שובאל בסטיקר נ' מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1895/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1895/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: שובאל בסטיקר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.01 בתפ"ח 5207/99 שניתנו על ידי כבוד השופטים: נ' עמית, ע' קפלן-הגלר וא' טל תאריך הישיבה: ח' באדר א' התשס"ג (10.2.2003) בשם המערער: עו"ד סוזי שלו בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופטת ד' ביניש: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' עמית, ע' קפלן-הגלר, א' טל) אשר הרשיע את המערער באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובאיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין הרשעתו במעשים אלה גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 9 שנות מאסר, מהן 7 שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. נוסף על עונש המאסר הורה בית המשפט על שלילת רישיונו של המערער לנהיגה ברכב ציבורי לתקופה של 9 שנים החל מיום מתן גזר הדין. העובדות 1. הערעור שלפנינו עוסק במעשה אינוס אשר ארע במהלך טיול בית-ספרי, במחצית השנייה של שנת 1997. המתלוננת עבדה באותה תקופה כמדריכת של"ח בבית ספר תיכון בחולון, במסגרת השירות הלאומי. מן העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, עולה כי ביום 25.9.1997 התלוותה המתלוננת לטיול של בית הספר לצפת. הטיול החל בשעות הערב של יום חמישי, נמשך בלילה, והסתיים ביום שישי בבוקר. באותו מועד עבד המערער כנהג אוטובוס בחברת אוטובוסים פרטית והוא נהג באוטובוס בו נסעה המתלוננת. בסיומו של הטיול ולאחר שהוחזרו התלמידים לבית הספר, נותרה המתלוננת לבדה עם המערער באוטובוס, לאחר שביקשה כי יסיע אותה עד רמלה, בדרכו לביתו שבלוד. במהלך הנסיעה, סמוך לצומת כפר חב"ד, עצר המערער את האוטובוס בחלקה שוממת בצידי הדרך בתואנת שווא שיש בעיה מיכנית באוטובוס ועליו למלא מים. המערער התיישב לצידה של המתלוננת וביקש ממנה להביא לו בקבוק מים שהיה מונח לרגליה. כשהמתלוננת התכופפה להרים את הבקבוק חשה במכה קלה שהטיח המערער בראשה. אז, המערער החל להתקרב לעברה, ללטף את ראשה ולומר לה שהיא יפה ושכדאי ששניהם יהיו ביחד. המתלוננת התנגדה למעשיו של המערער, אולם הוא המשיך לגעת בפניה ובצווארה, תוך שהוא מונע ממנה אפשרות לקום מן המושב. בהמשך, המערער משך את המתלוננת, הוריד את חולצתה וניסה להוריד את חזייתה. הוא השכיב את המתלוננת על רצפת האוטובוס וניסה בכוח להוריד את החזייה שלה ולפתוח את החצאית שלבשה. המערער הרים את החזייה וקרע את החצאית והתחתונים של המתלוננת. הוא הוריד את מכנסיו ותחתוניו וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. כל אותה עת ניסתה המתלוננת להדוף את המערער, תוך שהיא בועטת באשכיו, והוא, בתגובה, היכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה, אחז בחוזקה בידיה ובפניה ושרט את חזה. לאחר מספר ניסיונות בהם המערער לא הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, הוא אחז בחוזקה בישבנה, פישק בכוח את רגליה והצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. המערער לא הגיע לסיפוקו בדרך זו ולכן שיחרר את המתלוננת מאחיזתו וסיים את האקט המיני מחוץ לגופה. לאחר שהגיע לסיפוקו הורה המערער למתלוננת לקום מרצפת האוטובוס ולהתלבש. הוא המשיך בנסיעה עד לתחנת האוטובוס ברמלה. כשעמדה המתלוננת לרדת מן האוטובוס שאל אותה המערער אם יש לה מספיק כסף לנסיעה, והציע לה ללכת לשתות עימו קפה. היא סירבה, והוא איים עליה שלא תספר דבר לאיש, ואם היא תדבר הוא יהרוג אותה. 2. המתלוננת לא סיפרה את שעבר עליה בנסיעה זו אלא כעבור כארבעה חודשים. היא שיתפה בעניין את בן זוגה ואת טלי כהן, המפקחת על בנות של"ח (להלן: טלי). טלי הלכה יחד עם המתלוננת למרכז סיוע לנפגעות אונס, שליווה את המתלוננת לבדיקת איידס. כשבועיים לאחר שסיפרה המתלוננת לטלי, היא שיתפה גם את הוריה ואת בני משפחתה. המתלוננת הופנתה לטיפול פסיכולוגי מטעם השירות הלאומי. המתלוננת סיפרה אודות האירוע גם לפסיכולוגית שטיפלה בה, וגם ליונה עמרוסי, המפקח על של"ח במשרד החינוך. על אף שהמתלוננת חשפה את האירוע בפני הסובבים אותה, במשך תקופה ארוכה לאחר מכן היא סירבה להתלונן במשטרה. כעבור כשנה חצי, במהלך עבודתה במשרד עורכי דין, נתקלה המתלוננת בתמונה של "האנס הסדרתי" שפורסמה בעיתון. היא חשה כי האירוע מציף אותה מחדש והחליטה, בעצת בני משפחתה, להגיש תלונה במשטרה. תלונתה הוגשה יומיים לאחר מכן, שהם כשנתיים לאחר האירוע עצמו. בעקבות התלונה במשטרה נעצר המערער, נחקר, והוגש נגדו כתב אישום. הכרעת הדין של בית המשפט קמא 3. בפני בית המשפט קמא הוצגה שורה ארוכה של עדויות, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. המתלוננת העידה ונחקרה באריכות ועדויות התביעה הנוספות התייחסו בעיקר למצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע, וקורותיה מיום המקרה ועד להגשת התלונה במשטרה. כן העידו השוטרים שליוו את החקירה. אל מול עדויות אלה הוצגה גרסתו של המערער לפיה המתלוננת יזמה מגע אינטימי עימו, ולאחר שהתחבקו והתנשקו מספר פעמים, המתלוננת סירבה להמשיך את המגע האינטימי, והמערער כיבד את רצונה. בית המשפט דחה את הגרסה שהציג המערער כבלתי מהימנה, וקבע כי עדותה של המתלוננת בבית המשפט הייתה מלאת עוצמה, דייקנית וכנה בזעקתה ונתמכה על ידי שורה ארוכה של ראיות ועדויות נוספות. 4. כאמור, על פי הגרסה שהציג המערער במשטרה ובבית המשפט, המתלוננת היא זו שיזמה את המגעים האינטימיים בין השניים, כבר בלילה במהלך הטיול. ביום המחרת, בשעה שנסעו מבית הספר בחולון לתחנה המרכזית ברמלה, טען המערער כי המתלוננת חיבקה אותו מאחור מספר פעמים בזמן שהוא נוהג, ובשלב מסוים, לאחר שעצר את האוטובוס בשולי הדרך כדי להטיל את מימיו, המתלוננת נצמדה אליו וחיבקה אותו. המערער טען כי הוא שכב על המתלוננת והם התחבקו והתנשקו מספר פעמים, ואז, כשניסה להושיט ידו לעבר איבר מינה של המתלוננת, היא אמרה לו שהיא בתולה ואסור לה להיות עימו. לדברי המערער, בשלב זה המתלוננת החלה להיות "היסטרית", לצעוק ולהשתולל, ולכן, הוא קם מעליה והפסיק את המגע האינטימי. המערער הוסיף כי כשהגיעו לתחנה המרכזית ברמלה אמרה לו המתלוננת כי היא אינה יודעת מה יקרה, ואולי היא תתלונן עליו. בתמיכה לגרסת המערער הציגה ההגנה את עדותה של אשתו של המערער, שתיארה את בעלה כאיש משפחה למופת, ואת עדותו של יעקב זהבי (להלן: זהבי), נהג נוסף שליווה את הטיול מטעם חברת האוטובוסים הפרטית. זהבי העיד כי הנאשם שוחח עימו מספר חודשים לאחר הטיול, והזכיר לו פרטים ואירועים שקרו במהלך הטיול. בעדותו מסר זהבי כי באחת מן העצירות בטיול הוא נכנס לאוטובוס של המערער וראה בחורה יושבת בפנים. הוא לא זכר מיהי, אך זכר שהיא רזה וקטנה. הוא לא ייחס לכך חשיבות, שכן סבר כי ייתכן שאחת התלמידות לא מרגישה טוב ונשארה באוטובוס. עוד העיד זהבי כי זכר שאחת הבנות, מלווה או תלמידה, ישבה לאכול עם הנהגים באחת ההפסקות וכי המערער אמר לו שיש מישהי "שמתלבשת" עליו. עדויות אלה שולבו בגרסה הכללית אותה הציגה באת-כוח המערער ולפיה המתלוננת, שגדלה וחונכה בבית דתי, בדתה את סיפור האונס מאחר שלא הייתה בתולה וחששה לספר זאת להוריה. לטענת הסניגורית, בשנתה הראשונה של המתלוננת בשירות הלאומי בחיפה היא התרחקה מהדת ו"נקרעה" בין אורח החיים הדתי ורצונה לרצות את הוריה ובין משיכתה למערער. על כן, היא בדתה את הסיפור, כדי שלא תצטרך לתרץ את מעשיה. בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו מכל וכל. בית המשפט ציין כי לא היה למתלוננת כל מניע הגיוני לבדות את הסיפור אודות מעשה האינוס וכי ל"ניתוח הפסיכולוגי" שהוצע על ידי באת-כוח המערער לא נמצאה כל תמיכה בראיות, והוא עמד בסתירה לעדויות האחרות, ובעיקרן, העדויות אודות מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע. בית המשפט קבע כי המערער הצטייר בעיניו כמי שמנסה להשתחרר מהתסבוכת שהוא הכניס עצמו אליה. הוא לא ייחס כל ערך לעדותה של אשת המערער וקבע כי אך טבעי הוא שאשת המערער תבקש להגן על בעלה. בית המשפט דחה גם את עדותו של זהבי, הנהג השני. בית המשפט סבר כי סיפורו של זהבי שונה לחלוטין מהסיפור שהציג המערער, ומעדותו ניכר כי הוא אינו זוכר את הטיול וייתכן שהוא בלבל בין טיול זה לבין טיולים אחרים. בניגוד לכך, בית המשפט נתן אמון מלא במתלוננת. הוא קבע כי גרסתה אחידה ועקבית וכי העדויות הרבות אודות מצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע וכן ההידרדרות הדרסטית בתפקודה, מחזקות את עדותה אודות מעשה האינוס הנורא שבוצע בה. 5. כל עדי התביעה עמדו על ההבדלים המשמעותיים במצבה הנפשי ובתפקודה של המתלוננת לפני האירוע ולאחריו. בין היתר העידו בעניין זה הוריה של המתלוננת ואחותה; טלי, וגורמים נוספים במערכת החינוך, בהם גרשון אברהם, הממונה הישיר על המתלוננת באותה עת, ויונה עמרוסי. מעדויות אלה עלה כי בשנה הראשונה לשירות הלאומי אובחנה המתלוננת כמדריכת של"ח מצטיינת. היא הייתה בעלת יוזמה, נטלה על עצמה תפקידים רבים ואף החליפה את מדריך השל"ח הקבוע בבית הספר בחיפה, בו עבדה כבת שירות לאומי. בשנה השנייה, כשהגיעה לבית הספר בחולון היא גילתה תחילה אחריות רבה, אך מייד לאחר הטיול החלה הידרדרות משמעותית. המתלוננת החלה להיעדר מבית הספר וסירבה לצאת לטיולים עם תלמידים; הוריה העידו כי היא הייתה מאוד "ישנונית" ועייפה ונהגה להתקלח פעמים רבות; היא רזתה באופן משמעותי והחלה בסדרת בדיקות רפואיות, שממצאיה לא העלו דבר. כל הסובבים את המתלוננת חשו באופן מיידי בשינוי הקיצוני בהתנהגותה ובתפקודה, ולכן, ניסו להבין לפשרו. למעשה, המתלוננת חשפה את שאירע לה לאחר שטלי, האחראית עליה, התקשרה אליה ונזפה בה על התנהגותה. המתלוננת, שלא יכולה הייתה לשאת עוד את האשמה, נסעה לכנס בו שהתה טלי באותה עת, וחשפה את האירועים. כשבועיים לאחר מכן, בעת ארוחת ליל שבת משפחתית, שאל אחיה של המתלוננת מדוע היא לא הולכת לבית הספר ולמה היא מזלזלת בתפקידה, ואז היא "נשברה" וסיפרה גם לבני המשפחה. אודות מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת למד בית המשפט גם מעדותה של אילת וידר, הפסיכולוגית שטיפלה במתלוננת במשך כשנה וחצי לאחר האירוע. אילת העידה כי המתלוננת אובחנה על ידה כמי שסובלת מפוסט-טראומטיק סטרס סינדרום וכי לאירוע היו השפעות משמעותיות על תפקודה, אשר התבטאו בקשיי שינה; סיוטי לילה והתקפי חרדה תכופים. עדות זו תאמה גם את עדותה של אחותה הגדולה של המתלוננת, שסיפרה שהמתלוננת החלה להיות חרדה לפרטיותה ומאוד סגורה בעצמה. האחות סיפרה כי המתלוננת סירבה להתלבש לידה או ללכת לישון בחושך ולא הייתה מרשה שיגעו בה, גם נגיעות ספונטאניות. האחות העידה כי המתלוננת הייתה מתעוררת באמצע הלילה בבכי חרישי וכשמישהו היה נוגע בה היא הייתה מתחילה לצרוח. גם המתלוננת העידה על השינויים שחלו בה בעקבות האירוע. היא סיפרה כי לאחר האירוע, "כמו שעון ביולוגי", בכל פעם שהייתה מגיעה לחולון היא הייתה מתחילה לחוש בסחרחורות, להקיא ולשלשל וכי בתקופה הקצרה בה שהתה בחולון היא החליפה שתי דירות ולא הצליחה להתאקלם במקום. המתלוננת העידה כי היא שונאת את גופה ובזמן שהיא מתקלחת היא נוהגת לכסות את המראה בחדר האמבטיה במגבת. כשנה לאחר האירוע שפכה המתלוננת מי אש על ידיה, והעידה כי עשתה כן מאחר שהיא שונאת את הידיים שלה שלא הדפו את המערער ולא הצליחו להשתחרר מאחיזתו. 6. בית המשפט קיבל את גרסתה של המתלוננת גם בשני עניינים מרכזיים נוספים שהתעוררו במשפט. האחד, השאלה האם במהלך האירוע הצליח המערער להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, באופן שיקיים את יסודות עבירת האינוס; והשני, העובדה שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך זמן רב וההשפעה שיש לכך על המשקל שיינתן לעדותה. שאלת החדירה התעוררה נוכח העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לעדי התביעה, באופן מפורש, כי המערער הצליח לחדור לגופה. בית המשפט קיבל את הסבריה של המתלוננת לעניין זה. הן בהודעותיה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט חזרה המתלוננת על כך שהמערער הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת טענה כי היא לא ספרה לבני משפחתה על החדירה כיוון שהתביישה. המתלוננת העידה כי: "אין לי פנים להגיד להם בפרצוף, שהייתה חדירה...אבא שלי הוא האבא, אני לא יכולה להסתכל עליו ולהגיד לו משפט כזה." (עמ' 27 לפרוטוקול). לדברי המתלוננת, רק לאילת הפסיכולוגית ייתכן שהיא סיפרה על כך, וזאת, רק לאחר שאילת לחצה עליה לתאר מה אירע לה. בית המשפט קבע כי אותות האמת ניכרים בעדותה של המתלוננת ויש לקבל את גרסתה אודות החדירה ואת ההסברים לכך שהתביישה לספר לסובבים אותה את האירוע במלואו. 7. אשר לכבישת העדות ציטט בית המשפט קמא את ההלכות שנקבעו בבית משפט זה לפיהן לעדות כבושה יינתן משקל מועט, אלא אם יש הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות. בית המשפט קבע כי המתלוננת נמנעה מלספר על המקרה או מהגשת תלונה במשטרה מאחר שפחדה מאוד מן המערער, אשר איים עליה לבל תספר לאיש. המתלוננת העידה עוד כי היא חששה מן החשיפה והייסורים שקורבנות אונס חוות, הן בשל הצורך לחשוף את עצמן וסביבתן, והן בקושי בשחזור האירוע ובעמידה בחקירה הנגדית. בית המשפט ציין כי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע מעיד על הקושי שלה להתמודד עם האירוע, והעדויות על כך שהייתה נתקפת בהתקפי חרדה למראי אוטובוסים או כשנתקלה במקרה בתמונת "האנס הסדרתי" מעידים על חששה מן המערער, אשר הוביל לכבישת התלונה. 8. בית המשפט קבע כי גרסת המערער לפיה המתלוננת "נדבקה" אליו במשך הטיול נראית לו כגרסה מלאכותית שאינה עומדת במבחן ההיגיון. בית המשפט ציין כי פרט לעדויות אודות מצבה הנפשי של המתלוננת – עדויות שמשקלן עולה כדי סיוע - אף שזה אינו נדרש, קיימות נסיבות אובייקטיביות אחרות התומכות בעדותה. בית המשפט סבר כי לא ייתכן שהמתלוננת, כמדריכה בטיול, לא תתלווה לתלמידים במשך הטיול הלילי ותישאר באוטובוס עם הנאשם; או שתנסה, באמצע הנסיעה בכביש ראשי, לחבק את המערער. בית המשפט הוסיף כי סיפורו של המערער כאילו רק ירד לשולי הכביש להטיל את מימיו אינו מתיישב עם ממצאי החקירה לפיהם החלקה בה עצר המערער ממוקמת כחמישים מטרים מן הכביש, או עם העובדה שהמערער לא יכול היה להתאפק בנסיעה של עשרים דקות לכל היותר. לכאורה, אילו הייתה מתקבלת גרסתו של המערער בדבר היוזמות שיזמה המתלוננת למגע אינטימי עימו, לא היה עליו להמציא את הסיפור אודות הצורך לעצור בצד כדי להתפנות, אלא ניתן היה לצפות שהשניים יבחרו לנצל את ההזדמנות להיות יחד לפני שהם נפרדים. לכך הוסיף בית המשפט גם את העובדה כי נמצא שבג'קט אותו לבשה המתלוננת בעת האירוע נתפר כפתור שונה – עובדה התואמת את עדותה של המתלוננת לפיה המערער קרע את הג'קט מעליה. כן התייחס בית המשפט לעדותה של אמה של המתלוננת, שסיפרה כי ראתה, סמוך למקרה, סימנים אדומים על גופה של בתה. בכל אלה היה, לדעת בית המשפט קמא, כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת. בית המשפט סיכם וקבע כי: "הופעתם של המתלוננת ושל הנאשם, לא הותירו בעיניי כל ספק ספיקא, שעדותה של המתלוננת היא העדות האמיתית, וגירסתה היא הנכונה, ואילו עדות הנאשם וגירסתו שיקריים, שניבנו בניסיון להשתחרר מהאשמה נגדו." (פסקה 42 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי הוכחו יסודות עבירת האינוס ועל כן, הרשיע את המערער בביצוע עבירה זו. בגין האיומים שהשמיע המערער טרם ירדה המתלוננת מן האוטובוס, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת איומים. טענות הערעור 9. בערעור שלפנינו ביקשה באת-כוחו של המערער כי נזכה אותו מן העבירות שיוחסו לו, או, לחלופין, כי נקל בעונש שנגזר עליו. בכתב הערעור חזרה באת-כוח המערער על טענותיה לפני בית המשפט קמא. לטענתה, לא היה מקום ליתן משקל כלשהו לעדותה הכבושה של המתלוננת. לפי הטענה, עדותה של המתלוננת נחשפה רק לאחר שהאירועים בעניין תמונת "האנס הסדרתי" יצאו משליטתה. באת-כוח המערער טענה כי עדותה של המתלוננת, כמו גם התנהגותה בפרשה כולה, הייתה רצופה סתירות ואי דיוקים. סתירות אלה באו לידי ביטוי הן בכך שהמתלוננת טענה, כך לדברי באת-כוח המערער, כי האנס הסדרתי הוא שאנס אותה, ומול חוקרי המשטרה מסרה המתלוננת תיאור פיזי שגוי של המערער. עוד נטען כי טענתה של המתלוננת לפיה המערער הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה לא אוששה בראיות אחרות, ויתר העדים הפריכו טענה זו. לכן, לטענת באת-כוח המערער, ניתן היה להרשיע את המערער, לכל היותר, בביצוע מעשה מגונה או בניסיון לאונס. באת-כוח המערער הוסיפה כי לא ניתן להסתמך על מצבה הנפשי של המתלוננת כראיה חיצונית, מאחר שנראה שההידרדרות המשמעותית החלה לאחר שהמתלוננת סיפרה לטלי ולבני משפחתה על המקרה. עוד טענה כי הגרסה שהוצגה על ידי המערער הייתה עקבית ואחידה. על כן, משלא נמצאה סיבה לפסול את עדות המערער ובפני בית המשפט עמדה עדותו אל מול עדות המתלוננת, היה עליו לזכות את המערער. לחלופין נטען כי העונש שהושת על המערער חמור מדי, בהתחשב בכך שהמערער הוא אדם נורמטיבי ואין לו כל רישום פלילי קודם וכי דובר באירוע חד פעמי. עוד נטען כי יש להתחשב בכך שהמערער הוא אב לשלושה ילדים והוא המפרנס העיקרי של משפחתו. באת-כוח המערער ציינה כי היה על בית המשפט להתעלם מכך שהמקרה אירע במהלך נסיעה ברכב ציבורי, שכן אין כל קשר בין הנסיעה ובין האירוע. על כן, לא היה מקום לשלול את רישיון הנהיגה של המערער לתקופה של תשע שנים. דיון 10. לאחר עיון בהכרעת הדין של בית המשפט קמא, בחומר הראיות ובמכלול העדויות הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הכרעת הדין של בית המשפט מבוססת, במידה רבה, על ממצאי המהימנות שנקבעו על ידו, ועל שורה של ראיות נוספות שחיזקו את עדותה וגרסתה של המתלוננת. בבואו להעריך את הראיות נהג בית המשפט המחוזי בזהירות מופלגת והרחיב בפסק דינו בפירוט הנימוקים שהובילו אותו להסתמך על עדותה של המתלוננת, הגם שעדות המתלוננת לא עמדה כעדות יחידה ונתמכה בעדויות וראיות נוספות. אין חולק כי הציר המרכזי שסביבו סבה הגרסה המרשיעה את המערער הוא עדותה של המתלוננת, בה נתן בית המשפט אמון מלא. כלל ידוע הוא כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, אשר התרשמה מהעדים ומאותות האמת הניכרים בעדותם באופן בלתי אמצעי. על כן, בית המשפט שלערעור יתערב בממצאי מהימנות במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל, בהם נראה כי הערכאה הראשונה שגתה בהערכת המהימנות, או שיש סתירה בולטת בין הגרסה העובדתית עליה השתיתה הערכאה הראשונה את הכרעת דינה ובין יתר הראיות (ראו, לדוגמא: ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 16 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו שוכנענו כי לא נפלה טעות המצדיקה התערבות בממצאי המהימנות המובהקים שקבע בית המשפט קמא. עדותה של המתלוננת הייתה עקבית לאורך כל הדרך. היא סיפקה הסברים לכל התהיות והשאלות שהתעוררו במהלך המשפט, ותשובותיה היו כנות, אף כאשר גרמו לה למבוכה ולחשיפה אישית. היא ספרה מיוזמתה כי לא הייתה בתולה בזמן האירוע – פרט אשר הוריה לא ידעו לפני כן. המתלוננת גם לא הסתירה את העובדה שלא ספרה לכולם על מעשה החדירה. היא הודתה בכך שנמנעה מלספר להוריה מחמת הבושה הגדולה שחשה. עיון בעדותה של המתלוננת מלמד כי המתלוננת השתדלה לדייק ככל הניתן במתן עדותה ובפרטים עליהם העידה. גרסתה אודות מעשה האינוס הנורא שבוצע בה לא השתנתה, החל מהפעם הראשונה בו נחשפה בפני טלי וכלה בעדותה במשטרה ובבית המשפט. גרסתה הייתה עקבית ואחידה ונתמכה בשורה של ראיות חיצוניות שחיזקו אותה. לעומת גרסתה של המתלוננת, גרסתו של המערער - אף שהייתה עקבית - לא הייתה משכנעת ולא תאמה את יתר הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. כך, למשל, בהודעתו במשטרה סיפק המערער הסבר מפורט ומדוקדק של גרסתו ליוזמותיה של המתלוננת, אך לעומת זאת, משנשאל לגבי פרטים משמעותיים אחרים, כמו למשל תיאורה של המתלוננת, הוא לא זכר אותם. המערער לא הזכיר בהודעותיו במשטרה כי הוא סיפר לנהג השני שהיה עימו בטיול על כך שהמתלוננת "נדבקה" אליו במשך הטיול. רק בעדותו בבית המשפט העלה לראשונה גרסה זו, ואף הביא את חברו זהבי-הנהג השני, כדי לתמוך בגרסתו. אך טבעי הוא לצפות שהמערער יאמר, כבר בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, שהיה בטיול נהג נוסף והוא סיפר לו על המדריכה שמנסה ליזום מגע מיני עימו. לכאורה, העובדה שהמערער "התריע" על כך בפני הנהג השני היא משמעותית ביותר ויכולה הייתה לתמוך בגרסתו. על כן, העובדה שפרט זה לא הוזכר על ידי המערער במשטרה והועלה רק במהלך המשפט מעוררת תמיהה ומחזקת את התחושה שעדותו של המערער שקרית והגרסה אודות יוזמות המתלוננת נועדה להרחיק ממנו את האשמה. חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותו של זהבי, הנהג השני. זהבי העיד כי מספר חודשים אחרי הטיול המערער התקשר אליו ו"אמר לי, אל תשאל פנו אלי ממשרד החינוך. הוא תכף הזכיר לי אתה זוכר שבאותו טיול היתה מישהי שנדבקה אלי, וכל הזמן רצתה להיות איתי באוטו, ואמר אל תשאל משרד החינוך הגישו תלונה וההורים. הוא אמר שניסה להתחיל איתה, זה התלונה. סיפר כל מיני דברים על המקרה." (עמ' 153 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה). כפי שציין בית המשפט קמא, ניכר כי זהבי הוא אזרח מן השורה, שנקרא לחלץ את חברו, ולא זכר כלל פרטים מן הטיול. ככל הנראה, עדותו נבעה מ"רענון" זכרונו על ידי המערער ולא מפרטים שזכר בעצמו. זאת ועוד; השיחה בין המערער ובין זהבי התקיימה, כך נראה, זמן קצר לאחר שהתקשר למערער יונה עמרוסי, מפקח השל"ח במשרד החינוך. כפי שעלה מן העדויות שהוצגו לבית המשפט קמא, לאחר שהמתלוננת סיפרה להוריה, היא ביקשה להיפגש עם עמרוסי. לדבריה, רצתה להבהיר את השינוי בהתנהגותה ולבקש ממנו שינחה את כל מדריכות השל"ח לא לנסוע לבד עם נהגי אוטובוסים. לאחר שהתקיימה פגישה זו, החליט עמרוסי, על דעת עצמו, להתקשר למערער ולעמת אותו עם הגרסה שהציגה המתלוננת. עמרוסי העיד כי תגובת המערער הייתה שהמתלוננת הסכימה ולא הייתה שום התנגדות, וכי המערער התחנן שלא תוגש תלונה במשטרה (עמ' 123 לפרוטוקול). בשיחה זו, שהתקיימה כארבעה חודשים לאחר האירוע, נודע למערער לראשונה כי המתלוננת סיפרה אודות האירוע לאחרים. כפי שהעיד עמרוסי, המערער לא הכחיש את האירוע, או למצער, ציין בפניו כי יש לו גרסה שונה לאירועים. עמרוסי טען בעדותו כי הוא במפורש אמר למערער שהמתלוננת מאשימה אותו באונס ולמרות זאת, המערער לא ציין בפניו את הגרסה המפורטת אותה מסר במשטרה. מייד לאחר השיחה עם עמרוסי המערער סיפר על המקרה לאשתו והתקשר לזהבי ו"הזכיר" לו את הטיול. מאחר שהתלונה למשטרה לא הוגשה, אלא כעבור כשנה וחצי, נראה כי למערער היה זמן רב להכין גרסה אחידה ועקבית, בה דבק בחקירתו במשטרה ובמשפט. יש בכך גם כדי להסביר את העובדה שהמערער "זכר" במדויק פרטים מסוימים, אך שכח פרטים רלוונטיים אחרים. 11. לכל אלה יש להוסיף, כפי שצוין על ידי בית המשפט קמא, את שלל הראיות המחזקות את גרסת המתלוננת, ובמיוחד את העדויות אודות מצבה הנפשי לאחר האירוע. ההידרדרות הדרסטית והקשיים בתפקודה של המתלוננת, מהם המשיכה לסבול גם בעת מתן העדות במשפט, מחזקים את גרסתה אודות האונס האלים שעברה. התנהגותה ותפקודה הכללי של המתלוננת השתנו מן הקצה אל הקצה. היא סבלה מהתקפים חוזרים ונשנים של חרדות; מספר פעמים התעלפה ברחוב ותפקודה הכללי לקה בחסר. אחותה ואמה העידו כי היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה מתוך סיוט. בכל אלה יש כדי לשכנע כי עוצמתה של הטראומה הייתה כה רבה, עד כי היא המשיכה לחוות את האירוע פעמים רבות, באופן שפוגם בתפקודה ומערער את מצבה הנפשי. בית משפט זה ציין בעבר, כי לעדויות אודות מצבו הנפשי של הקרבן יש משקל משמעותי היכול לעלות אף כדי סיוע, מקום בו הוא נדרש (ראו: ע"פ 1121, 1528/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 353, 362-361; ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (3) 561, 570-569). במקרה שלפנינו, אף שלא נדרש סיוע לעדות המתלוננת, יש בעדויות הרבות אודות מצבה הנפשי הקשה כדי לחזק את גרסתה ואת האמון שנתן בה בית המשפט. בהקשר זה יש לדחות את טענת באת-כוח המערער לפיה המתלוננת בדתה את הסיפור כדי לכפר על איבוד בתוליה טרם נישאה. אין דבר בחומר הראיות המצביע על כך שהמתלוננת הייתה מוכנה לבדות סיפור כזה ולעבור את מסע הייסורים שעברה רק מסיבה זו. אדרבא, הסבר זה עומד בניגוד לחומר הראיות. שהרי, לכאורה, אילו הייתה המערערת בודה את הסיפור כדי "לתרץ" את אובדן בתוליה, הייתה היא מספרת להוריה ולמשפחתה שהמערער חדר לגופה. היא לא עשתה כן. היא נשאלה על ידי הוריה מספר פעמים האם הייתה חדירה ובכל פעם סירבה לענות לשאלה זו. גם אילת וידר, הפסיכולוגית שטיפלה במתלוננת אישרה, במסגרת חקירתה הנגדית כי: "אין שום דבר בדברים ששמעתי [מהמתלוננת] שיכול להסביר או להוביל אותה להמציא סיפור שכזה ולהגיע למצב שכזה, חד-משמעית" (עמ' 90 לפרוטוקול). שאלת החדירה 12. מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא כי התקיימו במקרה זה יסודות עבירת האינוס, כנדרש בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובעיקר יסוד הבעילה, המתייחס להחדרת איבר מן הגוף לאיבר מינה של המתלוננת. עיון בעדויות התביעה לעניין זה מלמד כי המתלוננת לא אמרה לאף אחד מן העדים כי לא התבצעה חדירה. כל העדים ציינו כי המתלוננת בדרך כלל שתקה כשנשאלה על כך. חלק מן העדים אף ציינו, כי התחושה שלהם הייתה שהמערערת עברה אונס מלא, אך מפאת מבוכתה לא סיפרה זאת. כך, למשל, אחותה של המתלוננת העידה כי לדעתה, המתלוננת לא סיפרה להם את כל האמת, כי היא חששה ו"העדיפה לומר שהצליחה להדוף אותו" (עמ' 114 לפרוטוקול). כך גם אמה של המתלוננת העידה כי המתלוננת אמרה שאנסו אותה, אך כשהיא ביקשה לברר האם הייתה חדירה, היא לא קיבלה תשובה מלאה מהמתלוננת ו"בכל פעם שניסיתי לשאול קצת יותר, היא הייתה במבוכה ולא הייתה מוכנה לספר" (עמ' 92 לפרוטוקול). העובדה שכל העדים לא ניסו להסתיר את המחלוקת שהתעוררה בנקודה זו מחזקת את הכנות שבעדות המתלוננת. היא לא ניסתה להסוות את העניין, אלא הדגישה כי הבושה הגדולה שאחזה בה מנעה ממנה לתאר בפירוט את שנעשה לה. בניגוד לטענת באת-כוח המערער, המתלוננת הקפידה לציין בעדותה, כי רק בית המשפט והמשטרה יודעים את האמת המלאה על מה שאירע. היא ציינה כי "המוטו" שלה היה לא לספר על החדירה, כי לא יכולה הייתה לשאת את המחשבה שאבא או אמא שלה, או אנשים אחרים שחשובים לה, יידעו מה קרה לה באמת. המתלוננת ציינה שגם לפסיכולוגית היא לא סיפרה, אם כי ייתכן שבאחת הפגישות היא שתקה ואולי אילת "קראה" אותה והבינה שהייתה חדירה. בית המשפט קמא ציין, ובצדק, כי דווקא העובדה שהמתלוננת קיימה יחסי מין לפני האירוע מחזקת את המסקנה כי היא יכולה הייתה להבין שהמערער חדר לגופה, והסבריה לגבי שתיקתה בעניין זה היו משכנעים ואינם מצדיקים את התערבותנו. כבישת העדות 13. באת-כוח המערער טענה לפנינו כי היה על בית המשפט להתחשב בעובדה שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך זמן רב, ולכן, לא היה ערך רב לעדותה ולא היה מקום להרשיע את המערער בהתבסס עליה. יש לדחות טענה זו. אכן, המתלוננת כבשה בליבה את האירוע במשך כארבעה חודשים עד שסיפרה לסובבים אותה, ובמשך כשנה וחצי נוספות עד הגשת התלונה במשטרה. יש מקרים בהם משך הזמן בו נכבשה התלונה ישפיע על המשקל שיינתן לעדות, ואולם, משקלה של העדות לא יפחת אם ישנו הסבר מניח את הדעת לכבישתה (ראו: ע"פ 185/88 מדינת ישראל נ' יהלום, פ"ד מג (1) 541, 550-549). כפי שציין בית המשפט קמא, המתלוננת נימקה את כבישת העדות במספר נימוקים משכנעים. בראשם, הפחד מן המערער אשר איים שיהרוג אותה אם תספר לאיש. בית המשפט קמא למד מדבריה של המתלוננת ומהתנהגותה בעת מתן העדות על חששה הכבד, כשם שהעיד על כך מצבה הנפשי והתקפי החרדה בהם הייתה נתקפת למראה אוטובוסים או מראות אחרים שהזכירו לה את האירוע. כן ניתן היה ללמוד על החשש מן המערער גם מקריאת הודאתה השלישית של המתלוננת במשטרה. בפתח ההודאה חושפת המתלוננת את פחדיה ושואלת את החוקר: "...רציתי לשאול כמה שאלות. אם הוא יכול להגיע אלי או למשפחה שלי ולפגוע בנו, יש לי פחד ממנו. וגם הוא אמר לי שהוא יכול לשלוח משהו שיפגע בי. כי הוא אמר לי גם שאם אשתו תתגרש ממנו הוא לא יסלח לי על זה. וזה מפחיד אותי." (נ/3 שורות 5-2) המתלוננת הוסיפה כי פרט לכך, היא חששה מן התהליך הארוך הצפוי לה עם הגשת התלונה והצורך לחשוף ברבים את סיפורה. אכן, לא אחת נתקל בית המשפט במתלוננות, במיוחד בעבירות מין, החוששות להתלונן במשטרה נוכח "מסע הייסורים" שהן עשויות לעבור החל מהחקירה במשטרה ועד לסיום המשפט. החשש מפני פרסום הפרשה, החדירה לחיים הפרטיים והצורך לחזור ולחוות את האירוע הטראומטי, גורם לא אחת לעיכוב בהגשת התלונה, עד לשלב בו המתלוננת מרגישה שהיא חזקה דיה להגשתה (השוו: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח (1) 302, 367-364). גם במקרה שלפנינו, למרות שהסובבים את המתלוננת המליצו לה מספר פעמים על הגשת תלונה למשטרה, היא סירבה וחששה לעשות כן. בעצת הגורמים עמם נפגשה במרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, הוחלט על ידי בני משפחתה שלא לדחוק בה, ולתת לה שהות לקבל את ההחלטה בעצמה. רק כעבור כשנה וחצי, בה שהתה בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, ולאחר שראתה את תמונת "האנס הסדרתי" היא החליטה, כדבריה: "שאני חייבת לתת את הפרטים של שובל [המערער] את מה שיש לי ואולי אוכל להפסיק את כל הבלגן הזה עם האנס" (נ/1, עמ' 10 שורות 26-24). בתמימותה, היא אף פנתה לעורך דין פלילי כדי לבחון את האפשרות שהוא יגיש את התלונה בשמה, והיא לא תצטרך להופיע במשטרה ובבית המשפט. בכל אלה יש כדי לספק הסבר משכנע לכבישת התלונה, וכדי לתמוך במסקנת בית המשפט קמא לפיה לא היה בכבישת התלונה כדי לגרוע מהמשקל המכריע שניתן לה. המסקנה העולה מן הדברים היא כי הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו מבוססת היטב בחומר הראיות. ההרשעה הושתתה על ממצאי מהימנות שהשתלבו עם יתר הראיות שהוצגו לפני בית המשפט. לא מצאנו כי ישנה עילה המצדיקה את התערבותנו בהכרעת דינו המנומקת והמפורטת של בית המשפט קמא. הערעור על גזר הדין 14. טענתו החלופית של המערער התייחסה לחומרת העונש שהושת עליו. על אף שעונש המאסר שהוטל על המערער אינו קל, לא ראינו לנכון להתערב במרכיב זה של גזר הדין. העונש שהוטל על המערער אינו חורג מן הענישה המקובלת במקרים דומים והוא נגזר מחומרת מעשה האינוס שבוצע על ידו. אל מול הנסיבות המקילות שהציגה באת-כוח המערער, ובהן העובדה שלמערער אין עבר פלילי והוא ניהל אורח חיים נורמטיבי, יש להציב את חומרת המעשה ואת הנזק הנפשי החמור שנגרם למתלוננת. מעשה האינוס היה ברוטאלי ומלווה באלימות פיסית קשה. הוא גרם למתלוננת להידרדרות פיסית ונפשית משמעותית ממנה היא לא החלימה גם במועד המשפט, כשלוש שנים לאחר האירוע. על כן, אין מקום להקל בעונש המאסר. שקלנו אם יש מקום להתערב בחלקו השני של גזר הדין, לפיו נשלל רישיונו של המערער לנהיגה ברכב ציבורי לתקופה של 9 שנים מיום מתן גזר הדין. אכן, עונש הפסילה שלאחר המאסר מכביד על המערער כיוון שבשנים האחרונות התפרנס מנהיגת אוטובוס. אולם, אין להתעלם מכך שהמערער ביצע את האינוס באוטובוס, וכי מתחייבת החמרה מיוחדת כלפי אדם שכשל תוך ניצול עבודתו ומגעיו עם הציבור, בעבירה כה חמורה. אשר על כן, החלטנו שלא להתערב גם בתקופת שלילת הרישיון של המערער לנהיגה ברכב ציבורי. סוף דבר. אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין ועל העונש שנגזר על המערער. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ"ח בתמוז התשס"ג (28.7.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _______________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01018950_N06.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il