מלר מרב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1902/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1902/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערערת: מלר מרב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה מיום 03.03.2013 בתיק גמ"ר 1881-07-11 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' כהן בשם המערערת: עו"ד א' אורון פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת מ' כהן) מיום 3.3.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בגמ"ר 1881-07-11. 2. לבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה הוגש כתב אישום נגד המערערת, המייחס לה עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. המערערת הורשעה במסגרת הסדר טיעון על פי הודאתה, אולם נוכח ראיות חדשות שנתגלו ביקשה המערערת לחזור בה מן ההודאה. כעבור שישה חודשים נעתר בית המשפט לבקשת המערערת לחזור מן ההודאה, ביטל את הכרעת הדין וקבע את התיק לדיוני הוכחות. יוער, כי בין מועד הבקשה לחזרה מן ההודאה לבין מועד מתן ההחלטה בעניין, הוגשה נגד השופטת מ' כהן תלונה לנציבות תלונות הציבור על שופטים, ככל הנראה נוכח השיהוי במתן ההחלטה. התלונה הוגשה מטעם משפחת המנוח, אשר נהרג בתאונת הדרכים בה הייתה מעורבת המערערת. לאחר שבוטלה הכרעת הדין, החל בית המשפט בשמיעת הראיות. אחד מדיוני ההוכחות בתיק נקבע ליום 14.2.2013. בא-כוח המערערת ביקש לדחות את הדיון, אולם בית המשפט סירב לבקשה. ביום 5.2.2013, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת ומוסכמת של הצדדים לדחיית הדיון – בה הצהירו הצדדים כי בישיבה הקרובה יסתיימו פרשות התביעה וההגנה (למעט העדת עד מומחה מטעם ההגנה) – ודחה את הדיון ליום 17.2.2013. עוד קבע בית המשפט בהחלטתו כי בדיון האמור יעידו שני העדים שביקשה ההגנה להעיד (להלן – העדים או עדי ההגנה). ביום 10.2.2013 ביקשה המערערת מבית המשפט לזמן את שני עדי ההגנה האמורים. ביום 14.2.2013 הורה בית המשפט כי על ההגנה מוטלת האחריות להזמין את העדים, משום שזימון פורמלי מטעם בית המשפט לא יספיק להגיע טרם מועד הדיון שנקבע ליום 17.2.2013, קרי שלושה ימים לאחר מכן. במהלך הדיון ביום 17.2.2013, ולאחר שהתברר שהעדים לא התייצבו לדיון, ביקש בא-כוח המערערת מבית המשפט לזמנם. בית המשפט סירב לבקשה, ובהחלטתו אף העביר ביקורת על התנהלות ההגנה בתיק. 3. לאחר דברים אלו, ביום 19.2.2013, ביקשה המערערת מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. לטענת המערערת, הסירוב לזמן את עדי ההגנה אינו מכבד את ההסכמות הדיוניות בין הצדדים, ופוגע באופן משמעותי בהגנתה של המערערת. עוד טענה המערערת כי בעקבות התלונה שהוגשה נגד השופטת כהן מרחפת עננה מעל ראשה, באופן המשפיע על החלטות בית המשפט ועלול אף להטות את תוצאת פסק הדין. זאת, בפרט נוכח העובדה שמדובר ב"תלונה מרתיעה" (כך לפי המערערת), אשר הוגשה מטעם משפחת המנוח, אשר האינטרסים שלה בהליך שונים בתכלית מאלו של המערערת. בתוך כך, סבורה המערערת כי אף ההחלטה שלא לזמן את עדי ההגנה נובעת בין השאר משאיפתו של בית המשפט לסיים את ההליך בדחיפות הרבה ביותר, הנובעת מן התלונה שהוגשה נגדו בגין העיכוב בתיק. בנוסף, טענה המערערת כי דבר התלונה לא הובא לידיעת ההגנה, עובדה אשר פגעה ביכולתה של המערערת לכלכל את צעדיה כיאות. המשיבה, מצידה, התנגדה לבקשת הפסלות. לטענת המשיבה, ההחלטה שלא לאפשר את עדותם של עדי ההגנה היא החלטת ביניים במשפט פלילי, שאינה נתונה לערעור לפני סיום ההליך. בנוסף, טענה המשיבה כי שרבוב דבר הגשת התלונה נועד להטיל דופי בבית המשפט, וכי אין יסוד להניח שהגשת התלונה תשפיע על החלטות בית המשפט בתיק. עוד ציינה המשיבה כי המערערת עצמה לא עמדה בהסכמות הדיוניות בין הצדדים לעניין העדים, ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. לסיום ציינה המשיבה כי אין לה התנגדות שעל אף האמור ייקבע דיון נוסף שאליו יזומנו עדי ההגנה. 4. ביום 3.3.2013 דחה בית משפט קמא את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי ההחלטה שלא לאפשר להעיד עדים היא החלטת ביניים דיונית שאינה ניתנת לערעור טרם שההליך יסתיים, לרבות על דרך של ערעור פסלות שופט. בית המשפט הוסיף כי לא זו בלבד שההחלטה שלא לזמן את עדי ההגנה לא מקימה עילת פסלות, אלא שלשיטתו כלל לא נפל פגם בהחלטה, משום שמדובר בעדים בלתי רלוונטיים. אשר לתלונה, קבע בית המשפט בהחלטתו כי עצם הגשת התלונה אף הוא אינו מבסס עילת פסלות. יוער, כי ביום 5.3.2013 הגישה המערערת "בקשת הבהרה לאור החלטת בית המשפט מיום 3.3.2013 שלא לפסול עצמו", ובה טענה כי נוכח עמדת המשיבה בבקשת הפסלות, אין מניעה לקבוע דיון נוסף ולזמן אליו את עדי ההגנה. ביום 7.3.2013 קבע בית המשפט כי דחיית בקשת הפסלות וכן דחיית הבקשה לזמן את עדי ההגנה עומדות בעינן, וכי עדי ההגנה לא יזומנו. 5. על החלטת בית המשפט מיום 3.3.2013 הוגש הערעור שלפניי. בערעורה חזרה המערערת על הטענות שהעלתה בפני בית משפט קמא, והדגישה כי לשיטתה החלטת בית המשפט לפיה לא יעידו עדי ההגנה נובעת מהשלכות התלונה שהוגשה נגד השופטת כהן, וכי נסיבות אלו יוצרות חשש למשוא פנים. 6. דין הערעור להידחות. ראשית, הלכה היא, כי אין בהחלטה דיונית של בית המשפט, כשלעצמה, כדי לבסס עילה לפסילתו (ראו למשל: ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (21.5.2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006) (להלן – מרזל). כך למשל, נפסק בעבר כי החלטות דיוניות העוסקות באופן ניהול ההוכחות ושמיעת הראיות אינן מקימות עילת פסלות (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 לפסק הדין (29.4.2002)). במקרה הנדון, עולה מטענות המערערת – הן בפני בית משפט קמא הן בערעור – כי הסיבה העיקרית לבקשת הפסלות היא אופן ניהול המשפט על ידי בית המשפט לתעבורה, ואי-שביעות רצונה של המערערת מן ההחלטה הדיונית בדבר אי העדת עדי ההגנה. אלו הן טענות ערעוריות אשר מקומן להתברר בגדרי הערעור על פסק הדין כולו (אם תורשע המערערת ויוגש ערעור), שכן ככלל אין זכות ערעור על החלטות ביניים במשפט הפלילי. מכל מקום, ערעור פסלות שופט אינו המקום להעלות טענות אלה. יוער, כי תחושתה הסובייקטיבית של המערערת כי בית המשפט מחמיר עימה או כי מתעורר חשש למשוא פנים, אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערערת להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007)). 7. שנית, אף התלונה נגד השופטת כהן אינה מקימה עילת פסלות. לא אחת נקבע כי אין די בעובדה שהוגשה תלונה כדי לבסס עילת פסלות. אילולא כך, היה נוצר תמריץ לבעלי דין להגיש תלונה נגד שופט או שופטת, ובכך להביא לשינוי המותב (ראו למשל: ע"פ 1971/03 בלול נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 לפסק הדין (20.3.2003); ע"א 6108/02 קיבוץ סאסא נ' ועקנין, פיסקה 6 לפסק הדין (5.8.2002); מרזל, בעמ' 227-224). אין לקבל אף את הטענה שהגשת התלונה דוחקת בבית המשפט לנהל את ההליך בדחיפות. הנחת המוצא היא כי מקצועיותו של בית המשפט והגינותו יאפשרו לו שלא להיות מושפע מן התלונה (מרזל, בעמ' 227). אכן, ישנם מקרים שבהם תוכן התלונה – להבדיל מעצם הגשתה או הנחה בדבר השלכותיה – ילמד על קיומה של עילת פסלות. עם זאת, המקרה שבפנינו אינו נמנה על מקרים אלו, שכן מן החומר שלפניי עולה כי התלונה נוגעת להתמשכות יתרה של ההליכים, והיא אינה מעוררת חשש ממשי לקיומו של משוא פנים. 8. סיכומם של דברים, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הערעור אינו מגלה עילה בדבר חשש למשוא פנים בניהול המשפט. 9. הערעור נדחה אפוא מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. ניתן היום, ב' בניסן התשע"ג (13.3.2013). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13019020_S01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il