). בית המשפט אף עמד על כך, שלמתלוננת לא היה כל מניע להעליל על המערער, כפי שהלה טען במהלך חקירתו במשטרה, וכי, המתלוננת לא פיתתה אותו ולא שיתפה עימו פעולה בביצוע המעשים המיניים, מתחילתם. לאור זאת, לא מצאתי כל סיבה או טעם להתערב בהכרעת הדין ולשנות מממצאי המהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, והדברים אמורים גם בנוגע לביצוע המעשים המגונים בהסכמת המתלוננת, אשר הושגה במרמה. חפיפה בתקופות ביצוע המעשים המגונים במרמה ועבירות המין בהסכמה 20. לטעמי, אין גם לקבל את טענתו הנוספת של בא-כוח המערער, לפיה יש לזכותו מביצוע המעשים המגונים בהסכמה שהושגה במרמה, משום שלפי כתב האישום והכרעת הדין, אלו בוצעו בתקופת זמן מקבילה לביצוע המעשים המיניים, בהסכמת המתלוננת, אשר גם בהם הורשע המערער. סעיף 3 לכתב האישום מתאר באופן מפורש את המעשים המגונים שביצע המערער במתלוננת, במסווה של תרגילי מדיטציה, החל משנת 1999 וכלה בתחילת שנת 2001. הקושי, אשר הוביל למסקנת בא-כוח המערער, נובע מהעובדה כי סעיף 5 לכתב האישום, המתאר את המעשים שבוצעו בין השנים 2001 ל-2003, קובע כי במועדים האמורים "נהג הנאשם לבעול את המתלוננת, להכניס את איבר מינו לפיה ולבצע בה מעשים מגונים כמפורט לעיל" (הדגשה שלי – א.ש.). לא התעוררה מחלוקת לגבי הרשעת המערער במעשי הבעילה בהסכמה ומעשי הסדום, בין תחילת שנת 2001 ועד שמלאו למתלוננת 16שנים, ביום 20.09.01 (לגבי יתרת התקופה ועד לשנת 2003, זוכה המערער מביצוע עבירות מין ). אלא שלטענת המערער, הרשעתו בביצוע מעשים מגונים במרמה בקטינה מתחת לגיל 16, מתייחסת גם לתקופה המשתרעת מתחילת שנת 2001 ועד ליום 20.09.01, במהלכה גם הורשע במעשים מיניים אחרים שבוצעו בהסכמה. לדידו, אין זה אפשרי, מבחינה לוגית, כי באותה תקופת זמן הוא ביצע מעשים מיניים במתלוננת, הן בהסכמה שהושגה תוך שימוש במרמה והן בהסכמה ללא יסוד המרמה. 21. כאמור, לא השתכנעתי מטענות המערער בעניין זה. ראשית, יש לציין כי לו סברה המאשימה, כטענת המערער, כי המעשים המגונים במרמה בוצעו מאז היתה המתלוננת בת 14 ולפחות עד גיל 16, הדעת נותנת כי הדבר היה בא לידי ביטוי בסעיפי העבירה, המייחסים למערער ביצוע עבירות מין במשפחה, ממועד נישואיו לאחות המתלוננת ואילך. עיון בכתב האישום מעלה, כי סעיף 4 להוראות החיקוק, מייחס למערער ביצוע מעשה מגונה בבן משפחה, לפי סעיף 351 (ג)(3). סעיף זה קובע, בין היתר, כי העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין ובן משפחה, והמעשה אינו לפי סעיף 351(ג)(1), המפנה לנסיבות "אינוס", ואף לא בוצע לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות "אינוס מחמירות", דינו מאסר חמש שנים. ההיגיון מורה, כי לו סברה המאשימה, כי המערער המשיך לבצע את המעשים המגונים במתלוננת, בנסיבות של מרמה, גם לאחר שנת 2001 ועד הגיעה לגיל 16, היא היתה מייחסת לו, בהקשר לתקופה זו, עבירה לפי סעיף 351(ג)(1), הכולל ביצוע מעשה מגונה בבן משפחה, בהסכמה שהושגה במרמה. ואולם, לא כך היה. 22. שנית, והוא העיקר, גם אם ניתן היה לחשוב, לאור ניסוח סעיף 5 לכתב האישום, כי המאשימה מייחסת למערער ביצוע מעשים מגונים במרמה , גם לאחר תחילת 2001, הרי שמהכרעת הדין עולה בבירור, כי המערער הורשע בביצוע המעשים המיניים במרמה, עד לתחילת שנת 2001. לאחר מכן, בשלב מעשי הבעילה ומעשי הסדום, ידעה המתלוננת, כי מדובר ביחסי מין לכל דבר ועניין, וידעה להבחין ביניהם לבין תרגילי מדיטציה. בית המשפט פירט בהכרעת הדין את המעשים המיוחסים לנאשם בסעיף 3 לכתב האישום, וקבע כי הם בוצעו תחת מסווה של מדיטציה ו"לאחר מכן ביקש (המערער – א.ש.) שיתוף פעולה שלה בביצוע מעשים בעלי אופי מיני, שהצריך מעשים מיניים מובהקים מצידה, כגון שתבצע בו מין אוראלי ושתקיים עימו יחסי מין, אין חולק שהיה ברור גם למתלוננת כי אין מדובר במדיטציה" (פסקה 73). בהמשך הבהיר בית המשפט, כי "רק בשלב יחסי המין המלאים , כשגם למתלוננת היה ברור שמדובר ביחסי מין היתה הפרדה בין המדיטציה לבין יחסי המין..בסופו של דבר לאחר שהצליח (המערער – א.ש.) באמצעות 'תרגילי' מדיטציה, לקבל את הסכמתה לכך שיבצע בה מעשים ארוטיים, עורר אותה מבחינה מינית 'קשר' אותה אליו ונפרצה הדרך לקשר מיני מובהק ביניהם (שלא במסגרת מדיטציה)". דברים דומים עולים גם מפסקה 99 להכרעת הדין. עוד נקבע, בפסקה 56 להכרעת הדין, והמערער לא חלק על כך, כי מעשי הבעילה ומעשי הסדום החלו, בהתאם לעדות המתלוננת, בסמוך לתחילת שנת 2001, ויום הולדתה ה -15. לאור זאת, ברי כי בית המשפט לא הרשיע את המערער בביצוע מעשים מיניים במרמה, מהרגע שהחלו מעשי הבעילה ומעשי הסדום, היינו מתחילת שנת 2001. על כן אין חפיפה בין ביצוע המעשים "במרמה", לבין התקופה בה בוצעו בה מעשים מיניים בהסכמתה. 23. עוד אדגיש, כי לא ברור מניין שאב בא-כוח המערער את הנחתו, כי לא ייתכן שהמעבר ממגעים מיניים שתחילתם במרמה, ליחסים מיניים בהסכמה, יתרחש באופן ישיר. מדובר בטענה בעלמא, שלא גובתה בראיות קונקרטיות. ממילא, לא עולה מהכרעת הדין, כי המערער עורר ספק סביר שמא התקיימו בין הצדדים מגעים מיניים בהסכמה, בתקופה שקדמה לתחילת שנת 2001. בית המשפט קבע נחרצות, בהתאם לעדות המתלוננת, שהשתלבה בראיות האחרות שנשמעו לפניו, כי במהלך כל התקופה שקדמה לשנת 2001, התקיימו בין הצדדים מגעים מיניים, שמקורם במרמה מצד המערער. לא מצאתי כל הצדקה להתערב בממצא עובדתי זה. הערעור על ההרשעה בביצוע עבירות מין במשפחה 24. בא-כוח המערער ביקש לזכות את מרשו מביצוע עבירות המין במשפחה. לעניין זה נטען, כי ההרשעה בעבירות האמורות מבוססת על החלטה "טכנית" של המערער ואחות המתלוננת להינשא זה לזו, כאשר לא חל כל שינוי, למעשה, במערכת היחסים בינו לבין המתלוננת, אשר במהותה אינה יכולה להיחשב לעבירת מין במשפחה. יש לדחות טענה זו מהטעמים הבאים: 25. ראשית, העובדה שנסיבות ביצוע עבירת המין, הוחמרו עקב אירוע "מקרי" כביכול, של נישואי המערער לאחות המתלוננת, אינה מצדיקה את זיכויו של המערער מעבירות אלו. במסגרת המשפט הפלילי ישנם סוגים שונים של נסיבות, כגון: גיל, מצב משפחתי, זמן או שיעור, העשויות להפוך מעשה נורמטיבי למעשה פלילי, או להפוך מעשה פלילי מסוג מסויים, למעשה פלילי חמור יותר. על כך כבר נאמר כי: "זה דינם של זמנים, של מידות, של מישקלות, של מרחקים ושל עוד כיוצא באלה מושגים מְדִידִים, שבקצה קציהם גבולותיהם הם שרירותיים משהו. והדברים ידועים" (ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294 (2004)). אף אם יש בנסיבות השונות, המקנות למעשה מסוים צביון פלילי, משום מקריות או אף שרירות מסויימת, הדבר נחוץ ואף הכרחי כחלק אינטגרלי של המשפט הפלילי, כאשר הנסיבות הן חלק מהגדרת העבירה. 26. זאת ועוד, המאשימה היא המוסמכת לקבוע אילו סעיפי עבירה יכללו בכתב האישום המוגש מטעמה, ומשהוכח בבית המשפט כי מעשי הנאשם, הוא המערער שלפנינו, מקיימים את יסודות העבירה, על בית המשפט להרשיעו בביצועה. זאת, גם אם ניתן היה לייחס למערער עבירה קלה יותר. כך הובהר ברע"פ 896/07 סמירנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 04.09.2007): "בכל הנוגע להחלטה על בחירת העבירות בגינן הועמד המבקש לדין, הרי שבהתאם לסעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, המאשים במשפט פלילי הוא המדינה המיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה ועושי דברו הנזכרים בסעיף 12 (א). הסמכות ושיקול הדעת לענין הגדרת האישום, נתונים בידי נציגי היועץ המשפטי לממשלה. משהואשם המבקש בעבירה החמורה יותר והוכח כי נתקיימו יסודותיה, הרי שאין בחוק סדר הדין הפלילי הוראה המסמיכה את בית המשפט להרשיע בעבירה קלה יותר מזו שנטענה בכתב האישום...". 27. אציין למעלה מן הצורך, כי גם במהלך השנתיים, אשר קדמו לנישואי המערער עם אחות המתלוננת, ראו בו המתלוננת ובני משפחתה כבן משפחה בפועל. כך שמן הפן המהותי, המערער ביצע עבירות מין שונות במי שהיתה, למעשה, קרובת משפחה שלו, גם בשנים שקדמו לנישואיו. ואולם, מאחר שהרשעה לפי סעיף 351 לחוק העונשין, דורשת קרבת משפחה פורמלית, הורשע המערער בביצוע עבירות כאמור, שהעונש בצידן חמור יותר, רק ממועד נישואיו לאחות המתלוננת, ועד שהגיעה המתלוננת לגיל 16. 28. אוסיף ואציין, כי אין בידי לקבל את טענת בא-כוח המערער, לפיה העבירות שביצע אינן מתאימות באופיין, לסוג העבירות המוגדרות כעבירות מין במשפחה. לטענתו בנסיבות דנן מדובר רק ב "רומן אסור, שהתפתח מקשר חברי למערכת יחסים .... שכולה בהסכמה, והוא אינו נגוע בפתולוגיה של התעללות וניצול המאפיינת את המטריה הספציפית של עבירות מין במשפחה". ואולם, מהכרעת הדין בעניינו של המערער, עולה, כי הלה ניצל את אמונה של המתלוננת, בהיותה כבת 14 וצעירה ממנו ב-11 שנים, כדי לבצע בה מעשים מיניים, מבלי שהיא היתה מודעת למזימתו, ותוך שהוא משכנעה שלא לספר על כך לקרוביה. המערער, אשר היה דמות נערצת על המתלוננת ועל בני משפחתה, הוביל במעשיו את המתלוננת, שבעת היכרותם היתה חסרת ניסיון מיני, לקיים עימו יחסי מין, לאורך שנים, תוך התעלמות מהנזק אשר עלול להיגרם לה ולבני משפחתה. הנזק העצום אשר נגרם למתלוננת, שישאיר מן הסתם את חותמו עליה גם בעתיד, הפך למשמעותי יותר עקב נישואי המערער לאחותה של המתלוננת. יצויין עוד, וכפי שעולה מגזר הדין, כי במהלך השנים בהן התקיימו יחסי המין, ובכללם מעשי הבעילה ומעשי הסדום, בהסכמה, היה המערער אובססיבי כלפי המתלוננת כאשר זו ביקשה לנתק עימו את הקשר, והוא אף ניסה להפריד בינה לבין בן זוגה, כך שהמתלוננת חשה עצמה שבויה בידיו. גם אם מערכת היחסים המעוותת שיצר המערער אינה מתיישבת, כטענתו, עם "התסריט" הרגיל של עבירות מין במשפחה, אין כל ספק כי המעשים האמורים, בעקבותיהם הורשע המערער, תואמים במהותם את סוג העבירות המוסדר בסעיף 351 לחוק העונשין. 29. אציין עוד, כי לא ירדתי לסוף דעתו של בא-כוח המערער, אשר טען כי יש לבטל את הרשעתו של המערער בעבירות מין במשפחה, משום שזו מנוגדת לעקרונות של "צדק והגינות משפטית". כפי שפורט לעיל, אין מדובר בחוסר צדק או הגינות כלפי המערער, והנני סבור כי מדובר בהרשעה ראויה ומוצדקת. אוסיף כבר עתה, כי לאחר שדחיתי את טענות המערער, לפיהן הרשעתו בביצוע עבירות מין במשפחה הינה מוטעית, מיותרת או בלתי הוגנת, אין בטענות אלה כדי לשמש שיקול להקלה בעונש, כפי טענתו החלופית של בא כוחו. לאור האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 30. הלכה היא כי בית משפט של ערעור לא יתערב בגזר דין אשר נקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בו טעות מהותית הבולטת על פניה, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 2840/11 יאסין נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 14.06.2012]; ע"פ 5563/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 27.06.2011] ורבים אחרים). בענייננו, אין כל הצדקה להתערב בעונש שהושת על המערער. בא כוחו ביקש כי ניתן דעתנו לשיקולים שונים העשויים להוביל, לשיטתו, להקלה בגזר הדין, ואולם כל אותם שיקולים נשקלו בכובד ראש על ידי בית המשפט המחוזי, כמפורט בסעיף 6 לעיל, ובית המשפט ערך ביניהם איזון ראוי, והגיע לתוצאה מאוזנת, שאף נוטה לקולא. 31. כפי שציינתי לעיל, לא סברתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת המאשימה לייחס למערער עבירות מין במשפחה, החל ממועד נישואיו לאחות המתלוננת, ובהחלטת בית המשפט קמא להרשיעו בביצוען. עבירות אלו, כפי הידוע, נושאות בצידן עונש חמור. כך, העונש המירבי הקבוע בצד העבירה, הכוללת מעשי בעילה ומעשי סדום בקרוב משפחה שטרם מלאו לו 16שנים, עומד על 16 שנות מאסר (סעיף 351(ב) לחוק העונשין). באשר לעקרונות המנחים את קביעת העונש בעבירות מין במשפחה, כבר נאמר כי: "בבואם לגזור את עונשו של אדם אשר הורשע בביצוע עבירות מין במשפחה, מצווים בתי-המשפט להעביר מסר ברור וחד-משמעי, שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים בפועל ובכוח מפני מעשים מסוג זה, ויבטא הרחקה לתקופה ממושכת של העבריין מקורבן העבירה ומקורבנותיו הפוטנציאליים" (ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2006). וכן: "לא אחת עמד בית המשפט על הכיעור הרב בעבירות מין בתוך המשפחה ובפרט בקטינים, ועל כך שהענישה בגינן אמורה לבטא שיקולי גמול, הרתעה ואת הסלידה הרבה של החברה ממעשים מעין אלו" (ע"פ 6417/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2011). ועוד: "העונש המוטל על נאשם בעבירות חמורות כגון אלו מטרתו בין היתר להעביר מסר המגן על האוטונומיה של האישה על גופה ועל כבודה, כדי שיהיה בו לעודד נשים לבוא ולהתלונן בעבירות מסוג זה, על אף הקשיים הרבים הכרוכים בכך" [ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.04.2012]. בנוסף לביצוע עבירות המין במשפחה, הורשע המערער גם בביצוע מעשים מגונים במתלוננת, תוך הסכמה שהושגה במרמה, ואין צורך להכביר מילים על חומרתה היתירה של עבירה זו. לכך יש להוסיף גם את ההרשעה בעבירות של בעילה אסורה בהסכמה, ומעשי הסדום שבוצעו במתלוננת, גם אם בהסכמתה. על הנזק והפגיעה הקשה במתלוננת ניתן ללמוד מתסקיר קורבן העבירה, ממנו עולה כי אף שהמתלוננת עברה תהליך טיפולי משמעותי "היא עדיין סובלת כיום מפלישת זכרונות ו'פלאשים' טראומתיים, שנתה מסויטת, היא מתקשה להירדם בלילה, סובלת מהפרעות אכילה, ממשיכה לצרוך תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון וחווה קשיים במערכת הזוגית. היא חשה לעיתים...נרדפת ע"י הנאשם והדבר גורם לה לרגרסיות ולמצבי רוח קשים. בנוסף היא ממשיכה לחוש אשמה ובושה, להרגיש מוכתמת ו- 'מזוהמת'...גם שאר בני משפחתה נזקקו ועדיין נזקקים לתמיכה נפשית.." (פסקה 6 לגזר הדין). המסקנה המתבקשת היא כי אין כל בסיס להתערבות בגזר הדין בדרך של הקלה בעונש, ויש לדחות גם את הערעור על מידת העונש. 32. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏י"ד בתמוז התשע"ב (‏4.7.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11019040_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il