פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

החלטה בתיק בג"ץ 1903/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1903/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצו בינים בשם העותרת: עו"ד אריה אבריאל בשם המשיב 3: עו"ד שרין סולן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העתירה שלפנינו מכוונת להחלטותיו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) מיום 29.1.2012 ומיום 8.2.2012, שבהן נדחה ערעורה של העותרת על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין האזורי) מיום 19.12.2011. נושא ההליכים דנן הוא חלוקת הרכוש בין העותרת לבין המשיב 3 (להלן: המשיב), פסיקת מזונותיה של העותרת וחיוב הצדדים בגירושין. 1. העותרת והמשיב נישאו בשנת 1991 כדמו"י ולהם ארבעה ילדים. המשיב הוא בעל המניות והמנהל הבלעדי בחברה להדפסת משי (להלן: החברה), והעותרת הייתה עובדת בחברה. בשנת 2007 עלו יחסיהם של השניים על שרטון, ששיאו בתביעת גירושין שהגיש המשיב לבית הדין האזורי ביום 17.9.2009. המשיב ביקש לכרוך בתביעה זו את סוגיית חלוקת הרכוש, מזונותיהם של העותרת וילדיהם של בני הזוג, וכן שאלת המשמורת והסדרי הראיה. העותרת מצידה הגישה לבית הדין תביעה לשלום בית ושתי תביעות לבית המשפט לענייני משפחה, האחת לפירוק השיתוף והשנייה למזונות. בהחלטתו מיום 17.1.2010 קבע בין הדין האזורי כי בסמכותו לדון בכלל הנושאים שביקש המשיב לכרוך בתביעתו למעט שאלת מזונות הילדים, שנדונה בנפרד בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה. באשר למזונות האישה נקבע, כי השכר שמשולם לה כשכר בחברה יהיה בגדר מזונותיה הזמניים. בהמשך מונה בהסכמת הצדדים אקטואר על מנת שייתן את חוות דעתו ביחס לשווי הרכוש המשותף כפי שהיה נכון ליום הגשת התביעה. חוות דעתו של האקטואר (רו"ח נתן שטרנפלד) נערכה ביום 31.8.2010 והוגשה לבית הדין האזורי. 2. ביני לביני, החליט המשיב על סיום העסקתה של העותרת בחברה בחודש ספטמבר 2010. ביום 31.5.2011 שב והורה בית הדין האזורי לצדדים להידבר ביניהם בסוגיית חלוקת הרכוש, תוך שהוא דוחה את תביעתה החוזרת של העותרת לפסיקת מזונותיה לאחר שפוטרה מעבודתה בחברה. בעקבות בקשות חוזרות של העותרת בנוגע לקביעת מזונותיה הורה בית הדין האזורי ביום 18.9.2011 כי דיון מחודש במזונות העותרת יתקיים במאוחד עם יתר הנושאים וקבע כי במידת הצורך יחויב המשיב לשלמם למפרע. על החלטה זו ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול. הדיון בערעור זה התייתר מאחר שהוא נשמע רק לאחר שהתקיים הדיון הנוסף בנדון בבית הדין האזורי. 3. ביום 19.12.2011 נתן בית הדין האזורי החלטה נוספת בעניינם של הצדדים. בית הדין האזורי קבע כי החברה תחולק בין הצדדים כך שהעותרת תקבל 55% משוויה, והמשיב יקבל את היתרה. על רקע טענות המשיב כי התרחשה ירידה דרסטית בערך החברה בתקופה שחלפה מאז הגשת חוות הדעת האקטוארית, הוחלט כי תוגש חוות דעת אקטוארית מעודכנת בנדון. בית הדין קבע כי לאחר שתוגש חוות הדעת המעודכנת, תוכרע שאלת המועד הקובע לעניין שווי החברה. עוד נפסק כי יתרת הרכוש של בני הזוג (הכוללת את חשבון הבנק המשותף ומגרשים ביקנעם) תחולק שווה בשווה בין השניים. בכך, דחה בית הדין האזורי את בקשת העותרת לחלוקה לא שוויונית של הרכוש על רקע קיומם של פערים בכושר ההשתכרות של הצדדים, לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בשולי החלטתו, ציין בית הדין האזורי כי מפני שהדיון התנהל מתוך מגמה להביא לסיום היחסים בין בני הזוג, ולפי התרשמותו מרצון הצדדים, הוא מורה על בני הזוג להתגרש. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. 4. בית הדין הרבני הגדול הורה לבית הדין האזורי לשוב ולבחון את שאלת מזונות האישה, לאחר שהחלטתו נעדרה התייחסות לסוגיה. בצד האמור, דחה בית הדין הרבני הגדול את השגות העותרת נגד דחיית עמדתה ביחס לחלוקה בלתי שוויונית של הרכוש המשותף. כן נדחו השגותיה באשר למועד חישוב שווי החברה ובתוך כך ההחלטה להגשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת. בהקשר זה הוער כי כלל לא ניתן פסק דין סופי בסוגיה . עוד צוין כי על אף הצהרותיה של העותרת בדבר רצונה בשלום בית, הרי שרוב טענותיה לגופן עוסקות בתנאי הגירושין. 5. לאחר הגשת עתירה זו, פנתה העותרת לבית הדין הרבני הגדול בבקשה ל"עיון חוזר והשלמת החלטה". בהחלטתו מיום 19.4.2012 הבהיר בית הדין הרבני הגדול כי הוא הורה לבית הדין האזורי לשוב ולבחון את שאלת מזונות האישה בהקדם, וכן ציין כי – ככל שעולה מהחלטת בית הדין האזורי – העותרת כלל לא חויבה בגט נגד רצונה, אלא שההחלטה בדבר סידור גט נבעה מהתרשמות מרצון הצדדים עצמם; לבסוף נדחתה בקשתה של העותרת לפירוק השיתוף לפני מתן הגט וזאת מהטעם שלא ניתן פסק דין סופי בענייני הרכוש בבית הדין האזורי. בהמשך, ביקש המשיב לצרף החלטה נוספת של בית הדין האזורי מיום 2.5.2012 שניתנה על רקע הנחיית בית הדין הרבני הגדול כאמור. בהחלטתו קבע בית הדין האזורי כי תביעתה של העותרת לשלום בית איננה כנה ותביעתה למזונות לוקה בחוסר תום לב. על כן דחה את תביעת המזונות וקבע כי העותרת לא הייתה זכאית למזונות בשום שלב, להוציא סכומי הכסף שכבר קיבלה. עוד נקבע באופן פוזיטיבי כי על העותרת לקבל גט. העתירה שלפנינו 6. העותרת טוענת כי יש להתערב בהחלטות בית הדין הרבני הגדול מכיוון שיש בהן פגיעה קשה בה ובזכויותיה. העתירה מונה חמש טענות מרכזיות: (א) סוגיית שווי החברה – העותרת טוענת כי לצרכי חלוקת הרכוש יש לחשב את שווי החברה לפי השווי שנאמד ביום הגשת תביעת הגירושין (כפי שעולה מחוות הדעת האקטוארית הקיימת) ועל כן מלינה על ההחלטה בדבר הגשת חוות דעת מעודכנת בנושא זה. לשיטתה המשיב הרע במכוון את מצב החברה כדי ליצור מצג שווא במסגרת הליכי חלוקת הרכוש; (ב) החלטת בית הדין לחלק את הרכוש המשותף רק לאחר מתן הגט ניתנה לשיטתה בחוסר סמכות ותוך חריגה מהדין שכן לגישתה מתקיימים כל הכללים המנויים בסעיף 5א(א)(1)(א) ו-5א(א)(1)(ב) לחוק יחסי ממון המאפשרים חלוקת משאבים טרם הגירושין; (ג) היה מקום בנסיבות העניין להורות על חלוקת בלתי שוויונית של הרכוש המשותף, לטובת העותרת, מפאת הפערים בכושר ההשתכרות של הצדדים; (ד) עיכובו של בית הדין בפסיקת מזונותיה אינו כדין; (ה) קביעת סידור גט לבני הזוג, וחיובה של העותרת בגירושין, אינו כדין ועלול לפגוע בזכויותיה במסגרת חלוקת הרכוש והמזונות. בסמוך לאחר הגשת העתירה, הגישה העותרת גם בקשה לצו ביניים בגדרה התבקש עיכוב ההליכים המתנהלים בבית הדין האזורי עד למתן פסק דין בעתירה. בהחלטתי מיום 2.4.2010 ניתן צו ארעי האוסר על המשך ההליכים בבית הדין האזורי עד להחלטה אחרת. תגובת המשיב לעתירה ולבקשה לצו הביניים 7. בתגובתו לעתירה טוען המשיב כי העתירה שלפנינו אינה מעלה כל עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, שכן בית הדין הרבני לא חרג מסמכותו, ולא נגרם לעותרת כל עיוות דין. עוד נטען כי ממילא דין העתירה להדחות מפאת היותה עתירה מוקדמת. זאת, בין היתר, מפני שחוות הדעת האקטוארית המעודכנת טרם הוגשה וממילא לא ניתן עוד פסק דין סופי בסוגיות הרכוש. ביתר הסוגיות סומך המשיב ידיו על הנמקותיו של בית הדין האזורי. המשיב מדגיש כי אין במתן הגט כשלעצמו כדי לפגוע בזכויותיה של העותרת, שכן הוא איננו משפיע על הליכי חלוקת הרכוש בין הצדדים. עוד טוען המשיב כי העתירה שלפנינו נגועה בחוסר תום לב וניסיון להתעשר שלא כדין על חשבונו. דיון והכרעה 8. דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע ומושרש הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הדתיים אלא במקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראת חוק; או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו: בג"ץ 450/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 5 (לא פורסם, 5.2.2012); בג"ץ 6641/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (לא פורסם, 22.1.2012); בג"ץ 8893/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (לא פורסם, 15.12.2011)). עניינה של העותרת אינו נופל בגדר החריגים לכלל זה. מעיון בטענותיה של העותרת ניתן בנקל להבחין כי רובן המכריע נושא גוון ערעורי מובהק. דברים אלו נאמרים ביתר שאת שעה שעותרת משיגה גם על החלטות ביניים בסוגיות שלא הוכרעו באופן סופי בבית הדין הרבני. 9. באשר להשגתה של העותרת על ההחלטה שלא להיעתר לבקשה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש – בית הדין הרבני הגדול דן בטענות אלו לגופן בגדר ערעורה על החלטתו של בית הדין האזורי, והחלטתו המנומקת מצויה במסגרת סמכותו. יתרה מכך, סוגיית חלוקת הרכוש והשגות עליה היא עניין ערעורי מובהק, שבמקרה דנן נדון והוכרע זה מכבר בשתי ערכאות שונות ואינני רואה עילה להתערבותנו בו. 10. אשר לטענותיה של העותרת ביחס להערכת שווי החברה, לפסיקת המזונות ולחיובה בגט – הרי שהעתירה בעניינן היא עתירה מוקדמת הלוקה באי מיצוי הליכים ודינה להידחות גם בשל כך. כלל הוא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד, מקום בו העתירה מוקדמת, ולוקה באי-מיצוי הליכים הפתוחים לפני העותר, בטרם פנה לבית משפט זה (בג"ץ 778/07 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם, 11.4.2007)). בעניין מועד הערכת שווי החברה – בית הדין האזורי קבע כי אם יהיה שינוי בחוות הדעת האקטוארית ביחס לשווי החברה, תינתן החלטה בשאלת המועד הקובע להערכת השווי. גם בית הדין הרבני הגדול ציין בהחלטותיו כי לא קיים פסק דין סופי בנושא זה. באשר למזונות – הורה בית הדין הרבני הגדול לבית הדין האזורי ליתן החלטה בעניין, וזו אכן ניתנה לאחר הגשת העתירה. בית הדין האזורי דחה את תביעת המזונות לגופה וככל שהעותרת חפצה להשיג על החלטה זו, פתוחה לפניה הדרך למצות את ההליכים בערכאה הערעורית המתאימה. דברים אלו יפים גם באשר לשאלת החיוב בגט. בהחלטת ההבהרה האחרונה מיום 2.5.2012 קבע בית הדין האזורי – על סמך התרשמותו מהתנהלות הצדדים במהלך ההליכים ובפרט נוכח התרשמותו מחוסר כנותה של תביעת העותרת לשלום בית – כי על העותרת לקבל גט וכי על הצדדים להתגרש. החלטה זו טרם עמדה תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור. 11. לדברים אלו משקל מכריע גם באשר לטענותיה של העותרת בדבר סירוב בית הדין להקדים את מועד איזון המשאבים מכוח סעיף 5א לחוק יחסי ממון. כאמור, בנושא חלוקת הרכוש ניתנו עד כה רק החלטות ביניים. על כן לא ראה בית הדין הרבני הגדול לדון בסוגיה זו בערעור, ומקל וחומר אין זו עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בנקודת הזמן הנוכחית. בית הדין אף לא כרך ולא התנה את סוגית חלוקת הרכוש במתן הגט. שתי הסוגיות הללו מתקדמות באפיקים מקבילים ולא נקבעו מסמרות בשאלה מה יקדם למה. העתירה נדחית אפוא. העותרת תישא בהוצאות המשיב 3 בסך 5,000ש"ח. ניתן היום, ‏ח' בסיון התשע"ב (‏29.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12019030_M06.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il