בן שבת ואח' נ' שר הפנים ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 18967-04-25 לפני: כבוד עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: 1. אורלי בן שבת 2. Kayumova Kubarro 3. זהבה אסרף נגד המשיבים: 1. שר הפנים 2. משרד הפנים 3. רשות האוכלוסין וההגירה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות: עו"ד אורון שורץ; עו"ד יוגב נרקיס; אלון גלילי פסק-דין השופט אלכס שטיין: עסקינן בעתירה אשר מבקשת שנוציא מלפנינו צו על-תנאי המורה למשיבים לבוא ולנמק מדוע לא יפעלו לשנות את מדיניות המכסות הקיימת להבאת עובדים זרים בתחום הסיעוד הביתי באופן ההולם את כמות ההיתרים שניתנו על-ידם להעסקת עובד זר, ומדוע לא יפעלו להביא לארץ עובדים זרים בהתאם למכסות המעודכנות; וכן להורות למשיבים לתת היתר עבודה לתקופה העולה על התקופה המותרת בחוק לעובדים זרים בתחום האמור, עד לסיום מילוי המכסות המעודכנות. בנוסף, מבקשות העותרות כי נורה למשיבים להתייחס לחוקתיותו של סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: החוק או חוק הכניסה לישראל), ככל שכמות ההיתרים להעסקת עובד זר הינה נמוכה ממכסת העובדים הזרים; והעותרות אף מבקשות שנבטל את החוק ונחזירו לכנסת לשם תיקונו. העותרת 1 היא מטופלת סיעודית בת 84, אשר סובלת ממצב בריאותי מורכב ועגום, עליו לא נפרט מפאת צנעת הפרט. בשל מצבה זה, קיבלה העותרת 1 היתר להעסקת עובד זר. לטענתה, לאחר מאמצים רבים שהשקיעה יחד עם בתה – העותרת 3 – לאיתור מטפלת סיעודית מתאימה, התחילה העותרת 2 – עובדת זרה מאוזבקיסטן שנכנסה לישראל לראשונה בשנת 2016 – לעבוד אצלה, וקשרה עמה ועם משפחתה קשר טיפולי עמוק. ביום 13.11.2024 הגישה העותרת 1 בקשה לוועדה ההומניטארית מכוח סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל (להלן: הוועדה) להארכת האשרה ורישיון הישיבה של העותרת 2 מטעמים הומניטאריים מיוחדים. באותו היום דחתה הוועדה את הבקשה מאחר שזו אינה עומדת בחלק מתנאי הסף הקבועים בחוק: ראשית, עברו יותר משמונה שנים מאז כניסתה לראשונה של העותרת 2 לישראל; שנית, התקבלה בעבר החלטה של שר הפנים להאריך את רישיונה לטיפול במטופל אחר. ערר שהגישו העותרות על החלטת הוועדה נדחה על-ידי בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל ביום 2.2.2025. העותרות מעלות בעתירתן שורה ארוכה של טענות, חלקן בעניינן הפרטני וחלקן במישור העקרוני. העותרת 1 טוענת כי ניסיונות רבים שנעשו על-מנת לאתר מטפלות סיעודיות שיתאימו עבורה עלו בתוהו, ומספר מטפלות שהועסקו אצלה לא הצליחו להתמיד בעבודתן לאור חומרת מצבה וכן לאור מורכבות מצב בנה שמתגורר עמה ולוקה אף הוא בבריאותו – הגופנית והנפשית. לטענת העותרת 1, המחסור הניכר במטפלים סיעודיים בארץ בכלל ובסביבת מגוריה בפרט, והתלות ההולכת וגוברת שלה בנוכחותה ובטיפולה של העותרת 2, אשר הצליחה להכיל את בנה, הפכו את החלפתה למשימה כמעט בלתי אפשרית. העותרת מוסיפה וטוענת כי מצב דברים זה אינו נחלתה בלבד, כי אם של משפחות רבות הנזקקות למטפלים סיעודיים, אשר אוחזות בהיתר כחוק אך אינן מצליחות למצוא עובד מתאים. לפיכך, ולאור תלותה של העותרת 1 בעותרת 2, ונוכח היעדר יכולתם של בנה ובתה לסעוד אותה, העותרת 1 טוענת שמן הראוי היה לבחון את בקשתה לפנים משורת הדין במקום לדבוק בצורה נוקשה בלשון החוק. העותרות מלינות גם על החלטתו של בית הדין לעררים, אף שאינן חולקות על כך שהבקשה אינה עומדת בתנאי החוק ואין לוועדה או לבית הדין לעררים סמכות לחרוג מגבולותיו. העותרות תוקפות גם את החוקתיות של חוק הכניסה לישראל ואת האופן בו הוא מיושם על-ידי המשיבים. לטענתן, החוק פוגע קשות בזכויותיהם של בני הגיל השלישי ואינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה – זאת, עד כמה שניתן להבין מהעתירה, נוכח נוקשות הוראותיו והיעדר אפשרות לחרוג מהן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. העותרות מבקשות כי נורה על בטלות החוק ועל החזרתו לכנסת כדי שתתקנו בהתאם לנוסח שהוצע על-ידי העותרות או בהתאם לנוסח אחר שהמחוקק יראה לנכון לאמץ. דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים. חרף ניסיונן של העותרות לשוות לעתירה נופך עקרוני, ברי הוא כי העתירה נטועה בעיקרה בנסיבותיה הפרטיקולריות של העותרת 1 ובהחלטה שלא לאפשר לעותרת 2 להמשיך את עבודתה בישראל. דין העתירה להידחות אפוא בשל קיומו של סעד חלופי. כידוע, על החלטה של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל ניתן לערער בזכות לפני בית משפט לעניינים מינהליים (ראו: סעיף 13לא(א) לחוק). העותרות לא הגישו ערעור כזה, ולא הסבירו בעתירתן מדוע לא עשו זאת. על כן, לא ראינו מקום לסטות מהכלל היסודי לפיו מקום שבו קיים לעותר סעד חלופי, יימנע בית משפט זה מלהידרש לעתירתו (ראו: בג"ץ 4462/22 גמבריאן נ' משרד הפנים, פסקה 4 (26.10.2022)). זאת ועוד: העותרות אינן חולקות על כך שהבקשה להאריך את רישיונה של העותרת 2 אינה עומדת בדרישות החוק ושאין בדין סמכות להורות על הארכת הרישיון. אם כך הוא, מהו בדיוק הפגם שלשיטת העותרות נפל בהחלטתה של הוועדה ובהחלטת בית הדין לעררים? לעותרות אין תשובה לשאלה זו. מבלי להקל ראש במצבה הרפואי של העותרת 1 ובקושי למצוא מטפלת סיעודית עבורה, הוראותיו של החוק ברורות, והן אינן מותירות כל אפשרות לבחון בקשות הומניטאריות שאינן עומדות בתנאי הסף שנקבעו בסעיף 3א(ב1) לחוק. טענותיהן החוקתיות של העותרות, אף הן תליות על בלימה. טענות אלה מנוסחות באופן כוללני, בחוסר בהירות, ומבלי להצביע על כלל חוקתי מוכר שמכוחו ניתן לפסול את חוק הכניסה לישראל. העותרות גם לא טרחו להניח תשתית עובדתית לטענתן בדבר הפער בין מספר ההיתרים הקיימים להעסקת עובד זר לבין המכסות הקיימות להבאת עובדים זרים לישראל. גם מטעמים אלה, דין העתירה להידחות על הסף. העתירה נדחית אפוא בזאת. בהתחשב בנסיבותיהן של העותרות, ומשלא התבקשה תגובה מטעם המשיבים, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, א' אייר תשפ"ה (29 אפריל 2025). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט