יעקב אבינו נ. השו' עופר גרוסקופף

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1894/21 לפני: כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותר: אבינו יעקב נ ג ד המשיבים: 1. השופט עופר גרוסקופף 2. כונס הנכסים הרשמי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד גואל זכריה פסק-דין לפנינו עתירה התוקפת את החלטתו של בית משפט זה (השופט ע' גרוסקופף) במסגרת רע"א 582/21 יעקב נ' הכונס הרשמי (1.3.2021), אשר דחתה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי העותר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז לוד (השופט ג' שני) מיום 2.1.2021 אשר ניתנה במסגרת פש"ר 44173-02-15 (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, וקבע כי לעותר – חייב בהליך של פשיטת רגל – לא עומדת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). כפועל יוצא מקביעה זו, במסגרת הליכי המימוש של הדירה, לגביה הועלתה ההגנה בהליך פשיטת הרגל, יחושב שוויה כדירה פנויה ולא כדירה הכפופה לדיירות מוגנת. קביעה זו הסתמכה על שני אלו: (1) העובדה – שלגביה אין מחלוקת – כי הדירה אינה משמשת למגורי העותר ומשפחתו מזה שנים; וכן (2) ההלכה לפיה כוונה ערטילאית לחזור ולדור בנכס ביום מן הימים אינה מקיימת את דרישת ה"החזקה" של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, וכפועל יוצא מכך אינה מקימה את ההגנה שסעיף זה מקנה לחייב ולמשפחתו בהתקיים החזקה. על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש העותר בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה בהחלטת בית משפט זה ביום 1.3.2021, במסגרת רע"א 582/21 (להלן: ההחלטה). במסגרת ההחלטה סקר בית המשפט את החלטתו של בית המשפט המחוזי ואת טענות העותר שהועלו לפניו. בתוך כך, הבחין בית המשפט בין הטענות שהעלה העותר ביחס לתחולתן של הלכות הנוגעות לפינוי דייר מוגן מכוח עילת הנטישה – שעניינן עילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, אל מול השאלה אשר עולה לדיון בעניינו של העותר דכאן, והיא הקניית מעמד של דייר מוגן בנכס מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (ראו: שם, בפסקה 8). לבסוף נקבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור – זאת, מאחר שלא קיימת מחלוקת באשר לאי-התקיימות ההחזקה הנדרשת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בעניינו של העותר, ולאור עמדתה הדווקנית של ההלכה הפסוקה שפירשה של תנאי-סף זה. בעתירה שלפנינו מבקש העותר את התערבותנו בהחלטה זו. התערבות כאמור נדרשת, לטענתו, בשל העדרן של אמות מידה ברורות ומוגדרות ביחס לאופן שבו ראוי להכריע בשאלות העולות בעניינו. העדרה של מדיניות ברורה – כך נטען – מובילה לפגיעה בלתי מידתית בקניינם של חייבים ומייצרת חוסר איזון בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים להליך פשיטת הרגל. דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבים. בית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט אחרים; ובוודאי שאינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו אשר ניתנו בכושרו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פליליים, ומינהליים (ראו: בג"ץ 4458/19 גוזל נ' בית המשפט העליון, פסקה 6 והאסמכתאות שם (9.9.2019); בג"ץ 5870/09 פלונית נ' בית המשפט העליון, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (19.7.2009)). התערבות כאמור שמורה למקרים חריגים ונדירים בהם מתגלה טעות בסיסית היורדת לשורש העניין, כדוגמת חריגה מסמכות במובנה הצר או שרירות קיצונית – ואף זאת רק בהעדרו של סעד חלופי מתאים (ראו: בג"ץ 1846/20 מכלוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 והאסמכתאות שם (10.3.2020); בג"ץ 7692/12 פלוני נ' בית המשפט העליון, פסקה 6 והאסמכתאות שם (28.10.2012)). ההחלטה אותה תוקפת העתירה דנן אינה מגלה שום פגם כזה. טענות העותר הן בעלות אופי ערעורי מובהק – ודי בכך כדי לדחות את העתירה. העתירה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תגובת המשיבים ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ח' בניסן התשפ"א (‏21.3.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21018940_F01.docx נר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1