אנטולי בוגטיק נ. השר לבטחון פנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 190/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 190/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: אנטולי בוגטיק נ ג ד המשיבים: 1. השר לבטחון פנים 2. שר המשפטים עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ' בסיון התשע"ג (29.5.2013) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר, אסיר בכלא איילון, לריצוי יתרת עונשו ברוסיה, בהתאם לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: חוק נשיאת מאסר). רקע עובדתי 2. העותר הורשע במספר רב של עבירות, ונגזר עליו עונש של 69 חודשי מאסר (ת"פ 27419-01-11, כבוד השופטת י' אמסטרדם). העותר הורשע בשבעה אישומים של תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, שישה אישומים של פרסום הסתה לגזענות, שבעה אישומים של החזקת חומר פרסום גזעני, שמונה אישומים של קשירת קשר לביצוע פשע, ואישום אחד של תקיפה בנסיבות חמורות. 3. על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה העותר, בין השנים 2007-2005 הוא חבר לצעירים נוספים, ויחד ביצעו פעילויות ניאו-נאציות. במסגרת זאת, הסיתו לגזענות, הפיצו חומר תעמולה גזעני, ועוד. בין היתר, תקף העותר עם צעירים נוספים עוברי אורח ממניעים גזעניים. את מעשי התקיפה הם צילמו בוידאו, ופרסמו את הסרטונים באתר אינטרנט ניאו-נאצי ובאתר You-Tube. 4. משפטו של העותר התנהל בנפרד ממשפטם של שאר חבריו. זאת, משום שבשנת 2007 נמלט אל רוסיה. העותר מחזיק באזרחות רוסית, ורשויות השלטון שם סירבו להסגירו לישראל לשם העמדתו לדין. בשנת 2010, נתפס לאחר יציאה מרוסיה למדינה שלישית, והועבר לישראל. 5. ביום 18.1.2012, התקבלה במחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה בקשה של העותר לרצות את יתרת עונשו ברוסיה. זאת, משום קשיים שבהם נתקלת משפחתו, המתגוררת ברוסיה, לבקרו בישראל. עובר לתשובה לבקשת העותר, פנה העותר למחלקה לעניינים בינלאומיים ולגופים שונים פעמים רבות. כמו כן, פנו בעניינו לרשויות המדינה בני משפחתו. במסגרת זאת, כתב באחת הפניות אביו של העותר, כי הוא חולה במחלת הסרטן. 6. ביום 29.8.2012, החליט השר לביטחון פנים, המשיב 1 בעתירה זו, לדחות את הבקשה. המשיב 1 נימק את החלטתו בהתבסס על חומרת העבירות בהן הורשע העותר, ועל בריחתו בשנת 2007 לרוסיה. עוד נכתב בהחלטה כי העברתו לישראל דרך מדינה שלישית (המדינה אליה ניסה להיכנס ושם נתפס והועבר לישראל), "הייתה כרוכה במאמצים ומשאבים רבים." 7. לכך יש להוסיף כי ביום 3.9.2012, החליט שר המשפטים גם כן לדחות את בקשתו של העותר. זאת, בהסתמך בין היתר על חוות דעתה של המחלקה לעניינים בינלאומיים, שהמליצה גם כן לדחות את הבקשה, על סמך שיקולים דומים לאלו המפורטים בהחלטת השר לביטחון פנים. 8. ביום 14.10.2012, הודיעה המחלקה לעניינים בינלאומיים לעותר על דחיית בקשתו על ידי שני השרים. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 9. לטענת העותר, שמייצג את עצמו, העבירות שבהן הורשע לא נעשו מתוך מניעים גזעניים ניאו-נאציים, אלא בעקבות "מחאה סוציאלית מטופשת של נערים, תחת השפעת אלכוהול". מאז שברח לרוסיה התבגר, חשב על מעשיו, ונגמל מאלכוהול. כמו כן, קיים שם אורח חיים נורמטיבי, התקרב אל הדת היהודית, ולא יחזור בעתיד לעבור עבירות דומות. 10. עוד מוסיף הוא כי בשנת 2007 לא ברח מאימת הדין, אלא פשוט בחר להעתיק את מגוריו לארץ מולדתו. לטענתו, לא נאמר לו כי אסור לו לצאת מהארץ, ושחרורו ממעצר לא הותנה בערבות. 11. כמו כן, טוען הוא כי הסיבה בגינה מבקש הוא לרצות את מאסרו ברוסיה, היא שמרבית חייו התגורר שם, ונסיבות משפחתיות אישיות ורפואיות מחייבות אותו להיות נוכח שם. לאור זאת, יש להגדיר את בקשתו כבקשה מטעמים הומניטאריים, העומדת בדרישות החוק לנשיאת מאסר, ולכן יש לקבל את עתירתו. 12. לכך יש להוסיף כי לטענתו השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לסרב לבקשתו אינם סבירים. לטענתו, חוק נשיאת מאסר קובע תנאים ברורים לאישור בקשה לריצוי מאסר. השיקולים שבבסיס ההחלטה, כדוגמת חומרת המעשים והעובדה שברח לרוסיה, אינם רלוונטיים לתנאים שקובע החוק. בנוגע לשיקול לדחיית בקשתו בשל המאמצים הרבים שהיו כרוכים בהסגרתו לישראל, טוען העותר כי פעולה זו היא בגדר המשימות עליהן אמונות רשויות המדינה, ולפיכך, לא ניתן לזקוף לחובתו כי רשויות אלה עשו עבודתן נאמנה. 13. לבסוף, טוען הוא כי החוק לנשיאת מאסר חוקק לפני זמן רב, אולם, עד כה לא הועבר אף אסיר במסגרת החוק לריצוי עונש מאסר לרוסיה. לטעמו, הסיבה לכך היא קשיים שמערים משרד המשפטים על בקשות דומות לשלו, הן בבקשות לריצוי עונש בישראל, והן בבקשות לריצוי עונש ברוסיה. 14. בשולי הדברים נציין כי במסגרת עתירתו, ופעם נוספת בתגובתו לתשובת המשיבים, ביקש העותר כי ימונה לו עורך-דין מטעם הסנגוריה הציבורית. 15. מנגד, טוענים המשיבים, כי דין העתירה להידחות. זאת, בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה. לדידם, ההחלטה לדחות את בקשת העותר נעשתה בהתאם להוראות החוק לנשיאת מאסר, והחוק לא קובע אפשרות לעיון מחדש בהחלטה שלא לאשר בקשה כדוגמת זו של העותר. 16. לגישתם, העברת אסיר לריצוי עונשו במדינת אזרחותו נקבעת בהתאם לתנאים הקבועים בחוק לנשיאת מאסר, ואינה בגדר זכות המוקנית לאסיר. זאת ניתן ללמוד מלשון החוק, על פיה "ניתן" להיענות לבקשה לריצוי עונש מאסר במדינת האזרחות (סעיף 2(ב) לחוק). קרי – אין חובה להיענות לבקשה אף אם היא עומדת בתנאים הקבועים בחוק. השיקולים ששקלו השר לביטחון פנים ושר המשפטים (העובדה שברח מאימת הדין לרוסיה, המאמצים בהחזרתו לישראל וחומרת העבירות) היו סבירים, ולפיכך אין כל עילה להתערבות בהחלטה. 17. לכך יש להוסיף כי החוק לנשיאת מאסר קובע חריג, על פיו אין לאשר בקשת אסיר אם העברתו לריצוי עונשו במדינה אחרת פוגעת באינטרס ציבורי. לטענת המשיבים, ישנו אינטרס ציבורי חזק כי העותר, אשר הורשע בפשעים בעלי אופי גזעני, ירצה את עונשו דווקא במדינת ישראל. 18. יתר על כן, לגישתם, ניתן ללמוד מהוראות חוק נשיאת מאסר, אשר קובע סייג לריצוי עונש מאסר מחוץ לישראל בעבירות לפי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950, או לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950, גם לעניינו של העותר. אמנם העותר לא הורשע בעבירות לפי שני חוקים אלה, אולם, ניתן מסייג זה ללמוד על האינטרס הציבורי בדבר החשיבות שבריצוי עונשים בישראל בגין עבירות דומות לעבירותיו של העותר. המסגרת הנורמטיבית 19. סעיף 13 לחוק נשיאת מאסר קובע כי ניתן יהיה להעביר אסיר לריצוי עונשו במדינת אזרחותו, על פי התנאים הקבועים בסעיף 7 לחוק, שעניינו העברת אסיר לריצוי עונשו בישראל, ואלו הם: (א) (ב) (1) (2) (3) (4) (5) ניתן אסיר לנשיאת מאסרו בישראל אם סברו השרים כי נתקיימו לכל אלה: בעת שעבר את העבירה היה האסיר אזרח ישראל; האסיר מתגורר דרך קבע בישראל; קיימות נסיבות המצדיקות את נשיאת המאסר בישראל; המעשה שבשלו נידון האסיר למאסר היה מהווה, אילו נעשה בישראל, עבירה פלילית; אין מניעה, מטעמים של שלום הציבור או בטחון הציבור, להעביר את האסיר לישראל. השרים רשאים לפטור אסיר מהתנאים המפורטים בסעיף קטן (א) פסקאות (1), (2) ו-(4) אם ראו טעם לכך. דיון והכרעה 20. לאחר שעיינו בכתב העתירה, בתגובה ובתשובה אליה, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין העתירה להידחות. טרם דיון נציין כי לאחר ששקלנו האם יש מקום להורות במקרה הנוכחי על מינוי סניגור לעותר, לא מצאנו כי יש בנסיבות ההליך כדי להצדיק זאת, ולפיכך אנו דוחים את בקשתו זו. 21. כאמור, סעיף 7 לחוק קובע רשימת תנאים, שבהתקיימותם, רשאים השר לביטחון פנים ושר המשפטים לאשר את הבקשה. 22. מתגובתם של המשיבים, נראה כי דחיית בקשתו של העותר התבססה על התנאי הקבוע בסעיף קטן (א)(5): "אין מניעה, מטעמים של שלום הציבור או בטחון הציבור, להעביר את האסיר לישראל [ובשינויים המתחייבים – במקרה דנן לרוסיה – ס' ג'']". לפיכך, בחינת ההחלטה לדחות את הבקשה על בסיס טעם זה תעמוד במוקד דיוננו. 23. עוד נציין, בשולי הדברים, כי מהחומר העומד בפנינו לא ניתן לקבוע אם אכן התקיים בעניינו של העותר התנאי הקבוע בסעיף קטן (א)(2): "האסיר מתגורר דרך קבע בישראל [ובשינויים המתחייבים – במקרה דנן לרוסיה – ס' ג'']", שיכול להוות בפני עצמו טעם לדחות את בקשתו. 24. על מנת לקבוע מהם השיקולים הרלוונטיים במקרה דנן, יש לקבוע תחילה מהי תכלית החוק לנשיאת מאסר. בית משפט זה דן כבר בעבר בתכלית החוק, וכך נקבע: "תכלית החוק היא למנוע מעבריין סבל יתר שהוא עלול לשאת בו בהידרשו לרצות עונש מאסר הרחק ממשפחתו, מקרוביו ומידידיו, בקרב אנשים שאורחותיהם אינה אורחותיו, שמנהגיהם אינם מנהגיו, שדרכם אינה דרכו, ששפתם אינה שפתו, שמאכליהם אינם מאכליו. כליאתו של אדם בכלא, בידודו של אסיר מן העולם, הטלתו אל סביבה שלא הכיר ולא ידע, עונש קשה הוא לעצמו ומביא הוא סבל רב על האדם. לא יהא זה לא נכון ולא ראוי אם נוסיף סבל על סבל, בהטילנו על אסיר לשאת עונש מאסר תוך התמודדות יומיומית, שעה-שעה, התמודדות שאין לה סוף, עם סביבה ועם אנשים שאינם בני-מינו, אנשים זרים לו באורחותיהם, במנהגותיהם ובשפתם. כך יהפוך סבל המאסר לסבל בלתי-נסבל, וההתמודדות עם הבלתי נודע להתמודדות קשה-מנשוא" (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 458 (2001) (להלן: פרשת ברגר)). ובדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "מוצע לאפשר לאזרח ישראלי שנידון לעונש מאסר מחוץ לישראל, לשאת את מאסרו בישראל; כן מוצע לאפשר לאזרח זר שנידון למאסר בישראל לשאת את מאסרו בארץ שבה הוא אזרח. בעשור האחרון התרחבה התופעה של הרשעת אדם במדינה שאינה המדינה שבה הוא אזרח ושאין הוא מתגורר בה דרך קבע. נשיאת המאסר בנסיבות אלה קשה יותר מאשר נשיאתו בדרך כלל, זאת בשל הריחוק מהמשפחה, הקשיים הנובעים מאי ידיעת השפה, חוסר התמצאות במנהגי המקום שלרוב הם שונים מאלה שהאסיר רגיל להם בארץ שבה הוא אזרח, וכן בשל בעיות חברתיות אחרות. העיקרון הוא אפוא זה, שאם אך ניתן יש לאפשר לאסירים לרצות מאסר שהוטל עליהם במדינתם דווקא". ולגבי התנאי הקבוע בסעיף 7(א)(5) בדבר שלום הציבור נכתב בהצעת החוק: "התנאי החמישי בא להבטיח ששיקולים של שלום הציבור יאזנו את שיקולי צרכיו של האסיר. מכאן הסמכות הניתנת לשרים שלא להסכים להעברתו לישראל של אסיר ישראלי, אם יש בכך סיכון לשלום הציבור בישראל. טובת הציבור גוברת על טובתו האישית של העבריין." (ה"ח ממשלה 2543, 794 (12.11.1996)). 25. כעולה מן האמור לעיל, תכליתו של החוק בכללותו היא הומניטארית. קרי, החוק מבקש שלא להטיל עונש נוסף על אסיר (נוכח הנסיבות בריצוי מאסר שלא במדינה בה מרכז חייו), מלבד העונש נגזר עליו בגין העבירות בהן הורשע (ראו: ע"פ 9147/03 אורן נ' מדינת ישראל (26.8.2003)); בג"ץ 3315/04 שיטרית נ' בית משפט המחוזי ירושלים (15.9.2005); פרשת ברגר, פסקה 49). 26. במסגרת זאת, הסייג בדבר שלום הציבור מבקש לקיים איזון בין אינטרס ציבורי לבין היענות לבקשת אסיר לריצוי עונשו במדינה אחרת. קרי, ניתן לדחות את הבקשה (כל זאת, כאמור, בהתאם לשיקול דעתם של השר לביטחון פנים ושר המשפטים), אם קיים אינטרס נגדי חזק דיו העומד מנגד. יש לציין כי על אף שדברי ההסבר להצעת החוק, מתייחסים לאינטרס ציבורי של הציבור בישראל באי ריצוי עונש של אסיר בישראל, יש להניח כי האינטרס חל גם במקרה ההפוך, כמו בעניינו. 27. לאור האמור לעיל, אין בידינו לקבל את טענת העותר כי השיקולים שבגינם נדחתה בקשתו היו זרים. חומרת העבירות (ואין צורך להרחיב על חומרתן), המאמצים הרבים שנדרשו לשם הבאתו לדין בישראל, ובריחתו מאימת הדין, כולם בגדר שיקולים רלוונטיים המעמידים אינטרס חזק למען ריצוי עונשו בישראל. 28. כמו כן, נראה כי במקרה דנן, לא קיימים שיקולים חזקים המחייבים היענות לבקשתו של העותר. נזכיר, כי מטרתו של החוק לנשיאת מאסר היא למנוע מצב בו אסיר נאלץ לרצות את עונשו לבדו בארץ זרה, שזיקתו אליה מקרית או שולית. יחד עם זאת, קשה לקבוע כי העותר זר לישראל, שעה שהוא אזרח ישראלי, שירת בצה"ל, התגורר מספר שנים בישראל, ואמו וחלק ממשפחתו (כעולה מכתב העתירה) מתגוררים בישראל. לאור זאת, מבלי לקבוע יתדות, נראה כי לא קיימים שיקולים הומניטאריים חזקים המחייבים קבלת בקשתו. 29. בנוסף, נזכיר כי סעיף 7 לחוק נשיאת מאסר קובע כי סמכותם של השר לביטחון פנים ושר המשפטים היא סמכות שברשות ולא שבחובה. קרי, לשניהם שיקול דעת בהחלטה אם לקבל או לדחות בקשות המוגשות בהתאם לחוק. שעה ואין מחלוקת כי שני השרים שקלו את בקשתו של העותר לגופה, וכי השיקולים שבבסיס ההחלטה, כאמור לעיל, סבירים ורלוונטיים, לא ניתן לקבוע כי נפל כל פגם בהחלטה (ראו והשוו: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29 (1983); בג"ץ 335/82 למדן נ' מנהל אגף המכס, פ"ד לו(4) 785 (1982); בג"ץ 939/05 ברבי נ' שר התמ"ת (18.6.2007)). 30. לכך יש להוסיף כי אין לקבל את טענותיו של העותר בדבר המניע לביצוע העבירות (שלטענתו לא היה גזעני), וכי לא ידע כי אסור עליו לצאת מגבולות ישראל. קביעותיו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע מפורשות כי העבירות נעברו על רקע גזעני, הן קביעות חלוטות. כמו כן, נזכיר כי העותר הודה בעבירות שיוחסו לו בהסדר טיעון. 31. סוף דבר, לו תישמע דעתי, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ח בסיון התשע"ג (6.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13001900_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il